שאלנו את מוזיקאי הג'אז המצליח אלי דג'יברי האם לג'אז עדיין יש מקום בעידן המודרני, והוא כתב לנו את משנתו, והשווה את הג'אז למערכון ההוא של החמישייה הקאמרית שבו רמי הויברגר אומר 13 פעמים את המילה כוס. סמכו עלינו, זה מנומק כהלכה
במערכון הבלתי נשכח של החמישייה הקאמרית, הפסיכולוגית (קרן מור) מראה למטופל (רמי הויברגר) כרטיסיות עם צורות שונות במסגרת מבחן רורשאך, ושואלת אותו מה הוא רואה. בכרטיסיה הראשונה הוא עוד מהסס, אבל בכל זאת אומר: כוס. בכרטיסיה הבאה הוא פחות מהוסס – כוס. בשלישית הוא כבר ללא שמץ של היסוס – כוס, ומכאן והלאה כבר כולם זוכרים איך זה ממשיך.
כשאני מקשיב למוזיקה, כמעט כל מוזיקה, אני שומע – ג׳אז. כשאני מאזין לבאך ולמוצרט אני שומע ג׳אז, כשאני מאזין ליוני רכטר ושלום חנוך אני שומע ג׳אז, כשאני מאזין לליידי גאגא ואיימי ויינהאוס אני שומע ג׳אז, כשאני מאזין לביונסה וג׳יי זי אני שומע ג׳אז, וגם כאן – בטח כבר הבנתם.
השאלה "האם מוזיקת ג׳אז רלוונטית בשנת 2022" כשלעצמה אינה רלוונטית. זה כמו לשאול אם מלח ופלפל שחור רלוונטיים, או אם מקצועות כמו אדריכלות או מתמטיקה רלוונטים. התשובה לכל השאלות הנ"ל היא חד משמעית – כן.
לא מזמן פגשתי מוזיקאי וזמר מפורסם לאחר הופעה שלי יחד עם רביעייתי. נפגשנו מחוץ למועדון, אני מיוזע לאחר מאמץ והוא עם חיוך גדול שמרוח על פניו ומבט של השתאות. ״אני כל כך מקנא במה שאתם עושים״, הוא אמר לי ומבטו היה נערי, מבויש ומעריץ. אני בטוח שמרבית האנשים שמקשיבים למוזיקה של אותו אמן מפורסם לא יעזו לחשוב ולדמיין שהאדם הזה, שכותב שירים אל לב המיינסטרים הישראלי, הוא נגן ג׳אז ומעריץ ג׳אז בארון. אם תרצו – ג׳אז, גם אם אינו נוכח בלב המיינסטרים המוזיקלי, נמצא בשקט בשקט בכל מקום ומשמש השראה ומוזה עבור כל כך הרבה מוזיקאים, מכל הסוגים ומכל המינים.
בשנת 1982 יצא אלבומו השישי של מייקל ג׳קסון, Thriller. מי שהפיק את האלבום היה, כמובן, קווינסי ג׳ונס. כיום כל אחד מכיר את השם קווינסי, אבל לא הרבה יודעים שלפני שעבד עם ג'קסון, קווינסי היה חצוצרן ג׳אז מוכשר ומעבד לתזמורות ביג בנד שניגן ועיבד עבור דיזי גילספי, ליונל המפטון, האחים דורסי, פרנק סינטרה ועוד ועוד. כן, הוא – אותו קווינסי ג׳ונס ששינה את תרבות הפופ לעד.
אבל מעבר להשפעה שלה על ז׳אנרים אחרים, חשוב לדבר גם על המוזיקה עצמה. אין ספק שבתקופה יחסית קצרה, מוזיקת הג׳אז הצליחה למצב את עצמה – כמו המוזיקה הקלאסית – במעמד של מוזיקה אומנותית. למרות שבראשית דרכה היא הייתה מוזיקת הפופ, זו שכיכבה בראש מצעדי הפזמונים והרקידה את האנשים במועדונים, כיום אפשר להאזין לה בהיכלים גדולים ומעונבים. אבל לא רק.
לא רק שם, מכיוון שבעורק הראשי של הג׳אז עדיין זורמים, כמו אז, קצב וגרוב. ממש כמו במילות השיר האלמותי והכל-כך מדויק של דיוק אלינגטון: It don’t mean a thing, if it ain’t got that swing. לכן ג׳אז תמיד יהיה שייך קודם כל למועדונים, לפסטיבלים ולמקומות החיים בהם המוזיקה הזו מתקיימת בצורה הכי אורגנית וטובה שיש – כמוזיקה שגורמת ללב שלנו לתקתק, לגוף שלנו לרקוד ולנשמה שלנו להתרומם. וכל הדברים האלה תמיד יהיו רלוונטיים, לפחות כל עוד נישאר בני אדם.
ולכל אותם ג׳אזופובים שמסתובבים בקרבנו, אצטט את מילותיו של של סנופ דוג, כפי שנאמרו במופע מחווה במרכז קנדי לגדול מוזיקאי הג׳אז אי פעם, הרבי הנקוק. כשסנופ מסיים לראפרפ על רקע השיר "Cantaloupe Island", הוא אומר: “הרבי, אתה יודע שאנחנו אוהבים אותך בייבי. תודה שיצרת את ההיפ הופ״. הרבי הנקוק, כיום בן 82, ומי שלא ראה הופעה שלו לא ראה הופעה מימיו. ילדי, רוקד, חי, בועט, מרגש, חדשני, כריזמטי, גרובי ובעיקר, הכי הכי רלוונטי.
אלי דג'יברי מנהל אמנותית את סדרת הג'אז "Jazz Sela Lounge" במועדון סלע, בהיכל התרבות תל אביב. מחר (6.7) יתקיים ערב מחווה לאלבום "Fingerpainting", שבעצמו הוא אלבום מחווה להרבי הנקוק, בהשתתפות גרגורי ריבקין, ניצן בר, עילי קדוש.לפרטים נוספים ורכישת כרטיסים.
