אחד הסיפורים היפים בקומדיה הישראלית של השנים האחרונות הוא שחר חסון – מי שעבר, ככל הנראה, את כל התחנות של עולם הבידור הישראלי. מערבי הסטנד אפ הקטנים, דרך שורה של תכניות טלוויזיה ופרסומות, והיום הוא כבר במעמד די מכובד – חלק מ"ארץ נהדרת", פרזנטור של חברת כרטיסי אשראי, מישהו ששורף במות (ורשתות חברתיות) קבוע, הגיש שעשועון ("האחוזון העליון"), התארח בלהיט היפהופ מקומי חדש ("אחשלי"). עכשיו, מגיע שלב חדש בכניסה שלו למיינסטרים.

>> אחרי שבעה באוקטובר, "טהרן" היא פנטזיה ישראלית שאי אפשר לשאת
>> היצירה הישראלית זקוקה לחמצן. השר קרעי מזריק לה רעל // דעה

"קארפול קריוקי", אחד הפורמטים הקנויים הטובים והמוצלחים של כאן 11, חוזר לעונה רביעית – כאשר הפעם חסון נכנס לנעליו (הדי גדולות) של אודי כגן, שהחזיק את התכנית בשתי העונות הקודמות. חסון נבחר לתפקיד באופן שהוא לא מובן מאליו. בניגוד למוזיקליות המובנית של כגן (מי שמתעסק בעצמו במוזיקה וגם כתב כמה שירים), חסון לא כל כך מנוסה בעולם הזה – אם לא סופרים את תחילת הקריירה שלו כראפר, תחת השם הפיקטיבי MC מנצור. אורי סלעי, מי שהיה בעברו העורך הראשי של ערוץ 24 (וגם של "אופירה וברקוביץ'"), הוא הרוח החיה ברמת הבימוי – ומכניס את אהבת המוזיקה הישראלית שלו לתוך הפורמט.

ואף על פי כן, לחסון יש דבר אחר שנדרש כדי להצליח בפורמט הזה: פתיחות ואמפתיה. מה שעבר בהצלחה בקומדיה הטוטאלית (על גבול המופרעת) על הבמה, הגיע גם לפורמט הטלוויזיוני – חסון מרגיש את השותפים שלו לנסיעה, מתחבר אליהם ומסוגל להיפתח לסוגים שונים של אמנים (מהזמר הים תיכוני, לישראלי היותר קלאסי ועד לראפרים של ממש). מה שמעניין במקרה הזה הוא שלפחות מהפרקים הראשונים – נרשמה גם הדדיות ביחס; לא מעט מהאורחים מכירים את חסון (חלקם אפילו עבדו איתו באופן אישי), והאהבה כלפי הקומדיה שלו מורגשת.

אלמנט נוסף שמאוד בולט בעונה הזאת של "קארפול" הוא הצד החדש שמתגלה אצל חסון. מי שמכיר את הקומדיה של חסון מכיר אותו בתור איש מאוד תזזיתי, מאוד שמח, מאוד קופצני – אבל האינטימיות שלו עם הזמרים והאמנים בעונה הזו מאפשרת לו גם לחשוף צד פגיע יותר. לצד העובדה שהוא נשאר מאוד מצחיק, הוא גם לא מתבייש לבכות, לחשוף פרטים אישיים ולהיות אמיתי ב-300 אחוז מול הקהל ומול האנשים שאיתו. זה סוד הקסם של חסון ברוב מה שהוא עושה, וגם בתוכנית הזאת.

"קארפול", כזכור, הוא פורמט מתורגם שמתבסס על הלייט נייט של ג'יימס קורדן ברשת CBS האמריקנית. צחוק הגורל הוא שקורדן כבר לא מגיש לייט נייט בארה"ב – אבל הפורמט ממשיך לחיות אחריו ולדעתי אפילו יותר מתאים לאקלים הישראלי מאשר לאמריקה. יש משהו בכוכבות האמריקאית הנוצצת מדי שקצת מרגיש לא טבעי כשהם נוסעים, משתטים או שרים באוטו. לפמיליאריות הישראלית, בתוך הרחוב התל אביבי שבו כמה כוכב שלא תהיה – תמיד תתקע מאחורי משאית זבל – הצניעות של הפורמט דווקא הרבה יותר אופיינית.

גם המיקס המאוד מוזר של המוזיקה המקומית – מתבטא היטב בפורמט הזה. רשימת האמנים אקלקטית למדי – מנכסי צאן ברזל גדולים כמו דני סנדרסון, דני רובס, גלי עטרי או דייויד ברוזה; דרך ראפרים כמו סטטיק או סאבלימינל (ויש ייצוג אדיר להיפהופ הישראלי בעונה הזאת, אולי בגלל הקשר של חסון עם עולמות הראפ); ועד כוכבי פופ יותר עכשוויים כמו נרקיס או אגם בוחבוט. די נדיר לראות מישהו שמצליח להתחבר בצורה כזו לכולם, בלי יוצא מן הכלל, ולמצוא את הצד הכיפי והמעניין בהם – אבל חסון עושה זאת בהצלחה גדולה.

מה שעוד התחזק בעונה הזו יחסית לעונות קודמות – הוא מה שנקרא "הסטיות"; כלומר, הרגעים שבהם המכונית נעצרת, וחסון והכוכב האורח הולכים לקטעים צדדיים. הדרך שבה חסון אוכל שווארמה עם נרקיס, למשל, או מסתחבק בחדר מורים עם רובס, יושבת עליו יותר טבעי מאשר עם כגן. אפשר לראות את זה גם בחיבור שיש לו עם האנשים שהם לא הכוכבים, בגלל העממיות והיכולת שלו לאלתר קטעים קומיים במקום. גם האורחים המפתיעים הם חידוש שבהחלט מרענן את העונה.

