ברגע שהחתימה על הסכם הפסקת האש הפכה לעובדה מוגמרת והנחיות פיקוד העורף התגמשו, תל אביב חזרה לעצמה על סטרואידים, בניסיון קולקטיבי לפצות על יותר מחודש של סגר כפוי. מקומות חדשים נפתחו – עליהם נספר בקרוב – אבל אחרים נכנעו לנקודת האל-חזור. עבור מסעדת שוקו לולו, המלחמה האחרונה (בינתיים) הייתה לא עוד משוכה תפעולית, אלא הפיינאל קאט שהכריע לטובת סגירה.
>>בזמן שלא ישנתם: 13 מקומות חדשים שנפתחו בזמן המלחמה מול איראן

"החודש וחצי האחרונים, מאז מלחמת שאגת הארי, הביאו איתם הרבה מחשבות, התלבטויות והסתכלות קדימה. מתוך המקום הזה, קיבלנו החלטה לא לפתוח מחדש", נכתבבפוסט הפרידה. "שוקו לולו הייתה הרבה מעבר למסעדה. זו הייתה תקופה. אנשים. רגעים שנשארים. עברנו יחד שנים של שמחה ואתגרים, חגים, אירועים, תקופות מורכבות כמו הקורונה ומלחמות ותמיד הרגשנו שיש כאן קהילה אמיתית. זכינו לגדל צוותים, לראות אנשים מתפתחים, ואפילו לחגוג יחד רגעים בלתי נשכחים (כן, גם חתונה אחת בתוך המשפחה שלנו). לכל מי שישב אצלנו לשולחן, שחגג, שצחק, שחזר שוב ושוב תודה".

בפלורנטין הפוסט-היפסטרית, שוקו לולו נשארה כמעין שמורת טבע: בית קפה-מסעדה בסגנון צרפתי-איטלקי עם אווירה ביתית ורמת מחירים שנדיר למצוא בעיר. מרק הפטריות בקערת כיכר לחם והלזניה המוקרמת שלחו קריצה לא מרומזת לאייטיז, וספגטי מסולסל בתוך גלגל פרמז'ן תפקד על תקן אטרקציה עד לקורונה, אז פסק הנוהג עקב המגפה. המערכה האחרונה מול איראן הכריעה את הכף, אך קדמו לה עוד אירועים ששחקו את שרידותו של העסק. "זו הצטברות של נסיבות. אנחנו חושבים על כך כבר תקופה והמלחמה דחפה אותנו לצעד הסופי", מודה הבעלים אנני רוזנטל-פלטין ומפנה אצבע מאשימה לעבר השינויים שחלו בפלורנטין.

"בזמן הקורונה כמו הרבה עסקים קיבלנו שטח ישיבה חיצוני, אבל הוא בא על חשבון מקומות חניה. ואז רחוב ויטל הפך למדרחוב והפכנו להיות מעין גטו. יום אחד פשוט שמו עמודים וסגרו את הכניסה. לקוחות ותיקים לא רצו להגיע לאזור כי אין איפה לחנות, אפילו בתשלום, וספקים לא מוכנים להגיע כי אין מקום להעמיד את המשאית. די, נמאס לנו. אנחנו מוותיקי התחום ונמצאים בו משנת 1992 (כבעלי "קפה לונדון" שפעל בטיילת – ש.ב.ד). עברנו אינתיפאדה ראשונה ושנייה, פיגועים, פיצוצים ומה לא, אבל כיום העיר הרוסה. לא סתם עסקים בורחים ממנה".

אז שוקו לולו כבר לא, אבל את צלחות הפסטה הגדושות, הסלטים, הארנצ'יני והפולנטה עדיין תמצאו חיים ובועטים במתאו, מסעדת האחות בבוגרשוב. גם המחירים הנוחים עוד כאן – למשל ספגטי פטריות בשמנת ב-66 ש"ח, תפריט צהריים עסקי וארוחות ילדים, שמייעדות את המקום לבילוי משפחתי נינוח ולא יקר מדי. "אנחנו מנסים להמשיך את המוסד במתאו. השכונה אמנם אחרת אבל התפריט דומה והשף וחלק מהצוות עברו לשם". וכך לרשימה המתארכת של מוסדות תל אביבים שקורסים נוספה עוד מסעדה אחת, ומשחקי הרעב של הקולינריה המקומית נמשכים. מסעדות טרנדיות לא חסר, אך הישרדות ארוכת טווח הופכת לנחלת העבר.

