Time Outתל אביב הוא חלק מרשת Time Out Global — רשת מדיה בינלאומית הפועלת ב-360 ערים מרכזיות וב-60 מדינות ברחבי העולם. Time Out הוא אחד ממקורות התוכן המקיפים והאמינים ביותר בתחומי התרבות, הקולינריה, הבילוי ותיירות עירונית. התוכן, שמתעדכן 24/7, נכתב ונערך על ידי צוות עיתונאים מקצועי מקומי בישראל, בהתאם לסטנדרטים של Time Out העולמית.
שמעון אדף רק בן 45 וכבר זוכה לערב מחווה לציון 20 שנים מצאת ספרו הראשון, "המונולוג של איקרוס". עכשיו הוא גם עשוי להיות הראשון שיזכה פעמיים בפרס ספיר לספרות. ריאיון
כמעט בלי לשים לב, עברו כבר עשרים שנים מצאת ספרו הראשון של שמעון אדף, "המונולוג של איקרוס". ברביעי (20.12) יתקיים ערב מיוחד לכבודו במסגרת פסטיבל תל אביב לשירה, בהשתתפות גלעד כהנא, שלומציון קינן, דבל'ה גליקמן, כנסיית השכל, אלי אליהו, ניר ברעם ונוית בראל. הספר, שכבר עם צאתו נחשב להישג משמעותי וסימן את אדף כאחד מהקולות המבטיחים והמקוריים בשדה הספרות, הוא יצירה יוצאת דופן מבחינה לשונית, סגנונית ותמתית. זהו ספר בכורים מפתיע המשתמש בכלים מיתיים וספרותיים כדי לתאר מציאות יומיומית קשוחה ואפורה, המציאות של עיירות הפיתוח ובאופן יותר ספציפי – שדרות. כל זאת פרי עטו של בחור צעיר, בוגר ישיבה, שבאותם ימים רק השתחרר מהצבא ועבד במפעל לסריגים.
היום שמעון אדף מצוי במקום אחר. בשנה האחרונה הוציא שני ספרים: "שדרך" ו"קום קרא". האחרון נבחר לרשימה הקצרה שלפרס ספירואם יזכה, תהיה זו הזכייה השנייה עבור אדף. בנוסף הוענק לו השנה פרס ניומן לספרות עברית.
"בחודשים האחרונים הכל עומד בסימן של סיכום, כך זה מרגיש. כשקיבלתי את פרס ניומן אמרתי שזה מרגיש מאוד מוזר שאני זוכה בפרס 20 שנה אחרי שפורסם הספר הראשון. ואני גם ככה מרגיש שאני צריך לעבור עכשיו שינוי קיצוני ככותב. אז איכשהו זה יושב לי טוב, אני אומר 'אוקיי, זה מסכם תקופה בפרוזה ובשירה עכשיו אפשר לזוז הלאה'".
איך אתה מרגיש היום לגבי "המונולוג של איקרוס"?
"אני מאוד לא אוהב להסתכל אחורה. אחד הפחדים הכי גדולים שלי זה לעמוד במקום או לחזור על עצמי. הרגשות היחידים שיכולים להיות לספר כזה הם נוסטלגיים. אני לא יכול לראות אותו בצורה שלא מחזירה לי את הרגעים של הכתיבה עצמה. הספר התגבש כשהייתי מאוד צעיר ואלו חוויות שנטמעות נורא חזק. זה ספר שנכתב בבדידות איומה. לא הייתה לי בדיוק שיחה עם אנשים ועבדתי במקומות שלא הרגשתי שייך אליהם. אני בעיקר זוכר את עצמי משתמש בשירים כאמצעי הגנה בפני העולם. קשה לי להעריך אותו. זה משהו שעבר, זו איזושהי עדות לאדם שהייתי, לפרק זמן שחייתי. הוא שייך לזמן אחר ולאדם אחר".
שמעון אדף (צילום: רונן ללנה)
בספר אתה הופך את שדרות למקום מיתי.
"זה הפרוייקט שלי לאורך כל השנים. גם בדברים האחרונים. אבל שם השתמשתי באמצעים שמצאתי אצל אחרים ולא אמצעים שהמצאתי בעצמי".
מה ניסיתי לעשות בספר הזה?
