• המסך
• קולנוע
• אימה
• סרטי אימה

מאז ימי היצ'קוק החלה התדרדרות איטית והדרגתית באיכות סרטי האימה. מז'אנר של יצירות מופת הוא הפך לז'אנר של סרטים סוג ז' חולניים שמתחרים על מי חותך יותר איברים, והתודות לקלטות הוידאו. אחרי פופיזציה קלה בימי "הצעקה", בשנת 2010 בערך התחלנו לראות יותר ויותר סרטי אימה שמנסים להיות שונים, ייחודיים ואפילו – השד ישמור – עם אמירה. אלו היו סרטי אימה אמנותיים, רימייקים יצירתיים או כאלו שעשו משהו שאף אחד לא עשה מעולם, אבל מה שבטוח – הז'אנר לא היה נראה אותו דבר בלעדיהם.

בקתת הפחד (2011)

אולי הסרט הראשון במגמת הסרטים היותר מתוחכמים בז'אנר. הסרט מתמקד בקבוצת צעירים שיוצאת לנפוש בבקתה מרוחקת ביער, והאמת? עם כמה שזה נשמע באלי לחלוטין, אני מפחד להגיד משהו נוסף שיהרוס, כי מדובר בסרט שכולו הברקה. מה שגודארד וג'וס ווידון הצליחו להביא לז'אנר זה בעיקר מודעות עצמית, בדומה לעבודתו בבאפי. זה סרט מצחיק, מוזר ומפחיד, אבל הוא גם נורא מודע לעצמו ולמה שהוא עושה, ולא רק זה – הסרט עזר לז'אנר עצמו לפתח מודעות עצמית, כי בדיוק על זה הוא מדבר. אם אתם רוצים סרט אימה מוזר שחוגג את המוזרות שלו, זאת הבחירה בשבילכם.

בלתי נראה (2020)

אליזבת מוס מוכיחה פעם נוספת שהיא אחת השחקניות הטובות בהוליווד בסרט הזה, שעוקב אחר ססיליה, אישה שמקבלת בירושה את כל הונו של האקס המתעלל שלה. רק שהיא חושדת שהוא לא באמת מת, ואחרי כמה תאונות שלא מרגישות מקריות במיוחד היא מוצאת את עצמה מנסה לשכנע אחרים שהיא נרדפת על ידי אדם שלא ניתן לראות. זה סרט מותח שמשתמש בשקט שלו כמו בסרט נוסף שיופיע תכף ברשימה, אבל הוא משתמש גם באין. האפקט המוכר ביותר בסרטי אימה זה שבן אדם מסתכל במראה ולא רואה כלום, ואז הוא מסתכל על משהו אחר לשנייה ופתאום רואים גופה/רוח/יצור מפחיד אחר מאחוריו. כאן אין את זה, אבל עצם העובדה שלא רואים כלום הרבה יותר מפחיד. הבנתם? לא? לא נורא, תצפו ותבינו.

מקום שקט (2018)

באופן מפתיע, סרטי אימה מעולים מגיעים מאנשים די מצחיקים, וג'ון קרסינסקי הוא אחד מהם. הסרט מתרחש בעולם שבו זן חייזרים מפלצתי עם חוש שמיעה מחודד נוחת בכדור הארץ, ומכריח את תושבי כדור הארץ להיות בשקט מוחלט. עד היום אנחנו מקבלים סרטי מפלצות שלא באמת מצליחים להפחיד או להלחיץ, אבל השקט בסרט הזה הוא אולי כלי הנשק החזק ביותר שלו נגד הקהל, וכל רעש קטן מרגיש כמו ירייה של תותח.

ברברי (2022)

זוכרים שאמרתי לפני רגע שאנשים מצחיקים עושים סרטי אימה מעולים? אז זאק קרגר הוא גם אחד מהם. "ברברי" היה הפתעת השנה של 2022 ובמרכז הסרט עומדת טס, צעירה שמגיעה לדטרויט לריאיון עבודה, ושוכרת דירת AirBnb כדי לגלות שהבעלים עשו דאבל בוקינג והיא צריכה לשהות שם עם גבר זר, ומגלה שהדאבל בוקינג זו הצרה האחרונה שלה. היופי בו הוא איך שהסרט מתפתח – ההתחלה יכולה להתאים לדרמה, סרט מתח או לקומדיה רומנטית, אבל הוא מסע שלם רווי בזוועות מפתיעות ומרעננות. קרגר כתב מבלי לדעת לאן הסיפור ייקח אותו, שיטת כתיבה לא נפוצה מאד שכן בלימודי תסריטאות ומחזאות הדרישה היא קודם כל לדעת את המבנה של הסיפור, והאמת זה ממש מרגיש ככה לאורך הצפייה – וזה עובד.

