Time Outתל אביב הוא חלק מרשת Time Out Global — רשת מדיה בינלאומית הפועלת ב-360 ערים מרכזיות וב-60 מדינות ברחבי העולם. Time Out הוא אחד ממקורות התוכן המקיפים והאמינים ביותר בתחומי התרבות, הקולינריה, הבילוי ותיירות עירונית. התוכן, שמתעדכן 24/7, נכתב ונערך על ידי צוות עיתונאים מקצועי מקומי בישראל, בהתאם לסטנדרטים של Time Out העולמית.
הפגנה של ערבים ישראלים נגד טרור תתקיים באוניברסיטת תל אביב
ביום חמישי ה-22.10, תיערך באוניברסיטת תל אביב הפגנה של ערבים ישראלים נגד הטרור. "אני רוצה שהסטודנטים הערבים והיהודים יבינו שיש קול אחר בחברה הערבית, שגאה בזהות הישראלית"
את ההסלמה במצב הביטחוני קשה לפספס, כמו גם את התגובות שמתעוררות בקרב הציבור כלפיה, ושמגיעות מכיוונים שונים, חלקם מפתיעים – העיתונאית לוסי אהריש האשימה בשידור את חברי הכנסת מטעם הרשימה המשותפת בהסתה לאלימות, או עלי סלאם, ראש עיריית נצרת, שצולם צועק בכעס על העומד בראש אותה הרשימה, ח"כ איימן עודה.
מחר (חמישי, 22.10) צפויים ערבים ישראלים להפגין נגד הטרור באוניברסיטת תל אביב. על המודעות שנתלו בקמפוס האוניברסיטה לקראת ההפגנה, שתתקיים בכיכר אנטין הסמוכה לשער 7 ב-20:30, נכתב כי מדובר ב"הפגנת כבוד וגאווה נגד קולות ההסתה הערביים"."ההפגנה היא נגד הטרור הערבי, הפגנת הזדהות עם העם היהודי", מוסרת יוזמת ההפגנה, אנט חאסכייה. "זו הפגנה הקוראת לשותפות נגד הטרור הערבי הפלסטיני ביהודים".
הקול האמיתי. מתוך הכרזה בעמוד הפייסבוק
חאסכייה, ערבייה-מוסלמית חילונית ילידת עכו, עומדת בראש העמותה "הקול האמיתי" שמבקשת להשמיע את קולם של ערבים ישראלים ציונים, ושמסייעת בין היתר גם לצעירים מהמגזר הערבי המבקשים להתגייס לצה"ל או לשירות לאומי. שלושת ילדיה של חאסכייה שירתו בצה"ל, ובנה הצעיר אף השתתף במבצע צוק איתן כחייל גולני. לקראת הבחירות האחרונות, התמודדה חאסכייה בפריימריז של מפלגת "הבית היהודי". התכנית לעתיד היא להפוך את העמותה שבראשותה – למפלגה.
"אחרי כל פיגוע אני מתכנסת בעצמי, בוכה, מבקשת סליחה ומרגישה רע", מספרת חאסכייה. "תמיד רציתי לארגן אירוע כזה". ההפגנה עתידה להתקיים דווקא במקום בו נערכה השבוע הפגנה של התאים הערביים נגד הכיבוש – הפגנה שהפנתה אצבע מאשימה כלפי ממשלת ישראל. "הסטודנטים הערבים המהללים את השאהידים ויורקים לבאר ממנו כולם שותים", היא מסבירה. "במדינה אחרת היו נזרקים מאחורי סורג ובריח. אני רוצה שהסטודנטים הערבים והיהודים יבינו שיש קול אחר בחברה הערבית, הגאה בזהות הישראלית. גם אם יגיעו רק עשרה מפגינים, מבחינתי זה ניצחון על היריבים הקיצוניים ועל הח"כים הערבים והמסיתים למיניהם".
