אל העיבוד להצגה "שחף", או ליתר דיוק אל הדחף ליצור גרסה מעובדת לאחד מנכסי צאן הברזל של המחזאות המודרנית-קלאסית, יצאתי מתוך הנחה שאין זה אירוע נפוץ שתיאטרון מעלה יצירה נערצת, מעמודי התווך של התיאטרון הרפרטוארי העולמי בכל הזמנים, בימי מלחמה לאומית קשה וארוכה. בימים כאלה, הנטייה לבריחה רפרטוארית מובנת כאילו מאליה, בעיקר בגלל היעדר תמיכה מספקת מצד הממשלה במוסדות האמנות בישראל. כשם שהתענוג להתפלש בדבריו של צ'כוב הוא גדול, כך מענג במיוחד גם לצאת עם סיפורו של "שחף" לניסוח הרפתקני ולשדך אותו, במידה כזאת או אחרת, למציאות שונה בחברה אחרת בימים קשים שלה – ימי מאבק על חיים ומוות, ימי מלחמה נוראית (ככול מלחמה) המותירה את אנשיה מתים וחבולים.

מחזותיו של צ'כוב, לבד מגדולת כתיבתם, הם בראש ובראשונה סיפורים על בני אדם המנסים לסגל לעצמם צורת חיים שיש בה מאבק תמידי בין רצוי ומצוי, בין שאפתנות אישית מרקיעה שחקים לבין ניסיונות נואשים לממש אותה. שלא כטולסטוי, צ'כוב איננו עוסק באורח ישיר בימי מלחמה ושילובן של אהבות בין גיבוריה, למרות ההיסטוריה העקובה מדם של רוסיה הגדולה, גם בתחילת המאה העשרים, אז נכתבו מחזותיו. הסיטואציה הבסיסית במחזותיו היא משפחתית. בכינוסי משפחה למיניהם, כמו זה שב"שחף", מתעוררים מאבקים קשים ומרים בין בני המשפחה יחד עם ניסיונות לא כל כך מוצלחים להתפייס ולהשכין שלום בין הניצים.

אל הסיטואציה המסוכסכת והמורכבת הזאת ביקשתי להוסיף, כרקע, מלחמה לאומית שאין בה כדי להאפיל על הקרבות האישיים שאחת מתוצאותיהם הוא גם מוות של אחד מגיבורי הסיפור. השאלה מה ל"שחף" ולמלחמות ישראל מתייתרת משום האוניברסליות המובהקת בכתיבתו של צ'כוב, שכל תופעה אנושית איננה זרה לו. כך הם גם חיי התיאטרון החובקים עולם ומלואו, שייחודו האמנותי מתבטא גם במצבים דרמטיים סותרים, כמלחמה ואהבה, נאמנות ובגידה ועוד מיני נרטיבים שידיי היוצרים יש מאין, כמו בספרות ובתיאטרון, בוראים מדמיונם. ב"שחף" שלנו יש מלחמה והניסיון שלנו התמקד בשילובה של העבודה על המחזה בימיו הקשים של המאבק הלאומי.

חלום ישן שלי, שמשום מה לא העזתי להגשימו, היה מזה שנים, ובעיקר בימי זקנתי, להעלות את מחזהו של צ'כוב "שחף", שבחלקו עוסק גם בחיי תיאטרון בחברה שוקעת. כשנוצרה ההזדמנות לממש את החלום היינו, ואנחנו עדיין, בימי מלחמה נוראיים בה נרצחים ונפצעים להחריד רבים מאתנו ומאויבינו. או אז שאלתי את עצמי כיצד אפשר, בימים שכאלה, להמשיך להתנהל כאילו הכול רגיל ונורמלי. כיצד אפשרי שהטראומה הגדולה שאנחנו עוברים תישאר שמוטה בצד ללא ביטוי בחיי התיאטרון ומחזותיו? יתרה מזאת: האם אפשר בכלל להושיט יד לקלאסיקה שאנשי התיאטרון קידשו בדרך כלל מבלי שהטראומה והשפעותיה יזלגו אל לבה של הקלאסיקה הכתובה לתיאטרון?

