"העיר שלי": המדור שבו תל אביבים ממליצים על המקומות האהובים עליהם. והפעם: גיל כהן חזר מצילומים לסרט עם דסטין הופמן וז'אן רנו ישר לבמת הקאמרי עם "דור הוואי", בדיוק בזמן כדי להפציץ אותנו בהמלצות אופטימיות על עשייה טובה, אנשים טובים ואווירה טובה (וגם על מנה של טרטר וכרישה, שמתברר שאינה הנקבה של הכריש)
>> השחקן גיל כהן הוא היוצר של המופע "דור הוואי", קומדיה מוזיקלית סאטירית שעוסקת בדור ה-Y שנולד באייטיז וגדל אל תוך בלבול המוח שהוא המציאות. המופע רץ בהצלחה כבר ארבע שנים וחוזר לתיאטרון הקאמרי בחודשים הבאים (פרטים, תאריכים וכרטיסים כאן). בחודש שעבר חזר כהן מהצילומים לסרט הקנדי "Tuner" בו השתתף לצידם של דסטין הופמן, ליאו וודל, ז'אן רנו וליאור רז. בואו לגעת באבק הכוכבים.
>> העיר של עידן אלתרמן // ראפ באטל עם הקהל והתמסרות לעצים
>> העיר של יסמין גודר // קפה שהוא כל מה שיפו ולחם בטעם אהבה
1. נחלת בנימין
נהיה רחוב כיפי כל כך. לאחרונה עברנו אשתי ואני לגור באזור וגילינו את הרחוב מחדש. כל כך הרבה ברים, בתי קפה ומסעדות שוות, ובאופן כללי זה רחוב שממש מצדיק את ההוויה שהעיר הזאת שואפת להציע. אני ואחד משותפיי לכתיבה, מתיאס נייבלט, שהוא גם קולנוען מוכשר בטירוף וגם לוחם במילואים שנלחם השנה הרבה יותר מדי לטעמי, עובדים בימים אלו על סרט קומדיה על מילואימניקים במלחמה בשם "גיבורים בעם", ובאחת הפעמים שישבנו לכתוב באחד מבתי הקפה בנחלה הסתכלנו על העוברים ושבים, ראינו את הפסיפס של החברה הישראלית שעוברת שם – חיילים ודתיים, פריפריאליים ותל אביביות משופמות, וזה ממש דייק לנו את התמה של הסרט שחשוב לנו להעביר בימים אלה – רק ביחד נצליח לנצח. עד כמה שזה הפך לקלישאה בשנה האחרונה – ככה זה פשוט ונכון.
2. גלו סטודיו
זוג חברים מוכשרים שכרו האנגר עצום בדרום פלורנטין ושיפצו לו את החיים, כשהם הפכו חצי ממנו לבית שלהם וחצי ממנו לסטודיו מטורף שכל כולו יצירה ואומנות, Glue Creative Studio. עמית הוא צלם מוכשר והספקתי להצטלם אצלו מספר פעמים, גם סטילס וגם הפקות וידאו מטורפות שיצרנו בסטודיו שלו. שי היא מורה לפיתוח קול הכי טובה בתחום. ויש שם כל מיני סדנאות שעברתי אצלם כמו סדנת AI, כי כולם אוכלים את הראש על השיט הזה. וגם העברתי אצלם את אחת מסדנאות יצירת התוכן ויחסי ציבור שלנו ביחד עם היחצ"נית יובל גרבר. אני באופי שלי מאוד יזם וזה כיף לי שיש מקום שכל כולו אווירה של עשייה ושאני יכול גם ליצור שם באופן חופשי וגם לקבל השראה מיוצרים אחרים מתחומים כל כך מגוונים.
אבולעפיה 5
3. ווינונה פוראבר
בר יין קטן על קינג ג'ורג' פינת שלמה המלך שבלי קשר לשירות המעולה, האנשים הטובים והעובדה שיש שם כל כך הרבה סטייל (מספיק לקרוא איך הם מתארים את היינות וזה עושה לי חשק לכתוב תסריט על יקב בוטיק) – האוכל שם פשוט כל כך טעעעעעעעים. וואי, פסטה לימון עם פירורי לחם, אני אשמח בבקשה למנה כפולה של הדבר הזה כל בוקר עם הקפה, הטרטר טונה טעים כל כך ואני בכלל עדיין לא בטוח שאני יודע מה זה טרטר וכרישה, אוי אלוהים, אני הייתי בטוח שזאת אשתו של הכריש לא ידעתי שזאת אחת המנות הטעימות בעיר הזאת.