• אוכלים שותים
• שוקו לולו
• אוכל איטלקי
• פלורנטין

>> אוקסנה פרוב, אוקסי בשבילכם (תעקבו דחוף), היא זמרת, יוצרת אינדי-פופ ומלטפת חתולים. בימים אלה רואה אור הסינגל החדש שלה, "למה לא בדקת אם נפל עלי טיל?", המנון התקופה לכל מי שהאקס שלה עדיין לא בדק אם נפל עליה טיל, עם הרבה הומור עצמי ונגיעות דרים-פופ אלטרנטיבי. בנות, אל תחזרו לאקסים שלכם רק בגלל המלחמה!

>> בר שעשוי מחומר של חתיך וספסל שלא מאכזב. העיר של עינת שחק
>> נווה מדבר של יופי והפסל המקסים בעולם // העיר של עינת צרפתי
>> המקום הכי אותנטי ביפו וחיבוק אימהי מהקהילה // העיר של ג'ול עבוד

1. שאפל בר

ב-2016, שנה לפני שעברתי לתל אביב גיליתי את השאפל. עדיין גרתי בחיפה ואני זוכרת שבאחת מהפעמים שישבתי שם, אמרתי שזה הולך להיות הבר הקבוע שלי. מעבר למגוון הרחב של אופציות טבעוניות, יש בבר הזה מוזיקה בווליום הנכון שמאפשר שיחה בין אנשים. אין פוזה ושירות איטי המאפיין את הברים בדיזנגוף. נעים לשבת בחוץ, נעים לשבת בפנים, האווירה מאפשרת להכיר אנשים חדשים ואפילו יש משחקים קטנים על השולחנות. כיף לשבת עם חברים, אפשר גם לבוא לבד ולהכיר אנשים חדשים. ובעניין הדייטים – גם אם הדייט יהיה גרוע, אני יודעת ששאפל אף פעם לא יאכזב אותי. ואם עתליה במשמרת – זכיתם. פרט משעשע: אהבתי לשבת בפנים בצמוד לאחד מהחלונות וזה אפשר people watching החוצה, אבל שמו שם וילון…
פלורנטין 19 תל אביב

2. יפרח המשתלה האופטימית

למרות שאני גרה בתל אביב, לא ויתרתי על החלום של בית עם גינה. אני שותלת עציצים ופרחים באדניות בצמוד לבית שלי. כל פעם שאני עצובה או כשאחד מהצמחים מת, אני הולכת למשתלה הקטנה הזאת וקונה משהו חדש. בעברי הייתי רוצחת עציצים סדרתית. כשנכנסתי לחנות בפעם הראשונה, עדי, והבעלים נתן לי נאום "הצמחים זה כמו ילדים, זאת מחוייבות. זה משהו שצריך קבוע לדאוג לו. את צריכה להבין את זה". עניתי לו :"נכון, ולכן אני אלהורית… אבל בא לי פרחים אז אני אנסה". ניסיתי ועכשיו אני לא מחכה לגבר שיביא לי פרחים, אני פשוט מגדלת אותם.
צריפין 35 תל אביב

3. שחייה לילית לאור הירח בחוף הילטון

בקיץ, בזמנים בהם אין אזעקות, אני אוהבת להגיע לחוף הילטון דווקא בערב, לתפוס את השקיעה ולשחות לצידה אבל גם להישאר ולשחות בים כשכולם הולכים והירח יוצא. זה ממש מרגיע אותי וככה אני מרגישה את החיבור שלי לטבע. אני לא אוהבת להשתזף, אז השעות האלו עובדות לי מצוין. חשוב לוותר על הסטורי, לשלם 5 שקלים ולשים את הטלפון ואת התיק שלכם בלוקר כדי שלא ידפקו לכם אותם.