"אם יש משהו שאני יכול להגיד על עצמי בוודאות באותן שנים, זה שכן ניסיתי להתנתק מהשפה של אבא שלי, מהעולם שלתוכו גדלתי. רציתי לנסות ולבדוק דרך השירה מי אלה האנשים שגדלתי איתם, מה זה המקום הזה. איך הופכת חווית האי-שייכות שלי למקום לחווית שייכות בזה שאני בעצם מנסח מחדש את המקום בשפה. אז זה היה כפול: מצד אחד חיפוש אחר מושאים ראויים לשירה ומצד שני אחר שפה שמתאימה לשירה שלי, ויש שם התנגשות אני חושב. ההתנגשות היא בין השפה האוניברסלית לבין הפרטיקולריות של המקום והעובדה שלמקום הזה הייתה לשון, רק שלא חשבתי שהלשון הזאת מתאימה לשירה. ובאמת אני חושב שהדרך העיקרית שבה צריך לפענח את הלשון, את ריבוי הלשונות, לשון הקודש למשל או הסלנג של שדרות, זה באמצעות פרוזה. זאת הפעולה במרחב רב קולי. יש בספר ניסיון לייצר קול אחד, קול שלי, קול של אינדיווידואל שעומד ואומר "אני" במרכז כל הדברים האלה. באיזשהו מובן זה יצר קול לא אחיד דווקא. זה מה שאני יכול להגיד כמתבונן מבחוץ".
האם משקל הכתיבה עבר מבחינתך באופן מכריע לפרוזה?
"כן. מבחינת השאלות שאני מתמודד איתן ככותב, אז הפרוזה, ברחבות שלה, ביכולת שלה לעבור פאזות במהירות – היא מספיק גדולה שאתה יכול להמציא עולם ליד זה ועוד עולם לידו ולבדוק אפשרויות שונות של קיום – הפרוזה הרבה יותר טבעית לי. אבל לא מבחינת השאלה הלשונית שלי. מבחינתי אני תמיד מחפש בלשון את האירוע החד פעמי שבו מתגבש איזה תואם בין המצב הפנימי, בין איזה סידור של תודעה, לבין הלשון שמתארת את ההרגשה הזאת. את זה מאוד חיפשתי בספר בראשון. והחיפוש הזה ממשיך אבל אני מרגיש שבשביל להגיע אליו יותר ויותר אני צריך את השכבות האלה של הפרוזה את הפיגומים את הקתדרלות, צריך לבנות את כל חלל התהודה בשביל להגיד משפט אחד שיהדהד".
מה היו ההשפעות העיקריות עליך כשכתבת את "המונולוג של איקרוס"?
"הספר כולו שומר את העקבות של מה שקראתי ושמעתי אז. זה ספר שבמובן הזה לא מסתיר את ההשפעות שלו. להפך. הוא מנסה לשבת בתוך רשת. קראתי הרבה ספרי מדע בדיוני ופנטזיה, שמעתי הרבה מוזיקת רוק. זאת תחושת הניכור והקריעה מהעולם. חוסר היכולת לדבר. וכמובן קראתי הרבה שירה מודרניסטית, שירה מתורגמת יותר משירה עברית. גם שם האתוס היסודי של השירה הזאת הוא הכינון של העצמי באמצעות מאבק אינסופי בכל השפות שמציעים לך מבחוץ. כל הזמן העצמי צריך להיאבק להלחם. אתה צריך כל הזמן לסלול לעצמך דרך חדשה. אתה צריך ללכת לאנשהו".
היום, כאמור, אדף נמצא במקום אחר, אבל את ההצלחה שלו עם טרילוגיית "ורד יהודה" וסדרת ספרי הבלש אליש בן זקן צריך לראות בהקשר של החיפוש המתמיד שלו. גם בוועדת פרס ספיר מבינים את זה, ובאופן אולי לא מפתיע הוא נכנס שוב לרשימה הקצרה של פרס ספיר. "אני לא תולה תקוות יותר מדי ברשימה הזאת", הוא אומר, "זכיתי כבר. למרות שזה ספר חדש וצריך לשפוט אותו בלי קשר להיסטוריה שלי. אם הוא מספיק טוב הוא צריך להיות שם. אם הוא לא מספיק טוב הוא לא צריך להיות שם". אם אדף יזכה, הוא יהיה הראשון לזכות פעמיים בפרס – ואת זה נגלה ב-22 בינואר.