מכאן עולה שאלה מתבקשת האם "מותר" לנו, אתית ואמנותית, לשנות את כתב היד המקורי של יצירה קלאסית גדולה? אני סבור שכן. גישה כזאת הוגשמה על ידי יוצרים גדולים לאורך ההיסטוריה, מהם גם קלאסיקנים מובהקים. ואריאציה על חומר כתוב, או על בסיסו, איננה המצאה מקורית או חדשה. הרשיתי לעצמי לפתוח את חדרי לבי ואת חדר העבודה לשתילת הצגת המחזה בסיטואציה המלחמתית שאנחנו עוברים. כך, אני מאמין, אני עושה צדק למשאלתו של המלט בנאומו לשחקנים שמחזות מחויבים לשקף את פני המציאות. לדידי, זהו הקו שהנחה אותי בעבודתי בתיאטרון בכלל ובגרסת העיבוד הזה בפרט.
שחף, תיאטרון תמונע (שונצינו 8, תל אביב), 14-15.2.לפרטים נוספים וכרטיסים

• יוצרים כותבים
• עודד קוטלר
• מחזה
• מחזה קלאסי

ההצגה "רביע ויוליה", שתעלה ב-14.8 בתיאטרון יפו (לרכישת כרטיסים) עוסקת בסיפור אהבתם הבלתי אפשרי של מלצר בקייטרינג ובן של איש צבא, שנפגשים באירוע בו שניהם מרגישים זרים, ומתוך מפגש מקרי בין המנה הראשונה לעיקרית נרקם קשר אהבה לא צפוי, שמטשטש גבולות ונוגע בלב. כי רביע, אם לא ניחשתם, הוא ערבי. ובמציאות שלנו היום – גם הליברלית – זה קשה שיתקשה להחזיק. אור ענבר, יוצר ובימאי ההצגה, בטור מיוחד על המחזה הטראגי הכל כך רלוונטי שלו.
>>ג'אזיסט ישראלי בניו יורק: הכל השתנה, אבל מוזיקה היא הפיתרון
>>"הרגתי אותך בחלומות שלי" הוא ניצחון קטן של הילד שרציתי להרוג

למרות האמונה בכוחו של החיבור בין רביע ויהלי, בחרתי שלא לסיים את המחזה שלי בהפי אנד. אהבתם של רביע ויהלי לא מצליחה לנצח את הכוחות החזקים של החברה. כי במציאות, רוב המקרים לא נגמרים בהפי אנדינג. הבחירה הזו שעשיתי נועדה לעורר בקהל צער על אהבה יפה וצעירה שנאלצת להיגדע בגלל שהחברה בישראל אינה מאפשרת את קיומה, צער שיכול להיתרגם לפעולה למען עתיד טוב יותר שבו לאהבתם של רביע ויהלי יהיה סיכוי. אני רוצה שהצופים בהצגה ייצאו עם תחושת "חבל" ו"הלוואי שהיה יכול להיות אחרת", שאולי תוביל ל"בואו נדאג שיהיה פה אחרת". זו הדרך שלי לנסות לשנות.

אהבתם של רביע ויהלי ניצתת על רקע הכאב המשותף שלהם, שהוא חזק יותר מהזהות הלאומית שאמורה לכאורה להפריד ביניהם. הכאב המשותף של לגדול כהומו בארון בסביבה שלא מבינה אותך, ודורשת ממך לא להיות מי שאתה באמת. הכאב הזה, כך אני מאמין, משותף לכל להט"ב, אפילו למי שגדל בחברה הכי ליברלית וסובלנית, כי הנחת היסוד תמיד תהיה שכולנו הטרו-נורמטיביים, ואם אנחנו לא, אנחנו צריכים לגלות את זה בעצמנו בלי עזרה מהסביבה. הכאב המשותף הזה הוא בעיני כוח שחזק יותר מגבולות של דת ולאום.

החיבור שנוצר בין רביע ויהלי, על הרקע הזה, מתוך היכרות אקראית במסיבת הפרישה של אביו של יהלי מהצבא שבה רביע ממלצר, מאפשר להם לראות זה את זה לא כיהודי וערבי – אלא כבני אדם שרוצים ויכולים לאהוב זה את זה. בדרכם השקטה רביע ויהלי מציעים כיוון חדש לחברה בישראל, כיוון שנראה כיום כמעט דמיוני.

