הפתעה נעימה מאוד חיכתה אתמול לחובבי הקולנוע הישראלי באופן כללי, ולצמד במאים באופן ספציפי: קוונטין טרנטינו הצטרף במפתיע לפודקאסט המעולה של ברט איסטון אליס, ובהשראת רשימת 25 הסרטים הגדולים של המאה ה-21 שהתפרסמה בפודקאסט הקולנוע The Big Picture, החליט לייצר רשימה משלו תוך כדי שידור. המחצית הראשונה של הרשימה פורסמה אמש, ובמקום ה-12 ניצב אחד הסרטים המפתיעים והמצליחים שבקעו מהקולנוע הישראלי.

מי שעוקב אחר טרנטינו והדיבור הבלתי פוסק שלו על קולנוע וסרטים שהוא אוהב, יכול ודאי לנחש את הבחירה מראש, כי זו אינה הפעם הראשונה שהבמאי האמריקאי-תל אביבי האהוב עלינו מפרגן לו. מדובר כמובן ב"מי מפחד מהזאב הרע", סרט האימה המונומנטלי של אהרון קשלס ונבות פפושדו מ-2013 שפתח בפניהם שער להוליווד וזכה לתשואות מטרנטינו גם בזמן אמת.

טרנטינו גם נימק כל אחת מבחירותיו, ועל "Big Bad Wolves" (כפי שקראו לסרט בארה"ב) הוא אמר בקצרה ש"יש לסרט הזה תסריט פנטיסטי, וקו עלילה דומה לזה של 'אסירים' שיצא באותה שנה. אבל הם מטפלים בזה עם אומץ וביצים, ואתה יודע שהסרט האמריקאי לא יעשה את זה". ואכן, מדובר כנראה בנקודת השיא של ז'אנר האימה בישראל, מותחן אלים ומחוספס שהולך עד הקצה ואז קופץ ממנו בשמחה ובעוז, ואם לא ראיתם עד עכשיו אז אחרי שקוונטין אמר שזה הסרט ה-12 הכי טוב של המאה – אין לכם יותר ברירה.

בחירות מעניינות נוספות שעשה טרנטינו ברשימה שלו הן "סיפור הפרברים" של סטיבן שפילברג במקום ה-20 ("זה הסרט שבו סטיבן הראה שעדיין יש לו את זה"), סרט הקונג-פו המשוגע "שוקולד" במקום ה-17 ("כמה מהקרבות הכי גדולים שראיתי בקולנוע"), ובמקום ה-13 הוא מפתיע עם "ג'ק-אס: הסרט" ("לא צחקתי ככה מתחילת סרט ועד סופו מאז ימי ריצ'רד פריור").

ובלי קצת ג'וס מטרנטינו אי אפשר: במקום ה-11 הוא מיקם את הסרט היפני "באטל רויאל" (בעבר הוא גם קרא לו "הסרט הטוב בכל הזמנים"), וטען כי יוצריו היו צריכים לתבוע את סוזן קולינס, הסופרת של "משחקי הרעב" ש"פשוט גנבה להם את הסיפור. מבקרי ספרות מטומטמים לא רואים סרטים יפנים, אז הם מאוד התרשמו מהרעיון המקורי שלה, אבל ברגע שזה הגיע למבקרי קולנוע כולם היו 'זה באטל רויאל לכל המשפחה, WTF'". היום צפויה להתפרסם המחצית העליונה של הרשימה הטרנטינואית. נמתין בדריכות ונעדכן.

• המסך
• קוונטין טרנטינו
• קולנוע ישראלי
• סרטים מומלצים
• סרטי אימה
• פודקאסט

לא צריך הרבה – רק מיקרופון, מכשיר הקלטה וזמן פנוי. פורמט האודיו הכל כך נגיש הפך לרדיו החדש כבר מזמן, ונדמה שעוד לא עברו הימים בהם כל אדם שני משיק פודקאסט, מצליח פחות או יותר. אבל ישנם כאלו ששווים את הזמן שלכם במיוחד, לכן אספנו רשימה של פודקאסטים מומלצים במיוחד בעברית, לכל מי שיש לו רק אוזניות וזמן פנוי.

טיפקס: חיים בלאפה

תומר קריב ודור סער-מן כבר ייצרו את הסוג הזה – פוד קצר, קלאסי לבינג' האזנה, נוח לעיכול ומעניין מאוד. הקודם שלהם היה על ישראל והאירוויזיון ("כאן זה לא אירופה"), והשנה הגיע תורה של להקת טיפקס – והסיפור המטורף והכל כך ישראלי שלה. קריב וסער-מן הם שני אנשים שנושמים את המוזיקה העברית (כל אחד בדרכו), והצליחו לייצר תוצאה נפלאה. בדרך, תנו צ'אנס גם ל"אריק – רגל פה, רגל שם" של קריב. אולי אפילו תגלו משהו חדש על הזמר הלאומי שלנו.

מה יש בזה

אחד הפודקאסטים הוותיקים בישראל (עוד לפני שלכל בן אנוש היה פוד אחד לפחות), וכזה שמחזיק מעמד גם במעבר דרך מיזמים שונים (מי עוד זוכר את "רלוונט" ז"ל?), הוא מצליח להישאר אותנטי, מצחיק ומעניין. אלעד יצחקיאן וקובי מלמד מובילים פורמט ברור וקשיח, שמצליח לדוג סיפורים מדהימים מכל העולם. פייבוריט אישי שלי? בשתי מילים – מילי ונילי.