← ערב מחווה לשמעון אדף יתקיים ברדיו EPGB, שד"ל 7 תל אביב, רביעי (20.12) 20:00, 30 ש"ח
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
אין הרבה פינות בתל אביב שלא נכתב עליהן בספרים (ואין הרבה פינות שכתבו עליהן כל כך הרבה כמו פינת דיזנגוף-המלך ג'ורג'). אספנו כמה ציטוטים תל אביביים אהובים למפה ספרותית. שוטטו להנאתכם במרחב הוירטואלי או קחו איתכם את הספר וצאו להלך ברחבי העיר
כחול– זכרון דברים / יעקב שבתאי אדום– דולי סיטי / אורלי קסטל בלום חום– נבלות / יורם קניוק ירוק– שירת הסירנה / עירית לינור צהוב– קילומטר ויומיים לפני השקיעה / שמעון אדף סגול– ספרים נוספים
לצפייה מיטבית הגדילו את המפה על ידי לחיצה על המרובע המקווקו:
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
קוראים את העיר: הפגשנו מוזיקאים ושפים עם הכותבים האהובים עליהם
לכבוד שבוע הספר, הוצאנו חמישה אנשי תרבות לדייט עם כותבים שהם אוהבים. אז מתי עלמה זהר הרגישה סוגה נמוכה, למה סטרייטים הם גזע מוגבל והאם כל המשוררים דתיים?
ערן צור, בן 51, מוזיקאי.אלבומו האחרון, "המסלול המואר", יצא ב־2016
דורי מנור, בן 45, סופר, משורר ומתרגם.ב־2015 פרסם את "נפלאתה", אסופת שירה להט"בית שערך יחד עם רונן סוניס
הלחנת שיר אינה דבר מובן מאליו. דורי מנור (מימין) וערן צור (צילום: נטע לאופר)
"בואו בנים" הוא אולי השיר הפרובוקטיבי ביותר שכתב דורי מנור, שבאופן כללי אינו משורר פוריטני במיוחד. לאורך שישה בתים ארוכים הוא מזמין למיטתו את שלל סמלי הגבריות הישראלית, מנערי גבעות ולוחמי צה"ל ועד למתאמני כושר שתזונתם מבוססת על משקאות חלבון. דווקא את השיר הזה הלחין המוזיקאי ערן צור, שהפך לפזמון את המשפט "…סטרייטים הם גזע מוגבל. עובדה!".
"זה הוּק היסטרי, המשפט הזה", צוחק צור, אחרי שהשיק עם מנור כוסות יין לבן. "לא כיוונת אותי אל 'בואו בנים', אבל השיר הזה כיוון אותי אליו. כל אמירה בו היא בעלת כוח, מסוג השירים שאתה לא צריך להוסיף להם דיסטורשן כי המילים הן הדיסטורשן. אמנם אני לא חי בעולם הגייז, אבל 'בואו בנים' סקרן אותי כיוון שהתעמת עם סמלי הגבריות הישראליים. אני רואה את המשפט על הסטרייטים כסאטירה שרוצה לתת לך איזו סטירה קטנה, כדי שתתעורר. איך אתה רואה אותו?"
"זו מין אמת כללית ועל זמנית כזאת, לא?", צוחק מנור. "היום יצא לי לקרוא את השיר הזה ברדיו וראיתי את הטכנאי יושב ומחוויר שם. די נהנתי", הוא מודה. "כששרת את השיר הזה באירוע שעשינו בזאפה לכבוד הספר שלי 'אמצע הבשר', כל הקהל התחיל לחזור על הפזמון בקולי קולות. זה היה מדהים. ברור שזו סאטירה, אני לא חושב שכל הסטרייטים הם מוגבלים, אבל בהחלט רציתי לנסות לקעקע ולערער כמה דברים בתפיסת הגבריות פה, ולזה התכוונתי מאוד ברצינות".
צור, בן של מורה לספרות, הוא מהבולטים במלחיני השירה בתרבות הישראלית. בשנות ה־90 הוציא את האלבום "אתה חברה שלי" משירי יונה וולך, שהפך למיתולוגי. "אתה לגמרי לא מלחין שירה באופן המסורתי של הלחנת שירה", מעיר מנור ומדגיש ר' מתגלגלת במילה שירה. "לא כמו שבדרך כלל מלחינים פה שירי משוררים. היה לך מובן מאליו שלא תיכנס לאופן הזה?"
צור:"אני אוהב ומעריך מאוד את הדור של יוני רכטר ואברהם חלפי, אבל זו לא השפה המוזיקלית שאני מדבר בה. אחרי הרבה מאוד שנים של עבודה ויצירה, אני כבר לא רואה את ההבדל בין שירה לפזמון. הגרעין הוא אותו גרעין, אני ניגש לטקסט ומחפש את המוזיקליות שבו, הסדק שדרכו אני יכול לחדור פנימה, ואז פתאום הכוחות של הצלילים פועלים על המילים, והמוזיקה מובילה אותך בצורות מאוד ברורות".
