• Facebook
• Twitter
• Email

נטאשה וולסלי, בת 34 ממחוז לנקשייר בבריטניה, איבדה את משפחתה ומקום עבודתה בגלל קנדי קראש. היא נהגה לשחק במשך 18 שעות ביום – בעבודה, בשירותים, במקלחת – עד שהיא הייתה שוכחת לאסוף את בנה מבית הספר. אם זה לא מספיק, היא צברה חובות של אלפי ליש"ט לאחר שהשתמשה שוב ושוב באופציה להתקדמות בשלבים עבור תשלום. בשנה שעברה התפרסם סיפורה של וולסלי בתקשורת הבריטית במקביל להכרזת ארגון הבריאות העולמי שלפיה "הפרעת גיימינג" היא מחלה לכל דבר.

לא נראה שלמישהו בקינג, החברה ששיחררה את קנדי קראש לשוק בשנת 2012, אכפת מוולסלי או משאר האנשים שנמצאים במעגל התשיעי והצבעוני להחליא של הגיהינום שהם פיתחו. למעשה כבר זמן קצר לאחר שחרורו נודע שהמשחק הונדס במיוחד כדי לגרום לאנשים להתמכר אליו. סטיבן שרמן, דוקטורנט לפסיכולוגיה באוניברסיטת קיימברידג', הסביר ל"גרדיאן" עוד ב־2014 כי המשחק פועל על מנגנוני שחרור הדופמין במוח שלנו בדומה למכונות מזל, באופן שמקשה במיוחד להפסיק לשחק בו.

עוד כתבות מעניינות:
מצאתי את הפתרון לאכילה רגשית
ברחתי מהסוכר אבל הוא המשיך לרדוף אחריי
בואו נודה – נטפליקס זה לא בילוי זוגי

וכעת וידוי: אני לא נטאשה וולסלי, תודה לאל. מעולם לא שכחתי לאסוף את בני מהגן בגלל קנדי קראש ואף פעם לא שיחקתי במשך 18 שעות, אבל כן שיחקתי עד שהרחתי את הנשמה שלי נשרפת. אני לא נוהגת לבזבז כסף כשנגמרים לי החיים, אלא מעבירה את השעון בטלפון קדימה כמו כל אדם בר דעת אחר שלא אכפת לו לחוש קצת עלוב. אני לא מתביישת כי אין דבר מביש יותר מהבושה עצמה. ובכל זאת, בישיבה שבה נשאלו חברי מערכת Time Out אם יש משהו שהם היו רוצים להיגמל ממנו, לא היססתי. אולי אפשר לחיות גם בלי התחושה של פרק היד הדואב והטלפון שמתלהט לי בידיים אחרי סשן ארוך במיוחד, תחושה שמתלווה למשהו אחר, שקצת קשה יותר לשים עליו את האצבע. זה לא בדיוק צער, לא ריקנות וגם לא בושה, כאמור, אלא יותר כמו משהו שמזכיר תבוסה וכישלון ידועים מראש.

מהר מאוד, כבר בדקות הראשונות לגמילה, גיליתי שאני חייבת למצוא משהו לעשות עם האצבעות והמוח שלי בדקות המתות של החיים, אלה שאורבות בין משימה למטלה. לא מדובר בפרקי זמן שמספיקים כדי לצפות בטרילוגיית "הסנדק", למשל, אבל כן כאלה שמאפשרים לצרוך חדשות באובססיביות בשלושה אתרים שבחרתי באופן אקראי למחצה: "הארץ", "הגרדיאן" ו־NOS (רשות השידור ההולנדית). התעמקתי באולטימטום החדש שהציבה שגרירות אקוודור בפני ג'וליאן אסאנג' וחיפשתי תמונות של החתול שלו, חקרתי את גרסאות סעודיה למות העיתונאי ג'מאל חאשוקג'י וגיליתי שמדי שנה נבחר בהולנד "עץ השנה", לא על פי המראה אלא על פי הסיפור שלו. כשהחדשות לא התעדכנו בתדירות הרצויה פתחתי בחקירות בוויקיפדיה שהוכתבו על ידי זרם אסוציאציות: אליסטר קראולי, תרבות גאבר, העיר רמת גן ועוד. אני רוצה להבהיר: זה אולי נשמע כאילו יש לי הרבה זמן פנוי. אין לי. מנגד, יש לי הרבה מקום פנוי בראש.

