מ"תור: רגנרוק" ל"חיוך האטרוסקי": ריאיון עם הצלם חווייר אגירסרובה
הוא עבד עם אלמודובר, וודי אלן וכעת גם עם צמד הבמאים הישראלים מיכל ברזיס ועודד בן נון. בריאיון מיוחד מסביר הצלם הספרדי הוותיק חווייר אגירסרובה את סוד האסתטיקה שלו – וגם מה מרגיש צלם שעומד לעבוד עם פנלופה קרוז וניקול קידמן
"דבר אליה", "תור: רגנרוק", "יסמין הכחולה", "דמדומים 2: ירח חדש" ו"הים שבפנים" – לא רבים יודעים זאת, אך המכנה המשותף של הסרטים המאוד שונים הללו הוא הצלם הספרדי חווייר אגירסרובה. לאחרונה נוסף לרזומה המרשים של הצלם הוותיק גם "החיוך האטרוסקי", עיבוד לרב מכר ספרדי מ־1985 שהופקד בידי צמד הבמאים הישראלים מיכל ברזיס ועודד בן נון, שזהו סרטם הארוך הראשון. יש להניח שהזכות שנפלה בחלקם לביים הפקה בינלאומית, שמאחוריה עומד המפיק השווייצרי עתיר האוסקרים ארתור כהן, קשורה לכך שסרטם הקצר והיפה "איה" היה מועמד לאוסקר ב־2015.
בגלגולו הנוכחי עוברת ההתרחשות המרכזית של "החיוך האטרוסקי" ממילאנו לסן פרנסיסקו, שם היא עוקבת אחר סקוטי זקן ונרגן (בריאן קוקס) שנוסע להתארח אצל בנו (ג'יי.ג'יי פילד) באמריקה כדי לעבור טיפול רפואי. הוא מוצא מזור לנפשו בחברת נכדו שזה עתה נולד, וגם מתאהב קצת ברוזנה ארקט. גברברי העבר, טים מתסון, טריט וויליאמס ופיטר קויוטי, צצים בתפקידי משנה, אך הכוכבת האמיתית של הסרט היא סן פרנסיסקו, שנראית בו שונה מכפי שהיא מצטיירת בסרטים אחרים, ולראיה: אין בסרט ולו שוט אחד של גשר שער הזהב האיקוני.
על החזות היפהפייה של הסרט אחראי אגירסרובה, שנמצא בימים אלה בסין, מתכונן לצילומי סרט המד"ב "Inversion". לרגל יציאת "החיוך האטרוסקי" למסכים בארץ, הוא ענה על כמה שאלות עבור Time Out תל אביב.
צילמת את "יסמין הכחולה" של וודי אלן ואת "החיוך האטרוסקי" בסן פרנסיסקו, אך שניהם ניחנים במראות מאוד שונים.
"הם מתרחשים בחלקים שונים של העיר. העיר של האנשים האמידים שמתגוררים בדירות יוקרתיות ב'חיוך האטרוסקי' והשכונות העניות ב'יסמין הכחולה'. המראה שונה בעיקר בגלל המרחבים והטונים השונים של הסרטים. ה'חיוך האטרוסקי' ניחן בצבעים ניטרליים ו'יסמין הכחולה' בגוונים חמים".
התינוק הציב בפניכם אתגרים?
"התינוק שלנו מגולם על ידי שני תאומים יפים ומצחיקים. צילמנו אותם בהתאם למצב רוח שלהם, אז היה קל לעבוד איתם".
ואיך היה לעבוד עם שני במאים?
"לעודד ולמיכל יש אותו מבט. היה להם אותו סרט בראש. לא ניכר שזה היה סרטם הארוך הראשון, בגלל הבגרות של ההחלטות שלהם".
אתה אוהב לעבוד עם במאים שיודעים בדיוק מה הם רוצים או שיש לך יותר השפעה על במאים פחות בוטחים?
"אני מעדיף לעבוד עם במאי שיודע מה הוא רוצה ולהעביר את זה למסך. יותר קל לי לתקשר איתו והתוצאות לרוב יותר טובות. קשה לעבוד עם במאים שמתקשים להחליט. הם מבקשים הצעות ובסוף הם שואלים למה, ויוצא שליתר בטחון אתה מצלם את אותה הסצנה בכל הדרכים האפשריות".
