ישבנו עם עוזי רמירז, הכי קרוב שהגענו בישראל ל- dude של ביג לבובסקי. רצינו לדבר איתו על אמריקנה, דולי פרטון, סרטי אימה והתחושה שהוא הכי מכאן וגם הכי לא. אבל במקום זה שתקנו איתו שתיקה ממושכת
יש בעולמנו בערך. יש בערך בערך. יש בערך מדויק. עוזי רמירז הוא בערך מדויק, אבל ממש. הכי קרוב שהגענו בישראל ל- dude של ביג לבובסקי. ובהתחשב בעובדה שהוא יותר סחי מזאב אלקין ביום כיפור, זה הישג לא מבוטל בכלל. רמירז ניגן בלא מעט הרכבים, מה שלא רק מעיד על היכלות החברתיות שלו ולא רק על הטעם האישי שלו במוזיקה, אלא בראש ובראשונה מגדיר אותו כאקלקטי. וזו תכונה ממש רצויה אצל אמן. הוא אחד עם הגיטרה. נטוע בישראליות ועשוי ממנה, אבל כל כך לא ישראלי. לא במראה ולא במהות. ובגלל זה הוא בערך מדויק. כי הוא לא ירושלמי, או קיבוצניק, או אוהד הפועל, או מבין מה שלמה ארצי רוצה, או כל דבר אחר שמאפיין לאדם את הישראליות. הוא נולד כאן, גר כאן, אבל זה לא כובל אותו. הוא מביא איתו לאן שהוא בא ניחוחות של מקומות אחרים, צבעוניים, יפים ומצחיקים ממש.
"גדלתי על הקו בין רחובות לארה"ב", משחזר רמירז. "רוב הזכרונות מארה"ב, חוץ מג'אנק פוד והרבה טלוויזיה, הם מתמונות שאמא שלי הייתה מצלמת בדרכים. לפני כמה שנים מצאתי ארגז מלא שקופיות שהיא צילמה ושלחתי לדיגיטציה וגיליתי אוצר אמריקנה. העטיפה של האלבום החדש – וכנראה גם של 10 האלבומים הבאים – היא צילום של אמא מקליפורניה. אמא גם אהבה מוזיקת קאנטרי אז התחלתי לספוג דולי פרטון וקני רוג'רס כשעוד היה לי חלב על השפתיים.
"התחלתי לנגן גיטרה בגיל 9 בעקבות אח חורג שגם ניגן, ולא הרבה אחרי נכנסתי לעולם הג'אז ומשם לתלמה ילין", הוא ממשיך. "בתלמה הכרתי הרבה חברים שאני עדיין מנגן איתם כיום. את אורי כנרות וטובי החמודים, חבריי מבום פם, הכרתי שם. שם גם התחלתי לכתוב מוזיקה, בהתחלה רק אינסטרומנטלית. אחרי תלמה עברתי לתל אביב והתחלתי לנגן בכל מיני להקות עד שעברתי לגור עם אורי כנרות ויחד עם טובי הקמנו את בום פם (שחוגגת פאקינ' 20 שנה בקרוב). בעשרים השנים האחרונות יצא לי לנגן בלא מעט פרויקטים, בעיקר בום פם, האחים רמירז וביג וישס. לפני עשור בערך התחלתי לכתוב יותר שירים עם מילים ולהקליט אלבומים תחת השם שלי. זה היה מאוד קשה ומביך בהתחלה לשיר ולשתף טקסטים אחרי ששנים רק ניגנתי. בהופעות הראשונות שעשיתי קיוויתי שלא יגיעו אנשים".
נוכח, גאון וצנוע, וכשהוא בסביבה מספיק זמן זה נהיה ברור כשמש. אפשר להיות במחיצתו ופשוט לשתוק וזה בסדר. לא צריך רעש כלשהו שיפר את השקט המעיק. ולגלות את צפונות נפשו זה משהו שעשוי לקחת קצת זמן והקשבה. נפגשנו בחומוס של אכרם בשינקין כדי לדון בכתבה ומה אני צריך ממנו. ישבנו מול זה ושתקנו. כשלושים דקות שתקנו ובמהלכן הבנתי עליו המון דברים. יש אנשים שיכולים לדבר על עצמם יומיים ועדיין לא אדע מי הם. יש רמירז כזה ששותק חצי שעה ולפתע הכל כמעט ברור. פתאום, מרגיש לי מיותר ממש שאכתוב עליו כי הוא עומד בזכות עצמו. ביום שלישי בשבוע שעבר יצא לו אלבומו השלישי. הייתה השקה חגיגית בלבונטין 7. החברים, מיטב נגני ישראל, התייצבו לפרגן. זו בעצם העילה שלשמה התכנסנו. קבלו רמירז.
"יצא לי עכשיו אלבום שלישי בשם Neon Dust", הוא מספר. "שירים חדשים, נראה לי בעיקר על אהבה ומוות. ועל משקאות ממותקים וטבעונות. ההקלטות קרו ברובן כבר לפני כמה שנים ויש לי מזל גדול שיש לי חברים שהם מוזיקאים מטורפים ופיזרו את אבקת הניאון שלהם על השירים. מנגנים שחם אוחנה, טל תמרי, מאיה דוניץ, עידן קופפרברג, אורי כנרות ועוד ועוד. קאסט חלומות.
"אחד השירים שאני הכי מסמפט באלבום נקרא Slaughterhouse", מנדב רמירז. "ניסיון לדמיין מה קורה בין קירות בית המטבחיים מנקודת המבט של השוחט בזמן שהוא שוחט פרה ומנסה להרגיע אותה, ואת עצמו, בסיטואציה הביזארית הזאת. הבאנו לאולפן רביעיית מיתרים כדי ליצור אווירה של אימה וניקור שאני מתאר לעצמי שקיימת במקומות האלה. יש לי שנים פטיש לסרטי אימה ופסי קול של סרטי אימה, אז שאבתי משם הרבה השראה. בדרך כלל אף אחד לא רוצה לראות סרטי אימה אז יוצא לי לראות המון סרטי אימה B לבד.
"חוץ מסרטי אימה גם מאוד מחבב מוזיקה צ'יזית, אלטון ג'ון תמיד היה גילטי פלז'ר", הוא חושף עוד פן באישיות. "בכל אלבום שאני מוציא יש כמה שירים שמרגישים לי דביקים בצורה קשה. יש לי איזה קושי לשחרר אלבומים. אחרי שהאלבום מוקלט ומוכן יש עוד רצף פעולות של הכנה ויח"צ וכל מיני שיט שאני גרוע בו ונותן לצד הדחייני שלי להשתלט. האלבום החדש מוכן כבר תקופה ורק חיכה להחלטה להניע ולשחרר אותו. תקופת הקורונה סיפקה את המרחב והזמן לסיים את האלבום. אני מבסוט לאללה לשחרר אותו סוף סוף".
עוזי רמירז בפייס
עוזי רמירז באינסטגרם