למרבה הצער, כשנגמר הזמן שהוקצב לגמילה פצחתי בסשן משכר של קנדי קראש. ידעתי כל הזמן שכך יהיה. במובן מסוים, אני גם יודעת שכאדם מערבי, הרעש הלבן שמשתלט על המוח שלי כשאני משחקת הוא הסיכוי הכי קרוב שלי לגעת באין הנכסף. כנראה לא אפסיק לשחק בזמן הקרוב, אבל כנראה גם לא אפסיק לצרוך חדשות וערכי ויקיפדיה באופן אובססיבי כפי שלמדתי לעשות בימים האחרונים. מרגיש כמו תבוסה וכישלון ידועים מראש.

• חדשות
• קנדי קראש
• עושים את השינוי
• אקטואליה

• Facebook
• Twitter
• Email

על הכריכות של חוברות הלימוד שלי בכיתה א' הופיעו שתי דמויות מחויכות: גוש כתום ומחייך עם כובע טמבל בשם אלפי וחברתו התולעת. באחת החוברות נקלעה החברות בין השניים למשבר – אלפי צויר כשהוא מביט בבלבול בצלחת מכוסה פירורים ותוהה "איפה העוגה?", אחרי שאותה עוגה נאכלה בשלמותה על ידי התולעת החצופה.

הציור המטופש הזה העציב וזיעזע אותי כל כך שהסתרתי את החוברת וניסיתי להדחיק את עצם קיומה. מטפלים מסוימים היו אומרים שזו המחאה המוקדמת שלי נגד אי צדק חלוקתי, אבל זה לא היה זה. לילדים קל יותר לבכות כי לא נתנו להם ללקק את הרצפה מאשר בגלל התחושה המתמדת שאין להם שום שליטה על החיים שלהם. בגילי שנתיים, 6 וגם 28 החיים הם כאוס שאת עדיין לא לגמרי יודעת לנווט בו, ואמנם יש ידיים גדולות שמרימות ומזיזות אותך ממקום למקום, אבל גם הן לא יכולות לעשות שאלפי והחבר שלו יאכלו עוגה יחד. אז את עושה את הדבר שנראה לך הכי קרוב לתיקון ולשליטה – את מציירת עוגה על הצלחת של אלפי ומוסיפה בבועת דיבור קטנה את המשפט "הנה העוגה!".

עוד כתבות מעניינות:
ניצחתי את פייסבוק בקרב – אבל לא במלחמה
הפתרון לאכילה רגשית יותר פשוט משחשבתם
החלפתי את הקנדי קראש בצריכה אובססיבית של חדשות

התפריט המוזר שדליתי מהאינטרנט כדי להפסיק לצרוך סוכר היה מחמיר למדי. חוץ מכל סוגי הסוכר והממתיקים, אסור היה לי לאכול כל דבר שמקפיץ מהר והרבה את הסוכר בדם (להלן – מאכלים בעלי ערך גליקמי גבוה): קמח לבן, אורז לבן ופירות מסוימים, כמו תמרים. נחמות מתוקות שנשארו לי: תיונים עם סטיביה, ממתיק שהאינטרנט אישר לי לצרוך במתינות, ותוסף B12 עם טעם מלאכותי של דובדבן. אושר גדול. לחתוך ממתקים זה מבאס אבל לא מאוד קשה, האתגר האמיתי הוא לחפש ולמצוא את הסוכר באחד ממיליון השמות שלו בכל פאקינג דבר: בלחמים מלאים, באבקות מרק, בממרחים, ברוטב סויה, בעוגיות בריאות מגרנולה ולפת. כשמוסיפים לרשימה פחמימות מוצאים את עצמכם מגגלים דברים כמו "האם קוסקוס זה סוכר".

