בזהירות המתבקשת (שנובעת מהאיזור שאנחנו חיים בו), אפשר להתחיל ולתת סימנים ב"טלוויזיית פוסט המלחמה". קצת כמו הצופים שלו, גם המסך הישראלי עבר רשמית ליום שאחרי. לצד הסרטים הדוקומנטריים והסדרות שעוסקות ב-7.10 ובמה שקרה אחריו ישירות, אפשר להתחיל ולראות איך היום האסוני – והשנתיים שבאו בעקבותיו – השפיעו על הטלוויזיה בארץ.

>> מה ראינו בלילה: 6 סדרות ממגנטות שהחזיקו אותנו ערות השבוע
>> "כל האמהות משקרות": הרפתקה של אמא בתחתית שרשרת המזון

ואם יש כותרת על רוב התוצרים שיוצאים בימים האלה, על משקל השיר של אריק איינשטיין: הטלוויזיה משדרת את אותם הדברים, אבל לאט. קצת יותר מהורהר, קצת פחות נחרץ או נוצץ – והרבה יותר ריאליסטי. לא סתם "מקום שמח" של התאגיד כל כך הצליחה – הדמויות שגילמו נועה קולר ותיקי דיין שיקפו לאנשים את עצמם היום. לא סתם הדוקו החדש על אביתר בנאי קנה כל כך הרבה לבבות – זה נגע בתודעה הישראלית של 2026. אנחנו כבר לא כל כך בטוחים, יודעים שאנחנו לא יודעים, ובעיקר עוסקים בנושא אחד שצף מעל הכל: שבירות החיים. זה הסאבטקסט שהותיר אחריו האסון הגדול שחווינו. הידיעה שהכל יכול להיגמר. בבת אחת. בלי שנרגיש.

ועכשיו, גם קשת המסחרית והנוצצת מביאה למסך סדרה שכזו. קוראים לה "ריסט", והיא התוצר החדש מבית היוצר של הג'וקר האהוב בישראל, אדיר מילר. האיש שעמד (יחד עם רן שריג) מאחורי הלהיט הגדול "רמזור" ומאחורי "צומת מילר" המודעת לעצמה והמשעשעת, מגיע הפעם עם מטען כבד יותר. "ריסט" אמנם מתרחשת לכאורה באותו יקום סינמטי, עם יסוריו של הגבר הנשוי, בדיחות ואבחנות קומיות, ואפילו ליאור כלפון (איצקו מ"רמזור") שחוזר עם דמות מאוד דומה לאבטיפוס של הדמות הלוזרית ההיא. ועדיין, יש כאן משהו אחר.

כי "ריסט", בניגוד ל"רמזור" ו"צומת" שברחו לעולם הדאחקיונרי ולפאנצ'ליינס, מישירה מבט לדבר עצמו, מה שכולנו למדנו על בשרנו בשנתיים וקצת האחרונות: החיים רחוקים מלהיות מובנים מאליהם ומה שבא בקלות, באותה הקלות יכול להיעלם. זו המדרגה הבוגרת שנראית בבירור בסדרה החדשה של מילר.בלב הסדרה עומד אדם מבוגר – גידי, נגד בשירות קבע בצה"ל, שיום אחד בשורה קשה מטלטלת את חייו, כזו שגורמת לו להבין שלא נשאר לו זמן רב לחיות – והגיע הזמן לחיות איתם כמו שצריך. בבת אחת, הוא גודע את כל הקשרים לעולם הישן, כדי להתחיל את שארית חייו מחדש, עד שמגיעה עוד בשורה מטלטלת, שאומרת לו שהכל היה סתם. וכאן ניצבת הדילמה: האם לברוח מהכל ולהתחיל מחדש כאדם בריא, או לנסות ולתקן את השברים שגרם?

גם על גידי, כמו על אדיר, אפשר לראות את השנים. זו כבר לא דמות הלוזר החביב של "רמזור" שמפחד להתבגר, אלא מישהו שמבין שהזקנה כבר דופקת לו בדלת. בניגוד לאמיר של "רמזור" או אדיר של "צומת מילר", הוא לא מתלבט בין העולם הצעיר לעולם המבוגר. הוא כבר עם שתי הרגליים בעולם המבוגרים, עם קריצה לעולם הקשישים ממש, והמחשבות בהתאם: מה עושים כשהסוף מתקרב? ועד כמה אפשר בכלל להתחיל מחדש, מאפס?

במובן הזה, "ריסט" קרובה הרבה יותר למצולקות ולציניות של "מקום שמח" מאשר ליצירות הקודמות של מילר. היא הרבה פחות נוצצת, סקסית או גברית והרבה יותר מהורהרת, כמעט פילוסופית. באופן אבסורדי זה לא פוגם באיכות של הבדיחות. זה משפר אותן. כי דווקא מתוך הכאב המסוים, "ריסט" מצליחה להתחבר יותר לרגש וגם הצחוק נשמע חזק יותר. היא כורתת ברית של אמת עם הצופים שלה בחלקים החשוכים והכנים, וזה מאפשר להם הרבה יותר להזדהות גם עם החלקים המוארים והמחויכים יותר.