4. יער הפיות

בתור נערה פריקית גדלתי בעכו ובכרמיאל ולהגיע לתל אביב לדיזנגוף סנטר הייתה חוויה תרבותית מאוד חשובה בשבילי. אהבתי להסתובב בסנטר בין חנויות הספרים שמכרו מנגה לבין החנויות של אופנה אלטרנטיבית, אבל מקום מיוחד בלב תפסה דווקא החנות הזאת. יש משהו קסום שהרגשתי בגיל 15 ואני ממשיכה להרגיש כל פעם שאני מבקרת ביער הפיות בסנטר. הריחות של קטורת, ספרים על אסטרולוגיה, קריסטלים וקלפי טארוט מכל מיני סוגים ועיצובים. זה גורם לי להרגיש קצת מכשפה, לחזור הביתה עם מרווה חדשה ולטהר אנרגטית את הבית שלי.
דיזנגוף סנטר תל אביב

5. הגלריות בקרית המלאכה

גרתי באזור כ-6 שנים במפעל מתכות שהוסב בצורה לא חוקית לדירות. האזור עובר ג׳נטריפיקציה ואפשר למצוא שם תופעות מכוערות לצד הגלריות היפות. בכל חודש יש תערוכות חדשות ואני אוהבת ללכת ולהסתכל על אמנות ולקבל השראה. לא פעם יצא לי לפגוש את האמנים עצמם ולפתח שיחות מעניינות על היצירות שלהם. ממש ממליצה לכולם, זה כמו מוזיאון, אבל בחינם ויותר אישי.

מקום לא אהוב בעיר:

המדרחוב החדש בפלורנטין.אז העירייה שמה כמה כיסאות ושולחות וגם ספסלים וסגרה את הכביש. תאורטית זה רעיון מצוין. בפועל זה הפך להיות כביש מהיר לשליחי וולט ולרוכבי הקורקינט. ובתור מישהי שנכנס בה קורקינט לפני חצי שנה הייתי אוסרת את הקורקינטים החשמליים לגמרי. סליחה, דושים, תצטרכו לנסוע על אופניים.

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
הסרט האחרון שראיתי לפני המלחמה היה "אנקת גבהים". וזה לא הסרט הכי אינטליגנטי או פותח לב לדבר עליו בראיון. מומלץ לנשים בשביל האסקפיזם, מכיוון שהעלילה היא בעיקר ג׳ייקוב אלורדי.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
מצאתי את עצמי חוזרת לספר "אל דאגה" של דייל קרנגי. עיקר הדברים שמרגיעים אותי מתוכו זה לחיות את כל יום ביומו כיחידה נפרדת, ולדאוג פחות לגבי הדברים שההסתברות הסטטיסטית שלהם נמוכה. אני ממליצה לקרוא את הספר כי יש בו פילוסופיה שלמה של להתייחס לחיים ביותר קלילות ופחות לחץ. הלוואי שתמיד אצליח ליישם כי אני לא.

לאיזה ארגון או מטרה את ממליצה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
בלי קשר לתקופה זה חשוב ללטף, להאכיל ולאמץ את חתולי הרחוב. בנוסף אני ממליצה להתנדב בכלביה העירונית בתל אביב. המון כלבים חמודים יושבים כל היום בכלובים ומתחננים שמישהו יוציא אותם לטיול, יקח לאומנה או יאמץ. הכלביה נמצאת ליד הנמל ברחוב שי עגנון 1, יש מרחב מוגן וחנייה. מחפשים מתנדבים לבוקר אחד לפחות בשבוע, כ-4 שעות. פתוחים מראשון עד שבת, פרטים בוואטסאפ 0547204228. תזכורת חשובה – אל תקנו, תאמצו!

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
אנשי הבמה ובפרט מלכות הדראג של תל אביב שדואגות שתמיד נשמח. הדראג מביא לחיי המון צחוק ושמחה. אני מאוד מחוברת לסצנה ואפילו עשיתי סטנדאפ בערב דראג השנה. ואם אנחנו מדברים על תל אביבית ספציפית אחת, אז אני רוצה להרים למלכת הדראג ג'ואנה ראס שניסתה להרים ליין מסיבות חדש בשם "ריינו" בפורים והכל התבטל בגלל המצב. ב-11.05 ליין הדראג שלה חוזר עם ערב דראג ספיישל אירוויזיון נוצץ במיוחד. תבואו להרים!

מה יהיה?
בסוף יהיה טוב. מאז 2020 אנחנו חיים ממשבר למשבר וניסיון החיים שלי מלמד אותי שבסוף הדברים מסתדרים. השאלה מתי יסתדר ולכמה זמן הפעם? אני לא חושבת שיש על זה חשיבה אסטרטגית אצל מקבלי ההחלטות.