צום של חמישה ימים הוא לא מספיק כדי לשלוח אותי לרופא/ה או דיאטן/נית, אז כדי להבין למה מתוקים הם אסון פניתי לספר בשם "שנה ללא סוכר", מאת איב א' שאוב המאוד אמריקאית. הספר היה בו זמנית חפץ מעבר ומשהו למקד בו כעס – תוך כדי לעיסת מג'דרה בזתי בלב לגברת שאוב מונה את כל הסכנות הבריאותיות שבסוכר ואז מקדישה עמודים שלמים לתיאורים מפתים של קינוחים. כעסתי עליה שיש לה זמן ויכולת להכין בעצמה כל דבר שתחפוץ בו, ממיונז ביתי עד בראוניז עם אבקת דקסטרוז (אל תשאלו). בזתי לפטרונות שבה היא מדברת על זוג כבד משקל שראתה באיזו קפטריה או על התרנגולות שהיא שחתה כהגשמה של הפנטזיה הנוסטלגית והבורגנית שלה לקולינריה מהסוג "הישן והטוב". לו ראתה את הציור ההוא מכיתה א', היא הייתה רומזת שלאלפי יש תסמונת מטבולית והתולעת עשתה לו טובה כשהיא מנעה ממנו עוגה טעימה ומסרטנת. ואני קצת מבינה אותה.

אני לא מעשנת, נמנעת מאלכוהול וקפה ומעולם לא שתיתי כוס קולה שלמה, אבל גם אני נהנית ממשהו שפוגע בגוף שלי ולא רואה את עצמי מפסיקה. ההבנה הזאת היא החלק הקשה באמת בהימנעות מסוכר, גם אם היא זמנית עד כדי גיחוך. להודות שאין לי כוחות נפשיים למחוק עוד משהו מהתפריט שלי, אבל שאני גם מפחדת שההנאה שלי מעוגיות תגרום לי למות מסרטן – זה ממש ממש קשה. קל הרבה יותר, לפעמים אפילו כיף, להתבוסס בזעם הקדוש והמתנשא הזה בניסיון לצייר את העוגה מחדש, רק עם בננות במקום סירופ מייפל.

• ממתקים
• סוכר
• עושים את השינוי
• גמילה

• Facebook
• Twitter
• Email

כשמתבגרים מבינים יותר ויותר שחשוב לבחור ממי וממה להימנע לא פחות מאשר לבחור את מי ומה להכניס לחיינו. לרוב אלה הבחירות הקשות ביותר, מהסיבה הפשוטה שהימנעות מדברים מובילה לשעמום. המשימה היא ללמוד לשאת אותו כנזיר טיבטי, ועוד כזה שלא מתגורר על רקע הנופים הפראיים של טיבט אלה בפחונים האפרוריים של יפו. וזו הבעיה בדיאטה. אם ההרזיה הייתה פעולה אקטיבית שכוללת, לצורך העניין, פתרון חידות, היינו קופצים על האתגר. אבל בשביל לרזות צריך לסתום את הפה, וחסכו ממני קשקושים אכזריים על כושר גופני. בשביל לרזות, בשביל להצטמצם, בשביל לדייק את עצמנו – צריך לצום, לפעמים לחודשים ארוכים של צחיחות מדברית.

הקושי להצטמצם גופנית ליווה אותי תקופות ארוכות מחיי. כילדה שגילתה שהיא שמנה כבר בשנים הראשונות של היסודי נעשיתי מודעת מהר מאוד לסטנדרטים החיצוניים שמודל היופי מציב לי ולכישלון שלי לעמוד בהם. בהתאם לגילוי המצער הזה, מצאתי את עצמי מאז גיל 12 מיטלטלת בין הפרעות אכילה שונות ומתעסקת בקדחתנות בכל מה שנכנס אל הפה שלי.

עוד כתבות מעניינות:
סגרנו את הנטפליקס, מה עושים עכשיו?
ברחתי מהסוכר, אבל הוא המשיך לרדוף אחריי
החלפתי את הקנדי קראש בצריכה אובססיבית של חדשות

ביחס לשנים ההן, היום העיסוק שלי באוכל מתון והרגלי האכילה שלי סבירים למדי. אני פותחת את הבוקר בסלט, נוטה להתרחק מגלוטן ומקפידה להקשיב לרעב שלי, כמו שאומרות הדיאטניות. אבל בערב החוקים משתנים. ככל שאני מתקרבת הביתה, בד בבד עם התפוגגות המחשבות על עבודה, מתחילה לטפס אל מעמקי הראש שלי השאלה מחודדות הציפורניים – לאן כל זה הולך.

