בחזרה אל שנת האפס: כלום לא השתנה בין תרפ"ט ל-2021?

אני זוכר את הספר הזה: כריכה חומה, עם תמונות קשות בשחור לבן של יהודים, נפגעי אלימות ערבית באותם ימי מאורעות תרפ"ט. זה היה אחד הספרים הבודדים על מדף הספרים הדליל של דודה של אמי בקיבוץ. הייתי מבלה שם ימים ארוכים בחופשות הקיץ. ובספר הזה חזרתי ודפדפתי מדי קיץ. ספק נמשך אל המחוזות האפלים האלה שאסורים לצפייה אצל ילדים, ספק תוהה על פשר הרוע שיכול להצמיח התבהמות כזו כלפי בני אנוש.

ועל אף שגדלתי בבית שהשותפות היהודית -ערבית, הפוליטית והחברית, הייתה חלק בלתי נפרד מההוויה שלו, לא יכולתי שלא להיות נסער ממה שראיתי וקראתי בספר. איך תיתכן שנאה כזו? 

"מאורעות תרפ"ט" נתפסו בדור שבו גדלתי כארוע מכונן, מעין שורה של פוגרומים שחוללו הערבים בשכניהם היהודים. לימים התפתחה ראייתי ההיסטורית והפוליטית ולמדתי למקם את האירועים האלה כחוליה בתוך שרשרת ההתנגשויות בין ילידי המקום הפלסטינים לבין היהודים שהגיעו ונאחזו בארץ.

חיילי מג"ב ביפו, מאי 2021. צילום: אחמד ג'רבלי\AFP\גטי אימג'ס

 אני עושה ומלמד תיאטרון כבר עשרות שנים. קודם כל כי המדיה הזו, המקהילה בני אדם למקום אחד ולערב אחד, היא בית הכנסת החילוני שלי. בהזדמנות החד פעמית הזו, בסטוץ הזה עם קהל מזדמן, אני רוצה ליצור רגעים של הזדהות, של השתקפות, של חשיבה ביקורתית. אני רוצה לספר סיפור. ולפעמים, כמו במופע הדוקו -דרמה "שנת האפס", לספר כמה סיפורים החיים ומסתכסכים זה עם זה באותו ערב ועל אותה במה.

הספר "תרפ"ט" שכתב הלל כהן בשנת 2014 היה ספר מטלטל ומאתגר לקוראיו הישראלים. בשונה מהספר החום ההוא שהיה על המדף של דודתי בקיבוץ, הוא מגלה לנו שיש דרכים שונות לספר את הסיפור של אירועי הדמים ההם מקיץ 1929. לא רק מנקודות המבט של התנועה הציונית, הדוברים הפלסטינים ונציגי המנדט הבריטי, אלא גם מפסיפס נקודות המבט בתוך החברה היהודית ובתוך הפלסטינית. הספר הזה היה מקור ההשראה של אבנר בן עמוס כשהחל במלאכת העיבוד והעריכה של מסמכי הספר למחזה תיעודי.

כשרצינו להפגש לראשונה בתיאטרון יפו באמצע חודש מאי האחרון ולהתחיל בחזרות – אני הבמאי, המחזאי וארבעת השחקנים – הסתבר לנו שההיסטוריה חוזרת על עצמה במידה כזו שלא נהיה בטוחים ביפו 2021. ראודה ורביע החיפאים היו תחת הרושם הקשה של מעשי אלימות שכוונו נגד שכונות מגוריהם באותם ימים. יפו עוד לא נרגעה מגלי האלימות שפרצו בה. המלחמה בעזה והשלכותיה בתוך ישראל העיקו מאד על האפשרות להתכנס. ולשם מה? לעסוק דווקא בהיסטוריה הרחוקה?

ההיסטוריה חזרה על עצמה. סיני פתר (צילום: אוסף משפחת פתר)

החלטנו שהחששות והחשדות של השחקנים כלפי הפרויקט הזה ("אני לא יודע אם היהודים שעושים איתי תיאטרון לא רוצים לנצל אותי") יהיו חלק מטקסט ההצגה. כך הסיפור של ראודה על אביה, פליט עין ח'וד שפוחד שבכל רגע הנכבה תחזור,  ודניאל שחש פליט לרגע כשהסתלק מביתו עם משפחתו מאימת הטילים. בסופו של דבר מצאתי את עצמי כבמאי לא רק עם התמונות בשחור לבן מתרפ"ט של אז, אלא גם עם הוידאו בצבע של האירועים האלימים ממאי האחרון. ועל הרקע שלהם נאמרות עדויות אמת של מי שהיו שם בירושלים, חברון ובית לחם ב-1929, ואלה שהיו כאן ועכשיו ביפו, תל אביב וחיפה ב-2021. 

הבמאי שהיה ילד המתמכר לחרדה ולאימה בצפייה בספר המתעד פרעות הוא כעת איש מבוגר מאוד שמגלה בתהליך היצירה, בעזרת המחזאי ,המעצבים ושחקניו, את הטראומות האישיות והקולקטיביות שעלולות להוביל אותנו אל סבבי האלימות הבאים.

>> ההצגה "שנת האפס" תעלה בתיאטרון יפו ב-11.11 וב-13.11, פרטים וכרטיסים באתר התיאטרון