עשרה מתשע"ה: אלבומים ישראליים מהשנה העברית שאהבנו במיוחד
שלישייה מיוזעת עם שם דבילי, ילד ההיפ הופ, מסע שורשים הכי קול בעולם ועוד 7 אלבומים מיוחדים שעשו לנו את השנה העברית האחרונה למיוחדת במינה
קין והבל 90210 – "וידאודרום"
מצטיין הרשימה. השלישייה המיוזעת עם השם הדבילי והמאיים קין והבל 90210 הם מהמקרים הנדירים של הבטחות מוזיקליות מקומיות שבמקום להתפוגג ולקרוס תחת הקשיים האמוציונליים של להמשיך ולנגן בלהקת הנעורים שלך, הצליחו להעמיד אלבום שני שפותח את הפאזה הבוגרת של קיומם. מדובר באחת הלהקות המעטות שמצליחות להיות גם טכניות, גם מרגשות וגם נושכות בעת ובעונה אחת. השירה המצוינת והטקסטים המסחררים של שאול לוריא, המתקיימים איפשהו בין דיוויד לינץ׳ לדיוויד קרוננברג, יושבים על גיטרות סוחפות ועל התיפוף הבלתי ייאמן של איתמר לוי – סוללת ארטילריה נוירוטית של איש אחד. "וידאודרום" הוא אלבום מטאל אינטליגנטי, עוקצני ואקטואלי שמצליח לתרגם את אנרגיות הלייב של השלישייה לפורמט מוקלט. ככה עושים את זה כשרוצים לעשות את זה נכון באמת.
[tmwdfpad]
תעני אסתר – "מסקנות מכדור הארץ"
אם יש נקודת מפגש לסטוקהולם וחולון, היא נמצאת בדיוק באלבום השני של תעני אסתר. פסיכדליית קאסיו וגיטרות בהפקה משובבת נפש של ברוך בן יצחק (המכונה גם ברוך מרוקפור). הרגליים קופצות והסוכריות – גם.
טונה – "גם זה יעבור"
אחרי יותר מעשור של עבודה קשה, טונה הופך סוף סוף שם שגור בפיו של כל אדם. "כל אדם" הוא מושג המפתח כאן: "גם זה יעבור", כפי שזה מגולם היטב בשיר הנושא של האלבום, נוגע ברגעים קטנים של החוויה הארץ ישראלית דרך פילטר נוסטלגי והצליח לקלוע לצייטגייסט של הדור האבוד. כשאפילו משחקי המילים המעט נדושים מרגישים פרש וההפקות לא נופלות לקלישאות התופים הרגילות – ראפ למבוגרים זה כבר לא אוקסימורון.
שי צברי – "שחרית"
מעטים האלבומים שיצאו לעולם תחת מעטה כבד של ציפיות כמו הבכורה של שי צברי. הזמר החד פעמי הזה ידע מה הוא עושה כשהוא לקח את הזמן עם הקלטת האלבום, והתוצאה מגובשת, עמוקה ומרשימה מאוד. כך אנחנו חולמים שמוזיקה ישראלית תישמע: וייב ים תיכוני מרענן עטוף בגיטרות לא מתפשרות.
דודו טסה והכוויתים – "עלא שוואטי"
אחרי המתנה של ארבע שנים, טסה חזר סוף סוף לפרויקט המוצלח ביותר שלו. כשהוא מחוזק באורחות נינט טייב וריף כהן, פתח טסה מחדש את הצוהר לעולם של סבו ואחי סבו, שהיו צמד מוזיקלי מצליח בעירק. עיבודים מרהיבים וטיפול מדויק הופכים את האלבום למסע שורשים הכי קול בעולם. חוץ מזה, האלבום יצא על ויניל כתום זוהר. מעטים יכולים להתגאות בהישג כזה.
