מתוקה מהחיים: ברחתי מהסוכר, אבל הוא המשיך לרדוף אחריי לכל מקום

על הכריכות של חוברות הלימוד שלי בכיתה א' הופיעו שתי דמויות מחויכות: גוש כתום ומחייך עם כובע טמבל בשם אלפי וחברתו התולעת. באחת החוברות נקלעה החברות בין השניים למשבר – אלפי צויר כשהוא מביט בבלבול בצלחת מכוסה פירורים ותוהה "איפה העוגה?", אחרי שאותה עוגה נאכלה בשלמותה על ידי התולעת החצופה.

הציור המטופש הזה העציב וזיעזע אותי כל כך שהסתרתי את החוברת וניסיתי להדחיק את עצם קיומה. מטפלים מסוימים היו אומרים שזו המחאה המוקדמת שלי נגד אי צדק חלוקתי, אבל זה לא היה זה. לילדים קל יותר לבכות כי לא נתנו להם ללקק את הרצפה מאשר בגלל התחושה המתמדת שאין להם שום שליטה על החיים שלהם. בגילי שנתיים, 6 וגם 28 החיים הם כאוס שאת עדיין לא לגמרי יודעת לנווט בו, ואמנם יש ידיים גדולות שמרימות ומזיזות אותך ממקום למקום, אבל גם הן לא יכולות לעשות שאלפי והחבר שלו יאכלו עוגה יחד. אז את עושה את הדבר שנראה לך הכי קרוב לתיקון ולשליטה – את מציירת עוגה על הצלחת של אלפי ומוסיפה בבועת דיבור קטנה את המשפט "הנה העוגה!".

עוד כתבות מעניינות:
ניצחתי את פייסבוק בקרב – אבל לא במלחמה
הפתרון לאכילה רגשית יותר פשוט משחשבתם
החלפתי את הקנדי קראש בצריכה אובססיבית של חדשות

התפריט המוזר שדליתי מהאינטרנט כדי להפסיק לצרוך סוכר היה מחמיר למדי. חוץ מכל סוגי הסוכר והממתיקים, אסור היה לי לאכול כל דבר שמקפיץ מהר והרבה את הסוכר בדם (להלן – מאכלים בעלי ערך גליקמי גבוה): קמח לבן, אורז לבן ופירות מסוימים, כמו תמרים. נחמות מתוקות שנשארו לי: תיונים עם סטיביה, ממתיק שהאינטרנט אישר לי לצרוך במתינות, ותוסף B12 עם טעם מלאכותי של דובדבן. אושר גדול. לחתוך ממתקים זה מבאס אבל לא מאוד קשה, האתגר האמיתי הוא לחפש ולמצוא את הסוכר באחד ממיליון השמות שלו בכל פאקינג דבר: בלחמים מלאים, באבקות מרק, בממרחים, ברוטב סויה, בעוגיות בריאות מגרנולה ולפת. כשמוסיפים לרשימה פחמימות מוצאים את עצמכם מגגלים דברים כמו "האם קוסקוס זה סוכר".

צום של חמישה ימים הוא לא מספיק כדי לשלוח אותי לרופא/ה או דיאטן/נית, אז כדי להבין למה מתוקים הם אסון פניתי לספר בשם "שנה ללא סוכר", מאת איב א' שאוב המאוד אמריקאית. הספר היה בו זמנית חפץ מעבר ומשהו למקד בו כעס – תוך כדי לעיסת מג'דרה בזתי בלב לגברת שאוב מונה את כל הסכנות הבריאותיות שבסוכר ואז מקדישה עמודים שלמים לתיאורים מפתים של קינוחים. כעסתי עליה שיש לה זמן ויכולת להכין בעצמה כל דבר שתחפוץ בו, ממיונז ביתי עד בראוניז עם אבקת דקסטרוז (אל תשאלו). בזתי לפטרונות שבה היא מדברת על זוג כבד משקל שראתה באיזו קפטריה או על התרנגולות שהיא שחתה כהגשמה של הפנטזיה הנוסטלגית והבורגנית שלה לקולינריה מהסוג "הישן והטוב". לו ראתה את הציור ההוא מכיתה א', היא הייתה רומזת שלאלפי יש תסמונת מטבולית והתולעת עשתה לו טובה כשהיא מנעה ממנו עוגה טעימה ומסרטנת. ואני קצת מבינה אותה.

אני לא מעשנת, נמנעת מאלכוהול וקפה ומעולם לא שתיתי כוס קולה שלמה, אבל גם אני נהנית ממשהו שפוגע בגוף שלי ולא רואה את עצמי מפסיקה. ההבנה הזאת היא החלק הקשה באמת בהימנעות מסוכר, גם אם היא זמנית עד כדי גיחוך. להודות שאין לי כוחות נפשיים למחוק עוד משהו מהתפריט שלי, אבל שאני גם מפחדת שההנאה שלי מעוגיות תגרום לי למות מסרטן – זה ממש ממש קשה. קל הרבה יותר, לפעמים אפילו כיף, להתבוסס בזעם הקדוש והמתנשא הזה בניסיון לצייר את העוגה מחדש, רק עם בננות במקום סירופ מייפל.