הפעם הגזמתם

פודקאסט ללא גבולות וכמה טוב שהוא כזה. הזוג אריאל וייסמן ורחלי רוטנר היו קשורים ביצירות רבות בתרבות הישראלית (ובקרוב וייסמן ומג'ר בסדרת הטלוויזיה "ילדחרא"), אבל זו כנראה היצירה הכי טובה שלהם – פוד שלא מחשבן לאף אחד, שמחפש להתעמת ולמתוח גבולות, ולהגיד את הדברים שלא נעים להגיד. סוג של שחרור נהדר מהתקופה ממשטרת השיח שאנחנו חיים בה. בשביל זה יש פודקאסטים.

השעשועון של גבע אהרון

היוזמה העצמאית של התסריטאי ופריק תעשיית הסלבס המקומית עלתה השנה ליגה – "השעשועון" עבר לתאגיד, וכתוצאה מכך בקרוב גם תעלה עונה חדשה עם דמויות חדשות. בינתיים, אפשר להתרפק על הפרקים שהיו עד הנה – וגם ליהנות מהתוספת החדשה, שהיא הפרק היוצא מן הכלל עם רבקה מיכאלי. אישה שפשוט אי אפשר לסרב לה, ופוד מוצלח וגאוני לחובבי הז'אנר.

הקרנף

כי פשוט אי אפשר לדבר על פודקאסטים בעברית, בלי לדבר על אחד הפודים הכי מצליחים שיש. יואב רבינוביץ' הגדיר מחדש את הפודקאסט, במידה רבה, והפך למקום שאליו הולכים הישראלים כדי לנסות למצוא פשר במציאות לא הגיונית. שנים חיפשנו ג'ון סטיוארט מקומי, ואולי הוא בכלל בא אלינו בצורה של פוד קצר, מוטרף, מצחיק – אבל גם חכם. כי גם אם אתה לא מסכים או מוקרנג', פשוט אי אפשר להפסיק לשמוע, וקשה שלא לראות את כת הקרנף שהתפתחה מסביב.

נחל עוז – המוצב שהופקר

במעבר חד? הוכחה שלפעמים גם פודקאסט יכול להיות גם יצירת מופת. מוצר נדיר יחסית בעברית של פודקאסט סיפורי (ולא קבוע, יומי או שבועי, כמו רוב הפודים שמצליחים) – רק חמישה פרקים, אבל נגיעה ישירה בטראומה של ה-7.10. העיתונאיות המוערכות קרן נויבך וצליל אברהם צללו לתוך הסיפור הקשה והכואב של מוצב נחל עוז, שם התקיים הקרב עם מספר האבדות הרב ביותר לצה"ל בטבח שבעה באוקטובר. אי אפשר שלא לעצור את הנשימה, ונויבך ואברהם יודעות גם לספר את הסיפור היטב.

רצח בקומה השנייה

ואפרופו "נחל עוז", הנה עוד דוגמא לפודקאסט שבא לספר סיפור: הפעם מדובר בעיתונאית גלי גינת, שבחמישה פרקים מגוללת את הסיפור הדי מדהים של משפחת אבו ג'ליל – הראיות לרצח, האישום וגם הניסיון להילחם בהרשעה – ולפתוח מחדש את התיק. סיפורים שבדרך כלל רואים רק בחו"ל (או בטלוויזיה), מגיעים גם למדיום ההאזנה – וזה יוצא מצוין.

אצל קלצ'קין

אחד האבסורדים הגדולים סביב העידן שבו אנחנו חיים הוא הפער – מצד אחד אנחנו חיים בעולם של סיפוקים מהירים, טיקטוק וקצב גבוה; ומצד שני גם יכולים לעכל הרבה יותר שיחות ארוכות ומעמיקות. דוגמא מצוינת לכך היא הפוד הזה של אריאל קלצ'קין – ששרד גם את ימיו ב"רלוונט", חזר ל-EPGB ולמרות ירידה בקצב הפרקים, נשאר איתן באיכותם. הפרק האחרון עם שולי רנד לבדו יזכיר לכם כמה שווה להאזין לשיחות מעמיקות ושורת האורחים המעניינים שראוי להאזין להם.

איך לעשות דברים

עונה שנייה כבר באוויר, ושיר ראובן ממשיכה לתת בראש עם אחד הפודקאסטים הכי כנים וחשופים שיש בסביבה, בו ראובן פוגשת אנשים מיוחדים שמלמדים אותה… איך לעשות דברים. זה נשמע פשוט, אבל הביצוע מושלם ודרך ההומור המצוין שלה, והפורמט החמוד (שמבוסס על מדור שראובן כתבה בעיתון הזה בעבר), היא מצליחה להגיע לרבדים מדהימים עם שורה של אורחים שלכאורה תמיד שמענו – אבל לא שמענו ככה. משהו בשילוב שבין הציניות לאמפתיה של ראובן הופך את הדיאלוג לקסום במיוחד, אישי יותר, ובעיקר יוצא מהשבלונה של "ראיון בפודקאסט". יופי של דבר.

גיקונומי

אחד הפודקאסטים הוותיקים בישראל (מפה לשם, כבר עשור באוויר), שתמיד מצליח לתת ערך. הוא החל בתור יוזמה של ראם שרמן ודורון ניר, שני חברים לסטארט אפ – היום שרמן בעיקר מחזיק את המושכות – ומעל הכל משמש במה לאנשים מעניינים, כאלו שיש להם מה להגיד, שמקבלים את הצ'אנס סוף סוף לדבר. בתוך תרבות הסאונד בייטס והציוצים שאנחנו חיים בה, יש משהו מאוד מרענן במקום שמאפשר שיח ברמה קצת יותר גבוהה, קצת פחות רדודה – ומאוד לא פופוליסטית. בימינו זה כבר ממש לא מובן מאליו.