מידסומר (2019)

אחד מהסרטים הכי ייחודיים ויוצאי דופן ברשימה הזאת, ובכלל. זהו סרטו השני של ארי אסטר, שגם סימן אותו כאחד מהבמאים המבטיחים של העשור הנוכחי. במרכז של "מידסומר" קבוצת חברים שנוסעת לעיירה מרוחקת על מנת לחגוג את חג ה"מידסומר" השוודי, רק שהמנהגים העתיקים של החג הם הרבה פחות חמודים מהאופן שבו הם ציפו לחגוג. הדבר יוצא הדופן שהסרט הזה עשה הוא שרובו מצולם ביום, וזה דבר מאד חריג בז'אנר שמתאפיין ברובו בתאורת לילה מינימלית ומוכיח שמה שמייצר פחד זה לא החושך וגם לא אווירה "בוגרת ואפלה", אלא טבע האדם.

המכשפה (2015)

רוברט אגרס הוא אחד מיוצרי האימה החשובים של הדור וסרטו הראשון מוכיח את זה. "המכשפה" הוא סרט אימה על משפחה פוריטנית במהלך שנות ה-30 של המאה ה-17, שמגורשת מהמושבה בה הם חיים. כשהם עוברים לגור באמצע יער מבודד, רצף תקריות מוזרות גורמים לבני המשפחה להאמין שבתם הבכורה היא מכשפה. זהו סיפור מלא סימבוליזם שלא ראינו בז'אנר שנים, והחזרת המכשפות לשורשיהן לאחר שנים רבות שבהן נותקו מהם,וממש כמו "ציד המכשפות" של ארתור מילר בזמנו, מותח ביקורת על החברה המודרנית. רוברט אגרס הראה לז'אנר האימה איך יוצרים מתוך מיתוס קיים ומוכר משהו חדש ומרענן.

חוטאים (2025)

סרט הערפדים של הבמאי ריאן קוגלר, שביים בין היתר את "הפנתר השחור", מציג סיפור על שני אחים בשנות ה-30 שמנסים לעזוב את עולם הפשע ולפתוח עסק לגיטימי – אך הערפדים באזור, שבמקרה הם גם אנשים לבנים, לא מתכוונים להניח להם לחגוג את חייהם החדשים. זהו סרט אימה מצוין שכל האלמנטים הקולנועיים בו עובדים ביחד, אך מעל הכל המוזיקה, שמתפקדת גם כפסקול מעולה, גם כסממן תרבותי וגם כמקדם עלילתי. באמת שמאז "מופע הקולנוע של רוקי" לא ראינו כזה שילוב מוצלח בין מוזיקה לאימה. חוץ מזה, מי ידע שמייקל בי ג'ורדן יהיה טוב יותר בתפקיד של שני אחים תאומים מאשר טום הארדי?

נוספרטו (2024)

כן, אגרס מקבל עוד סרט ברשימה, ודי בצדק, כי כבר עכשיו רואים איך הסרט האחרון שלו ישפיע על תעשיית האימה בהוליווד. עד עכשיו רימייקים לפרנצ'ייזים ישנים הייתה מיועדת לאייקונים פופולריים כמו "הנוסע השמיני", "פרדי קרוגר" או מייקל מאייר מ-"הלווין", אבל הסרט הזה מבוסס על סרט מתקופת האקספרסיוניזם הגרמני בראשיתה של תעשיית הקולנוע, שמבוסס בעצמו על הרומן "דרקולה". אף אחד בקהל לא אמר "אתם יודעים מה אנחנו צריכים עכשיו? חידוש לסרט גרמני משנות השלושים", ועדיין, הוא הצליח ליצור סרט שמשנה לחלוטין את כל מה שחשבנו על רימייקים, ואין ספק בכלל שנראה עוד דברים כאלה בעתיד, אם לא מאגרס עצמו אז מיוצרים אחרים.