גם ברמת הליהוק יש כאן כמה הברקות ובחירות מעניינות. דמות האישה, למשל, עוברת תהליך בשלושת חלקי הטרילוגיה – מליאת הרלב הקומית והססגונית, דרך אדוה בולה ודקלה הדר הקצת יותר מיושבות, כשהפעם נבחרה מירי מסיקה הקצת יותר נוירוטית, קצת יותר מפוכחת, מין תמונת ראי לתהליך שעבר על הגיבור. חוץ מזה, כיף לראות שוב את אלונה סער, הפעם כשהיא יוצאת מחליפת הברזל של "המפקדת" למשהו קצת יותר משוחרר שמוציא ממנה את הכיפיות שאנחנו רואים במקומות אחרים (למשל, ב"מה שתגידו").

באופן כללי, המוד הוא בגרות. "ריסט" היא סדרה מבוגרת משמעותית יותר מהיצירות שקדמו לה – היא כבר לא 24 דקות ולא מחפשת להצחיק כל שנייה ולא חיה מריגוש לריגוש. היא קצת יותר ארוכה (הפרק הראשון היה 48 דקות נטו, שעה ברוטו כולל הפסקות פרסומות) ומכילה בתוכה רגעים כואבים ממש, בידיעה שהקהל כבר מוכן לזה ביצירה של אדיר מילר. כי גם הצופים שלו שהיו בני 20 ב"רמזור" ונקרעו מהשיגועים של חפר, כבר מוכן למשהו הרבה יותר עמוק. מה שפעם היה קומדיה נטו, הפך לדרמה קומית. הגיע הזמן לדבר על הפיל שבחדר: החיים.

במילים אחרות, אם שיר הפתיחה של "רמזור" צעק ש"אני לא רוצה להתבגר", "ריסט" אומרת לנו שאם נרצה או לא נרצה הבגרות והזקנה הן עובדה. אנחנו לא מי שהיינו לפני המלחמה, הזמן רשמית השיג אותנו אחרי שכל כך ניסינו לברוח ממנו. ועכשיו הגיע הזמן להגיד את האמת על השבריריות, על הבולשיט, על השקרים של העולם הצעיר. הפאנץ' נשאר אותו פאנץ', אבל הסט אפ בהחלט השתפר. ולכן "ריסט" שווה את הצ'אנס גם של מי שלא התחבר בעבר להומור המילרי. כי היא אמיתית הרבה יותר, וכתוצאה מכך – גם מצחיקה וכובשת יותר את הלב.

• ביקורת טלוויזיה
• המסך
• סדרות ישראליות
• קשת
• סדרות מומלצות
• סיטקום

בישראל, כידוע, אין מדע בדיוני. גם (טוב, נו, בעיקר) כי אין תקציב, אבל גם כי מי שרוצה לברוח מהמציאות יכול למצוא יופי של אלטרנטיבות בקולנוע ובטלוויזיה האמריקאים. היצירה הישראלית, לפחות בשנים האחרונות (וביתר שאת אחרי 7.10) מבקשת להביא את ההפך הגמור: ריאליזם. היפר ריאליזם. יצירות שהן לא רק אמיתיות על אנשים אמיתיים, אלא מצולקות. כאלה שבהן לא מסתירים את התפרים, לא מתקנים עם פוטושופ, לא מבקשים מהצ'אט לכתוב וגם לא מחפשים מטאפורות דרך עולמות פנטסטיים. דברים שרק המציאות האפורה והמשעממת, של ישראל הבינונית והסבירה, יכולה לייצר.

>> ואינם נראים: בטלוויזיה של היהודים אין ערבים. קווים לדמותם
>> מציבים לכם מראה: 10 סדרות על הנושא שתעשיית הבידור הכי אוהבת

הגל ההיפר-ריאליסטי שולט ביצירה הישראלית כבר כמה שנים, מ"מטכליסטים" ו"ילדחרא" של yes, דרך "ילד רע" של HOT ושורה של סדרות אחרות שמציפות לאחרונה את המסך. אחת מהסדרות המובילות בז'אנר הזה היתה "המפקדת" – הדרמה בכיכובה של אלונה סער על המציאות של מפקדות בטירונות, היתה להיט תאגידי לא קטן. עכשיו, הבמאית שמאחוריה, עטרה פריש, מביאה לנו יצירה דומה שנאמנה לחוקי הז'אנר: כמה שיותר אמיתי, כמה שיותר מצולק, כמה שפחות פנטסטי.

קוראים לה "כל האימהות משקרות", דרמת ספורט קומית שעלתה אמש (שני) בכאן 11, כשבמוקד הסדרה עומדת אלי (מאיה מרון), אם חד הורית שחיה בדירה ביפו עם הילד שלה וחיה חיים די ריקים, אבל אז החיים גוררים אותה לתוך עולם אלטרנטיבי – קבוצת כדורשת של אימהות, שמנסות דרך הספורט "להתעורר על החיים שלהן" – לנצח בספורט כדי לנצח את המכשולים שלהן במציאות.

ובקבוצה, כמו בכל סדרת ספורט טובה ("טד לאסו" היא כנראה הדוגמא המושלמת), יש כל מיני טיפוסים. דינה היא המתוקה והאופטימית, יאנה היא הלסבית האכזרית, ששון היא הנסיכה המפונקת. כל אחת יושבת על סטריאוטיפ אחר, אבל כולן מחפשות בספורט – ובכדורשת – את המפלט מהחיים הלחוצים שהן מנהלות כאימהות. כולן רוצות לברוח, ולקוות שניצחון על המגרש יוכל להוציא אותן מעבדות לחירות. לפתוח להן שער לגאולה.