"ערבים נגד טרור" – הפגנה נגד קולות ההסתה הערביים יום חמישי – 22.10, בשעה 20:30 שער 7, אוניברסיטת תל אביב
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
אהלן מירי ברבירו, מנהלת העמותה העירונית מסיל"ה, שעוזרת לפליטים ולעובדים זרים. איך את מסבירה את זה שתוך חודשיים מתו חמישה תינוקות בגני הילדים בדרום העיר?
"שמע, המצב בבייביסיטרים האלה קטסטרופלי ולכן תינוקות מתים. למה פתאום חמישה בחודשיים? לזה אין לי הסבר. בחלומות הכי גרועים שלי לא דמיינתי שבוע כמו זה שעברנו, שבו נפטרו שני פעוטות אריתריאים".
איך הם מתו בדיוק?
"התינוקת שנפטרה בשישי שעבר נחנקה בעריסה שלה מבקבוק חלב שהשאירו לה בלי פיקוח, ועוד לא ברור מה קרה לתינוק שנהרג השבוע. אימא שלו באה לאסוף אותו בסוף היום ומצאה אותו שוכב מת על הבטן".
ההורים שאיבדו את התינוקות מאשימים את חבריהם לקהילה ברשלנות, או מבינים אותם?
"אלה אנשים שאיבדו את הילדים שלהם, אז ברור שאין להם יכולת לגלות הבנה למצב של הגננות. מצד שני, רוב אנשי הקהילה האריתריאית הם נוצרים מאמינים, אז יש להם מין קבלה דתית של האסונות האלה, שמפחיתה את מידת הכעס. ההורים ששולחים את הילדים שלהם לגנים האלה יודעים שהמצב שם מסוכן, אבל פשוט אין להם ברירה. אין להם כסף לשלם לגן מסודר".
מה הבדלי המחירים בין מחסן ילדים בלבנדה לבין גן במרכז העיר?
"הבייביסיטרים האלה עולים 300־500 ש"ח לחודש, ואילו התשלום לגן במרכז תל אביב יכול להגיע אפילו ל־4,000 ש"ח לחודש".
אתם במסיל"ה מדריכים חלק מהגננות בבייביסיטרים, ומנסים לשפר את התפקוד שלהן. אם תקבלו יותר משאבים, את מאמינה שתוכלו למגר את התופעה?
"אנחנו מדריכים גננות, עושים הסברה להורים, נותנים ציוד לגנים ועוד. העניין הוא שזה הגזר, וצריך גם מקל – ואין לנו את המקל בסיפור הזה, כי משרד הכלכלה שאמור לשלוח לגנים האלה באופן קבוע פקחים שיוודאו שהם עומדים בתקנים ופועלים לפי ההנחיות שלנו – לא עושה זאת. כל עוד משרד הכלכלה לא ישתף פעולה ברמת האכיפה, זה לא יעבוד".
הבנתי שיש לכם גם פרויקט בשם יוניטף, שמפעיל גנים משלו לפליטים ולעובדים הזרים.
"כן, זו יוזמה שצמחה מתוך מסיל"ה ומפעילה גנים לאוכלוסיות האלה במבנים של העירייה, אבל מדובר בסך הכל בשלושה מעונות שמאכלסים בערך 160 ילדים, לעומת כ־80 בייביסיטרים שמאכלסים 2,500 תינוקות".
תגידי, אפשר לעשות שירות לאומי במסיל"ה?
"היום לא. הייתה לי בעבר בת שירות אחת".
כי זה יכול להיות חלק מהפתרון: מתנדבי שירות לאומי מטעם מסיל"ה שיתפקדו כגננים וכגננות בבייביסיטרים האלה, אחרי שעברו הכשרה אצלכם.
"אם הייתה לי כמות של גננות בנות שירות, ברור שהייתי יכולה להכשיר אותן, אבל זה עדיין לא מספיק. הפתרון חייב להיות ברמת המדיניות, ואני לא מדברת על מדיניות כוללת של הממשלה לנושא מבקשי המקלט ומהגרי העבודה, אלא מדיניות ספציפית בנושא גני הילדים והפעוטונים לילדי האוכלוסיות האלה. המדינה פשוט חייבת לתת כסף עבור גנים מתאימים יותר".
