והרי החדשות – להוט יש סדרה שהיא ברובה בערבית. כן, זה עדיין עניין בימינו. ישראל היא לא כזה מקום מתקדם כמו שאתם חושבים או לא חושבים שהיא. ו"נאפס" היא לא סתם סדרה בערבית – היא גם סידרה כמו שרשת כבלים בישראל יכולה להוציא: מושקעת, מאחוריה יוצרת עם חזון, יש לה אופי וסקס אפיל ואפילו אמירה. זו לא סדרה שהיא רק מס שפתיים עבור HOT, היא צריכה להיות הדבר עצמו. וחובת ההוכחה עליה.

https://www.youtube.com/watch?v=81b-igAV41k

"נאפס" היא קודם כל שם אחד שעומד מאחוריה – מייסלון חמוד, הכותבת והבמאית של הסרט הנהדר "לא פה, לא שם" שהיה גם הצלחה מפתיעה בקופות בישראל והוכיח שיש קהל לסרטים דוברי ערבית שעוסקים בבעיות של צעירים. ואפשר לראות הרבה נקודות השקה בין הסרט ההוא לבין "נאפס" שעוסק גם הוא בצעירים פלסטינים שגרים בתל אביב, עיר שאותה הם מגדירים "לבנה, גזענית ויקרה", אבל זו גם העיר שמגיעים אליה להגשים חלומות.

וורדה היא שחקנית מתחילה שעובדת כמלצרית במסעדה תל אביבית טיפוסית, ומקבלת את התפקידים שיש למדינה כמו ישראל להציע – לשחק מישהי בשואה. קייס, האקס שלה, עובד במועדון סאדו-מאזו ומתחמק מההוצאה לפועל, וסלאח חולם להיות מעצב אופנה בזמן שהוא יוצא עם בחור יהודי שמכריח אותו לעשות איתו קידוש שבת. שלושת הדמויות הראשיות הן הצד החזק של "נאפס", התפקידים המעמדיים בתוך החברה הערבית מתערבבים בזמן שהם מנסים ליצור לעצמם בועה פלסטינית בלב תל אביב.

וכן, כל זה גם מאוד דומה ל"לא פה, לא שם". העולם שאותו חמוד בוחנת הוא אותו העולם, והדמויות חיות עם קונפליקטים דומים. ההצלחה הגדולה של חמוד בסרט ההוא הייתה לקחת ז'אנר מוכר ואהוב בקולנוע – דרמת התבגרות קומית – ולשפוך לתוכו את העולם שהיא מכירה היטב. היא הצליחה לתאר את העולם הזה בצורה חיננית, מצחיקה, וגם מלאה בעיצוב נהדר וסקס אפיל. "לא פה, לא שם" היה פשוט סרט מאוד מגניב. וגם "נאפס" היא סדרה כזאת. וכן, הסקס אפיל נשמר כאן היטב.

חמוד מדגימה היטב כמה היא מצחיקה, כמה היא יכולה לכתוב דמויות שקל להתאהב בהן וכמה יש לה את העצם הזאת שיכולה להפוך את המסך לחגיגה של עיצוב, של מוזיקה, של הרגשת חיות. חמוד יודעת להגיש פאנץ' כמו שלא הרבה יוצרים בישראל יודעים להגיש כרגע. והיכולת הזאת לגמרי מתבטאת גם ב"נאפס".

ההבדל המרכזי הוא שכאן דרמת ההתבגרות מתערבבת עם ז'אנר נוסף, שהוא מה שמניע את עלילת הסדרה. כאן אנחנו נכנסים לפן השני של "נאפס" – דרמת פשע. ואם נדייק, הסדרה שייכת לתבנית ה"מצאו את עצמם מוכרים סמים כי זו הדרך היחידה לעשות כסף כשבמילא אתה לא יכול להיות חלק מחברה שאינה מעוניינת שתיקח בה חלק". כן, "מטומטמת" ישבה על ההגדרה הזאת, ועוד כמה סדרות בארץ ובחו"ל בשנים האחרונות. וזה שראינו את התבנית הזאת קודם לא היה כזה מפריע אם היא היתה עובדת מספיק טוב.

לפחות בשני הפרקים הראשונים – זה עדיין לא שם. החל מהסצינה שבה שלושת הצעירים בסך הכל מגיעים לקנות קצת וויד ומוצאים את עצמם מול ברון סמים אימתני מיפו, וכלה ברגע שבו הם צריכים לברוח מהמשטרה במסיבה ועושים את זה בקלות מפתיעה בזמן שהם מצחקקים לעצמם. ההלחם בין הצד הקומי וההסתכלות המפוכחת והמעניינת על תל אביב מנקודת מבט של אנשים חיצוניים לה מאוד, לא מצליח להתחבר לצד שאמור להיות דרמת פשע מורטת עצבים. יתכן ואלה בעיות של הפרקים הראשונים, אבל נכון לעכשיו זהו עקב האכילס של הסדרה.