בדרך, זו גם קריצה לתוך עולם ספורטיבי די אלטרנטיבי, אפילו בתוך ספורט הנשים. מדובר במיזם "מאמא.נט" שקיים כבר יותר מ-20 שנה ומפעיל לא פחות מ-108 ליגות ברחבי הארץ, אבל כולו רחוק מאוד מאור הזרקורים. זו לא ליגה שמצטלמת, הן לא משודרות בטלוויזיה, הן לא הקצפת. הן "ספורט להמונים" אמיתי, משהו שבא מהרחוב ונועד לתת לנשים הזדמנות לפרוק ולנצח בזכות עצמן.

גם הבחירה בסוג הספורט, כנראה, לא מקרית. הקבוצה מיפו הייתה יכולה לשחק כדורגל או כדורסל – ענפים מיינסטריימיים וקלים לעיכול לקהל הרחב – אבל דווקא הכדורשת נבחר, גם כי הוא פחות מוכר וצפוי, אבל אולי גם כי הוא יותר ספורט של אנדרדוגים (או אנדרדוגיות, במקרה הזה) שבו לא צריך להיות גבוה, או מוכשר במיוחד, צריך פשוט להכות כמה שיותר חזק. לצרוח ולהעיף כדורים באוויר. והקבוצה מיפו היא הכי גרועה בליגה, אנדרדוג של האנדרדוג, התחתית שממנה האימהות מגיעות לאימונים ולמשחקים. מכאן, אפשר ממש רק לעלות.

את טביעת האצבע של פריש כבמאית בהחלט אפשר לזהות. יש לא מעט קווי דמיון – גם ברמה הפרסונלית – ביחס ל"מפקדת". זה לא רק הפסקול שמזכיר (יוצרות הפסקול: גלי גבעון וגל עובד); זה גם הקצב, הסצנות המעניינות והמפתיעות ובעיקר, כמו "המפקדת", גם הסדרה הזו לא באה לעשות נעים לקהל שלה. היא מתארת נשיות אחרת, הרבה יותר מבוגרת וכואבת ומנוסה מהבנות של "המפקדת", ועדיין יש שם סוג של אחווה בין הדורות. המסר המובלע הוא שלא משנה אם את מ"כית בת 20 או עורכת דין בת 45, בשני המקרים את בתחתית שרשרת המזון ותצטרכי להילחם על כל מה שיש לך.

ברמת הליהוק – מאיה מרון היא הכוכבת הגדולה של הסדרה ובצדק. אני אישית מאוד אוהב את מרון (עוד מימיה ב"כנפיים שבורות" ו"בטיפול", אבל גם כאורנה מסדרת הקאלט "הבורר"), וזה סוג של תפקיד קאמבק עבורה אחרי שנים שבהן לא היתה בפרונט של יצירה כלשהי. גם אגם רודברג, שפרצה לעולם המשחק עם התפקיד הנהדר ב"חזרות", ממשיכה את המומנטום ואפשר בהחלט לציין גם את צחי הלוי – שמביא את כל הכריזמה (והסקס אפיל, לא נכחיש) ישר למסך.

בישראל, אין היצע גדול של סדרות ספורט טובות ובטח לא מסורת של הז'אנר, אבל בהשוואה לסדרות הספורט מהעולם הגדול – "טד לאסו" או "ווינינג טיים" – גם כאן הספורט משמש כמעין בוחן אישיות של הדמויות. הנשים של קבוצת הכדורשת מיפו מגיעות ממקומות שונים, ממגדרים שונים, מצבעים שונים – אבל כשהן עולות למגרש, הן בסופו של דבר רק דבר אחד: הן נשים, בתוך עולם גברי, שמנסות לפלס את דרכן, לעלות למגרש, להעיף כדורים באוויר ולצעוק את החלומות שלהן. גם אם הם רק לברוח שעה מהילדים, מהבעלים הקפריזיים או מהעבודה. סמול ויקטוריז.

• ביקורת טלוויזיה
• כאן 11
• סדרות ישראליות
• סדרות מומלצות

אולי זו תשובה של עולם הטלוויזיה למיינסטרים הישראלי, אולי זו סתם התפתחות ספונטנית שמחפשים להדביק לה כותרת – אבל התחושה היא שנכון לינואר 2026, השפה הערבית בטלוויזיה הישראלית זוכה לעדנה מחודשת. זה התחיל ב"נוטוק", הסדרה של רועי עידן ב"קשת" על המגזר הדרוזי, המשיך בדרמת המתח "יאפא" של התאגיד, והגיע בשבוע שעבר ל"סאדה", סדרת הדרמה החדשה (והמצוינת) שעלתה בערוץ מכאן. שלוש סדרות דרמה דוברות ערבית שנמצאות על הרדאר שלנו – משהו שלא חווינו כמותו המון זמן.