גם לי היה לתקופה מסויימת "רביע". הסיפור בינינו היה הרבה פחות סוער, והוא נגמר לא מסיבות פוליטיות, אבל התקופה שהיינו ביחד איפשרה לי לשים לב לאופן שבו הסביבה הליברלית שמקיפה אותי הגיבה, שחשף פער בין עמדות תיאורטיות לבין המציאות. אף אחד לא אמר לי שיש לו בעיה עם זה שאני יוצא עם בחור ערבי, אבל היו אמירות עקיפות כמו "זה לא יהיה פשוט לקיים מערכת יחסים כזאת". ואני מרגיש שהיום ההפרדה בין העמים כל כך חזקה ומושרשת, שבאמת קשה לדמיין עתיד למערכת יחסים כזאת, ודווקא בגלל זה היא בעיני כל כך חשובה, וכל כך משמח אותי לשמוע על המקרים שכן מצליחים, כמו צחי הלוי ולוסי אהריש המדהימים.

הרעיון שאהבה יכולה לגשת על פערים שנוצרים בשל שנאה אינו חדש, אבל הוא כל כך חזק, אפקטיבי ורלוונטי לכל זמן ומקום, עד שהוא מתגלגל בתרבות ובאמנות משייקספיר עד ימינו. האהבה החד מינית יכולה להוות גשר אפילו עוד יותר חזק, בגלל הזהות המשותפת שהחיבור אליה יכול להיות לעיתים חזק יותר מהזהות הלאומית. ה"הצעה" של רביע ויהלי עבורנו היא לא לראות זה את זה כאויבים, ולהבין שאולי יש בינינו הרבה יותר משותף מאשר מפריד, ומתוך הנקודה הזאת ניתן ליצור חיבור בינינו.
רביע ויהל, 14.8 בתיאטרון יפו,לרכישת כרטיסים

• יוצרים כותבים
• מחזה
• תיאטרון יפו
• דו קיום

הבת שלי היתה בת שמונה כשהתחלתי לכתוב את המחזה "עמירם", לפני כחמש שנים. גיל שמונה הוא גיל חמוד להפליא, שבו מתחילים לשאול שאלות לא פשוטות על העולם. השאלות הלא פשוטות שהבת שלי שאלה אותי גרמו לי להבין שיש דברים בעולם שעדיין מפחידים אותי, וכדי לנסות להתמודד עם הפחד החלטתי לכתוב אותו.

>> הטוב, הרע והדי נורא: הכל מורכב עכשיו. גם זאב רווח
>> מיזם "עדות 710": עדויות של ניצולי שואה שחוו את ה-7.10

נקודת המוצא שלי הייתה מעשה הטרור שביצע עמירם בן אוליאל, שיידה שני בקבוקי תבערה על ביתה של משפחת דוואבשה בכפר הפלסטיני דומא, גרם למותם של ההורים סעד וריהאם והתינוק עלי ולפציעתו האנושה של אחמד בן הארבע. ניסיתי לזהות את המתח הזה שבין קנאות אידיאולוגית לבין אדישות מוחלטת ולהבין אותו.

כשכתבתי את הרגעים שבהם עמירם זוכה לתמיכה ציבורית וצובר כוח פוליטי, חשבתי שאני מדמיין מציאות שעלולה להתגשם בעתיד הרחוק מאוד; שאני בטח מגזים כדי להזהיר. הממשלה אמנם היתה ממשלת ימין, כרגיל, אבל הכהניזם עדיין לא פרץ למיינסטרים הפוליטי הישראלי והתמיכה בבן אוליאל היתה מעטה ושולית. בחמש השנים שעברו מאז, נציגי הימין הכהניסטי השתלטו על הרבה עמדות כוח ובן אוליאל הפך ממוקצה ל"קדוש" שהקמפיין לשחרורו, בהובלת כמה מחברי קואליציה מרכזיים, מתנהל במלוא המרץ.

הכתיבה של "עמירם" התחילה מהצורה. רציתי ליצור את הניגוד הגדול ביותר שאפשר בין מעשה הזוועה שמתואר בטקסט לבין יופיין של המילים שמתארות אותו. לא רציתי ליצור מחזה דוקומנטרי שעוסק בדמותו האמיתית של רוצח, ולכן בהכרח גורם לקהל גם להזדהות איתה מחד, או מחזה שמנחם בבדיון שלו מאידך. רציתי להלך על קו התפר שבין הפרטים הדוקומנטריים לבין הדמיון; בין מה שקרה באמת לבין מה שאולי קרה; בין מה שיכול היה לקרות לבין מה שאולי עוד יקרה.