בגלל שאנחנו כבר צופים מיומנים, ואנחנו יודעים לאן הז'אנר הזה לוקח, אפשר להתחיל לחשוד לאן קו העלילה שבו שלושת הצעירים מוצאים את עצמם מסובכים עם ארגון פשע יכולה להוביל. כאן תהיה חובת ההוכחה של הסדרה – לא להסתפק רק בדמויות מקוריות, אלא גם לקחת את הצופה לכיוונים מפתיעים מבחינת עלילות הסמים. כי נכון לעכשיו, זוהי העלילה החלשה בסדרה. אין בעיה עם לעסוק בתבנית עלילתית שכבר ראינו בעבר, כל עוד אתה מודע לעובדה שהצופים חכמים כמו הכותב, ומנוסים מאוד בכיוונים שונים שניתן לקחת בהם את העלילה.

ולכן האתגר של "נאפס" יהיה פה כפול – לא רק לחבר את שני צדי הסדרה שבינתיים לא ממש מתחברים, אלא גם לדעת לכוון את צד המתח והפשע שלה לכיוונים שלא ירגישו שהם פה רק לקדם את הדמויות לאן שהיוצרת מתכוונת, אלא מספקים בעצמם את רגעי המתח שהם ההבטחה שבסדרות פשע.

בכל זאת, היכולת של חמוד לכתוב דיאלוגים שנונים ומצחיקים, וכמויות הסקסיות שהסדרה נוטפת, עוזרות לה להיות משהו שאי אפשר להוריד ממנו את העיניים. וכשהדמויות טובות ומספיק מעניינות תמיד יש תקווה שכל הפגמים יתיישרו בסופו של דבר, או לפחות יתמתנו ככל שנתקדם. שני הפרקים הראשונים של "נאפס" הם הבטחה, כאמור. נותר רק לראות איך "נאפס" תהיה ברגע שהסמים יפסיקו לעבוד, ותחושת ההיי תעבור.

• המסך
• סדרות ישראליות
• הוט
• ביקורת טלוויזיה
• מייסלון חמוד
• פלסטינים
• מוזיקה פלסטינית

• Facebook
• Twitter
• Email

לערבים יש פּ'! Palestine Music Expo, פסטיבל המוזיקה הפלסטיני הראשון שנערך בשבוע שעבר, הוא שני פ' יותר ממה שח"כ ענת ברקו מוכנה לפרגן לפלסטינים. אם חברת הכנסת הייתה מטריחה עצמה להגיע למלון גראנד פארק שבמרכז רמאללה באחד משלושת ערבי הפסטיבל שהתקיים בסוף השבוע האחרון ורואה את 3,700 הפלסטינים שרקדו שם ועשו חיים, היא כנראה הייתה חוזרת בה מקביעתה כי אין עם פלסטיני. הפסטיבל הזה הוכיח שהדבר הכי מסעיר שקורה בשנים האחרונות בין הירדן לים הוא זקיפת הראש של התרבות הפלסטינית העצמאית.

מאחורי ה-Expo עומדת חבורה גדולה של אנשים שהבולטים בהם הם מחמוד ג'רירי, אחד משלושת חברי הרכב ההיפ הופ "דאם" מלוד; העיתונאי והאקטיביסט רמי יונס; המוזיקאי עאבד חתחות; איש הסאונד עבד דעאדלה ומרטין גולדסמית' מהלייבל הבריטי העצמאי Cooking Vinyl. הרעיון שעומד מאחורי הפסטיבל היה לאפשר ללהקות פלסטיניות מהגדה, עזה, ירושלים וישראל להשיג דריסת רגל בשוק המוזיקה העולמי ולהרחיב את הקהל שלהן.

למעלה מ-30 נציגים של לייבלים, פסטיבלים וסוכנויות לייצוג אומנים מארה"ב, בריטניה, אירופה וברזיל הגיעו לרמאללה כאורחי הפסטיבל ונחשפו לסצנת המוזיקה העצמאית הפלסטינית. בין לבין הם סיירו ברחבי ערי הגדה ובמחנות הפליטים כדי להבין את הקונטקסט המורכב שבתוכו יוצרים המוזיקאים המקומיים. לצד סדנאות ואירועים שנועדו להפגיש בין אותם מוזיקאים לגורמי התעשייה מהעולם, כלל הפסטיבל גם 3 ערבי הופעות בהם הופיעו 21 הרכבים על במה באוהל ענק ומאובזר שהוקם במתחם המלון.