>> פברואר מפחיד: 8 סדרות שבטח תרצו לראות החודש בנטפליקס
>> מה חדש בדיסני+: 14 סדרות וסרטים שבטח תרצו לראות בפברואר

ובכל זאת, לפני שמתחילים לחגוג את רנסנס הדו-קיום הפתאומי הזה על המסך, לפני שמתחילים לטעון שההתעוררות הזאת לא מקרית ומפתחים סביבה תיאוריות ואולי איזה חיבור אקוטאלי להפגנת התמיכה בציבור הערבי שתתקיים הערב (מוצ"ש 31.1) בתל אביב, כדאי להסתכל רגע על המציאות, זו שבדרך כלל לא מספקת המון סיבות לחגוג.

ההיסטוריה של הייצוג הערבי בטלוויזיה לאורך השנים לא מספרת שום דבר טוב. אם רוצים לבחון איך נראה "הערבי" דרך המסך הישראלי או איך הטלוויזיה הישראלית מציגה את אזרחי המדינה הערבים (שהם כ-20 אחוז מתושביה המדינה), מדובר בעצם בסקירה ממש מהירה. יש כל כך מעט מהם, והם זוכים לייצוג כה מועט, שבפרספקטיבה של עשורים, כפי שהם משתקפים מהמסך, כמעט ונדמה שבפועל אין ערבים בישראל ואולי מעולם לא היו.

חשוב לזכור שבלי הערבים שהקיפו אותנו, כנראה שלא היתה קמה כאן טלוויזיה כלל. ההיסטוריה של המסך הישראלי החלה ב-1968, כשאחרי מלחמת ששת הימים, מדינת ישראל (ששנים נלחמה בטלוויזיה ולא איפשרה לה דריסת רגל בארץ, בעיקר דרך ראש הממשלה המיתולוגי דוד בן גוריון ז"ל) חיפשה כלי במלחמה על התודעה והקימה את הטלוויזיה הישראלית, קודם כל כדי לשמש קונטרה לתעמולה הערבית.רשות השידור שידרה בהתחלה מספר שעות מצומצם, כשזמן המסך נחלק בין ארבע שעות ערבית ורק שעה אחת של עברית. המסר נועד לשדר כלפי חוץ, לים הערבי שהקיף אותנו: ישראל לא מאיימת כמו שאתם חושבים, היא גם הרבה יותר יפה ממה שנדמה – ובעיקר, היא לא הולכת לשום מקום.

עם הזמן, כמובן, הפרופורציות השתנו, כוחות חדשים נכנסו לרשות – ביניהם מוטי קירשנבאום ז"ל, דן שילון וחיים יבין יבדל"א – ובנו את הטלוויזיה בעברית. מכאן, הייצוג הערבי על המסך הלך ונחלש, נדחק לשעת שידור אחת לפנות ערב ולפינת "הסרט הערבי" של שישי אחה"צ, עד לגל השני שהגיע בשנות השמונים: שייקה אופיר ניסה ללמד ערבית בפרים טיים, ברדיו בלטה דמותו הסאטירית של האשם תמיד בגילומו של יאיר ניצני מ"מה יש" המיתולוגית של גלי צה"ל, אבל את חומת הניכור והככחשה הבקיעה יותר מכל הסדרה הקומית "המסעדה הגדולה".

באמצע שנות השמונים, גם על רקע האינתיפאדה שבדיוק התחילה להתבשל בשטחים, קיבלנו על המסך אידיליה – את המסעדה הערבית ("מזרחית") בכיכובו ובבעלותו של אבו ראמי (ז'אק כהן), כשמסביבו שורה של טבחים ומלצרים ערבים משעשעים, כשלאורך הסדרה שאלת היהודים-ערבים כלל אינה עולה ובטח שלא מפריעה לאף אחד – להפך. כמו ששרה באותה התקופה להקת פיקוד המרכז – "רק צריך לשבת מסביב לשולחן", לנגב משהו ולשיר ביחד. סביב השולחן ישבו לא מעט כוכבים בולטים מהתקופה – כולל גדי יגיל, ציפי שביט וספי ריבלין שהתארחו בה – והיא הייתה להיט של ממש במשך שלוש עונות בן 1985 ל-1988. בעקבותיה הגיעה גם "שכנים", עוד סדרה קומית של ערוץ 1 על בית משותף, שלוקחת את הקונפליקט בקלות.

דווקא עם פרוץ שידורי ערוץ 2 המסחרי, הנוכחות הערבית על המסך דעכה בבת אחת. קברניטי הערוץ החדש החליטו לתת לציבור לראות רק מה שהציבור רוצה לראות, והחליטו במקביל שהציבור לא רוצה לראות ערבים על המסך. המיינסטרים הישראלי החל בנקודה זו לבנות לעצמו גטאות של תודעה – מעין מקום מבודד שהמציאות אינה חודרת, מקום שבו אין ממש מקום לציבור הערבי ולמאוויים שלו, לתרבות שלו, להוויה שלו. באותן שנים אם פגשתם ערבים על המסך, זה בדרך כלל היה בקומדיה ובצורת הגחכה, כשהמנעד נע בין מהדמות של ערפאת ב"חרצופים" ובין הדמות של ערפאת ב"זהו זה", ודור שלם של קומיקאים התמחה במבטא ערבי גרוע.