צעד אחר צעד מכה בי חוסר הטעם שבריטואל עבודה־בית־שינה. החרכים שבין נקודות ההיאחזות של חיי מתחילים להתרחב, והופכים את כל מה שיש לי לאיים קטנים ומטופשים שצפים על ים שחור. ים כזה יכול לייבש רק סיר פתיתים, חשבתי עד לא מזמן. ואכן, לפחמימה הריקה כוח עצום בחימום הבטן.

אך בעוד שלכל סיר יש תחתית, חיית מחמד – כך גיליתי מאז אימצתי את העולל הפרוותי שלי – לא מאבדת מטעמה לעולם.החתול הזה, שנכנס לחלל בלבי משל היה קופסת נעליים ריקה (הוא רוחש חיבה עזה לקופסאות נעליים), לימד אותי שחיבוק כפיות עד אור הבוקר מפוגג כל מחשבה על עזיבת המיטה לטובת נשנוש לילי. הוא גם לימד אותי שפתיתים אמנם סותמים קלות את חרירי החרדה, אבל חתול אהוב גורם להדממה קוגניטיבית טוטאלית שתחושתה זהה למילוי המוח בצמר גפן. מכורי מזון לא יאמינו, אבל חתול עשוי להחליף פנטזיה על גמיעת סירים בתשוקה לחיבוקים וגרגורים.

נקודה נוספת ורומנטית פחות היא שגור חתולים, מעט כמו דיאטנית אלימה, לעולם לא יניח לכם לאכול בשקט. הוא תמיד ירצה את מה שאתם אוכלים, יחפש כל דרך לאכול לכם מהצלחת ויגרום לכם לחשוב בפעם הבאה אם אתם רעבים מספיק כדי לעבור את כל זה מחדש. כך או כך, דחיית האוכל או ויתור עליו כבר לא יגרמו לכם עוגמת נפש גדולה, ומהר מאוד תשכחו שהמקרר היה מוקד החום שלכם להיאחז בו בלילות ריקים.

• עושים את השינוי
• אכילה רגשית
• חתולים

• Facebook
• Twitter
• Email

יש אפליקציות שמאפשרות לנטר את זמני השימוש באפליקציות כמופייסבוק. יש גם אפליקציות שחוסמות את פייסבוק ופלאג אין שנועד להגביל את זמן הגלישה בו. יש עשרות אלפי מדריכי גמילה מפורטים, אלפי סרטוני הדרכה ביוטיוב ותנועת חרם לא מזערית בשם #deletefacebook. כל צורה של התנגדות לפייסבוק, גם אם היא המונית ומובלת על ידי חושפי שערוריות כמו כריסטופר וויילי מפרשת קיימברידג' אנליטיקה, היא בקושי שריטה בברך של צוקרברג. אקטיביזם מהסוג הזה נועד להיכשל או להפוך לכלי יחצני שנתון לידיו הלופתות של התאגיד שהגדיר מחדש עבור האנושות מהי קהילה, ויותר מאוחר מהו אבסולוטיזם פוליטי.

אני אחת מ־2.23 מיליארד נרקומנים שיודעים שאין דרך קלה לעזוב את פייסבוק. לא רק במובן המנטלי אלא גם המעשי – פייסבוק טמנה את אפשרות המחיקה/הקפאה של חשבונות משתמשים בקצהו של בור עמוק וצר שנחפר בהגדרות. הטריגר פשוט: מכורים כבדים שצריכים לעבור מסלול מכשולים בדרך לגמילה, לחפש יציאה בתוך סבך של כפתורים, לא ייגמלו לעולם – וכל נזק פוטנציאלי לחברה מסוכל מלכתחילה. אבל הייתי נחושה בדעתי להקפיא את החשבון שלי ובעזרת האויבת הגדולה, גוגל, מצאתי את הדרך (מדריך מקוצר: Settings & Privacy -> Settings-> Personal Information -> Manage Account -> Account -> Deactivate).