כמו תמיד בישראל, ככל שהמציאות נהיית יותר מבאסת וקודרת – יש עלייה בביקוש לפורמטים יותר שטותניקים ומשעשעים. זה מה ש"קארפול" יודעת לעשות מצוין – היא חוגגת את הכיף, את החוויה של להתמסר למוזיקה שעוטפת אותך ברכב כשאתה לגמרי לבד, ונותנת לה את הכבוד הראוי. יש בה אפילו משהו קצת אינטראקטיבי; גם אתה, בתור צופה, מסוגל לצאת מעצמך ולהצטרף לשירה העוצמתית של חסון והפרטנרים המתחלפים שלו, דרך המסך.השילוב הזה בין קלאסיקות מוזיקה ישראלית, הפורמט הכיפי והצנוע, והקומדיה של חסון במרכז – עושה טוב ל"קארפול" בתרגום הישראלי שלה: בועה קטנה של כיף שתמיד מענג להתכנס סביבה, בתוך המציאות.
>> "קארפול קריוקי עם שחר חסון", עונה חדשה, עכשיו בכאן 11

• ביקורת טלוויזיה
• המסך
• כאן 11
• שחר חסון
• קארפול קריוקי

הנה שאלה לא בהכרח מתבקשת: למה אנחנו כבר לא רואים זמרים על מסך הטלוויזיה? ולא כאלו שמתמודדים או שופטים בתוכניות ריאליטי מוזיקליות, מאלו יש לנו שפע. או את אלו שפעם ב-20 שנה אנחנו שולחים עם אשכרה סיכוי ממשי לזכות באירוויזיון וכל המדינה נדבקת למסך. אז זה לא שהפסקנו לאהוב מוזיקה, אבל סתם זמרים? שמתארחים בתוכניות אירוח (גם תוכניות אירוח כבר אין באמת), קופצים לפרקי ספיישל בשעשועונים, מופיעים בקליפ, סתם באים לבקר מדי פעם כשיש להם שיר או אלבום חדש שהם רוצים לקדם?

כי מסתבר שאנחנו אוהבים זמרים, אבל לא את הזמרים המגובשים. בניגוד למה שהיינו חושבים – דווקא לא את הכוכבים. את הכוכבים אנחנו ניפגש בהופעות, ביוטיוב או בספוטיפיי, או בטיקטוק. אם אנחנו כבר מקבלים אנשים שרים בטלוויזיה, רצוי שהם יהיו אלמוניים – תנו לנו לראות את הכוכבים שלנו נולדים, ואז כבר נתעלם מהם. איך אהבנו את נטע ברזילי ב"כוכב הבא" ובאירוויזיון, זה כמה ששכחנו ממנה כשהיא הוציאה שיר חדש, והלכה לקדם אותו ב"טודיי שואו". כי אין אצל מי.

אל תוך הוואקום הזה, נכנסת תכנית אחת שמתעקשת בכל זאת לכבד את מוסד המוזיקאי. "קארפול קריוקי", הפורמט שהחל בתוכנית הלילה של ג'יימס קורדן התגלגל בישראל לתכנית האירוח המוזיקלית החמודה ביותר שקיימת, שחזרה השבוע לעונה שנייה (טכנית, מדובר בעונה שלישית, אבל הניסיון עם ניקי גולדשטיין לא האריך ימים) – וממשיכה לתת מקום בפריים טיים הישראלי לכיף, לסתם כיף כיפי לא מזיק בעליל.

אודי כגן, אחד הקומיקאים הכי אהובים בישראל נכון להיום, מוביל את זה ביד רמה כמי שיש לו אחיזה בשני העולמות של הסדרה: מצד אחד הוא מוזיקלי מאוד, ומצד שני הוא מצחיק עד הסוף. יש לו את היכולת להתחבר לרן דנקר ולריטה, לגידי גוב ולנסרין קדרי. יש בו משהו מאוד פשוט ונגיש, גם כלפי הקהל וגם כלפי האורחים שלו, שמייצר כימיה מיוחדת שמשתקפת היטב במסך. ובעיקר, יש משהו בתכנית הזאת שמזיז אותך. אוטומטית. גם אם אתה גמור מעייפות ב-03:48 בלילה (סתם מישהו, לא חשוב מי).

אחד הדברים היותר מציקים בריאליטי המוזיקלי הוא הניסיון לטשטש. לערבב את המוזיקה בסיפורים אנושיים שחוזרים על עצמם, בבדיחות חסרות טעם, בכריזמה או בניסיון לכריזמה של השופטים – ולא פשוט לתת למוזיקה לעשות את העבודה בעצמה. לא סומכים עליה להביא את הכיף והקשר עם הקהל לבד. וזה בדיוק מה ש"קארפול" עושה מצוין; לצד הדיאלוגים המקסימים (ואפילו כמה וידויים מעניינים שהיו עוברים בתור ראיון עיתונאי לעילא), היא מפנה את המקום לשירים. לפעמים, אפילו מעניקה להם לבוש חדש (שימו לב לביצוע מדהים של כגן עם שרית חדד ל"בחום של תל אביב", באחד הפרקים הראשונים של העונה הקודמת).

מפתה להיאחז במילים גבוהות כמו "התאגיד שוב נותן את הכבוד ליצירה הישראלית" (גם אם זה נכון), אבל אין סיבה. זה הרבה יותר פשוט מזה: אודי כגן והצוות של "קארפול" פתחו את המסיבה הכי מגניבה היום בטלוויזיה. זו תוכנית שמזמינה אתכם לזוז – וזזה בעצמה כל הזמן.

• ביקורת טלוויזיה
• המסך
• טלוויזיה ישראלית
• אודי כגן
• כאן 11
• קארפול קריוקי