זו המסיבה הכי טובה בטלוויזיה כיום. ותודה לאודי כגן

הנה שאלה לא בהכרח מתבקשת: למה אנחנו כבר לא רואים זמרים על מסך הטלוויזיה? ולא כאלו שמתמודדים או שופטים בתוכניות ריאליטי מוזיקליות, מאלו יש לנו שפע. או את אלו שפעם ב-20 שנה אנחנו שולחים עם אשכרה סיכוי ממשי לזכות באירוויזיון וכל המדינה נדבקת למסך. אז זה לא שהפסקנו לאהוב מוזיקה, אבל סתם זמרים? שמתארחים בתוכניות אירוח (גם תוכניות אירוח כבר אין באמת), קופצים לפרקי ספיישל בשעשועונים, מופיעים בקליפ, סתם באים לבקר מדי פעם כשיש להם שיר או אלבום חדש שהם רוצים לקדם?

כי מסתבר שאנחנו אוהבים זמרים, אבל לא את הזמרים המגובשים. בניגוד למה שהיינו חושבים – דווקא לא את הכוכבים. את הכוכבים אנחנו ניפגש בהופעות, ביוטיוב או בספוטיפיי, או בטיקטוק. אם אנחנו כבר מקבלים אנשים שרים בטלוויזיה, רצוי שהם יהיו אלמוניים – תנו לנו לראות את הכוכבים שלנו נולדים, ואז כבר נתעלם מהם. איך אהבנו את נטע ברזילי ב"כוכב הבא" ובאירוויזיון, זה כמה ששכחנו ממנה כשהיא הוציאה שיר חדש, והלכה לקדם אותו ב"טודיי שואו". כי אין אצל מי.

אל תוך הוואקום הזה, נכנסת תכנית אחת שמתעקשת בכל זאת לכבד את מוסד המוזיקאי. "קארפול קריוקי", הפורמט שהחל בתוכנית הלילה של ג'יימס קורדן התגלגל בישראל לתכנית האירוח המוזיקלית החמודה ביותר שקיימת, שחזרה השבוע לעונה שנייה (טכנית, מדובר בעונה שלישית, אבל הניסיון עם ניקי גולדשטיין לא האריך ימים) – וממשיכה לתת מקום בפריים טיים הישראלי לכיף, לסתם כיף כיפי לא מזיק בעליל.

אודי כגן, אחד הקומיקאים הכי אהובים בישראל נכון להיום, מוביל את זה ביד רמה כמי שיש לו אחיזה בשני העולמות של הסדרה: מצד אחד הוא מוזיקלי מאוד, ומצד שני הוא מצחיק עד הסוף. יש לו את היכולת להתחבר לרן דנקר ולריטה, לגידי גוב ולנסרין קדרי. יש בו משהו מאוד פשוט ונגיש, גם כלפי הקהל וגם כלפי האורחים שלו, שמייצר כימיה מיוחדת שמשתקפת היטב במסך. ובעיקר, יש משהו בתכנית הזאת שמזיז אותך. אוטומטית. גם אם אתה גמור מעייפות ב-03:48 בלילה (סתם מישהו, לא חשוב מי).

אחד הדברים היותר מציקים בריאליטי המוזיקלי הוא הניסיון לטשטש. לערבב את המוזיקה בסיפורים אנושיים שחוזרים על עצמם, בבדיחות חסרות טעם, בכריזמה או בניסיון לכריזמה של השופטים – ולא פשוט לתת למוזיקה לעשות את העבודה בעצמה. לא סומכים עליה להביא את הכיף והקשר עם הקהל לבד. וזה בדיוק מה ש"קארפול" עושה מצוין; לצד הדיאלוגים המקסימים (ואפילו כמה וידויים מעניינים שהיו עוברים בתור ראיון עיתונאי לעילא), היא מפנה את המקום לשירים. לפעמים, אפילו מעניקה להם לבוש חדש (שימו לב לביצוע מדהים של כגן עם שרית חדד ל"בחום של תל אביב", באחד הפרקים הראשונים של העונה הקודמת).

מפתה להיאחז במילים גבוהות כמו "התאגיד שוב נותן את הכבוד ליצירה הישראלית" (גם אם זה נכון), אבל אין סיבה. זה הרבה יותר פשוט מזה: אודי כגן והצוות של "קארפול" פתחו את המסיבה הכי מגניבה היום בטלוויזיה. זו תוכנית שמזמינה אתכם לזוז – וזזה בעצמה כל הזמן.