ה-Expo הוא חלק ממגמה גדולה יותר של פריחה בסצנת התרבות הפלסטינית. לפני כשבועיים נערך בחיפה זו השנה השנייה פסטיבל קולנוע פלסטיני עצמאי שנוסד על ידי מספר חיפאים והצטרף לשנה המוצלחת שעברה על הקולנוע הפלסטיני עם סרטים כמו "לא פה, לא שם", "ג'נקשן 48" ו"עניינים אישיים". ניכר שפלסטינים ילידי שנות ה-80' החליטו לקחת יוזמה ולבנות בעצמם את התשתית התרבותית של המדינה הפלסטינית שבתקווה תקום בעתיד. ההכרה בתרבות ואמנות כאחד האלמנטים שבונים חוסן חברתי וחוסן של אומה היא דבר שהבמאי והשחקן ג'וליאנו מר חאמיס, שנרצח בג'נין ב-2011, נהג לדבר עליו הרבה. בהתאם לכך, המארגנים של ה-Expo מדברים על אוטונומיה תרבותית ועל הצורך שלהם לייצר תרבות פלסטינית שאינה תלויה בחסדי ישראל – לא פוליטית ולא כלכלית.

הדבר הבולט ב-Expo היה כמות האנשים, שהפתיעה גם את המארגנים – אלפי אנשים הגיעו לשלושת ימי ההופעות במלון ריג'נט פארק בלב רמאללה. הקהל היה מגוון וכלל טינאייג'רים שארוזים כמו היפסטרים, נערות עם ליפסטיק שחור ותיקים עמוסי פאצ'ים, נשים עם חיג'אב, יאפים מצוחצחים והיפים מזוקנים עם ראסטות. הרבה מהמבלים היו פלסטינים מירושלים וישראל, כשגם נוכחות לא מבוטלת של זרים – בדגש על חבורות של גרמניות צעירות – הורגשה שם. הכניסה לפסטיבל עלתה 20 ש"ח בלבד לכל שלושת הימים (!) ואילו מחירי האלכוהול והאוכל במתחם ההופעות היו רגילים (25 ש"ח לבירה).

מחיר הכניסה הסמלי התאפשר בזכות ספונסרים רבים שגייסו מארגני הפסטיבל מקרב החברה הפלסטינית. התומכים העיקריים היו בנק פלסטין, חברת הסלולר ווטנייה ו-Qattan Foundation, קרן שמתמקדת בתחומי התרבות והחינוך. המארגנים לא קיבלו שום תמיכה מהרשות הפלסטינית והעדיפו להיתמך על ידי גורמים פרטיים ופילנתרופים בלבד. מתברר שגיוס הכסף לא היה קל והגורמים המממנים הרימו גבה כששמעו שהכסף שלהם אמור לשלם עבור גורמי תעשייה שיגיעו לרמאללה ולא עבור להקות מחו"ל, אבל בסופו של דבר לאחר שהבינו את הקונספט הסכימו להזרים כספים. הם בטח שמחו לשמוע שהשידוך בין המוזיקאים הפלסטינים לגורמי התעשייה מהעולם הניב כמה שיתופי פעולה, כמו הסינגר-סונגרייטרית מחיפה, רשא נחאס, שעוררה התעניינות בקרב לייבלים שהגיעו לפסטיבל; הרכב ההיפ הופ סעאליק ממחנה הפליטים קלנדיה שהוחתם באחד הלייבלים ולהקת תות ארד שסגרה סיבוב הופעות בחו"ל בזכות ההופעה המוצלחת שלה בפסטיבל.

תות ארד נתנו לדעתי את ההופעה הכי טובה ביום ההופעות השני שבו נכחתי (6.4). מדובר בהרכב של דרוזים מגודלי שיער ממג'דל שמס שנראים כמו ג'ורג' האריסון בתקופה הרוחנית שלו. הם מנגנים רגאיי מקפיץ עם השפעות ערביות והעובדה שהם מגיעים מהגולן הרחוק ניכרת בגישה השונה והמגניבה שלהם. לפניהם הופיעו גם הראפר המרים סאז, שהשתתף בעונה השניה של הריאליטי "לה לה לנד" ועלה לבמה בגלבייה תוך זריקת זוכריות טופי לקהל; הרכב הרוק החיפאי הותיק חלאס שנתן בראש ובא על שכרו בדמות פוגו של החברים בשורות הראשונות; והרכב רוק/פאנק אנרגטי אם כי לא לגמרי מלוטש מירושלים בשם אל-קונטיינר. ענת ברקו מסרה בתגובה: "באנק! ולגמרי אנרגטיים".

• מוזיקה
• פלסטינים
• מוזיקה פלסטינית
• תרבות