המוג'ו של בן בן ברוך

כי לפעמים אי אפשר להתווכח עם הצלחה. הפוד של בן ברוך הוא כנראה הניסיון הכי מוצלח לפצח את ג'ו רוגן – שיחה זרוקה, פרועה, בלי פילטרים עם האנשים הכי מצליחים. היה ניסיון לעבור לטלוויזיה שירד די מהר מהאוויר, היה אולפן חדש שהושק בראיון הסנסציוני שלו עם ערן זהבי, היו גם פודקאסטים אחים שנפתחו – בקיצור, בן בן ברוך ממשיך להביא את המוג'ו שלו לאוזניים של הקהל. וזה עובד נהדר.

האזנה מודרכת

אחת מחוויות ההאזנה הבולטות שלי – נפלתי עליה לגמרי במקרה, אבל זה אחד הפודים המוזיקליים הטובים ביותר שיש. עומר גפן, מבית גלגלצ, לוקח אותנו אל נבכי הקלאסיקות הגדולות של המוזיקה. אנשים כמוני, שאוהבים לראות איך שירים נולדים ולמה, יתמכרו אליו כמעט מיד. שווה תמיד (ושווה גם לחכות לפרקים חדשים, שצצים מדי פעם).

כמעט מפורסמים

במילה אחת: טראש. בכמה מילים: כמה כיף שיש את הטראש הזה. הפודקאסט בהגשת צליל הופמן ועדן יואל, שבהתחלה שידר ברדיו תל אביב וכיום נמצא תחת חממת הרכילות של "ישראל היום", הוא פנינה אמיתית של התייחסות לזוטות ולתרבות הסלבס המקומית – עם לא מעט ביקורת, אבל גם עם לא מעט אהבה ושקדנות לדבר. העביר לי לא מעט ימים מבאסים, ברמה האישית, והפך להצלחה לא קטנה. כיף אמיתי.

מסיבת הפתעה

כנראה הפודקאסט המצטיין בתחום ההומור, שמאחד שני דורות של עולם הבידור הישראלי לשיחה פרועה, מוגזמת וקיצונית, אבל כל כך מצחיקה. חיבור קוסמי שלא ציפינו וקרה בכל זאת – טל פרידמן ומתן חלק, שמגיעים לפודקאסט ללא שום דאווין, נוגעים ברגעים הכי נמוכים, שפלים ונשגבים כאחד, ועושים מזה קומדיה מצחיקה רצח.

לך תחפש

במוקד עומד איש אחד – יוסי מרשק. אחד הקומיקאים הטובים בישראל רגיל בדרך כלל להתחפש, אבל כאן הוא בתור עצמו, אבל לגמרי בתור עצמו. במסגרת התהליך שעובר על מרשק שבו הוא הולך ונהיה פוליטי, הוא מראיין אנשים בקול רציני לחלוטין (אבל לא לגמרי נטול הומור, בכל זאת מדובר במרשק), צולל איתם לעומק – ובעיקר מפרק את הטראומות הגדולות שאחרי 7.10. יש משהו בישירות של מרשק, בכנות שלו ובעיקר במורכבות שהוא מייצג – שפותחת דלתות ומאפשרת שיחות כנות וטובות. בזה, מרשק אלוף.

שיר אחד

כי אי אפשר להרכיב רשימת פודקאסטים ישראליים בלי לדבר על היצירה הענקית של "כאן 11", שלימים עברה גם לטלוויזיה – תוצר עבודתם של ניר גורלי, תומר מולבידזון ומאיה קוסובר, שנכנסים לקרביים של המוזיקה הישראלית והשירים גדולים. הדוגמא האחרונה היא הפרק על "הרעות" של חיים גורי – פרק אנתולוגי מרהיב, שנגע בכל הנקודות הרגישות סביב רצח יצחק רבין ז"ל, שמפה לשם עברו מאז 30 שנה. האנשים שהכי יודעים לדבר את הרגש, לגעת בלב ולגרום לך לדמוע שלוש פעמים בפרק. על השעון.

• פודקאסט
• פודקאסטים
• ❤ תרבות
• יואב רבינוביץ'
• שיר ראובן
• כאן
• טל פרידמן

>>הפודקאסט"אוכלי סרטים", שהתארח כאן ב"טיים אאוט" בימיו הראשונים, צמח מאז ותפח לכדי פודקאסט על קולנוע ופילוסופיה בחסות סינמטק תל אביב. במלאת 40 שנה לצאתו של הסרט "בחזרה לעתיד" הוא חוזר אל בתי הקולנוע, ויוקרן החל מהיום (חמישי 9.10)בגרסתו המחודשת בסינמטק תל אביב. בואו נחזור.

לכבוד 40 שנה ליציאת “בחזרה לעתיד” הוא חוזר לאקרנים לזמן מוגבל, ומה־9 באוקטובר הגרסה המחודשת מגיעה לסינמטק תל אביב. זו הזדמנות בשבילנו להאיץ ל-88 מייל לשעה, לקפוץ ל-1985, ולהבין למה “בחזרה לעתיד” שונה מכל סרט מסע בזמן אחר.