תברח (2017)

בוא נבהיר את זה מהתחלה: בלי "תברח" לא היינו מקבלים חצי מהסרטים ברשימה, ואף סרט או סדרת אימה שמותחים ביקורת על גזענות. אני מודה, כשהכריזו אז על סרט אימה של ג'ורדן פיל, שההברקות שלו הופיעו בעיקר בסדרת המערכונים שלו ושל מייקל קיגן, "קי ופיל" הרמתי גבה. עם זאת, מיד נשאבתי לסרט שמתמקד בגבר אפרו-אמריקני צעיר שמבקר לראשונה את משפחתה הלבנה והעשירה של בת זוגו – והסיפור הופך למוזר יותר מרגע לרגע. הסרט הזה נמצא ברשימה על תקן "המובן מאליו" כך שמדובר בחובת צפייה, אז אם לא ראיתם את זה עד כה – יש לכם במה לצפות הלילה.

הבאבאדוק (2014)

גם עשר שנים לאחר שיצא, "הבאבאדוק" נשאר מפחיד יותר מכל סרט אימה אחר. מדובר בסרט אוסטרלי שממש האיץ את שינוי הגישה בה נקטו האולפנים ההוליוודים כלפי סרטי אימה, ועדיין עומד במבחן הזמן. במרכז הסרט אם חד הורית שמוצאת ספר ילדים מסתורי שמזמן רוח מרושעת ומקריפה במיוחד. אם בדרך כלל אנחנו רגילים שיש מנצח בסרטי אימה, בין אם מדובר בקורבן האחרון ששרד או בניצחון של הרוצח, הפעם אין. כולם מפסידים. אז אם אתם לא מפחדים לשמוע בלילה "באבאדוק-דוק-דוווווווק" כדאי שתראו עוד הלילה את הסרט, כי מדובר בסרט האימה בטוב ביותר של העשור וחצי האחרון.

• המסך
• סרטי אימה
• קולנוע
• אימה
• פחד

כשה"טרול" הראשון יצא לפני 3 שנים חשבתי שיש לו פוטנציאל. הוא לא היה סרט אימה מחפיר, הוא היה נורא מודע לעצמו ולמקומו בז'אנר המפלצות. הוא היה קצת קרינג'י ולא תמיד הצליח למצוא את הזהות שלו, אבל חשבתי שיש בו את הפוטנציאל להפוך לפרנצ'ייז ממש שונה בנוף: הוא לא מתרחש בניו יורק אלא בנורווגיה, והוא בעיקר הציג מפלצת די מגניבה עם עיצוב ייחודי ומיתולוגיה נורדית שלמה מאחוריה. לא כל כך משנה מה חשבתי, כי "טרול" הפך לסרט הכי מצליח של נטפליקס שאינו דובר אנגלית, כך של"טרול 2" שהגיע לנטפליקס בשבוע שעבר כבר באנו עם ציפיות.

וכולנו יודעים מה עושים בסרט השני, כן? מכפילים, כמובן. אינה מארי וילמן חוזרת לתפקיד נורה טידמן, כשלאחר אירועי הסרט הראשון הפליאונתולוגית הקשוחה שלנו עברה להתגורר בבית אביה שבהרים המושלגים של נורווגיה, עד שיום אחד דופק על דלתה אנדראס, שעבד איתה בסרט הראשון, ומזמין אותה להצטרף לפרויקט אליו גויס: מחקר של טרול עצום שנשמר במשך שנים במתקן צבאי סודי מימי מלחמת העולם השנייה. כשנורה שרה לו את שיר הטרולים שלימד אותה אביה, הטרול מתעורר לחיים ומתחיל לזרוע הרס ברחבי נורווגיה.