מנור:"עצם העניין של הלחנת שירה הוא לא מובן מאליו. באופן קצת גס – זו המצאה די ישראלית. בוב דילן היה במשך 50 שנה חבר קרוב של אלן גינסברג ולא חשב להלחין שיר שלו".
צור:"יש גם הבדל גדול בין כתיבה, כשאדם יושב לבד עם עצמו בחדר, לבין העשייה המוזיקלית. מוזיקאים עובדים יחד, אתה עומד בחדר חזרות עם גיטריסט ומתופף וקלידן, ובעיניי זה אחד הדברים היפים במוזיקה. איך אתה, כמשורר, מתייחס לדבר הזה? אתה מרגיש לבד?".
מנור:"אני מזדהה מאוד עם הצורך לעבוד בחברותא, זה חסר לי מאוד ככותב. כשאני כותב שיר אני מסתיר אפילו מעצמי שאני כותב אותו. בן הזוג שלי לא יודע שאני כותב שיר, זו כמעט אמונה תפלה כאילו שאם הוא יידע זה לא יעבוד. מצד שני, קהל חשוב מאוד כדי להשלים את היצירה. ברור שקהל של שירה הוא מצומצם בהכרח, וזה לא רע כשלעצמו. יש לי איזו חיבה כמעט אליטיסטית, סליחה על המילה, לאזוטריות של שירה כתובה. זה בסדר גמור מבחינתי, אני לא חושב ששירה אי פעם פנתה לקהלים גדולים, אבל אחת הסיבות שאני מרבה לשתף פעולה עם מוזיקאים היא שברגע ששירה עולה על במה, היא יכולה להשפיע ולהדהד".
"אתה יותר תרבותניק. אני כולי וואחש, יושב ואוכל"
ישראל אהרוני, בן 67, שף,מחבר ספרי בישול ומגיש תוכניות אוכל
גיל חובב, בן 55, מחבר ספרי בישולומגיש תוכניות בישול
התלהבות של ילדה בצופים. ישראל אהרוני (מימין) וגיל חובב (צילום: איליה מלניקוב)
מי שנקלע לביתו של השף ישראל אהרוני בתל אביב הופתע ודאי כששכמע שאגות צחוק אימתניות מכיוון השירותים. במשך כ־15 שנה נח שם על מדף הספר "מטבח משפחתי" שכתב גיל חובב ושבו שזר את חיי משפחתו עם מתכוני האוכל הספרדי, הפשוט והבסיסי שעלה על שולחנה. לדברי אהרוני, ההומור המטורף וסיפורי האוכל של חובב הפכו לקאלט במשפחתו. "אבל אני חייב לשאול אותך משהו", פונה עכשיו השף לעיתונאי האוכל הידוע. "אנחנו יודעים מזמן שלאוכל יש הקשרים רחבים יותר מהדבר עצמו – הוא מגדיר זהות, הוא מלא בזיכרונות משפחתיים, וכל שף נחשב חייב להתהדר בסבתא בשלנית שהיא אקססורי נחשק".
חובב:"שם גנרי – עזיזה".
"בדיוק", צוחק אהרוני. "וברור שהמתכונים ב'מטבח משפחתי' כתובים באהבה וגעגוע. אבל אם מנקים אותם מההקשרים הנוסטלגיים, אתה חושב שהם מחזיקים בפני עצמם?"
חובב:"האמת שהתכוונתי לשמור את המתכונים פרימיטיביים, כמו שסבתא שלי בישלה אותם. לא עם הטעויות, אבל עם הוואחשיות והטעם הנפלא. האוכל אצלנו היה פשוט עד מבוכה", הוא מודה. "בבתים אחרים נתנו לאוכל יותר כבוד, ואני עד היום מפצה על זה בבישול ובהתעסקות באוכל".