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
בגיל 20 בלבד הפכה אילאיל לב כנען לאיט גירל של עולם התיאטרון, בזכות מחזה שכבש את פסטיבל עכו. בראיון היא מספרת איך הפכה את השירות הלאומי לאמנות ואיך מתמודדים עם כל זה
"לקחו לי כמעט שתי דקות להגיב אחרי שהקריאו את שמי בטקס הסיום של פסטיבל עכו, כזוכה בפרס הבימוי. הייתי בטוחה שזו טעות, או שלא קלטתי מה זה אומר. אני נשמעת נאיבית, אבל לא יצרתי את ההצגה מתוך מחשבה על פרסים", משחזרת אילאיל לב כנען את הרגע שבו הפכה מנערה שכתבה בשעות הקטנות של הלילה, לתפוח האדמה הלוהט של סצנת תיאטרון הפרינג'.
לב כנען, בת 20 בלבד, מעולם לא כתבה מחזה באורך מלא – שלא לומר ביימה אותו – כך שמקרה "מקלט #02" הוא סיפור סינדרלה נטול מירכאות. גם בסיום המפגש איתה, עדיין לא ברור אם היא זאבה אמביציוזית בעור כבשה, המסתירה תוכנית חומש לקריירה ארוכת טווח, או שהיא רק ילדה טובה מבית תל אביבי טוב (אב פילוסוף ומרצה ואם מורה לספרות קלאסית), שאיכשהו יריית הניסיון הראשונה שלה פגעה בול.
"מקלט #02", שנכתב אחרי תקופת שירות לאומי בת שנה במקלט לילדים בסיכון, אינו מחזה עלילתי מסודר אלא קולאז' סיטואציות ומחשבות. השחקנים בהצגה: אריאל בראון, אורי גוב, ארנון רוזנטל ויעל בניה, למדו עם לב כנען בבית הספר לאמנויות עירוני א', והם נטולי כל ניסיון רשמי קודם במשחק. הארבעה מגלמים דמויות שונות של ילדים שהגיעו, כל אחד מסיבותיו, למקלט הסגור שבו הם מתבקשים להעביר פרקי זמן משתנים כשהם מנותקים ממשפחותיהם וחבריהם. זאת אחרי שרשויות הרווחה החליטו שהישארותם בבית מהווה עבורם סיכון.
לב כנען מקפידה להימנע מפירוט הרקע האישי של כל ילד, ומתמקדת בכאן ועכשיו; במתרחש בין קירות המקלט, ובאופן שבו כל ילד מתמודד עם המציאות הבלתי אפשרית שנכפתה עליו. היות ואין למחזה התחלה ואמצע, אין לו גם סוף. הסיפור לא באמת נגמר, ועל כל ילד שעובר לשלב הבא (פנימיות, משפחות אומנות) מגיע אחד חדש.
אילאיל לב כנען. צילום: יולי גורודינסקי
"כשהתחלתי שירות לאומי והייתה לי אופציה להדריך במקלט, בחרתי בה בלי לחשוב פעמיים", נזכרת לב כנען, "אני אוהבת ילדים ובמקלט הזה, שאסור לי לתת פרטים מזהים על מיקומו וממילא הוא כבר נסגר, היו ילדים מדהימים. הם היו בגילים שונים והגיעו מרקע שונה, כשלכולם דבר אחד משותף – ההחלטה של רשויות הרווחה שמסוכן עבורם להישאר בבית בעקבות סוגים שונים של התעללות או הזנחה הורית. אחד הדברים הראשונים ששמתי אליהם לב זה שהם לא שמחו להיות במקלט, בלשון המעטה. בלי קשר לכמה שהיה להם קשה בבית שממנו הוצאו. רובם היו רדופי אשמה וחשבו שהם אלו שהיו לא בסדר. אין כוונה להרגיל אותם לחיים במקלט, כי זה מראש מקום זמני, אך בתוך סיר הלחץ הזה עדיין צריך לתת להם מסגרת, כללי התנהגות ברורים ומעל הכל תחושת ביטחון".