• העיר שלי
• פופ ישראלי
• חוף הילטון
• דיזנגוף סנטר
• קרית המלאכה
• גלריות
• דראג קווין
• פלורנטין

בתקופה של מינימום הכנסות ומקסימום הוצאות, ברובם על נחמה (כן, גם וויד נחשב), מקום חדש שרץ על טיקט של מחירי רצפה הוא הדבר הנכון בזמן הנכון. במקרה של דמוליקו אקסטרים גם המקום נכון – פלורנטין כמובן – ולו רק בגלל אחוזי הסבירות למאנצ'יז בקרב האוכלוסיה. הסוד פשוט: פיצה ובירה בסכום שמשאיר עודף משטר של 50 ש"ח, הצעה שבשבילה שווה לצאת מהמרחב המוגן, לנשום קצת שפיות ולרדת על אלכוהול ופחמימות ריקות אך טעימות.
>>חכמת הטאו 77: מסעדה אסייתית כשרה נפתחה בשדרות רוטשילד

איך עושים את זה? חוסכים עלויות ובודקים לאן הולך כל שקל. "יש לנו כבר מספיק ניסיון ואנחנו מכירים את המספרים עד האגורה האחרונה. אין סיבה שלא נצליח", אומר רז אלמליח מקבוצת הבעלים. "דמוליקו מבית אקסטרים" נפתח יומיים לפני פרוץ המלחמה עם איראן. אלמליח, לשעבר בעל דוכני מזון לאירועים גדולים והפקות, דוכנים בקניונים והשניצל של אלברט בבן יהודה, צירף אליו עוד שלושה חברים כדי להקים סניף של "פיצה אקסטרים", רשת פיצות ותיקה ומשתלמת עם סניפים מחוץ לעיר ופוד קוסט נמוך.

הם איתרו נכס מתאים והחלו לשפץ בעצמם כדי להוזיל את עלויות ההקמה, אלא שתוך כדי עבודות הם נוכחו לדעת שהפוטנציאל גדול מכפי שחשבו. "הבנו שהשטח מרווח מספיק כדי להעמיד בר ולהאריך את טווח השעות שאפשר להרוויח בהן כסף. ידענו שהמלחמה הולכת לפרוץ אבל היינו חייבים להמשיך בהקמה כי זה מה שאנחנו אוהבים ויודעים לעשות הכי טוב. אין תקופה טובה לפתוח עסק בישראל".

למרות התקופה הלא טובה, באנדרסטייטמנט, ויוקר מחייה שאינו עוצר גם במלחמה, השותפים דבקים בתמחור נגיש ברמה יוצאת דופן. על פיצה משפחתית (קוטר 38 ס"מ) מבצק ורוטב מתוצרת בית וגבינת מוצרלה של גד גובים כאן 28 ש"ח, סכום שנותר היכנשהו באייטיז. בשישי ושבת אותה פיצה תעלה 39 ש"ח אבל אין סיבה להתקטנן, כי גם כך המחיר מגוחך. פיצה אישית עולה 18 ש"ח, פחות ממנה פלאפל, ובגרסת הלל"ג 35 ש"ח. תמורת פיצה משפחתית טבעונית או מבצק כוסמין תשאירו 39/49 ש"ח בהתאמה, ופיצה ענקית עם גבינה טבעונית עולה 55 ש"ח.

מחירי הטופינגז דומים, מ-5 ש"ח ועד למקסימום של 18 ש"ח בפיצה XXL. בנוסף תוכלו להזמין שניצלונים (28/46 ש"ח למנה אישית/זוגית), אצבעות מוצרלה (23 ש"ח) כדורי פירה (22 ש"ח) ועוד מנות פתיחה וגם סלטים במחיר 45-50 ש"ח. תפריט האלכוהול ממשיך באותו קו נגיש: חצי/שליש בירה ב-16/22 ש"ח, ג'ין טוניק, קמפרי תפוזים ועוד משקאות מעורבבים בין 26-30 ש"ח, וקוקטיילים ב-34 ש"ח. ממש בלאסט פרום דה פאסט.