עד הנקודה הזאת – מדהים, בדיוק מה שרצינו. אבל מאותו רגע זה הופך לסרט הרפתקאות מסבירני, שלפעמים לוקח את עצמו ברצינות יתרה ולפעמים לא לוקח את עצמו ברצינות בכלל.כשנורה מדברת ברצינות מלאה על כך שהצבא עלול לפגוע "בטרול חף מפשע", למשל, זה מטופש עד לכדי גיחוך. הייתי מאמין לה יותר אם הייתה משתמשת בטיעונים רציונליים, כמו נגיד שצריך לשמר אותם או לחקור אותם כי בכל זאת, מדובר ביצור מיתולוגי חי, אבל היא בוחרת להגן דווקא על זכויות הטרול שהורג את כל מה שהוא רואה.

רגעי קרינג' אחרים כוללים דמויות שיכולות לתת הערות כמו "זה לא סרט מדע בדיוני", ובשלב מסוים אחת הדמויות אפילו אומרת: "אף אחד לא אוהב סיקוולים". כי הם דמויות בסיקוול, הבנתם? זה מטא. אבל מה שבאמת גרוע זה שבמשך דקות ארוכות מנשוא אין שום טרול על המסך. כל המערכה האמצעית של הסרט פשוט נטול טרולים כעט לחלוטין. במקום להראות לנו את המיתולוגיה הנורדית מתעוררת לחיים, אנחנו מקבלים הסבר די טרחני על למה המלך אולף היה בעצם חסיד אומות הטרול.

תכלס? החמצה. אפשר היה להראות לנו ההרבה יותר יצורים מיתולוגיים. ולקיריות ואלפים ודרקונים ובאמת שלא חסר. המיתולוגיה הנורדית היא לא רק טרולים. היה פה פוטנציאל אמיתי לממש את הדבר הזה. לא צריך עכשיו מולטיוורס נורדי נוסף, אבל לפחות בעולם של סרטי "טרול" אפשר היה להגדיל קצת. התוצאה הדלה נראית כאילו נגמר התקציב אז מילאו חצי סרט בסיפור שלא דורש אפקטים. זה כמובן לא מצליח ומייצר תחושת תקיעות נוראית, אבל החזקתי מעמד עד הרגע האחרון ואני חייב להגיד לכם: הכל טוב בסרט הזה חוץ מהאמצע.

ההתחלה המרשימה, עם זמן מסך מכובד לטרולים, מציגה פרמיס די מבטיח. הסיום מצליח להתעלות על כל מה שקדם לו, בעיקר כי הוא נותן לנו את מה שלשמו התכנסנו: קרב בין שני טרולים עצומים בנורווגיה המודרנית עם כמות נאה ביותר של הרס וחורבן. במקביל, הדמות של אנדראס מקבלת רובד נוסף ומפתיע בסוף הסרט ואיכשהו יוצא שדווקא דמות המשנה היא הדמות עם המהלך השלם ביותר, שזה מפתיע כי לא ציפיתי בכלל לדמויות טובות בסרט הזה. רק רציתי לראות טרולים נלחמים אחד בשני ושוברים את אוסלו.

אם צופים רק בהתחלה ובסוף שלו, "טרול 2" הוא סרט מפלצות קצר ומעולה. זה קצת מבאס למען האמת, כי הפוטנציאל שם ותסריט טוב יותר עם יותר מיתולוגיה נורדית היה יכול להפוך אותו למשהו מיוחד באמת. הסרט השלישי כבר כל הנראה בדרך, אלא אם כן נטפליקס יחליטו לבטל אותו (בכל זאת, הוציאו עכשיו 75 מיליארד דולר), כך שעוד לא מאוחר לתקן ולתת לנו את מה שאנחנו באמת רוצים: יצורים מהמיתולוגיה הנורדית הולכים מכות משוגעות.
>> "טרול 2", נורווגיה 2025, 105 דקות, עכשיו בנטפליקס

• ביקורת סרטים
• סרטי אימה
• קולנוע
• נטפליקס

הפתעה נעימה מאוד חיכתה אתמול לחובבי הקולנוע הישראלי באופן כללי, ולצמד במאים באופן ספציפי: קוונטין טרנטינו הצטרף במפתיע לפודקאסט המעולה של ברט איסטון אליס, ובהשראת רשימת 25 הסרטים הגדולים של המאה ה-21 שהתפרסמה בפודקאסט הקולנוע The Big Picture, החליט לייצר רשימה משלו תוך כדי שידור. המחצית הראשונה של הרשימה פורסמה אמש, ובמקום ה-12 ניצב אחד הסרטים המפתיעים והמצליחים שבקעו מהקולנוע הישראלי.