עוד כתבות מעניינות:
סגרנו את הנטפליקס, מה עושים עכשיו?
הפתרון לאכילה רגשית יותר פשוט משחשבתם
החלפתי את הקנדי קראש בצריכה אובססיבית של חדשות

ניצחתי את הרפליקה הכי מהימנה של החיים. היא שאלה אותי "מה הסיסמה?", "את בטוחה?", "למה?", "לכמה זמן?" – ועניתי בקור רוח, בלי שהעיכוב יטשטש את דעתי. לחצתי על Deactivate והגעתי למסך ההתחברות, שהוא עוד מלכודת קלה לנרקומנים. ההרואין הכי טהור נמצא במרחק לחיצה על שמי – אבל עכשיו אני כבר סרבנית מצפון והחיים של כולם, התמונות, תחזית מזג האוויר, תוצאות סקרי הבחירות המוניציפליות, הממים, הביפים של יאיר נתניהו וסרטוני החיות לא יגרמו לי לוותר על החירות שהשגתי לגמרי לבדי, אחרי התפלשות מעיקה בהגדרות.

הדבר הראשון שעשיתי לאחר ההקפאה היה להיכנס לפייסבוק. גיליתי שיש לי מינימום שליטה על המוח שלי, שסמכתי עליו שיסתנכרן עם רוח המרד אבל הוא השיט את האצבע שלי שוב ושוב לכיוון הלוגו הכחול. זה קרה מאות פעמים. בהתחלה צחקתי על הרובוטיות, אחר כך בכיתי. מה לעזאזל קורה כאן? אין לי שום עניין להיכנס פנימה אבל זה עובד עליי כמו שדה מגנטי בגודל של יבשת. פייסבוק עשתה לי דה הומינזציה; אני רובוט, אני זומבי, אני צרכנית אובססיבית ואובייקט. רק כעבוד שלושה ימים הצלחתי להגיע לשליטה חלקית על האגודל שלי – תהליך שהיה מלווה בתחושה עמוקה של קטנוּת ואפסות רוח.

ביום הרביעי קיבלתי הודעה מחברה, "מה קורה?". ידעתי מיד שזה לא "מה קורה?" רגיל, אלא "מה קורה – באיזו מצוקה את נמצאת?". לא עשיתי את זה קודם, אבל ראיתי אנשים שעשו – הקפיאו את החשבון וחיכו ליחס. היעדרות פורמלית מפייסבוק היא המקבילה הווירטואלית של חיתוך ורידים – את נמצאת בביבים ומחכה שמישהו יבחין בך. זה יכול לקרות תוך יום, תוך ארבעה או בכלל לא. במקרה שלי, מתוך 957 חברי פייסבוק, רק אחת הבחינה. זה אומר הרבה אבל גם לא כלום.

הסברתי לה שזה לא נעשה מתוך מצוקה אלא מתוך מוטיבציה לחיות והנחתי את דעתה. עכשיו אני יכולה לעשות דברים ולוותר על האוטומטיות; לישון בנחת, לא לגלול ולטעון מחדש את האינפיניטי, להרגיש, לחדד חושים אחרים, לא להיסחף לתוך דיוני סרק, לא להתחרפן מאלימות, לא להתערטל בשביל לייקים ולנכוח, באמת לנכוח. זה דחף רוחני, מפוכח ולא היפי, להריח את הגשם ולא לקרוא עליו לפני כן.

ביום השביעי פייסבוק החזיר את החשבון שלי לפעילות. זה הדיל שנסגר במעמד ההקפאה – אני עוזבת לשבעה ימים בלבד. האגודל חזר לתפקוד אובססיבי מלא והמוח חזר להיפר פעילות מכנית. כאב לי הראש וידעתי שאין סיבה טובה מספיק לחזור, אבל אני שם, אחת מ־2.23 מיליארד נרקומנים. ככה נראה קונפורמיזם וככה אני לא רוצה להיראות. אולי אקפיא שוב. אולי אפילו אמחק. אחר כך אתמודד גם עם אינטסגרם והעמוד שמשקיט את נפשי מדי לילה, "dogmania1".