בשעות היום האווירה בדמוליקו משפחתית קלילה כשהורים וילדים באים לסגור את פינת הצהריים. לקראת הערב הווליום עולה ותאורה סגולה זרחנית מייצרת אווירת בר שכונתי שמח גם בימי מלחמה. "יש ימים של עשרה שולחנות ויש ימים של שניים, תלוי במצב. כשהיו נפילות בתל אביב באו פחות, אבל בכללי אנשים רוצים לצאת מהבית ויש מספיק מרחבים מוגנים בסביבה הקרובה".
סלמה 71, תל אביב. ראשון-שבת 12:00 עד אחרון הלקוחות (שעות פתיחה בהרצה), משלוחים בטלפון 03-5759183

• אוכלים שותים
• פיצה
• פלורנטין

>> שי סול (כדאי שתעקבו) היא זמרת ויוצרת שמתגוררת בפלורנטין, ובימים אלה היא מוציאה אלבום סולו שלישי בשם "ידעת שאחזור" בהפקה מוזיקלית של דן זיתון. האלבום עומד בסימן חזרה הביתה באופן שמחבר בין המסע האישי שלה לסיפור הישראלי של השנתיים האחרונות. סול היא גם חברה בהרכב "מקדם" איתו היא מופיעה ברחבי העולם, ומנהלת את ליין מופעי האינדי ב"קפה בקיבוץ", שם גם תקיים את מופע ההשקה לאלבום החדש שלה ביום חמישי הקרוב (26.2 19:30,אתם רוצים להיות שם)

>> עץ שראה אינספור נשיקות ותל אביב להתאהב בה // העיר של דליה שימקו
>> קפה ללבוש בו תקווה ושדרה ירוקה משמחת // העיר של אילנה וייזר-סנש
>> קרינג' בשדרה ומסעדה לאלטר אגו ג'יימס בונדי // העיר של ליאת פלדמן

1. קפה בקיבוץ

קיבוץ בדרום פלורנטין. ספייס ובו שלווה, השראה וקפה מעולה. מגיעה לשם כשאני רוצה לפתוח מחשב ובאמת לעבוד, בלי הסחות דעת. בקפה מתקיים ליין חודשי "אינדי בקיבוץ", המעניק במה ליצירה מקומית מקורית. לאחר כל הופעה ישנה במה פתוחה ובכל חודש אני מתרגשת לשמוע שירים חדשים ולהכיר עוד אמנים מעולים להוסיף לפלייליסט:)
קיבוץ גלויות 21 תל אביב (פלורנטין)

2. שכונת פלורנטין

השכונה הכי טובה נקודה. הגעתי לכאן לפני יותר מעשור להקליט את האלבום הראשון שלי באולפן תת קרקעי ברחוב ויטל, וכבר מאז התאהבתי. בשבילי השכונה היא חלק בלתי נפרד מאיך שהסאונד שלי נרקם לאיטו לאורך השנים.

3. קפה פרנקל

באה בשביל העוגת בננה. אין עוגה כזאת בכל העיר.
ידידיה פרנקל 6 תל אביב (פלורנטין)

4. חדר כושר נעים

נרשמתי כדי להוריד את העוגת בננה. המשכתי כי כשהבוקר נפתח שם כל שאר היום מרגיש מדהים.
אלפסי 22 תל אביב (פלורנטין)

5. פרנקל 27

החנות יד שנייה של רותם. עם בגדים, איכשהו, תמיד מחכה לדקה ה-90. החל מהשמלה לחתונה של חברה ועד לאאוטפיט של קליפ. אני מרשה לעצמי כי אני יודעת שאם אעבור בחנות יד שנייה של רותם מהר מאוד אמצא מה שלא ידעתי שחיפשתי.
ידידיהפרנקל 27תל אביב (פלורנטין)

מקום לא אהוב בעיר:

גינות כלבים בעיר באופן כללי.לפני שהיה לי כלב תמיד ראיתי את עצמי בעיני רוחי לוקחת את הכלב הדמיוני שלי אל גינת הכלבים, ושם אנחנו פוגשים חברים והוא מבלה בנעימים. היום אני מבינה שזה נשאר בגדר הדמיון, מכיוון שהגינות כלבים לא מותאמות לכלבים קטנים. מאחר והכלב שלי מאוד עדין וקטן בלתי אפשרי להכניס אותו לגינה לשחק עם השאר, ומאז שאימצתי את ג׳ק, זו שיחה שניהלתי עם הרבה בעלי כלבים בעיר כך שכנראה שזו בעיה המשותפת לכל בעלי כלבים הקטנים. הייתי שמחה שהייתה גינה ייעודית לכלבים קטנטנים.