מי שעוקב אחר טרנטינו והדיבור הבלתי פוסק שלו על קולנוע וסרטים שהוא אוהב, יכול ודאי לנחש את הבחירה מראש, כי זו אינה הפעם הראשונה שהבמאי האמריקאי-תל אביבי האהוב עלינו מפרגן לו. מדובר כמובן ב"מי מפחד מהזאב הרע", סרט האימה המונומנטלי של אהרון קשלס ונבות פפושדו מ-2013 שפתח בפניהם שער להוליווד וזכה לתשואות מטרנטינו גם בזמן אמת.

טרנטינו גם נימק כל אחת מבחירותיו, ועל "Big Bad Wolves" (כפי שקראו לסרט בארה"ב) הוא אמר בקצרה ש"יש לסרט הזה תסריט פנטיסטי, וקו עלילה דומה לזה של 'אסירים' שיצא באותה שנה. אבל הם מטפלים בזה עם אומץ וביצים, ואתה יודע שהסרט האמריקאי לא יעשה את זה". ואכן, מדובר כנראה בנקודת השיא של ז'אנר האימה בישראל, מותחן אלים ומחוספס שהולך עד הקצה ואז קופץ ממנו בשמחה ובעוז, ואם לא ראיתם עד עכשיו אז אחרי שקוונטין אמר שזה הסרט ה-12 הכי טוב של המאה – אין לכם יותר ברירה.

בחירות מעניינות נוספות שעשה טרנטינו ברשימה שלו הן "סיפור הפרברים" של סטיבן שפילברג במקום ה-20 ("זה הסרט שבו סטיבן הראה שעדיין יש לו את זה"), סרט הקונג-פו המשוגע "שוקולד" במקום ה-17 ("כמה מהקרבות הכי גדולים שראיתי בקולנוע"), ובמקום ה-13 הוא מפתיע עם "ג'ק-אס: הסרט" ("לא צחקתי ככה מתחילת סרט ועד סופו מאז ימי ריצ'רד פריור").

ובלי קצת ג'וס מטרנטינו אי אפשר: במקום ה-11 הוא מיקם את הסרט היפני "באטל רויאל" (בעבר הוא גם קרא לו "הסרט הטוב בכל הזמנים"), וטען כי יוצריו היו צריכים לתבוע את סוזן קולינס, הסופרת של "משחקי הרעב" ש"פשוט גנבה להם את הסיפור. מבקרי ספרות מטומטמים לא רואים סרטים יפנים, אז הם מאוד התרשמו מהרעיון המקורי שלה, אבל ברגע שזה הגיע למבקרי קולנוע כולם היו 'זה באטל רויאל לכל המשפחה, WTF'". היום צפויה להתפרסם המחצית העליונה של הרשימה הטרנטינואית. נמתין בדריכות ונעדכן.

• המסך
• קוונטין טרנטינו
• קולנוע ישראלי
• סרטים מומלצים
• סרטי אימה
• פודקאסט

חג האלווין שצויין בסופ"ש שלח אותי להרהר בתהיה הקבועה שלי – איך לעזאזל אין לנו יותר סרטי אימה תוצרת כחול-לבן? זו שאלה שמציקה לי כבר שנים, אני תוהה אם התנגדותו של הקולנוע הישראלי להצטרף לדפוס העולמי – שאחרי אסונות גדולים רואים צמיחה של ז'אנרי אבסורד ואימה – יחזיק גם עכשיו, אחרי המלחמה הכי מזוויעה שראינו בארץ. לא בטוח, כי הקולנוע המקומי עוד שרוי בקיפאון מסוים.
>>יש אותנו: 9 הסרטים הישראלים הכי טובים בנטפליקס

מבחינות רבות, יש קיפאון מחשבתי וכלכלי בתעשייה הזו, שגורם לכך שכמעט ולא ראוים גיוון בז'אנרים המוצעים לקהל הישראלי. יש הרבה ריאליזם, המון סרטי צבע, שפע דרמות משפחתיות נוגעות ללב ואפילו הקומדיות נמצאות כרגע בפרונט, אבל בארץ כמעט ולא תמצאו מד"ב, פנטזיה או אימה, ויש לנו את כל הסיבות דווקא לקבל סיפורים שכאלו בתור מדינה שהיא אבן שואבת לאימה.

