Time Outתל אביב הוא חלק מרשת Time Out Global — רשת מדיה בינלאומית הפועלת ב-360 ערים מרכזיות וב-60 מדינות ברחבי העולם. Time Out הוא אחד ממקורות התוכן המקיפים והאמינים ביותר בתחומי התרבות, הקולינריה, הבילוי ותיירות עירונית. התוכן, שמתעדכן 24/7, נכתב ונערך על ידי צוות עיתונאים מקצועי מקומי בישראל, בהתאם לסטנדרטים של Time Out העולמית.
מה רואים הלילה: סדרת המד"ב הכי מבטיחה שראינו מזה המון זמן
משהו אפל בדרך. "Dark Matter". צילום: יח"צ אפל TV
אנחנו למודי ניסיון עבר בנוגע לסדרות מדע בדיוני שמבטיחות הרבה ומקיימות מעט, אבל נדמה שהסדרה החדשה של אפל TV - שנקראת "Dark Matter", לא להתבלבל עם סדרת המד"ב בעלת השם הזהה מ-2015 - מקיימת את כל מה שהטריילר שלה מבטיח. טוב נו, ג’ניפר קונולי כאן, אז ברור שזה טוב
זה נכון שגם לנו נמאס לשמוע על תאוריית הקוונטים והיקומים המקבילים מאז שמארוול דחפו לנו לגרון את המולטיוורס, אבל הבאר היצירתית הזו לא נשאבה עד תום. כלומר, כל עוד זה לא מצד מארוול, ואז שיעזבו אותנו. אבל עבור סדרת המד"ב החדשה של אפל TV אנחנו מוכנים להחליק מכמה סיבות. קודם כל, היא מבוססת על רומן מד"ב מ-2016 של הסופר בלייק קראוץ' (שכמה מספריו כבר עובדו לסדרות, ביניהן "עיירה ללא מוצא"). שנית – הרעיון שלה פשוט נשמע מעולה, ולכן זה מספיק.
אז שמעו את הסינופסיס, ותגידו אתם אם זורם לכם עוד יקומים מקבילים: "אדם נחטף לתוך גרסה אלטרנטיבית של חייו. מבין הנוף מפוצץ השכל של חיים שהוא יכל לחיות, הוא יוצא במסע מתיש לחזור למשפחתו האמתית, ולהציל אותם מהאויב הכי מפחיד מכולם: עצמו". כלומר, נכון? נכון?! זה נשמע אדיר. אז נרחיב ונספר שאותו אדם הוא מדען בשם ג’ייסון דסן (ג’ואל אדגרטון, “גטסבי הגדול”), ושכבר מהטריילר אפשר להבין שהוא האדם שהמציא את המכשיר שמאפשר חטיפה בין יקומים, וגם כנראה האדם שחטף את עצמו.
אז לפני שאנחנו מתחילים לשבור את הראש בחישובי ג'ון מלקוביץ של אני נגד עצמי, נוסיף שיש עוד כמה סיבות להיות נלהבים מעבר לטריילר מעולה ורעיון עוד יותר מעולה, כי כרגע מבקרי הטלוויזיה בחו"ל מתחרים במי עף יותר על שני הפרקים הראשונים, שיצאו אמש. למעט הערות על המיאוס מהמולטיוורס (כי כאמור, לכולנו נמאס), כולם היללו את האווירה הכיפית והמותחן הבאמת מעניין ומאתגר הזה. חוץ מזה, ג’ניפר קונולי משתתפת בו, ואם זה לא חותם איכות רציני, אנחנו לא יודעים מה כן. אם הוא קיים את ההבטחה נדע אך ורק בסיום 9 פרקי העונה, אבל נראה שעד שזה יגיע, מצפה לנו מותחן מהנה שמצליח להוציא עוד קצת מיץ מהנושא החבוט. "Dark Matter", שני פרקים ראשונים עכשיו באפלTV+
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
בממדי הטירוף: למה כל כך הרבה סרטים עוסקים ביקומים מקבילים?
בכמה יקומים אנחנו כבר? מישהו עוקב? "דוקטור סטריינג' בממדי הטירוף". צילום מפוסטר הסרט
המולטיוורס מאיים להשתלט על הקולנוע - מארוול שמו עליו את כל הקלפים, הקולנוע העצמאי פרץ בעזרתו תקרת זכוכית והוא הפך מאובססיה של פיזיקאים ללהיט. בקיצור, כולם רוצים להשתגר למציאות מקבילה, אבל למה יותר ויותר יצירות מתעסקות ביקומים מקבילים דווקא עכשיו?