״עמירם״ עלה בבכורה בפסטיבל עכו, כמה ימים לפני השבעה באוקטובר. שמחנו בעבודה המשותפת והיינו במתח לקראת המפגש עם הקהל. סיימנו את כל אחד מארבעת ימי הפסטיבל מרוגשים מהתגובות החמות שקיבלנו, מאנשים שצעדו איתנו בשבילי החוויה הלא קלה שביקשנו להעביר אותם.

לאחר מתקפת הטרור של החמאס ומלחמת הנקמה האכזרית שבאה בעקבותיה היה לי ברור שלא נמשיך להציג את ההצגה. העולם הפך למפחיד הרבה יותר, ומול הזוועות שהתחוללו בו הזוועה שמתוארת בהצגה נראתה לי קטנה, כמעט חסרת חשיבות. אפילו כשקיבלנו תמיכה להרצת ההצגה אחרי הפסטיבל מהקרן לעידוד יוצרים עצמאיים ומקרן רבינוביץ׳, לא יכולתי להפסיק לשאול את עצמי אם המילים שעל הדפים יכולות להפוך שוב להצגה. האם אפשר, במציאות שבה הזוועות עולות על כל דמיון, להזמין קהל לצפות בהצגה כזאת.

היה רגע שבו הבנתי שאפשר. שמעתי את דב מורל בפודקאסט "איך לעשות דברים" מתאר כיצד השתתף ב"חתונת השנאה", החתונה שבה הונפה תמונתו של עלי דוואבשה ונדקרה פעם אחר פעם על ידי החוגגים. הרגע שבו השווה בין תחושת השמחה האלימה שחש כשאחז בתמונתו של עלי בחתונה לבין התחושות שחש כשהחזיק את בתו הפעוטה שרק נולדה, גרם לי להבין שההתעקשות על אנושיות יכולה להתרחש בכל מקום, גם – ואולי במיוחד – כשלעתים נדמה שמסביב הכול נשרף. ומה יותר אנושי מאמנות?
>> "עמירם" מאת עדו סתר; בימוי: יעל גולדברג; 6.2 20:00, תיאטרון תמונע (ומועדים נוספים בהמשך).פרטים וכרטיסים כאן

• יוצרים כותבים
• תיאטרון תמונע
• פסטיבל עכו
• מחזה

• Facebook
• Twitter
• Email

• מדריך אירועים
• מחזה

אנחנו אמנם קצת אחרי יום העצמאות, אבל זה ממש לא יהיה אותו הדבר אם לא נחפור קצת כבכל שנה על "הלהקה", הסרט הכי ישראלי שיש. אבל הפעם יש לנו גם חדשות מרעישות עבורכם: סרטו המיתולוגי והאהוב של אבי נשר מגיע לבמה.

הגרסה החדשה כוללת עשרות שחקנים, רקדנים וזמרים בשילוב כל השירים האהובים שהפכו כבר לפס קול חיינו. למי שלא חי פה, נזכיר: הוא מגולל את סיפורה של להקה צבאית רגע אחרי הניצחון במלחמת ששת הימים. על חלומות, אהבות ושנאות, חברויות ובגידות. תמונה שנצרבה אצלנו של ישראל שהייתה, או שאולי שהיינו רוצים שתהיה.

במחזה החדש מופיעים כמה וכמה שמות מוכרים: דב נבון, נופר סלמאן, שי המבר, ענבל ביבי ועוד.

ועכשיו לשלגר האמיתי: ללקוחות בנק הפועלים ממתינה הטבה משהו משהו – כרטיס מוזל להצגה בעלות של 79 ש"ח. רק שימו לב: אין לכם הרבה זמן לנצל אותה, רק עד ה-23 בחודש.כל מה שאתם צריכים לעשות זה להוריד אתהאפליקציה של פועלים וונדר.

*ללקוחות בנק הפועלים המחזיקים בכרטיס אשראי של בנק הפועלים ומצורפים לערוץ "פועלים באינטרנט".
בכפוף לתקנון התכנית באתר הבנק, לתנאים בעמוד ההטבה ולתנאי השימוש באפליקציית Poalim Wonder. עד גמר המלאי

אוהבים את הלהקה? אולי גם תאהבו את התכנית החדשה הזו

• פועלים וונדר
• תיאטרון
• הצגה
• מחזה