• רשתות חברתיות
• פייסבוק
• עושים את השינוי

• Facebook
• Twitter
• Email

נטפליקס אנד צ'יל? יותר כמו נטפליקס אנד קיל. המקום שאליו הולכת הזוגיות כשאין לה מושג מה לעשות עם הזמן הפנוי. איך קרה שהבילוי הרומנטי המשמעותי של העת הזאת היא צפיית בינג' משותפת בסדרות טלוויזיה? אנא עארף, אתה לא יכול לפתור את הבעיה כשאתה חלק ממנה.

הייתם חושבים ש־20 שנות זוגיות מספיקות כדי להימנע מנפילה בסם המאלחש הזה. ובכן, הייתם טועים. אנחנו הילדים של חורף 2001 ועשינו בינג'ים של "סופרנוס", "באפי" ו"24" עוד בימים שקראנו לזה "מרתון", בטרם חטפו לנו את המונח אנשים מבוגרים מדי עם בגדי ריצה צמודים מדי. נטפליקס הוא חלום שמקודד אל תוך ה־DNAשלנו. וכמעט 20 שנים אחרי הוא מתגשם כסיוט.

עוד כתבות מעניינות:
הפתרון לאכילה רגשית יותר פשוט משחשבתם
ניצחתי את פייסבוק בקרב – אבל לא במלחמה
החלפתי את הקנדי קראש בצריכה אובססיבית של חדשות

אי אפשר לקשט את זה: כשאתם מוצאים עצמכם עסוקים בשאלה "מה נראה הערב" במקום בשאלה "מה נעשה הערב" ומקדישים כמה ימים מחייכם לבהיית לילה בעונה השנייה של "לוק קייג'", ברור שהזוגיות שלכם לקחה את הפנייה הלא נכונה אי שם לאורך הדרך. אתם יכולים להכחיש, אבל בסך הכל מצאתם דרך טובה לסתום זה לזה את הפה ולחבל במיניות שלכם.

ואיך אני יודע את כל זה? ובכן, כמו כל ספסימן מוגבל של המין הגברי, אני יודע את זה כי היא אמרה לי. והיא צודקת. מאותה סיבה היה גם קל מאוד להפסיק ברגע שהדבר הוצב כיעד. מיד אחרי הפרק הראשון של "Maniac" התבשרתי שמחר הוא שחר של יום חדש ונטול סדרות עמומות שמנסות לומר משהו לא לגמרי ברור על משהו ממש אניגמטי. לא עוד מנאז' א טרואה של זיוני שכל, מיסטר פוקונאגה.

האינסטינקט הראשוני במשימה למילוי הוואקום היה לברוח אל הפיד. אבל זו לא חוכמה להחליף מסך אחד של שתיקה במסך אחר. איך אני יודע? ובכן וכו'. מאז חלפו שבועיים קלים גם הם. המרוויחים הגדולים מהגמילה, כך התברר, הם הכלים בכיור והכביסה על החבל שזוכים לטיפול מסור ואכפתי יותר מתמיד. בתקופות הבינג' הסוערות של הזוגיות שלנו נראה הבית בבקרים כאילו עדר באפלו שעט דרכו בזמן צונאמי – ואילו כעת הוא נראה קרוב יותר לממוצע העירוני (כלומר כמו אחרי פריצה סטנדרטית של נרקומן עיוור).

אין לזלזל בכך – סל כביסה ריק ומטבח מאורגן שהושגו במאמץ משותף הם מאבני היסוד של זוגיות נטולת מתחים. אבל משהו – או מישהי – אומר לי שלא לזה התכוונו. זמן איכות משותף, הגביע הקדוש של הזוגיות בעידן השעתוק הדיגיטלי, הוא המטרה. אנחנו אולי לא זוכרים איך עושים את זה, אבל יוצאים לדרך הלא נודעת הזאת מלאי חדווה הרפתקנית, ומי יודע, אולי עוד יגיע הערב הנכסף הזה שבו אנו מביטים זה בעיניה של זו ולהפך ורוקמים שיחה אינטימית ומלאת משמעות שלא קשורה ללו"ז של הילדים. אני מאמין.

בינתיים, היא הציעה, אולי נשחק שש־בש. אף אחת לא אמרה שזה ימשיך להיות קל.

• נטפליקס
• אהבה
• זוגיות
• בינג'
• עושים את השינוי
• המסך