אישה סינית מבוגרת יושבת בפגישה במס הכנסה, וננזפת ע"י פקידת השומה מהגיהינום על ההוצאות המופרזות של המכבסה שברשותה. רופא לשעבר צץ בחתונת האקסית המיתולוגית, ומתקשה להבין איך הוא הגיע לסיטואוציה הזו. בו בזמן, חייהם נהפכים מן הקצה אל הקצה. שתי התרחשויות אלו אינן מתקיימות באותה היצירה ולא בסרטי אינדי קטנים, אלא דווקא בשני הסרטים הכי לוהטים כרגע בעולם – הלהיט העצמאי "הכל בכל מקום בבת אחת" ותוצר מארוול החודשי "דוקטור סטריינג' בממדי הטירוף". מה לסרט על יחסי אם ובת ולסרט על קוסם מעופף במשבר? ובכן, השימוש ביקומים מקבילים, או בעברית צחה – המולטיוורס.
במבט רחב על תעשיית הבידור של השנים האחרונות אפשר לראות שהן לא היצירות היחידות שהשתמשו ביקומים מקבילים – "ספיידרמן: אין דרך הביתה" הקדים את הד"ר והשתמש ביקומים מקבילים כדי לתרץ את השתתפותם של כל מי שעטה את חליפת העכביש במאה האחרונה; לפניו היה את "ספיידרמן: מימד העכביש", גרסת אנימציה מצויינת למפגשיו של ספיידרמן עם מקביליו הייחודיים (מילדת אנימה ועד בלש פילם-נואר).
אם נעזוב עכבישים, אפשר להוסיף את "ריק ומורטי", קומדיית האימה "מז"ל טוב 2" (אלוהים, השם), "קוד מקור", "סינכרוניק", וזה עוד בלי סרטי וסדרות שמבוססים על לולאת זמן ("פאלם ספרינגס", "בובה רוסית" וכו'), שמשחקים עם רעיון היקום המקביל דרך היתקעות בזמן. אם כך, קשה להגיד שהמולטיוורס הוא רעיון חדש, אבל מה המקורות שלו? ולמה דווקא עכשיו פתאום כולם רוצים לדעת אם אי שם יש גרסה שלנו שקיבלה 800 בפסיכומטרי?
העדויות הראשוניות לקיומו של שיח אודות אינספור יקומים מקבילים לא מגיעות מהיקום הקולנועי של מארוול ואפילו לא מהקומיקסים, אלא טיפה מוקדם יותר – מהאסכולה האטומיסטית בימי יוון העתיקה. האטומיסטים – פילוסופים שהאמינו כי העולם סביבנו מורכב מיחידה בסיסית בשם האטום – קבעו כי יקומים מקבילים לשלנו יכולים להיווצר מהתנגשות אטומים. הפילוסוף כריספוס (יווני אחר, כמה מאות שנים מאוחר יותר) קבע קביעה כאוטית יותר מקודמיו, וטען כי העולם כמו שאנו מכירים אותו הוא תוצאה של צמיחה מחדש, אחרי שפג תוקפו של הקודם; כלומר, הרעיון כי יקום יכול להשתנות או להתקיים לצד אחרים הלך ורקם גידים. למעלה מאלפיים שנה קדימה הגיע האיש והחתול, הפיזיקאי ארווין שרודינגר, שפתר את בעיית הסתירה שמשוואותיו מעלות – הן הציגו כמה מצבים שונים של אותו האירוע – בכך שטען כי "כל אלו יכולים להתרחש במקביל".
אך אולי המשפיע מכולם היה הפילוסוף דיויד קלוג לואיס, שהפיל פצצה בראשם של רבים כשטען בשנות ה-80 שכל "העולמות האפשריים" אמיתיים באותה צורה שעולמנו אמיתי – שהם רק "עוד סוג של עולם". זה הרעיון שקרץ לדניאל שיינהרט ודניאל קוואן, הלא הם הדניאלס, לבניית "הכל בכל מקום בבת אחת" והעולם שבו. "הרעיון הזה מופיע כמעט בכל צורת אומנות כזו או אחרת – תמיד יש איזה קונספט של להיאבק באינסוף. כל מדיום מצביע על האינסוף, וזה מאוד קרץ לנו כי אנחנו קולנוענים מקסימליים", אמר קוואן בראיון למגזין ולצ'ר, "ואז, כשהתחלנו לעבוד על הסרט, 'ספיידרמן: מימד העכביש' יצא. אמרנו לעצמנו, 'שיט, כולם הולכים להביס אותנו במה שאנחנו עובדים עליו כל כך קשה'".