המדריך לטרמפיסט בזמן

אם תמיד רציתם לחזור בזמן ונתקעתם בהווה בלי מכונת זמן, אנחנו יכולים להציע את ה-Next Best Thing: הקולנוע. בהיסטוריה של הקולנוע יש שלוש דרכים מרכזיות של מסע בזמן:

1. לופ חוזרà la "לקום אתמול בבוקר": חוזרים לאותו יום עד שמתרחש שינוי פנימי שיאפשר לשבור את הלופ.
2. אישרור דטרמיניסטי(“הארי פוטר והאסיר מאזקבן”): חוזרים בזמן כדי לאשר מה שכבר קרה – אי אפשר באמת “לשנות עתיד”.
3. הסתעפות חדשה: פעולה בעבר יוצרת ציר זמן חלופי או יקום מקביל בו הנוסע בזמן ממשיך להתקיים. זה אמנם מרגיש כאילו שינה את המציאות אבל למעשה המציאות או ציר הזמן ממנו הוא הגיע ממשיך להתקיים בלעדיו.

'בחזרה לעתיד' מאמץ את התבנית השלישית – אבל עם טוויסט. אין כאן "אירוע טראגי שצריך לתקן" שנעשה בלעדינו; את השיבוש יוצרמרטי עצמו, החזרה שלו ל-1955 גורמת ללוריין להתאהב בו במקום בג’ורג’ אביו. המרוץ הוא לא להציל את העולם, אלאלתקן טעות אישיתתחת לחץ מחוגים אכזרי – שבוע אחד בלבד להחזיר את ההורים למסלולם כדי שהקיום שלו עצמו לא יתפוגג. כך המסע בזמן הוא לא “הנושא”, אלאמחזק את המתח והסיכוניםלסיפור נעורים פשוט שהיה נשאר חביב אך לא איקוני בלעדיו.

אנרי ברגסון: בין שעון למשֶׁךְ

במציאות אנחנו אמנם מודדים זמן ביחידות מידה – שניות, דקות, שעות, ימים, שבועות, חודשים, שנים, You name it. כמעט כל סרטי החזרה בזמן מתרגמים את היחידות האלה למנגנונים דרמטיים: "hש לך 24 שעות להשיג X" או "שבוע אחד עד לסופת הברקים שתאפשר לך לחזור להווה", אבל מתחת לשעונים המתקתקים של "בחזרה לעתיד" פועם רעיוןהמשֶׁךְשל אנרי ברגסון. הפילוסוף אנרי ברגסון קרא לזמן אמיתי “משך” (Durée): תהליך פנימי, חי, סובייקטיבי, שבו העבר ההווה והעתיד שזורים זה בזה.

התמונה המשפחתית שבה אחיו ואחותו של מרטי דוהים בהדרגה היא דימוי ויזואלי מושלם למושג הזה: לא "קליק" של סיבה-תוצאה, אלאהמסה אורגניתשל עתיד כתוצאה ממעשים עדינים בעבר. הסרט מחזיק בו-זמנית שתי שכבות:דיוק מכני(לתפוס ברק בשעה 1:21, לתזמן שיר לרגע המושלם לנשיקה, להניע לפני הכדור שפוגע בדוק׳) וזמן פנימי– חרדה, תקווה, הכרה עצמית. כאן צומחת הגדולה: הקהל מבין אינטואיטיבית שההצלחה לא תלויה רק בשניות, אלא באומץ, בחסד, בקומדיה. רגעים "טכניים" מתקיימים לצד רגעים נפשיים: ג’ורג’ מוצא אומץ, לוריין מגדירה מחדש תשוקה, ומרטי מבין שהשיבה לעבר היא בעצם פגישה עם דימוי עצמי.

קשת דמות שטוחה

לפי ג’ון טרובי, רוב העלילות נשענות על גיבור שעובר שינוי כשקשת הדמות המפורסמת מכולן היא ה"Redemption arc". כאן מרטיאינו משתנה; זהו מקרה מובהק שלקשת שטוחה. כוחו טמון בעקביות: בכך שהוא יציב הוא משנה את העולם סביבו. לוריין לומדת על תשוקה וכבוד עצמי; ג’ורג’ לומד לעמוד על שלו; ביף לומד על גבולות. הגיבור הוא לא מושא חינוך, אלאמחולל-שינויבאחרים. לכן הסיפוק הסופי הוא לא רק "הצלחנו בזמן", אלא “העולם נעשה ראוי יותר” בין אם מדובר בבית, משפחה או דימוי עצמי.

כשקומדיה מטפלת בחרדה האדיפלית

במרכז המשולש מרטי-לוריין-ג'ורג' מסתתרת אחת החרדות העמוקות של הפסיכואנליזה: משיכה אסורה בין בן לאם (“תסביך אדיפוס”) והזדהות כפולה שמאיימת לפרק את הסדר המשפחתי. "בחזרה לעתיד"מעז להציב את הפיתוי הזה חזיתית אבל עושה לו “דיפוזיה קולנועית” באמצעות הומור, סלפסטיק, ומנגנון של תזמון עד שהטאבו לא נעלם, אלא מעובד והופך למנוע שינוי. במקום להדחיק, הסרטמְבַטֵאאת החרדה בצורה שעוקפת אשמה ישירה ומאפשרת תיקון.

פרויד כתב שהבדיחה משמשת כפורקן לאנרגיות אסורות. כאן, רגעי הפארסה (הנשיקה באוטו, מבטי האימה של מרטי, “זה קצת מוזר לי…”) מתפקדים כשסתומים: הם מורידים לחץ מהטאבו, מאפשרים לצופה להיות "שותף סודי" בלי להיות שותף-עובר-עבירה. ההומור מכריז: אנחנו רואים את החרדה, מכירים בה, אך מעדיפים לעבוד איתה, לא בכוח, אלא בתחבולה.