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
קפצתי לבקר בסדנת כתיבה של אמן שאני מאוד מעריכה, אביב בכר. נחשפתי לקבוצה של יוצרים, חלקם לראשונה כותבים שירים וחלקם כבר מנוסים, וכולם כאחד פותחים את הלב אחד בפני השני ומתמסרים לתהליך כתיבה שבסופו הופעה מאוד כנה ומרגשת. שמעתי שם להיטים שלא מביישים אף תחנת רדיו. והכל בביצועים מאוד גולמיים, אקוסטיים, אפילו קצת רעד של קול והתרגשות אבל הכנות הייתה נוכחת בחדר. היה דבר יפה לצפות ביצירה שהיא נביטה של עלים זעירים ורעננים, יצירה שיום אחד תהא לצמח שיוסיף יופי או יעניק צל ביום חם. זה מרגש אותי כי זה מחזיר אותי לרגעים ראשונים שלי בכתיבה, לפני למעלה מעשור ומזכיר לי שהפשטות היא תמיד בסיס לחזור אליו.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה לאחרונה?
ספר תהילים.מקבץ שירים שלמעשה הוא ספר עם נרטיב משלו, מרגיש לי כמו הסרט של חיי. אני מאוד מזדהה עם דוד ככותב. הוא לא הסתיר את הרגעים הקשים שלו במסע האמונה שלו כמוזיקאי-כותב, וזה מה שלדעתי יצר חיבור והשפעה כלכך חזקה לאורך הדורות. דוד הוא רפרנס לכתיבה עבורי. התהילים נותנים לי המון השראה, ובייחוד מפרוץ המלחמה אפילו יותר. בעיקר אוהבת לשיר אותם.

לאיזה ארגון או מטרה את ממליצה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
"מקומי". עזרה למען דרי הרחוב. מעבר לחלוקת אוכל מדובר בבניית קשר אישי עם דרי הרחוב. העמותה מחפשת מתנדבים שיכולים להצטרף לעשייה ולהעניק להם יחס חם ואוהב. מדובר בעשייה מרגשת למען האנשים השקופים.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
שי נצר. פגשתי אותו בבמה פתוחה נהדרת שהייתה פעם בקפה עברי. נוצרה שם מעין קהילה אורגנית של אמני אינדי שתומכים אחד בשני. הבמה הפתוחה ההיא נסגרה, ככל הנראה כי שמנסים להרים משהו תרבותי מבינים מהר מאוד שזה לא כלכלי. אבל שי לא מוותר על אמני האינדי, ובכל הזדמנות שיש הוא מרים במה פתוחה ומפיק מופעים כדי לעודד אמנים צעירים. אחת מהיוזמות שלו היא – ״ערב לא ברור״ שקורה כל שבוע בפרמטה ביפו. קפצתי לשם לביקור ושמעתי המון אמנים מוכשרים שמג׳מג׳מים יחד. חוויה.

מה יהיה?
לפעמים אני חושבת שלא יהיה טוב שוב. קל מאוד ליפול לטעות הזאת… אבל אז אני נזכרת בפסוק מספר ישעיהו שתמיד מעודד אותי – כִּי-גָבְהוּ שָׁמַיִם, מֵאָרֶץ–כֵּן גָּבְהוּ דְרָכַי מִדַּרְכֵיכֶם, וּמַחְשְׁבֹתַי מִמַּחְשְׁבֹתֵיכֶם. זה נותן לי תקווה לדעת שכמו שגבהו שמיים מארץ, כך המחשבות של אלוהים לגמרי שונות מהמחשבות שלי ואפילו גבוהות מהן, הוא רואה את התמונה הגדולה ואני רואה רק את הפרט הקטן ההוא. ואז אני שוב מאמינה בכל ליבי שיהיה יותר טוב מטוב.