המחשבה שכולם כבר עשו זאת מעלה שאלה מעניינת – איך רעיון פיזיקלי ומתמטי, שגם בגרסתו הנגישה ביותר נוגע בעיקר בפילוסופים מתפלצפים, התגלגל לתרבות הפופולרית? מייקל מורוק, סופר מד"ב בריטי ותיק, היה כנראה הראשון לעסוק באפשרות ליקומים מקבילים בספרו "The Sundered Worlds" מ-1963, בו הציג דמות, "המנצח הנצחי", שמתמודד עם עשרות גרסאות שונות שלו מכמה שיותר מימדים. מאז שמורוק פרץ את הסכר, נולדו מאות אזכורים ועיסוקים ביקום המקביל בכל תחום אומנותי שרק תחשבו עליו: מלהיט הניינטיז "גולשים בזמן" (“Sliders”), שעסק בחבורת אנשים שנעים בין מימד למימד במטרה לחזור הביתה, דרך קלאסיקת המתח "אזור הדמדומים", שהציגה עולמות מקבילים מטרידים בטלוויזיה כמשל לחברה האמריקאית הקלוקלת של שנות ה-60, ועד הקומיקס (כשהמובילה בתחום היא מארוול, שתייגה את עולמנו שלנו כ-"יקום 616") ושירים פילוסופיים, שהגיעומהרד הוט צ'ילי פפרסועד יזהר אשדות.
ניתן לראות הפרדה בין שני שימושים אומנותיים שונים ביקומים המקבילים: הראשון הוא עיסוק במולטיוורס כשלעצמו, מתוך סקרנות אינסופית להרחיב את אופקינו, ובדרך, לנטוש את חיינו המסכנים. השנייה דווקא הפוכה – שימוש במולטיוורס כמקגאפין, שנועד לבקר את הרצון התמידי לחיפוש אחר עולם אחר, חדש ונוצץ יותר.
שתי הגישות האלו מציגות איך רעיון המולטיוורס משאיל את עצמו להגדרה עצמית, ולמה הוא צף דווקא בתקופה בה זהויות הן דבר כה נזיל ומשתנה. אם נחזור לשני הסרטים המרכזיים שלנו, "ד"ר סטריינג'" ו-"הכל בכל מקום", נוכל לראות איך שתי תפיסות אומנותיות מייצגות שתי תפיסות עולם מנוגדות שכולנו מכירים. בעוד "ד"ר סטריינג'" מציג את הסכנה שבנדידה לעולמות אחרים (ובצורה מרהיבה למדי ע"י סם ריימי) והרצון לקבל את מה שלא ברשותנו, ב-"הכל בכל מקום" ההסתכלות היא ניהליסטית, בפן חיובי – שום דבר לא באמת חשוב ושום דבר לא באמת ישתנה, אך מה שבאמת חשוב הוא שאלה הם חיינו ועלינו לחיות אותם.
כלומר ישנה את תפיסת העולם השמרנית, המארוולית (או יותר נכון, תפיסת דיסני קלאסית), שגורסת שמה שיש לנו הוא מה שטוב ומספיק. מולה יש את תפיסת הדניאלס שמגיעה לאותה מסקנה מכיוון אחר – כן, מה שיש לנו הוא טוב, אבל רק כי אנחנו עצמנו (בניגוד למה שמצפים מאיתנו להיות).מבלבל? בהחלט, וכנראה שזה רק ימשיך בקצב הזה. אבל בין כה וכה, העיסוק המוגבר במולטיוורס בא לסמן לנו דבר או שניים לגבי העידן שאנו חיים בו: הוא קשה, לא מובן, הוא תוקף אותנו מכל החזיתות וגורם לגליצ'ים כמו הפיכת הפטמה של KS לשיחת היום. אבל בכל זאת, אולי דווקא ביקום מקביל, גם העשב של השכן לא ירוק יותר, בדיוק כמו שלנו.
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