התרגיל של מרטי – לביים "הטרדה" כדי שג׳ורג’ יציל את לוריין – הוא מחווה פוסט-אדיפלית מובהקת: הבן מוותר על מקום האהוב-של-אמו ומעניק אותו לאב. זו לא דחייה עצמית אלאאקט מוסרי-טקטוני: העברת-הלהבה למקום הנכון. מבחינת המיתוס, זהו תיקון של צומת אדיפלי: במקום שהבן יחליף את האב (כמו בטרגדיה היוונית), הואמחזיראת האב לתפקידו, ומציל בכך את עצמו מהיעלמות.

אז למה זה עובד עד היום?

כמו בקלאסיקות של פרנק קפרה והווארד הוקס, החן האנושי הוא המנוע. הכריזמה של מייקל ג’יי פוקס, הכימיה עם כריסטופר לויד, אלו מרכיבי "קולנוע גדול" במובן הישן: דמויות חדות ומוגזמות בהתאם, סצנות שיא שנחקקות בזיכרון ופסקול שמחזיר את הגוף לתמונה. התוצאה: סרט "ידידותי לקנבס תרבותי" – קל לצטט, קל לשחזר, קל לחיות איתו.

מכאן גם גל ההשפעות: מאופנה (נעלי נייק אוטולייס), דרך מוזיקה (החיבור בין תזמור הרפתקאות ללהיט רדיו כמו “The Power of Love”), ועד מדע בדיוני עכשווי שממשיך לדון בחירות מול סיבתיות (ריק ומורטי,אינטרסטלר,דברים מוזרים, והרשימה עוד ארוכה). הפרנצ׳ייז גם חזה את העתיד באופן מפתיע עם טכנולוגיות שהפכו שגרתיות – מצלמות אבטחה, מסכי פלזמה, שיחות וידאו, בתים חכמים, רחפנים. אמנם הפקס לא היה נבואה מדויקת, אבל השאר – אינטואיציה תרבותית חדה.

שיעור זריז לכתיבת מסע בזמן

אם אתן.ם כותבות וכותבים: "בחזרה לעתיד"מלמד לתכנן אחורה. לקבוע יעדי זמן jדים (ברק, נשיקה, הופעה, ממציא הסקטבורד, ממציא הרוק), ואז להלביש עליהם דרמה של דמויות – רצונות, פחדים, שינוי. בלי "שעונים מתקתקים" אין מתח; בלי בניה רגשית- אין משמעות לצופה. הטריק הוא לעגן כל יעד בזמן מכני ביעד בזמן פנימי: לא רק "לתפוס ברק", אלא להרוויח אומץ; לא רק "להניע דלוריאן", אלא להנות מהסטייל שלה.

השורה התחתונה

“בחזרה לעתיד” הוא לא רק נוסטלגיה; הואמדריך הישרדות אלגנטילחיים בזמן, איך לתאם בין השעון שעל היד לבין הזמן הפנימי. זה אמנם עניין של זמן עד שנמציא מכונות זמן אבל אנחנו מקווים שכבר עכשיו הצלחנו לתת לכן.ם כלים לנסוע בהן.

הגרסה המחודשת של “בחזרה לעתיד” נוחתת בסינמטק תל אביב החל מיום חמישי ה-9 באוקטובר החל מהקרנה + מפגש עם אלון גור אריה ואז תרוץ רק עד ה18.10; אם תפספסו את חלון הזמן הזה מי יודע מתי תוכלו לראות את הקלאסיקה הזאת שוב על מסך גדול. ואם תרצו להעמיק בעוד סיפורים, תובנות וקריאות פילוסופיות – מוזמנות ומוזמניםלקרוא את הטור הקודם שכתנו על הסרט איי אז לפני 5 שנים כשהפוקאסט רק התחיל. נתראה בטיילמליין הנכון.

• המסך
• בחזרה לעתיד
• אוכלי סרטים
• סינמטק תל אביב
• פודקאסט

אין מה לסכם את השנה הזאת בתחום התרבות הישראלית. אי אפשר להתלהב מנקודות האור שהבליחו אלינו מתוך הקולנוע, הבמה או האוזניות בזמן ש-48 אחים ואחות אחת שלנו עדיין במנהרות בעזה. לא סביר לחגוג את הישגי התרבות העברית בשנת תשפ"ה כשחצי עם מדמם והחצי השני טוען שזה קטשופ. זה גם לא שבאווירה הנוכחית, השבורה והמשוסעת, יש למישהו הרבה כוח או חשק לתרבות. מתמקדים בבייסיקס. בקושי זוכרים לצחצח שיניים. והתרבות? היא דועכת. עוד לפני הניתוק מהעולם והחרם הבינלאומי, מתרבים הסימנים שדברים רעים מאוד קורים לתרבות המיינסטרים בישראל בזמן המלחמה, כנהוג במדינות שחולמות להיות ספרטה. אספנו לכם את הנקודות, תחברו אותן בעצמכם.