מה ששבר את הטאבו פעם נוספת היה דווקא הריאליטי, הז'אנר הלוהט החדש חייב נוכחות של אנשים אמיתיים על המסך, וכך, אחרי תקופה ארוכה מאוד של הדחקה, שוב ראינו ערבים על המסך. ערבים אמיתיים מהארץ האמיתית. מפיראס חורי, זוכה העונה השנייה של פרויקט Y, דרך רנין בולוס שכיכבה בעונה הראשונה של "האח הגדול" (וסיימה במקום התשיעי), נידאל קראניתג'י שזכתה ב"דוגמניות" ומעל כולן – פותנה ג'אבר, שסיימה במקום הרביעי בעונה השנייה של "האח". ב-2014 זכתה גם ב"מאסטר שף" מתמודדת ערביה – נוף עתאמנה איסמעיל. העובדה שבריאליטי נוצר קשר אישי-רגשי עזרה מאוד לערבים לדלג מעל המחסומים, להגיע ללבבות של הישראלים ואפילו להתחבב עליהם.

עליית המדרגה הבאה, במקביל לעליית הריאליטי, שודרה גם היא בערוץ של "מאסטר שף" ו"האח הגדול" והייתה אולי נקודת השיא של הייצוג הערבי על המסך – "עבודה ערבית". ושוב אנחנו חוזרים להומור בתור שובר הקרח ומפרק הפחדים הגדול מכולם, כשהפעם, סיפור חייו של סייד קשוע הביא סדרה דוברת ערבית לפריים טיים של הערוץ המסחרי. הסדרה פרצה דרך וגם הצליחה מאוד – ארבע עונות בטופ של המיינסטרים הישראלי הקשוח, ואי אפשר היה שלא להתאהב בה (גם אני בשנות העשרים לחיי התאהבתי בדמות של אמג'ד ובסיפור חייו). "עבודה ערבית" לא רק הצליחה ברמת הרייטינג, היא גם שברה מחסום מסוים של שפה ותרבות בסביבה שמפחדת ממנה ומעדיפה לא לשמוע אותה.

אגב, מתוך "עבודה ערבית" בקעה כסוג מיוחד של ספין אוף אחת הסדרות הכי משמעותיות שנוצרו כאן, "התסריטאי". סייד קשוע ושי קפון, שעמדו מאחורי הסיטקום המצליח של קשת, יצרו את הסדרה בת עשרה הפרקים (עונה אחת בלבד), ששודרה בימיה האחרונים של רשות השידור הישנה, טרם ימי התאגיד. זו כבר היתה סדרה הרבה פחות נוצצת, אבל גם הרבה יותר אמיתית ומתוחכמת, על סיפור חייו של קשוע, כמי שכותב בדיוק את הסדרה המצליחה ההיא אבל מנסה להתנתק ממנה. היא הייתה חשובה כי היא לא שמה את הערביות במרכז – אלא את כאתב (יוסף סוויד) ערבי שחי בסביבה יהודית מובהקת ומתלבט על החיים בתוכה.

האידיליה הזאת של יצירה ערבית בפריים טיים היהודי היא, בסופו של דבר, רק טיפה בים. במרץ 2025, "מדד הייצוג" שבוחן הופעה של ערבים בשידורי האקטואליה בטלוויזיה הראה שרק 1.6% מהמרואיינים בישראל הם ערבים. בקשת, שלכאורה נתנה את המנדט ל"עבודה ערבית", זה ירד לאחוז בודד. באולפני האקטואליה גם לא תפגשו הרבה כתבים ופרשנים ערבים, לוסי אהריש היא נציגה כמעט בודדה של המגזר על המסך כבר יותר מעשור, גם טאלנטים צעירים ומוכשרים כמו סולימן מסוואדה ומוחמד מג'אדלה מגלים מהר מאוד שתקרת הזכוכית נמוכה מאוד עבורם.

בשנים האחרונות, אם ראינו ערבים על המסך – זה היה דרך "פאודה". כלומר, דרך הקונפליקט בצורה הפשוטה שלו: יהודים מסתערבים שנלחמים בערבים הרעים שבצד השני של הגדר. את הקול הערבי המורכב העדפנו להדחיק, בטח אחרי טבח שבעה באוקטובר והסנטימנט האנטי-ערבי שהתחזק בעקבותיו.

הציבור היהודי לא מקבל באהדה את הקול הערבי ולא מוטרד מהיעדר הייצוג הערבי במציאות שלו, זה לגמרי שקוף לנו בשלב זה, אנחנו לא רואים שאנחנו לא רואים. אבל יש מספר רגעים של חסד שבהם, כשהכוכבים מסתדרים בשורה, גם העיוות הזה מצליח להיתקן. ודווקא עכשיו מגיע הגל החדש של היצירה הערבית – שלא מחפש להצחיק או להקליל, סדרות שנוצרו על ידי ערבים ויהודים עבור ערבים ויהודים.

להבדיל מ"נוטוק", שעוסקת בקהילה הדרוזית שהצליחה לחדור את המיינסטרים היהודי (בגלל השירות בצה"ל), "יאפא" ו"סאדה" הן לא סדרות נחמדות לעיכול. שתיהן נוגעות בבעיות קשות של המגזר, לא מתחבאות מהקונפליקטים ומבקרות גם את החברה הערבית וגם את היהודים שמסביב, שמתייחסים לבעיות במגזר במשהו שנע בין אדישות מוחלטת לבין פאניקה רבתי.האם "יאפא" ו"סאדה" הן בשורה חדשה או עוד טיפה בים של גזענות? הזמן כנראה יגיד. אבל הנה, אפשר גם לא להדיר אותם לגמרי מהמסך. צריך לנסות את זה גם במציאות מתישהו.