מתי התחלת לתעד את חוויותיך במקלט בכתיבה?
"רק אחרי שסיימתי לשרת שם. הייתי חייבת להתנתק לתקופה מההוויה התובענית הזו לפני שיכולתי להתחיל לכתוב עליה. גם לא ניסיתי, בשום צורה שהיא, לכתוב יומן או זיכרונות. לא השתמשתי בסיפורי חיים אמיתיים של הילדים שהכרתי שם. המטרה הייתה קודם כל להוציא מתוכי את כל המחשבות והרגשות. זה התחיל כתהליך אינטימי שלי עם עצמי, אפילו בן הזוג שלי לא ידע מה אני כותבת, אבל כן חשבתי מההתחלה על תיאטרון. רציתי להעלות את המודעות לנושא, למה שעובר על הילדים האלה".
בחיי היומיום לב כנען גרה בפלורנטין, ממלצרת לפרנסתה בזמן לימודים לתואר ראשון בפילוסופיה, מופיעה במועדונים קטנים בשירים שכתבה והלחינה וגם משחקת בהצגת הפרינג' "רפול והים" שכתבו נועם ענבר ויונתן לוי ובה מככב מנשה נוי. "התחלנו חזרות על 'רפול' מיד אחרי פסטיבל עכו, וזה היה הכי טוב עבורי", היא אומרת, "עברתי מפרויקט שכולו עליי, להצגה שבה אני חלק מאנסמבל ומישהו אחר מביים אותי. זה נהדר לאיפוס".
מתי החלטת לפנות לפסטיבל עכו עם "מקלט #02"?
"הראשונים שהצטרפו לפרויקט היו ארבעת השחקנים, את כולם אני מכירה מכיתה א'. אני הולכת לפסטיבל עכו מילדות אז חשבתי – למה לא בעצם? עברה כמעט חצי שנה לפני שקיבלנו תשובה חיובית. אני חייבת המון לחופש האמנותי שנתנו לנו. הם לא ניסו אף פעם להציע שינויים במחזה, או בדרך שבה בחרנו להציג אותו".
היו רגעים שבהם חשבת שאולי זה גדול עלייך? שקלת לבקש סיוע מבמאי או מכותב מנוסה יותר?
"כולנו האמנו במה שעשינו. אני קיבלתי קרדיט סופי על הבימוי, אבל כל דבר שהגיע לבמה היה תוצר של שיתוף פעולה וכל שחקן תרם משהו שרק הוא היה יכול לתת. אני מודה שהיו רגעים בעכו, בשיא הלחץ של ההכנות האחרונות, שרק רציתי שיעזבו אותי לבד, אבל זה תמיד עבר בבוקר שאחרי. בעיקר כשהתחילו תגובות אוהדות של קהל בהצגות".
מה הלאה? עבודה בתיאטרון הרפרטוארי?
"לא נראה לי שכבר בשלב הזה. למה, זה מה שאני אמורה לעשות"?
מאור זגורי, שיר גולדברג, שי פיטובסקי. כולם התחילו בפרינג' וסללו דרך ללב התעשייה.
"עוד לא החלטתי מה יהיה הדבר הבא. יש כמובן מחשבות ותוכניות, ואני כן בחורה אמביציוזית, אבל לא ממקום של כיבוש העולם. בתקופה הקרובה אני רוצה להשקיע בעיקר בהמשך הקידום וההרצה של 'מקלט #02' וקצת יותר במוזיקה שלי. לגבש הרכב נגנים עשיר יותר ולראות לאן זה יוביל. המחזה הבא עוד לא כתוב, אם זו השאלה".
"מקלט 02", תמונע, שלישי (13.1), 20:00
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