>> אור מתוך החשיכה: הרגעים הטובים של השנה בטלוויזיה הישראלית
>> אל תשכחו את אברהם: 15 הרגעים המטומטמים ביותר בשנה של טמטום

"מהפכת התקשורת" של קרעי

בחודש מאי השר שלמה קרעי חשף בפני כולנו מה הקינק האמיתי שלו – לזיין את כלי התקשורת, וזה די מדהים ביחס לממשלה אימפוטנטית. קרעי פינטז על רפורמה הזויה שכוללת הקמת רגולטור פוליטי תחת פיקוח השר, ואפילו איים בהתפטרות אם לא תעבור כמו סימפ שמאיים על אישה שיתאבד אם לא תשכב איתו. "אם לא תקום ועדה", אמר השר קרעי, "אין לי מה לעשות במשרד". בינתיים השר הכושל ממשיך להיכשל בהשגת רוב לחוק, אבל איזו נקודת שפל איומה לתקשורת הישראלית שצריכה תמיד להסתכל מעבר לכתף. מזל שתיק התקשורת נפל בידיים של שר עם כזאת חרדת ביצוע, אחרת באמת היינו בצרות. חוץ מזה, לא נראה שזה הולך לקרעי כמו שחשב. אולי הגיע הזמן לקיים את האיום ולהתפטר?

מותו הפתאומי של אלון אבוטבול

אני יודע שיש אנשים שעוד מתאבלים על רמי הויברגר, אבל אין ספק שהאבידה הגדולה ביותר לעולם התרבות הישראלי זה המוות המזעזע של השחקן המוכשר אלון אבוטבול, שיצא לשחייה בים ומצא את מותו על החוף. אלון אבוטבול לעד יישארחלק בלתי נפרד מהתרבות הישראלית, והמוות שלו הותיר בה חלל שיהיה מאוד קשה למלא.

"כן!" של נדב לפיד כמעט לא מצא בית

עד כה לא קיבלנו יצירה ישראלית שנוגעת בשבעה באוקטובר באופן כל כך ישיר וביקורתי. בסרטו החדש, נדב לפיד בחר לחקור את ההשפעות של אותה שבת על הישראלים, ובמיוחד ישראלים תל אביבים מעולמות התרבות, ולא בחל באמצעים. למרות שקיבל בעולם תשבחות מקיר לקיר, הסרט לא הצליח למצוא גוף שיקרין אותו בארץ, עד ש לבסוף ולאחר יותר מדי זמן, מצא בית אצל חברת טרנספקס. נדב לפיד כבר רמז על כך שהוא לא בטוח בכלל שהאקסטרה מאמץ הזה היה מקרי, ובין אם הממשלה אכן ניסתה להשתיק את הסרט או שסתם מדובר בצנזורה עצמית, זו לא הפעם הראשונה או האחרונה שמנסים להתערב באופן בוטה בתוכן שאנחנו צורכים.

כל פלוץ חושב שהוא ראפר

כשאריק איינשטיין ושלום חנוך שרו "כל אחד רוצה להיות זמר" לא לזה הם התכוונו. אני אוהב ראפ ושמח שיש מגוון, אבל אי אפשר שכל ילד שמדבר מהר יחליט שהוא ראפר, או גרוע מזה – קומיקאיות שה"קטע" שלהם זה ללבוש שרשרת קלישאות, לעשות "יו יו" ולקרוא לזה פארודיה. אנחנו מתקרבים לנקודת המפנה בה יש יותר ראפרים מקהל, ואם זה ימשיך כך, יש מצב שסופו של הראפ המוקמי יהיה דומה למשבר שחווה אחרי פרסומת השוקו של סאבלימינל. או יותר גרוע, כמו הפואטרי סלאם.

לכל פלוץ יש פודקאסט

אותו דבר כמו הסעיף הקודם, רק לפודקאסטרים. חלאס, אין זמן לשמוע.

שלמה ארצי מביים מחזמר רוק על שאול המלך

אין כאן הרבה מה להוסיף: הזמר המייצג לסחיזם הישראלי כותב מחזמר תנ"כי, מה דבר פופוליסטי שכזה אם לא תעודת בושה על המצב העגום של התיאטרון בארץ. חוץ מזה, כבר היה מחזה על שאול בצוותא לפני כמה שנים טובות. יותר מזה אנחנו לא צריכים.

קיצוצים וסגירת המוזיאונים בחולון

עיריית חולון, שתמיד התגאתה במוזיאונים הרבים שיש בה, החליטה לקצץ בתקציבי המוזיאונים. בתוך כך נסגר המרכז לתאטרון בובות, מוזיאון הקומיקס צפוי לעבור למדיטק והתקציבים שלו ושל רבים אחרים קוצצו בעשרות אחוזים. למרות שראש העיר הליכודניק שי קינן מבטיח שאין סכנה לתרבות בחולון – זה בהחלט לא מרגיש ככה. מעניין מאיפה זה מוכר לנו.

אירוע התרמה לתושבי עזה מסתתר בשל איומים

בית רדיקל קיימו אירוע התרמה לתושבי רצועת עזה, ולמרות שתוך שבועיים הוא היה סולד אאוט – התקבלו איומים קונקרטיים נגד קיום האירוע, לצד הפגנת ימין שנערכה להתקיים ממול. כדי לא לסכן את המשתתפים הוחלט להעביר את האירוע למיקום סודי, ורק בדיעבד פורסם כי התקיים בבית הסגול של עמותת "עומדים ביחד". זה בסדר לא להסכים עם זה, אבל במקרה הזה נחצה גבול והאיומים האלה מהווים סכנה לחופש הביטוי. אבל לא תשמעו טרחני צ'רלי קירק מדברים על זה.