אחרי 30 שנה של צילום סרטים ספרדיים, אגירסרובה התנסה לראשונה ב־2009 בתעשייה ההוליוודית כשצילם את "הדרך" הפוסט אפוקליפטי עם ויגו מורטנסן. בשל כך יש לו סנטימנטים לסרט, והוא מציין אותו כאהוב עליו מבין אלה שצילם. "לקחנו סיכונים עם עיצוב החזות שלו במטרה לקרב את הצופים לסיפור של קורמאק מקארתי".
התקציב של "החיוך האטרוסקי" הוא שבריר מהתקציב של "תור: רגנרוק". איך ההבדל בתקציבים משפיע על העבודה שלך?
"בסרטים הוליוודיים עם תקציב גדול עבודת הצלם נתונה לכללים קשוחים. בדרך כלל ההפקה רוצה לצלם עם כמה שיותר מצלמות. זה משפיע על עיצוב הדימויים ואתה מאבד חלק מהחופש היצירתי שלך. כשאתה עובד מתוך ידיעה שכל שוט עומד לעבור מניפולציה באמצעות CGI (גרפיקה ממוחשבת), צריך להקפיד על כמה כללים בתאורה ביחס למה שיוצג על המסך הכחול או הירוק. ומומלץ שתהיה לך תקשורת טובה עם מחלקת האפקטים. בסרטים קטנים ההחלטות היצירתיות שלנו יותר לוקחות סיכון, ולכן העבודה יותר אישית".
"בסרטים הוליוודיים עם תקציב גדול עבודת הצלם נתונה לכללים קשוחים. אתה מאבד חלק מהחופש היצירתי שלך. בסרטים קטנים ההחלטות היצירתיות שלנו יותר לוקחות סיכון, ולכן העבודה יותר אישית"
אחת הסיבות ששמחתי להזדמנות לראיין את אגירסרובה היא העובדה שהוא צילם את "הים שבפנים" של אלחנדרו אמנבר, זוכה האוסקר לסרט הזר הטוב ביותר לשנת 2004. יש בסרט סצנה מפעימה שמדמה את רצונו של הגיבור (חווייר בארדם) להשתחרר מגופו המשותק ולעוף אל שפת הים לפגוש את אהובתו. אני מלמדת את הסצנה הזאת במסגרת שיעורים במבע קולנועי, ועד כה לא ידעתי איך בדיוק צולמה. "צילמנו אותה בשלושה חלקים שחוברו יחדיו במחשב", מסביר אגירסרובה. "הראשון הוא צילום סובייקטיבי מנקודת מבט של של השחקן שרץ לחלון מתוך כוונה לזרוק את עצמו למטה. השני הוא הטיסה הקדחתנית של המסוק בגובה נמוך מעל הגבעות, בדרכו אל הים שבסופו המבט מתרומם לשמים המעוננים. השוט השלישי מתחיל מאותו פריים, וממנו המצלמה יורדת אל הים באמצעות קריין (מנוף) טלסקופי ועוקבת אחר השחקנית, ניגשת אליה מאחור ומתקרבת אליה בזום כשהיד של חווייר בארדם נוגעת בכתפה".
צילמת את פנלופה קרוז ב"ויקי, כריסטינה, ברצלונה" ואת ניקול קידמן ב"האחרים". יש אתגרים מיוחדים בעבודה עם כוכבות זוהרות שכאלה?
"החדשות הכי טובות עבור צלם הוא שהוא עומד לעבוד עם שחקניות כמו פנלופה או ניקול קידמן. שתיהן יפות ופוטוגניות. אף פעם לא הייתה לי שום תקרית איתן. הן שחקניות טובות ונהנות מהעבודה. היו לי חוויות עבודה נהדרות גם עם קייט בלנשט, אמילי בלנט ושרליז ת'רון".
ואיך היה לעבוד עם פדרו אלמודובר ועם וודי אלן?
"לסרטים של אלמודובר יש מראה מאוד ייחודי והוא מייצר אותו בסט. הסרטים שלו מאוד צבעוניים ובהירים. אם אתה רוצה לעבוד איתו אתה חייב להסתגל לאסתטיקה שלו. וודי אלן הוא במאי מורכב עבור צלם. לרוב הוא פותר את הסצנות בשוט אחד, ולפעמים זה קשה. לעבוד איתו דורש הרבה ניסיון. מצד שני הנוכחות שלו על הסט שקטה ורגועה. נדמה שהוא תקוע בתוך הבועה שלו".
![פדרו אלמודובר לפראדה (צילום: יח"צ)](https://timeoutil-static.s3.eu-central-1.amazonaws.com/media/2017/06/sizes/prada_P_wo_500_316.jpg "פדרו אלמודובר לפראדה (צילום: יח"צ)")
