פסטיבל קאן 2019: כשיש לך את אלטון ג'ון, קשה לפספס

לרשימת התורים הארוכה גם ככה של פסטיבל קאן אפשר היה להוסיף בימים האחרונים את התור להפקדת המטריה בשמירת החפצים. היה מדובר בתור של חצי רחוב, מהסוג שעוד סדרן או שניים בכניסה היה יכול לפתור מיד, אבל זה חלק מהאפקט – וזהו גם הלקח של "רוקטמן": אם האולם קטן והרחוב צר, התור נראה מרשים יותר וההתלהבות גדלה בהתאם.

את השיעור הזה בדיוק לומד רג'י, צעיר בריטי מתוסבך, רגע אחרי שהוא מחליף את השם לאלטון ג'ון. רגע אחר כך הוא כבר ממלא הופעה עם תור מרשים משלו והופך להיסטריה כלל עולמית. אתם כבר מכירים את הסיפור ממיליון סרטי מוזיקאים אחרים, ובפרט מ"רפסודיה בוהמית" עם העלילה הזהה כמעט: צעיר בריטי מוכשר מקבל הזדמנות פז, מצליח בגדול, מתלבש מוגזם, מתחבט בזהותו המינית, מזדיין עם כולם ועושה את כל הסמים שבנמצא. בסוף יש גאולה והופעה מרגשת וכתוביות "איפה הם היום". לשמחת כולם, "רוקטמן" הוא סרט טוב יותר מ"רפסודיה" מכל בחינה אפשרית: קודם כל, כי הוא לא לקח על עצמי את תפקיד משחזר הרגעים האיקונים – הוא מרשה לעצמו לשחרר קצת ולעשות דברים אחרת, עם סצנות פנטסטיות וקטעי מחזמר מרהיבים שמחברים את הלהיטים של ג'ון עם סיפור חייו בצורה עקיפה (אבל בלי רגעי "אה אז על זה הוא כתב את השיר!" מעיקים).

כל הדמויות המתבקשות מהז'אנר כאן – "האב המנוכר", "המפיק הספקטי", "החבר הננטש" – אבל הדמויות לא נשארות בתפקיד השטוח שקיבלו ומקבלות מספיק עומק כדי שנוכל לראות את הדברים גם מהצד שלהן. הסצנות המוזיקליות הן ספקטקל שקשה לא להיסחף בו ובכל זאת הן לא פוגעות במרכז הרגשי שמחזיק את הסרט בחיים. קשה לא להזדהות עם הדמות של רג'י-אלטון, אבל קשה גם לא לבוז לו ולכעוס עליו כשהוא מתנהג כמו דביל ומסתבך לעצמו את החיים כמעט בלי סיבה ממשית. למרות שזה סרט שמלכלך ומכתים את הגיבור שלו, בסופו של דבר הוא עדיין קודם כל שיר אהבה אליו וליצירה שלו.

גם הסרט הגדול השני של סוף השבוע הראשון של קאן כלל דמות של ילד חמוד שהפך לגבר מצליח, שבור ומעצבן. מדובר בסרט החדש של פדרו אלמודובר, "כאב ותהילה", בכיכובו של אנטוניו בנדרס כבמאי ספרדי מפורסם עם אישיוז. זה סיפור קטן למדי, בטח ביחס לבמאי שאוהב מלודרמות ודמויות גדולות מהחיים, אבל יש לו גם ערך רפלקסיבי ועלילה ששואבת השראה מחייו של אלמודובר עצמו. פדריקו (בנדרס) נמצא ביובש יצירתי ומקדיש את עצמו לסבל ולמרמור. יש לו אוסף רחב של כאבים ובעיות רפואיות, כולל נטייה להיחנק ספונטנית בלי סיבה נראית לעין. כשהוא מתאחד לראשונה אחרי שנים עם השחקן שעימו הסתסכך בצילומי הסרט המיתולוגי שלו הוא עושה את הדבר המתבקש ומתחיל לקחת הירואין. אה, וכל זה אמור להיות בכלל קומדיה. בערך.

בדירה המפוארת והצבעונית מאוד שלו, פדריקו חוזר ונזכר בילדותו המצולמת בצבעים דהויים ורכים יותר ובאמו (פנלופה קרוז), שהייתה עדינה אבל גם קשוחה (כמובן). הפלאשבקים הם המקבילה של הסרט לסצנות המחזמר של "רוקטמן" – הם הרגעים שבהם הסרטים מתחבר לצד הרגשי והחשוף שלו בלי להסתתר. הסיפור הראשי הוא כבר סרט אחר לגמרי, הרבה יותר ציני ולרגעים מתסכל, בין אם בגלל ההרס העצמי האיטי והמוזר של הגיבור או בגלל שלא קורה שם משהו יותר מדי מעניין. הרבה מפגשים מרגשים עם דמויות חביבות, השתנקויות, היחנקויות, פרצופים מודאגים, בדיחות קטנות מאוד והסנפות לרוב. זה לא שאין שום סצנה עם אפקט רגשי מחוץ לעלילה התקופתית, אבל כמסע רגשי משהו שם לא בדיוק מתחבר, ולכן קשה להתרגש כשהסיפור הזה מגיע לשיא. הכל פשוט קטן מדי. חוץ מפנלופה קרוז. היא תמיד ענקית.

כתבות נוספות מקאן:

פסטיבל קאן 2019 נפתח עםנעלי עקב, שטיח אדום רטוב ואיגי פופ זומבי