• המסך
• סדרות ישראליות
• יהודים וערבים

סוף החודש הראשון של שנת 2026 דוהר לעברנו, ובמרכזו המגזר הערבי בישראל תובע את מקומו: בשבוע שעבר נערכה הפגנה בהשתתפות רבבות בסכנין נגד האלימות הגואה במגזר הערבי ואזלת היד של המשטרה, לצד שביתה כללית מסיבית, ואיכשהו, גם על המסך השפה הערבית – ששנים הודרה ממנו – חוזרת בנגיעות קטנות. זה התחיל עם "נוטוק" המצוינת של "קשת", נמשך עם "יאפא" שזכתה לשבחים (גם כאן), ועכשיו מגיעה עוד סדרה שמביאה את המציאות של המגזר – בצורה הכואבת ביותר.

>> בפעם המיליון: בקשת הולכים על בטוח עם ריאליטי שמרני מאי פעם
>> כן, נראיתם מוזר ב-2016. אבל לא מוזר כמו הסדרות והסרטים האלה

"סאדה" היא דרמה משפחתית חדשה, שעלתה השבוע בערוץ "מכאן" (33) בשפה הערבית, אבל זמינה לצפייה גם באפליקציית כאן BOX. הערוץ "מכאן" ממשיך במגמה של יצירה מקורית – אחרי הריאליטי המוזיקלי הלוה "אלמייכ אילכ", עכשיו גם מגיעה סדרת דרמה מושקעת ואיכותית עם כל הפיצ'רים של "סדרת תאגיד". יש פה ליהוק חזק, יש פה צילום וקצב טוב – ומעל הכל יש פה סיפור מצוין. סיפור של עצמאות.

במוקד הסיפור עומדת לובנא (ענת חדיד), גננת בת 55 שמותו של בעלה גורר אותה לתוך סערה בלתי צפויה. מפעל הקפה שאותו ניהל בן זוגה עומד בסכנה, ואחיה רוצה למכור אותו כדי לבנות פרויקט נדל"ן. אלא שלובנא בוחרת בדרך של מלחמה עיקשת נגד הזרם – נגד הסביבה השמרנית ואפילו נגד המשפחה שלה, שלא מאמינים שהיא תעמוד במשימה. בדרך היא נתקלת בכל המכשולים – דת, גזענות, שוביניזם וגם משפחת פשע מקומית – שמאיימת להכניס אותה למלכודת.

שלוש יוצרות עומדות מאחורי הסדרה, שלושתן נשים: סמירה סרייה (ששיחקה ב"פמת"א" ו"פאודה", בין היתר), התסריטאית נעה גוסקוב, ומיכל אהרוני שמוכרת בעיקר בשל היותה קול אמיץ ברשתות החברתיות, אבל היא גם מחזאית ותיקה (שהבולט שבמחזותיה הוא "אנגינה פקטוריס", בכיכובו של דבל'ה גליקמן); וגם זה, בעיניי, סטייטמנט: גם כי מדובר ביצירה מאוד פמיניסטית, אבל גם בגלל שיתוף הפעולה שיש מאחורי הקלעים – יוצרות יהודיות וערביות מביאות את הקול של החברה הערבית למסך.

היופי של הסיפור הוא שלצד הבעיות שהוא משקף (כולל היחס הקשה ללהט"בים במגזר הערבי, שמופיע באופן נדיר על המסך), הוא בסופו של דבר אוניברסלי – כל אחד מאיתנו יכול למצוא את עצמו, בטח בשאלת ההליכה לדרך עצמאית והקשיים שהיא מעוררת. הדמות של לובנא מבינה בדרך הקשה – עצמאות היא אולי משהו נשגב ורצוי, אבל הדרך אליה תמיד תיתקל במכשולים, בשמרנות, באנשים מסביב שלא יבינו מה אתה עושה ו"בשביל מה זה טוב". על אחת כמה וכמה כשאת אישה בתוך חברה דתית, שמעזה להיכנס לעולם העסקים הנחשב (עדיין) כטריטוריה גברית מובהקת.

"סאדה" לא חפה גם מקלישאות: היא מסתיימת בלונג שוט של העיר (כמו שראיתי כבר בכ-15 סדרות תאגיד), יש תחושה של שחקנים שראיתי זו הסדרה השלישית או הרביעית (האם כל סדרה בערבית צריכה לכלול בקאסט את הישאם סלימאן ושאדי מרעי?), שלא לדבר על ההופעה (החמודה) של בן יוסיפוביץ' – שהוא כנראה חלק מתנאי המכרז על כל סדרה של תאגיד השידור הציבורי. תתחילו בו, ותמשיכו עם כל היתר.