שלמה המלך 2
4. שוק לוינסקי
כי גם, בדיוק כמו נחלת בנימין, זה כיף לראות איזורים שלפני כמה שנים היו בעיקר עמוסים וצפופים ברכבים, מונגשים לציבור הרחב, הופכים להיות מרכזים קהילתיים עבור הולכי הרגל, מתמלאים בבתי עסק מסקרנים וטעימים (טעמתם כבר את הרצועות עוף בציפוי קורנפלקס של ג'אנקי בורגר?), חנויות בגדי יד שנייה ובעיקר אווירה שטיפטיפונת מתחילה לתת תמורה למחירים הכל כך מופרכים שאנחנו משלמים על שכר דירה בעיר הפקוקה הזאת.
5. תיאטרון הקאמרי
"משנת 2019 זה הבית המרכזי שלמופע הבידור שלי, "דור הוואי", שיצרתי יחד עם שותפתי לי מסיקה אוחנה. בכל פעם שאנחנו מגיעים לשם לפני הופעה אני נכנס למעין טראנס כזה של שלווה, מתנתק מתלאות היום יום ומתרכז רגע בקומדיה שכתבתי ובזה שיש לי עכשיו 80 דקות על הבמה, שזאת החובה שלי לקרוע מצחוק את כל מי שבחר בימים הקשים האלה לשים בייביסיטר על הילדים (או העציצים) ולצאת לחיות. בחודש שעבר, במופע הפתיחה של העונה השישית של המופע, באופן סמלי לתקופה, הייתה לנו אזעקה באמצע ההופעה. יצאנו כל הקאסט יחד עם הקהל לחדר המדרגות בסצינה אבסורדית וכעבור 10 דקות חזרנו לבמה. כל כך שמחתי לראות שמאה אחוז מהקהל חזר גם כן, עם חיוכים על הפנים. בכל פעם שאני עולה על הבמה ורואה את הקהל שבוחר לצאת מהבית בימים כאלה כדי לצרוך תרבות וכדי לצחוק – אני מתמלא גאווה בעם שלנו, עם שבאופן קבוע, כנגד כל הסיכויים, בוחר בחיים.
שאול המלך 19
![הקאמרי זה בית. גיל כהן ב"דור הוואי" (צילום: עמית אברג'יל)](https://medias.timeout.co.il/www/uploads/2024/12/1733991506_1337438_39421-1000x710.jpeg "הקאמרי זה בית. גיל כהן ב"דור הוואי" (צילום: עמית אברג'יל)")
מקום לא אהוב בעיר
בלי קשר לשיפוצים. סתם, יש גם הרבה קשר לשיפוצים (די כבר, תסיימו לבנות, גמרתם עלינו!). אבל באופן כללי רחוב איכסה עם כל כך הרבה פוטנציאל כמו שמורים אומרים על התלמידים שהם לא אוהבים אבל אסור להם להגיד שהם לא אוהבים אותם.
השאלון:
איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
הלכנו לראות אתהמופע "Man Up" של עפר גרינברג המוכשר, שזה מופע שהוא יצור כלאיים של חצי סטנד אפ חצי סיפור על פוסט טראומה בו הוא מצייר בכישרון רב את האימג' של החייל הגיבור שהוא ניסה להיות בשירות ובמילואים, אבל מה לעשות שהוא קצת קלאמזי ומסורבל בצורה שלא מתיישרת עם התדמית של החייל הגיבור הקלאסי שכולנו מכירים ומעריצים. אני חושב שהוא עושה שירות מדהים עבור מדינה שלמה שנמצאת בפוסט טראומה. הוא מצליח להעביר במופע קשת של רגשות – גם לקרוע את הקהל מצחוק וגם לדבר בצורה נונשלנטית על נושאים כאובים שבדרך כלל אנחנו מתקשים לדון בהם באמת כחברה שבלית ברירה, מקדשת את ערך הגבורה.
איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
לאחרונה זכיתי לקחת רגע פסק זמן מאווירת המלחמה ולטוס לצלם סרט בטורונטו. מדובר במותחן פשע בשם "Tuner" של הבמאי זוכה האוסקר דניאל רוהר. הגענו לשם שלושה שחקנים ישראלים – אני, ליאור רז וניסן סקירא. מעבר לאהבה העצומה שקיבלנו שם, גם ברמה האישית אבל גם מעצם היותנו ישראלים, הפרויקט הזה פתח לי את הראש ונתן לי ים של השראה ותקווה לעתיד טוב יותר. עתיד של הגשמת חלומות. לשחק בסרט הוליוודי עם כוכבים כמו דסטין הופמן וז'אן רנו זה חלום שבתור ילד חולמני עם תלתלים מאשקלון לא חשבתי שיש לי זכות לחלום. עד כמה שזה אגואיסטי, בין כל הטרלול של המלחמה, אני מתעקש להמשיך לחיות, להמשיך לצחוק, להמשיך להצחיק – להמשיך לחלום. אני חושב שזאת החובה שלנו, פשוט להמשיך בעשייה. בעיניי – לחיות ולחלום זאת התרופת נגד הכי טובה לטרור והתשובה הכי טובה לכל מי שרוצה שניכחד.