אדמת ישראל רוויה בסיפורים על קסמים, ניסים ומיתולוגיה יהודית שיכולים למלא לפחות עשרה סרטים באורך מלא. רק במדינה דפוקה הופכים את סיפור שאול המלך ובעלת האוב למחזמר של שלמה ארצי, במקום לסרט אימה. וגם בלי זה, לא שחסרים לנו נושאים לסרטי אימה – פוסט טראומה, אובדן, אלימות ואכזריות הן חלק מהשגרה היומיומית כאן, במיוחד בשנים האחרונות. וכמו שיודע כל מי שמביט ברשימת הטופ 10 של נטפליקס, בהחלט יש ביקוש כאן ליצירות מהז'אנר. חברו לזה את ההצלחה החסרת התקדים (דאז) של "מי מפחד מהזאב הרע?" ותבינו שיש רצון.

סרטי אימה מקומיים היו יכולים להיות מפלט מובהק של קהל ישראלי מהאימה האמיתית שלנו, בין אם היא טילים מאיראן או איפור של טלי גוטליב. או אפילו טוב מזה, הם היו יכולים לעמת את הציבור בצורה מעוררת מחשבה עם המציאות הזאת. ואל תתרצו לי עם טענות של תקציב, כי מדובר בז'אנר שלא בהכרח דורש המון. העובדה שהסרטים הישראלים הכי מצליחים של השנים האחרונות הם "ההילולה 2" ו"להציל את שולי-סאן" הם סימפטום של הדחקה לאומית, בעוד שתפקיד התרבות היא לבקר, לעורר מחשבה ולהתמודד עם דברים.

קרה אסון, ובמקום להתמודד איתו ראש בראש אנחנו מעדיפים להשתמש באסקפיזם כדי להדחיק. הקהל הישראלי צריך קולנוע ישראלי אמיץ, ובכלל – תרבות אמיצה. יש מקום לקומדיות, יש מקום לאסקפיזם, אבל זה לא יכול להיות צורת התרבות היחידה שאנחנו צורכים. הסיפור של ז'אנר האימה הישראלי הוא רק סימפטום למשהו גדול יותר, לניפוץ המראה החברתית והפוליטית, ולתהליך "טימטומיזציה" אמיתי ומכוון שקורה בתרבות. הקולנוע לא יכול להישאר תקוע בהרגליו הישנים, אלא להיות מגוון ומאתגר ולהתאים את עצמו. לא הגיוני ובלתי נתפס שבכיכר החטופים אנשים עדיין ממשיכים להפגין בעוד שבאולמות הקולנוע והתיאטרון אנשים יושבים ומדחיקים.

האם התפתחות ז'אנר האימה תהיה התשובה לכל צרותינו? כנראה שלא, אבל מכל הז'אנרים האחרים, הכי סביר שז'אנר האימה יוכל להיווצר פה – במיוחד כי הוא לא דורש יותר מדי תקציב, ומתאים להפליא לארצנו הקטנטונת על כל רבדיה. יש לנו אסון לאומי נוראי שעדיין לא נרפאנו ממנו. יש לנו היסטוריה ומיתולוגיה עשירה מלאה בסיפורים בעלי אופן על טבעי. יש קהל לסרטי האימה (ובמיוחד לז'אנר הרוצחים הסדרתיים). אנחנו יכולים ליצור כאן התפתחות נפלאה של ז'אנר שעכשיו מרגיש נחוץ מתמיד. זוהי קריאה – בעיקר ליוצרים, לאולפנים ולקרנות הקולנוע, אך היא גם קריאה לקהל. אל תתנו לאף אחד לטמטם אתכם, תצרכו יצירות שיאתגרו אתכם. פחות אסקפיזם, פחות פאנצ'ים סתמיים ותיצרו את הביקוש בעצמכם. אתם יודעים שמגיע לכם יותר.

• המסך
• קולנוע
• קולנוע ישראלי
• אימה
• סרטי אימה