אבל האמת היא שכל זה קטן לעומת הסיפור הגדול.כי "סאדה" היא, בפירוש, סדרה מצוינת. היא כזו שיודעת לספר סיפור טוב, מהודק, מעניין ורלוונטי לחיים שלנו (כולל לאקטואליה של עכשיו ממש). גם ברמת השחקנים, היא עובדת בצורה נהדרת – ענת חדיד רושמת תפקיד פריצה נהדר, הישאם סלימאן תמיד יודע לעשות את העבודה וההברקה הגדולה מגיעה מכיוונו של יוסף אבו ורדה (שלקהל הישראלי הקלאסי מוכר יותר כ"עמרם בולדוג" מסדרת הקאלט "הבורר"), שגונב את ההצגה בתור הסבא.

ועוד דבר שאהבתי במיוחד: הסדרה אינה נטולת הומור. למרות שהיא מתעסקת בנושאים קשים, היא יודעת להעלות חיוך (רגעים כמו אבו ורדה שר את "i will always love you", או יוסיפוביץ' בתפקיד שליח של מברק מזמר, ובטח הסצנה שבה לובנא עושה פוילע שטיק עם משגיח הכשרות – הם ברכה של ממש) ולתת את האתנחתות הקומיות במקומות הנכונים, בלי להוריד מהחומרה ומהאמת שהיא מביאה למסך. וזה רק מוסיף.

ל"סאדה" יש בעיה שנובעת מהמדיום שבו היא משודרת: "מכאן" הוא ערוץ חשוב במגזר הערבי, אבל החשיפה שלו לקהל היהודי הרחב נמוכה. וחבל. כי "סאדה" שווה הזדמנות גם בכאן 11 – היא מספיק איכותית, מספיק מעניינת ומספיק אוניברסלית כדי להופיע גם בפני הקהל הרחב. מי יודע? אולי דווקא בתקופה שבה הקול של המגזר הערבי מושתק (אפרופו ההפגנה בסכנין, שזכתה להתעלמות תקשורתית די גורפת) היא תצליח גם להרים את קרנה, וגם להביא סיפור אנושי טוב למסך. שזה הדבר הכי טוב שטלוויזיה יכולה לעשות בימים האלה.

• ביקורת טלוויזיה
• המסך
• סדרות מומלצות
• סדרות ישראליות
• החברה הערבית

>> מיכל אהרוני (כדאי שתעקבו) היא מחזאית ("אנגינה פקטוריס"), פובליציסטית ותסריטאית. מחר (שישי 23.1 19:30) תעלה "סאדה" לשידור בערוץ מכאן 33, סדרת דרמה פורצת דרך בערבית שיצרה אהרוני יחד עם סמירה סרייה ונעה גוסקוב, ובמרכזה סיפור נשי עוצמתי על החברה הערבית בישראל. לא להחמיץ, כן?

>> חוף מתל אביב של פעם וקפה מעולה על ספסל // העיר של יוסי ירום
>> קבב של נהגת משאית וחנות שהיא נכס תרבות // העיר של קורין אברהם
>> קפה חתרני רדיקלי וגינה קהילתית קסומה // העיר של ענת סרגוסטי

1. הפיקוק

גרנו תשע שנים בארה"ב. כל הגעה שלי לארץ היתה, גם, הפיקוק. בלילה האחרון לפני שהקורונה סגרה הכל הגעתי לשם עם מזוודה ומשם נסעתי ישר לשדה. אמרתי שהפיקוק יהיה המצדה שלנו, נתבצר בו עד שהמגפה תחצה את סף הדלת. כשיש לך בר שבו מכירים אותך ואת מרגישה נוח לשבת לבד בידיעה שאת ממש לא בודדה אז יש לך עוגן רגשי, זה חלק מתחושת שייכות. הפיקוק הוא לא דרך המשי של חיי אבל הוא בשקט דרך המאנקי שולדר שלהם.
מרמורק 14 תל אביב

2. צוותא

המקום בו לולה היתה עומדת בכניסה. כשהייתי באה, צעירה וחולמת, היא תמיד ידעה להגיד שאני יפה ומוכשרת ולמרות שהיא אמרה את זה לכולן הרגשתי שזה לגמרי באמת. המקום שנתן לי את כל ההזדמנויות: פסטיבל תיאטרון קצר עשיתי שלוש פעמים, גם פסטיבל קריאה. ואז חיימון קרא את "אנגינה פקטוריס" שאף תיאטרון לא מוכן היה לעשות והלך איתי על ההפקה. שברתי את תקרת הזכוכית. דבל'ה גליקמן בא לעשות תפקיד ראשי, כבר עשר שנים על הבמה, מאות הצגות ותואר שסוף סוף הרשיתי ומרשה לעצמי לשאת – מחזאית.
אבן גבירול 30 תל אביב

3. מוזיאון ההגנה

תמיד אהבתי את תל אביב. כשהתגייסתי לצבא שובצתי למשרד החוץ בירושלים, חלמתי מהלכים מדיניים פורצי דרך וקיבלתי פקידות בסיסית עם טייטל מגניב. ואז החל מסע פסיכי לגמרי של לעבור תפקיד. שלושה חודשים וחצי הייתי באגף השיקום ברחובות ואז הצלחתי לעבור, תוך שאני מנצלת את יכולות הכתיבה שלי כדי להתחנן בחן, למוזיאון ההגנה בשדרות רוטשילד. אי אפשר לתאר בכלל מה זה למישהי בת 19 מרחובות להיות כל יום בתל אביב ועוד ברוטשילד. זה כמו לשים אותך מול לוח טיסות יוצאות ולהגיד תבחרי. מותר.
רוטשילד 23 תל אביב