לאיזה ארגון או מטרה אתה ממליץ לתרום או להתנדב בזמן הזה?
אני מתנדב כבר 6 שנים בבית החולים לחיות בר שממוקם בספארי ברמת גן/ חיות בר זאת אהבה ענקית שיש לי ומעבר לזה שמאוד כיף לי לטפל בחיות בר ולהפתעות שיש לי cכל שבוע כשאני זוכה להכיר ציפורים חדשות וכל מיני יונקים נדירים שבחיים לא הייתי זוכה לראות אם לא הייתי מתנדב שם (מישהו שמע פעם על סמור משוייש?), אני חושב שזה ממש חשוב לוודא שאנחנו כל הזמן משקיעים מאמצים כדי לשמור על הטבע הישראלי וחיות הבר שלנו כי בסופו של דבר איזון אקולוגי ושרשרת המזון זה דבר אמיתי. כל חיה שנכחדת פה משפיעה עלינו באופן ישיר בין אם אכפת לנו או לא.
לכבוד יום האדיבות שחל היום, נשמח לשתף אתכם בסיפור יוצא דופן על אדיבות ואמפתיה.אנו מאחלים לכולנו להיות קצת יותר טובים,…
Posted by בית חולים לחיות בר – Wildlife Hospital of Israel onWednesday, November 13, 2024
לכל חובבי החיות או סתם חובבי האנושות – אני ממליץ מאוד גם אם אין לכם יכולת להתנדב, לפחות לתרום להעלאת המודעות לבעיות אקולוגיות ודרכים נכונות להתנהל מולם בקרב הסובבים אתכם כמו – האכלת חתולי רחוב רק בגובה כדי לא לפגוע בקיפודים, חיות בר מקומן בבר וחיות מחמד מקומן בבית או שאסור לגעת בעופרים שרואים בטבע כי אמא שלהם נמצאת רוב הזמן באיזור, זה לא במבי פה. לפני המלחמה גם צילמנו שם ואני ואחד משותפיי, מיכאלי גבעתי, פרוייקט בשם "ווילדלייף"' קומדיה מטורפת בבימויו של עודד רז שעוסקת בדיוק בנושאים האלה. בקרוב ננסה להביא את האידיאולוגיה שלנו למרכז המסך בצורה קצת יותר מצחיקה ונגישה לציבור.
מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
אם אני מנסה להיות אובייקטיבי, אז חד משמעית אשתי היקרה והיפה מכל. מעיין היא ארט דיירקטורית והבן אדם הכי יצירתי שפגשתי מימיי ובתחילת המלחמה כאשר כמו מרבית העצמאים התבטלו לה כל העבודות, היא פתחה במיזם בשם "הפרחים ישובו לפרוח", בו היא מעצבת באמצעות פרחים מיובשים שהיא מייבשת ושוזרת בעצמה את מפת ארץ ישראל. זה התחיל באימג' שהיא העלתה לרשתות במטרה להכניס אופטימיות בימים קשים. האימג' שבר את הרשת ופנו אליה עשרות אנשים בבקשה ליצור עבורם את המפה המיוחדת. מאז היא הכינה כבר מאות מפות גם ללקוחות פרטיים וגם עבור צה"ל, יהודים בחו"ל ולצערנו הרב גם עבור חללי מלחמה. היא הגיעה גם לשער של גלובס ובהמשך פיתחה את המיזם והתחילה ליצור תמונות גם של חמסות, קשת בענן ועוד כל מיני סמלים שמסמלים עבור העם שלנו דברים טובים ואופטימיים.תזמינו דחוף לפני שהיא עסוקה מדי.
!["הפרחים ישובו לפרוח" (צילום: עמית אברג'יל)](https://medias.timeout.co.il/www/uploads/2024/12/Facetune_08-11-2023-15-28-26-1000x1003.jpeg ""הפרחים ישובו לפרוח" (צילום: עמית אברג'יל)")
מה יהיה?
יהיה טוב. די, אני לא מתכוון לקחת חלק באווירת הפסימיות השוררת כאן בחוגים מסוימים כבר תקופה ובחוסר התקווה שממלא את העיתונים ושיחות הרחוב. אני מאמין לחלוטין שהכי חשוך שנייה לפני שהשמש עולה, ולגמרי מאמין שהילדים והנכדים שלנו יזכו לחיות במדינה חופשית וליברלית ובעיקר בטוחה, כי יותר מדי חיילים אמיצים שלנו נלחמים כרגע בדיוק בשביל המטרה הזאת. בעזרת ה' שעד חנוכה כל החיילים, כוחות הביטחון והחטופים יחזרו הביתה לשלום, בריאים, שלמים וחזקים יותר.