אמנים חתמו על עצומה למען סיום המלחמה, וחטפו אש גם מהאופוזיציה

לפני כחודש עשרות אמנים חתמו על עצומה הקוראת לסיום המלחמה ולחדול מלבצע פשעי מלחמה. מי שבחר לצודד בממשלה ולהתחנף לאמצע הוא, כמובן נו, יושב ראש האופוזיציה יאיר לפיד שגינה את העצומה. אפשר מישהו עם עמוד שדרה שם חוץ מיאיר גולן?

עידן עמדי הופך למאמי לאומי

עידן עמדי נלחם ונפצע למען שלום המדינה, וכמובן שאנחנו מעריכים את השירות שלו ואת התרומה שלו לביטחון. באמת, מוריד בפניו את הכובע בעניין הזה, אבל מאז החלה לדבוק בו "תסמונת פדרו פסקל" – שבגדול, זה אומר שרואים אותו כל כך הרבה שזה כבר בלתי נסבל. ראיונות, כתבות, סרטים תיעודיים, הרצאות בחו"ל ואפילו התחילו להתייחס אליו ולפוסטים שלו בחדשות. תגובתו האחרונה והרדודה לעצומת האמנות לא הוסיפה לזה.

ניסו להרים מחזמר על הטבח בנובה

לפני שנה בערך פורסמו ידיעות שצפוי לצאת מחזמר על הטבח בפסטיבל נובה בבימוי הדר גלרון (גילוי נאות: למדתי אצל הדר גלרון מחזאות, והיא הייתה ממש אחלה של מורה). עם זאת, ההחלטה לשחרר לאוויר העולם את המחזמר (או כפי שהיא מגדירה אותה, הצגה עם שירים) היא לא מהמוצלחות שהיו לה. ברמת העקרון ההצגה הייתה אמורה להציג בדצמבר, אבל למען האמת מלבד מספר עמודים מושבתים למכירת כרטיסים, אין אפילו הוכחה שזה יצא לפועל. כך או כך, עצם העובדה שזה היה בכלל בחבליכי הפקה מתקדמים זה מספיק גרוע בשביל להיכנס לרשימה.

בכאן 11 מתחנפים לימין המתנחלי

"התנתקות", הסדרה החדשה יחסית של כאן 11 בכיכובו של עמוס תמם, עוקבת אחר אירועי ההתנתקות באופן חנפני במיוחד לקיצון הימני, שלא לדבר על הגזלייטינג להיסטוריה. זו הנדסת תודעה של ממש והתחנפות מיותרת לחלוטין לשלטון, שמאיים לסגור את התאגיד. הייתי מפרט עוד, אבל אבישי סלעעשה כבר את העבודה בשבילי.

"קזבלן" מחליף את "אופרה בפארק"

נכון, זה אחד ממחזות הזמר הישראלים המצליחים ביותר, והשירים שם באמת אחלה – אבל זה באמת מעיד על קריסה תרבותית. בגלל היצירה עצמה, בגלל הפורמט שהיא מחליפה, ובגלל "השחקן" הראשי. בואו נתחיל מזה שאם מורידים את השירים, אנחנו מקבלים עלילה שאפשר לספר בחמש דקות, ונמשיך בכל שאנחנו אפילו לא מקבלים שחקן במחזמר, אלא זמר. הוא אולי זמר מעולה עם קול נהדר, אבל בצד המשחק אין פה שום בשורה. ההחלפה הסמלית של "אופרה בפארק", שחשפה קהלים חדשים לתחום שזקוק נואשות לריענון קהל, במחזמר פופוליסטי מצליח שכל כולו חנפנות תרבותית, אפקטיבית יותר ממה שאני צריך בכלל לכתוב.

לשחרר את שולי-סאן שובר שיאים

אני ממש אוהב את שלישיית "מה קשור". באמת, גדלתי על ההומור שלהם, הם עובדים מעולה ביחד ושלום מיכאלשווילי הוא אחד השחקנים הכי נחמדים בארץ. בכלל, מדובר בשלושה יוצרים קומיים מבריקים שבאמת מביאים משהו חדש לתרבות הישראלית, הוא פשוט לא ממש נוכח בלהיט האוטומטי והרפטטיבי "לשחרר את שולי", וגם אם "לשחרר את שולי-סאן" מוצלח מקודמו, האם זה סיבה להפוך לשובר קופות ברמה היסטורית? אם זה לא מעיד על ניוון תרבותי, אני לא יודע מה כן.

אייל גולן מופיע בבלומפילד

באמת לא ברור איך עיריית תל אביב-יפו אפשרה פעם אחר פעם את ההופעות של אייל גולן בתל אביב. הדבר הכי עצוב זה שאנשים עוד צריכים להפגין מחוץ להופעות, בזמן שבפנים הקהל מגדף את הקורבנות בעודם לובשים לבן. זה כמובן מצטרף לשנים קודמות, שבהן אייל גולן נהנה מהיחס המיוחד שנתנה לו שרת התרבות דאז, מירי רגב. תכל'ס אני מתחיל לחשוב שעדיף שתחזור לתיק התרבות – גם ככה המצב כבר אבוד כאן, שלפחות את הכבישים היא תעזוב.

"סברי מרנן" אמנם הסתיימה, אבל יש סרט בדרך

אני באמת צריך להסביר?