• העיר שלי
• אינדי ישראלי
• קפה בקיבוץ
• פלורנטין
• קפה פרנקל
• סטודיו נעים
• יד שנייה
• גינות כלבים

>> רעות דורון (כדאי שתעקבו) היא זמרת ויוצרת שאלבומה הראשון בעברית, "אלף פנים לאבל", יצא ממש לאחרונה בלייבל גוסטאון של שוזין (אבל אולי אתם מכירים אותה מהג'ונז). האלבום נולד מתוך רגע ארוך של שיתוק אמנותי מוחלט שאחז בה לאחר אוקטובר 2023. מתוך המקום הזה, היא מצאה שפה חדשה וישירה, ולראשונה כתבה בעברית שאלות קיומיות קשות על הניתוק והעתיד חסר הודאות. הפרויקט התגבש בתוך מעגל תומך ופעיל של יוצרים חברים שהם קודם כל חברים – מעל עשרה מוזיקאים עולים ומבטיחים, ביניהם מפיקי האלבום איתמר שדות (Allan Tune), דניאל יצחקי, יונגי ומתן. חבורה זו, שיוצרת, מופיעה ומבלה יחד, היא הכוח שמחזיק את האלבום והרים גם אותה בתקופה הזו. ב-13.5 היא תופיע איתם בלבונטין 7, יש לכם זמן להיערך נפשית.

>> חומר קריאה למגירה וצמרמורת מדידג'רידו // העיר של רונן וודלינגר
>> אי ירוק בים האורבני והבר הטוב בתל אביב // העיר של דן יואל
>> חנות של פסנתרים ואהבה ובר שהוא בית // העיר של סי היימן

1. חוף מציצים

בתור ילדה, ארוחות שישי בקיץ היו עוברות ממסביב לשולחן למול השקיעה על כיסא פלסטיק לבן בחוף מציצים. זה היה החוף המועדף כי אנחנו אנשים נוסטלגיים, ואבא שלי בילה הרבה בחוף הזה בתור ילד. בכללי הים הוא מקום שאני אוהבת מאודדד. היו תקופות שכל סופ"ש לקחתי את עצמי עם אוזניות להתחרדן בשמש. גם בחורף, יש בו משהו פראי ומשוחרר יותר כי כמעט ואין בו אנשים.

2. החדר שלי

יצאתי מהבית של ההורים ישר לתל אביב ללב פלורנטין. ואני אוהבת את זה, את הפער בין הרעש וההמוניות בחוץ לבין השקט בחדר שלי. הכי מרגיש בו מוגן, בבית קטן שיצרתי לעצמי. זו גם פעם ראשונה שיש לי קלידים בחדר, מה שמאפשר לי ליצור כל הזמן שזה מדהים. הרבה דברים יפים ומכוערים יוצאים בלילה כשאני כותבת ושרה עם הפסנתר, המרחב הזה מיוחד ממש ולא הבנתי כמה הוא חשוב עד המעבר לעיר.

3. לבונטין 7

חוויתי כל כך הרבה הופעות שונות בלבונטין שלא לציין אותו כאן זו בדיחה. יש משהו במקום הזה, עם הקיר באמצע, הריח של הסיגריות וחדר האמנים הצפוף שפשט מצליח להוות בית לאמנים בעיר. המעבר לתל אביב היה הרבה יותר חלק בזכות הלבונטין 7, תמיד יש אווירת פגישת מחזור כשעולים לעשן למעלה אחרי ההופעות, ויצא לי להכיר ככה המון מוזיקאים ואמנים מדהימים.
לבונטין 7 תל אביב

4. ג'ונז

מבלי לשים לב אני כבר מעל שנה עובדת בג'ונז. בשבילי הוא הרבה יותר מבר ג'אז בלוינסקי. הוא פנינה בשוק. הכרתי אנשים צבעוניים, למדתי המון על חיי הלילה בתל אביב והכי חשוב זה שנחשפתי לכל כך הרבה מוזיקה חדשה. כל צבעי המוזיקה השחורה בערך. עבדתי כמעט בכל תפקיד בבר, וזה תמיד לווה עם פסקול מדהים ברקע.
זבולון 13 תל אביב

5. אולפני כאוס

אני אוהבת את המקום הזה כל כךךךך. שם הייתה הפעם הראשונה בה השירים מהאלבום האחרון שהוצאתי קיבלו חיים. ביחד עם הלהקה שלי, שהם החברים הכי טובים, יצרנו את ההופעה הזו בקלות, כימיה מוזיקלית כזו אי אפשר להסביר באמת. זו ההרמוניה הכי נעימה בעולם. אני רק מחכה לחזור לשם כי זה סימן שיש עוד הופעה בדרך.
המקצוע 4 תל אביב

מקום לא אהוב בעיר:

לא אוהבת זו הצהרה גדולה, אבל אני חושבת שפלורנטיןכבר קשה לי. היא הייתה בדיוק מה שהייתי צריכה כשעברתי לתל אביב לפני מעל שנה. להכיר אנשים, להתערבב, הקיבוץ הזה שהשכונה מצליחה ליצור בזכות האנשים. אבל כרגע היא סוגרת עליי. אני פתאום לא מצליחה להבחין ביופי שלה, אלא רק בטינופת והטירוף הלא טוב שקורה שם. וגם מרגיש לי שהתערבבתי, שמצאתי את האנשים שלי שעוטפים אותי פה, ואין לי צורך בשכונה כולה כדי לא להרגיש לבד.