4. הגינה הקטנה שבין איכילוב לקאמרי

אהבתי מאוד את השחקן אלון דהן ז"ל. כשהוא היה מאושפז והייתי בביקור בארץ הלכתי לראות בקאמרי את "גאון בכלוב" שהיתה מבוססת על חוויות של אלון עם בנו אורי, הוא כבר לא שיחק בה, היה חולה מדי. ישבתי אחרי ההצגה בגינה שם על הספסל והסתכלתי על איכילוב. הרגשתי שאני חייבת ללכת אליו, אפילו שמאוחר בלילה. כשנכנסתי לחדר הוא ישר הבין שהייתי בהצגה, מהמבט הוא קלט שזאת ההצגה 'שלו'. וזה היה רגע אינטימי ועצוב של שחקן שמתגעגע לבמה ואדם שחושש מהעתיד. כשמטה החטופים קם הוא היה ליד, התנדבתי בו ממש בתחילת הדרך. ובכל פעם שיצאתי החוצה לשבת שם הסתכלתי על איכילוב ונזכרתי באלון והייתי מוצפת בטראומה הלאומית וחשבתי כמה כאב יש בעולם. וכמה צריך לעשות אמנות ותרבות כדי לנסות ולהפיג אותו לפרקים.

5. מלצ'ט 34

זה הבניין שבו גרה דנה חברה שלי. אנחנו חברות עשרים ושמונה שנים, יותר ממחצית חיי. אני אצלה כשטוב לי ולה ואני אצלה כשרע לי ולה וזה קשר סופר מיוחד. כשרק נחתנו אחרי תשע שנים בארה"ב, המומים, מותשים ולחלוטין לא בפוקוס דנה הלכה לישון אצל אבא שלה והשאירה לנו את הדירה לכמה ימים עד שזאת ששכרנו תתפנה. חברות כזאת היא מתנה וכתליה עבים ומחבקים.
מלצ'ט 34 תל אביב

מקום לא אהוב בעיר:

אולם נחמני.איזה בזבוז של מקום. יושב במקום הכי טוב בעיר, היסטוריה של בניין שהיא ההיסטוריה של מדינת ישראל, מקום שיש לו כל הנתונים להיות משכן מהמם לתרבות ואמנות ובכל זאת הוא מתפורר ונטוש. יש בארץ כל כך הרבה כסף, יזמות הייטק ונדל"ן שהכניסו מיליארדים לכיסם של אנשים פרטיים. יש פה יצירה ברמה בינלאומית ואמנים שמתפרנסים מהיד לפה. מה הבעיה לייצר פרויקט שימור שיכיל בתוכו את כל הגורמים האלה? מה מציל אותך מעצמך יותר מתרבות ואומנות?

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
אריק איינשטיין של תזמורת המהפכה. מסע מקסים בעקבות יוצר ענק. שרתי, התרגשתי, תבנית נוף ילדותי נארזה לה לקפסולת מסע בזמן אל מי ומה שהיינו. או שלפחות האמנו שאנחנו.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
"אתי" של חגי לוי. הכי קלישאה – יצירת מופת. מסך מלא בהומניזם ואהבת אדם והבנה שבסופו של יום אנחנו בוחרים מי ומה להיות אל מול הרוע, תמיד יש בחירה. יצירה שקילפה אותי מכל המגננות, העמידה מול המראה והדליקה את כל האורות בחדר – ובכל זאת לא הרגשתי שום בושה או מבוכה בסופה אלא רק תשוקה אמיתית לחיים 'נקיים' יותר. לחיים של מחשבה ויצירה ואהבה.

לאיזה ארגון או מטרה את ממליצה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
האדם לא מחפש משמעות, הוא מחפש להיות משמעותי. לכן הייתי ממליצה להתנדב או לתת הכל מקום שגורם לך להרגיש כזה. אנחנו נמצאים בימים שבהם כולנו מצמצמים עצמנו לכדי נקודה אלמונית לא כדי לא להטריד מלכויות אלא כי המלכויות מטרידות אותנו. בעצם זה שאנחנו חשים משמעותיים וממשיכים להיות כאלה אנחנו מנצחים ולו במעט.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
יש המון. אבל מבחינתי רבקה מיכאלי היא באמת מישהי שבא לי לפרגן לה. היא עושה טקסט שלי בתיאטרונטו, שזה נטו התנדבות, כי היא רוצה לעשות אותו. כי זה חשוב לה. והיא עושה הכל תוך כדי והיא אומרת מה שהיא חושבת ומשמיעה קול ברור וחזק ולא מתנצל ואני מעריצה אותה ממש.

מה יהיה?
יהיה קשה, מורכב, אלים ולא כיף. אבל העולם זה בגלים. אני זכיתי לראות המון תקווה ואני זוכה לראות המון יאוש ומקווה שאזכה, שוב, לראות תקווה.

• העיר שלי
• סדרות ישראליות
• החברה הערבית
• פיקוק
• צוותא
• מלצ'ט
• נחמני
• רבקה מיכאלי