• ❤ תרבות
• סיכום שנה
• תקשורת
• טלוויזיה
• פודקאסט
• אייל גולן

ביום חמישי הקרוב (18.9) תתקיים בסינמטק תל אביבהקרנה מיוחדתשל הסרט "הקוסם מארץ עוץ" מ-1939 – קלאסיקה אל-מותית שמרחפת מעל הוליווד במעיין פיה טובה, מפזרת מאבקת הקסמים שלה על הקולנוע, ומפעם לפעם חוזרת באיזה רימייק, ספין אוף או גל אובססיה ל"וויקיד". מיד לאחר ההקרנה יוקלט פרק לייב של פודקאסט הקולוע של הסינמטק וחברינו היקרים "אוכלי סרטים", שחוגגים עם ההקרנה 5 שנות פודקאסט, וידונו כהרגלם על קולנוע והפילוסופיה שמאחוריו. לקראת ההקרנה הם כתבו טור קצר על איך סרט אחד שינה את הקולנוע, ואם תקישו בנעליכם שלוש פעמים תוכלו לקרוא אותו. גם אם לא.
>>המצב הרעוע משפיע על כולם, גם אם אתם ראפר קומי שחולם בפאנצ'ים

בין עשרות סרטי נטפליקס, קומיקס ו־CGI, יש רגעים שבהם אנחנו רוצים לחזור לבסיס. לאגדות שהתחילו את הכול. "הקוסם מארץ עוץ",סרט הילדים שהפך למיתוס קולנועי, חוזר למסך הגדול להקרנה מיוחדת בסינמטק תל אביב, ואם אתם אוהבים קולנוע, פילוסופיה או פשוט נוסטלגיה טהורה, זה המקום להיות בו.

כשהסופר ל. פרנק באום פרסם ב־1900 את הספר "הקוסם מארץ עוץ", הוא רצה ליצור אגדה אמריקאית חדשה, כזו שאינה נשענת על אירופה הקלאסית אלא צומחת מאדמת קנזס. עשרות שנים לאחר מכן, MGM הפכו את החזון הזה להפקה קולנועית חסרת תקדים: צבעי טכניקולור מסנוורים, שירים שהפכו לנכסי צאן ברזל, ותפאורות שעד היום נראות כמו חלום.השינוי בין השחור־לבן של קנזס לצבעוניות של עוץ לא היה רק גימיק טכני. זו הייתה הצהרה על כוחו של הקולנוע. ברגע שדורותי פותחת את הדלת ונכנסת לעולם חדש, גם הצופים עברו איתה מציאות אחרת.

מעבר לשירים ולדמויות האהובות,הקוסם מארץ עוץמציע משל עמוק על זהות. הדחליל בטוח שהוא חסר שכל – ובפועל הוא החכם ביותר. איש הפח מאמין שאין לו לב – ובכל זאת הוא הדמות הכי רגישה. האריה רואה בעצמו פחדן – אבל מגן על חבריו שוב ושוב.הקוסם, לכאורה כל־יכול, חושף בסוף שהכוח היה אצלם כל הזמן. המסר פשוט ונצחי: אנחנו כבר מחזיקים בכל מה שאנחנו מחפשים. זו פילוסופיה שמדברת עם ניטשה, עם בודהיזם, ובעיקר עם כל מי שמחפש את מקומו בעולם.

מעבר לסיפור,הקוסם מארץ עוץשינה את חוקי המשחק בהוליווד. הצבעים, הפסקול, האפקטים, כולם הפכו לסטנדרט.סטיבן ספילברג ראה בו שיעור ראשון ביצירת עולמות; גיירמו דל טורו הודה שהמפלצות שלו צמחו מהמכשפה הרעה; דייוויד לינץ’ חזר אליו שוב ושוב – מקטיפה כחולהועדמלהולנד דרייב. כל עולם פנטזיה קולנועי מאז, ממלחמת הכוכביםועדהמטריקס,מחזיק חוב כלשהו לדרך הלבנים הצהובות.

למרות שהסרט בן יותר מ־80, הוא ממשיך להיות רלוונטי. הקהילה הקווירית אימצה אותו ואת דמותה של ג’ודי גארלנד כסמל. חובבי קולנוע מכל העולם ממשיכים לנתח אותו. ולכולנו, הוא מזכיר שהחיפוש אחר בית וזהות הוא מסע שאין לו גיל. גםכשמחפשים היום “אירוע קולנועי גדול”, הוליווד חוזרת לעוץ – והפעם דרךוויקד, מחזמר מצליח שמהווה תגובה ישירה לסרט המקורי. לא הספרים של באום, אלא הסרט של 1939 הוא הבסיס ליצירה החדשה, שמזכירה לנו שוב את כוחו של המיתוס הזה.

הקוסם מארץ עוץ מזכיר לנו שהמסע חשוב לא פחות מהיעד, ושבסוף אין מקום כמו הבית. לפעמים זה הבית המשפחתי, לפעמים אולם הקולנוע החשוך, ולפעמים המקום הפנימי שבו אנחנו מוצאים את עצמנו. ההקרנה שתתקייםביום חמישי תהיה חגיגה שלמה: אחרי הסרט יתקיים פרק לייב של פודקאסטאוכלי סרטים, שבו שלושת המנחים ליעד הרמן, ניתאי דגן, ארנון רוזנטל יצללו להיסטוריה, לפילוסופיה ולמאחורי הקלעים של ההפקה. זו הזדמנות לשמוע על התקלות בצילומים, על ההשפעות הפילוסופיות, ועל הדרך שבה סרט אחד שינה את הקולנוע.
>> הקרנת "הקוסם מארץ עוץ"+ פרק לייב של "אוכלי סרטים", סינמטק ת"א, ה' (18.9), 20:30,לפרטים וכרטיסים

• המסך
• אוכלי סרטים
• סרטים
• פודקאסט