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
לאחרונה הייתה בג'ונז ארוחה שבעיניי שינתה את צבע הקירות במקום. הפיחה בי המון השראה. לראות יצירה שלאו דווקא קשורה בצורה ישירה למוזיקה (למרות שיש קשר וודאי בין מוזיקה לאוכל כמו הרבה קווים באומנות) ממש פתחה לי את הלב. לחוות אנשים עושים את מה שהם אוהבים במקסימום ועם כלכך הרבה תשוקה. מעניין אותי לדעת לאן זה יביא אותי ברמה של היצירה שלי כשאני נחשפת לאנשים שחווים את הדבר הזה בעולמם. יש משהו מיוחד בתאוות שנפגשות, ושם באותו הערב הרגשתי את זה כל הזמן.

איזו יצירה נתנה לך לאחרונה כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
"הבושה" של דניאל יצחקי. מחרפן. שמעתי אותו פעם ראשונה וזה הרגיש כמו סטירה ענקית בקטע טוב ממש. הכתיבה הכנה הזו, שמביאה מטאפורות מהחיים שלנו בשנתיים האחרונות זה כלכך חכם, וישר מכווץ ומחבר בו זמנית. כתיבה מדוייקת, הפקה טייט ובעיקר החוכמה הזו להצליח לתרגם את מה שכולנו מרגישים דרך אומנות בצורה הזו. מזכיר לי שאפשר לחדש כל הזמן ושהשיח סביב מה שאנחנו מעבדים הוא בלתי נגמר. גם הקליפ מדהים. בקיצור חובה להאזין ולצפות.

לאיזה ארגון או מטרה את ממליצה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
כל גוף שמטפל בפוסט טראומטיים, בעיקר חיילים ומילואימניקים בפרט. שם זה המפגש האישי שלי.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
איתמר שדות!חבר טוב, מפיק על ומוזיקאי בחסד. כל דבר שהוא נוגע בו הוא מיוחד וממש הוא. אני בריפיט כבר שנה על האלבום האחרון שהוציא, ובעיקר מתרגשת לחומרים החדשים שלו בעברית. גם הוא כמוני עשה סוויץ' מאנגלית לעברית ואני יודעת כמה זה תהליך מיוחד וחשוב כמוזיקאים פה בארץ. ופשוט כישראלים. הדברים פתאום נשמעים אחרת. וכמו שזה הוציא ממני מילים שלא חשבתי שאוכל לכתוב, ככה גם ממנו אני בטוחה.

מה יהיה?
חייב להיות טוב. גם כי גדלתי על אגדות ושהטוב תמיד מנצח את הרע לא משנה מה. וגם כי אנחנו משתנים, שוכחים וגם מתרככים עם הזמן. מה שהופך ברגע את המורכב לפשוט יותר. הדבר היחיד שאני יודעת זה מה שעובד לי עכשיו. אני מתרכזת בהווה ומתמכרת להוויה של הכאן ועכשיו. יש בזה משהו משכר ומפקס בו זמנית. לכתוב, לשיר, ליצור עם אנשים שאני אוהבת ולפרגן אחד לשני. ברגע שהתפכחתי למדתי שמוזיקה היא התשובה. גם כשהיא שואלת היא עונה וזה שומר עליי איכשהו. אני לומדת עם הזמן מה זו ההחלמה הזו שכולם מדברים עליה כל הזמן. מהמלחמה, מהדיכאון המדיני, מהאובדן. ממה לא. וברגעים קטנים כשאני מרגישה את עצמי קצת אחרת מאותה שבת שחורה, אני יודעת שאני באיזושהי דרך מתרפאת. אני צוחקת יותר לאחרונה ומחבקת יותר. אלו סימנים טובים ואין מצב שאני היחידה.

• העיר שלי
• אינדי ישראלי
• חוף מציצים
• פלורנטין
• לבונטין 7
• ג'ונז