נצ'י נצ' – "ברוכים הבאים לפתח תקוה"
ילד ההיפ הופ מס' 1 בארץ, שהצליח להדביק סצנה שלמה בביטוי כמו "בום־שאקה־לאק", מתבגר לנגד עינינו עם אלבום שאמנם לא מביא בשורה חדשה אבל מהווה עוד צעד בדרך לכיבוש המצודה. "ברוכים הבאים לפתח תקווה" מתהדר בגימור גבוה של הראפ, בגיוון מוזיקלי וברמות חדשות (עבורו) של כנות וחשיפה (כמו בסינגל הנפלא "חסידה צחורה"). כשהוא נישא על גבי סיבוב הופעות שכיסה כמה מהבמות הנטושות יותר ברחבי המדינה הוא צועד לאטו לעבר הצלחה מיינסטרימית מוצדקת.
Totemo – "Heavy as my Dreams EP"
הריליס האחרון של רותם אור מדגים בצורה נהדרת את הוורסטיליות, העדינות והאינטליגנציה של היוצרת. ביטים שוברי לב, מילים מכשפות ושירה מדויקת הופכים את האי.פי הזה ליצירת טריפ־הופ שמתאימה גם ליום חורפי במיטה וגם כפסקול לסרט נעורים מתוק.
הקליק – "אני לא בפסקול"
32 שנה אחרי אלבומה הקודם, להקת הגל החדש הוציאה את אלבומה השלישי, "אני לא בפסקול", שהזריק קצת רעל טרי לוואקום המחאה במוזיקה הישראלית. כשדני דותן שר שהוא "מת להשתמט", זה בכלל לא משנה שהוא כבר בגיל שבכלל פטור ממילואים. זה לא משנה, כי הוא אמין גם כשהוא מדבר מגרונם של אחרים. היו גם שחששו כי ללא התיפוף המאוד מדויק של ז׳אן ז׳אק גולדברג עליו השלום, זה כבר לא יהיה מה שהיה. ובכן, זה אכן לא מה שהיה אלא משהו בועט וקשוח בהרבה. לא, זה לא אלבום מושלם. זה אלבום נחוץ.
נתי חסיד – "זה מה יש"
אחרי שיצא הסינגל הרועש והחדגוני "ילד גבר", היה זה לא פחות ממטלטל לגלות שהוא שוחרר דווקא כדי לקדם אלבום מורכב, עדין ומלודי עם הפקה מבריקה שמזכירה את ההיפ הופ הג'אזי של A Tribe Called Quest ובני דורם. ברמה המוזיקלית נטו, מדובר באלבום המרשים ביותר שיצא השנה בהיפ הופ ישראלי, והייתה זו שנה חזקה במיוחד. עד כאן קרדיטים למפיק: צריך לומר כמה מילים גם על נתי חסיד עצמו. ההישג הגדול של חסיד עצמו היא הקלות שבה הוא נכנס לדמות ה"בחור הטוב", בלי לצאת מתנשא או (סליחה על משחק המילים) מתחסד. בזכות הקסם האישי והחברמניות המשכנעת שהוא מביא לשולחן, חסיד מצליח לבצע גם טריקים שעל ראפר אחר היו נראים כמו טרחנות גמורה (למשל, שיר הסיום בן עשר הדקות).
ג'יין בורדו – "ג'יין בורדו"
הטריו האקוסטי העצמאי הצליח תוך זמן קצר להפוך ללהקה שמוכרת את כל הכרטיסים להופעות שלה, לא משנה באיזו פינה בארץ. הקאנטרי פולק הממזרי והכן מנגיש את ג'יין בורדו לקהלים רחבים בהרבה מאלו של להקות אינדי תל אביביות טיפוסיות, בלי להתפשר לרגע על איכות הכתיבה, הנגינה והביצוע. ״איך אפשר שלא״ הפך ללהיט מיידי ובצדק ו״עינב״ הוסיף לרוך הרומנטי קריצה ביצ׳ית ומודעת לעצמה.