המפגש הנוכחי בין השניים, במסעדת אורנה ואלה, הוא ממש לא דייט ראשון. הכתבה הראשונה של חובב אי פעם, בעיתון "כל העיר", הייתה על הספר "מבשלים בשר" של אהרוני והמסעדן שאול אברון. לאחר מכן הצטלבו דרכיהם ככותבי מדורים ב"ידיעות אחרונות", שם נחשף ההבדל המהותי ביניהם – הפלספן מול הגרגרן, אם תרצו. "אתה יותר תרבותניק ממני", מצהיר חובב. "רואה את כל ההקשרים התרבותיים של המזון, האלכסונים שעוברים בדרך המשי, ואני כולי וואחש, יושב ואוכל. אני זוכר שפעם כתבת טקסט עם אלוזיות תרבותיות על האוכל כאמנות, ואני אמרתי לך: 'אהרוני, בחייך, זה אוכל. אם זו אמנות, זו האמנות היחידה שמחרבנים אותה', ואתה ענית לי: 'אם זה נכון, אני יודע עם המדור של מי ינגבו בסוף'".
אמנות או לא, שניהם מסכימים שספרי בישול הם ז'אנר שגמר את הסוס. "בארצות הברית אומרים לי שזה עדיין עובד, אבל הישראלים עברו כבר מזמן לגוגל וליוטיוב", טוען חובב. "אפרופו דברים שעבר זמנם, מה פתאום החזרה הזאת למסעדנות, יא משוגע?!", הוא נרעש פתאום.
"זו שאלה שאני גם שואל את עצמי", מחייך אהרוני. כמעט עשר שנים מאז סגר את מסעדתו האחרונה הוא פתח לאחרונה את הירו ראמן בר – מסעדה על טוהרת אוכל אסייתי עז טעם. כשהוא לא מנשנש דגי טונה ביפן עם גידי גוב, הוא פוקד מדי יום את סניפיה של הירו במתחם שרונה ובלבונטין, מייעץ ללקוחות מה להזמין ועף על החוויה.
"לא ברור איך זה קרה, אבל אני נהנה מכל רגע. המסעדה הזאת הפוכה מכל מה שעשיתי קודם. אם בתפוח זהב הגשתי אוכל עילי על צלחות פורצלן מצרפת, הכי פומפוזי שיכול להיות, בהירו יש אוכל זמין, מהיר, כיפי, בלי שום מעוּנבוּת".
חובב מניד את ראשו כלא מאמין. "למה שמחתי כל כך לפגוש אותך? אתה פוליאנה", הוא קובע. "יש לך התלהבות של ילדה בצופים. אתה מבוגר ממני באיזה עשור ומתנפל על דברים בשמחת חיים שאני כבר קשיש מכדי לזכור. לכן זה נראה לי כל כך מטורלל – בתקופה שכולם בורחים ממסעדות כי זה מנוון או קשה מדי, אתה קופץ ראש, ועוד להרפתקה שמעולם לא עשית קודם".
"לפעמים יש לי פחות מדי מגע עם אנשים מבחוץ"
ננה שרייר, בת 49, מסעדנית.בשנה שעברה יצא הסרט "איכן שפועם ליבך", המתעד את חיפושיה אחר אמה הביולוגית
יהודית קציר, בת 53, סופרת ועורכת.ספרה האחרון, "צילה", יצא לאור ב־2013
היום מרחמים קצת על סופרים. יהודית קציר (מימין) וננה שרייר (צילום: דין אהרוני רולנד)
מילים מפוזרות בכל חור בננוצ'קה, המסעדה והאימפריה של ננה שרייר. על המפיות מודפסים קטעי שירה, בשירותים תלויים קטעי יומן, ומאחורי הבר מכריז שֶלט "הלכתי להתפלל, תכף אשוב". "אני חושבת שבכל אחד יש שירה, גם אם הוא לא מודע לה", משתפת שרייר. "בכל בן אדם שמתבונן. אני מאוד נהנית להקשיב גם לאנשים הכי רגילים, טבחים או מובילים, שפתאום השירה יוצאת מהם".
שרייר הילדה בכלל רצתה להיות סופרת. הפחד להיות מופנמת מדי, או שלא תצליח להתנהל בעולם המעשה, הוא שגרם לה לבחור בסוף בקריירה תובענית של מסעדנות וחיי לילה. כשהיא מתיישבת מול הסופרת והעורכת יהודית קציר, המשיכה שלה לעולם הכתיבה ניכרת מאוד. שרייר מציפה את קציר בשאלות סקרניות ומדויקות, מגישה לה שמפניה וצלחות חינקלי, וכאילו בוחנת איתה איזה געגוע לתשוקה לא ממומשת.
"יש לי חבר עורך דין שתמיד אומר לי שהתמזל מזלי", פותחת שרייר, "כי אני עובדת עם אנשים ברגעים הטובים שלהם, של המנוחה, ולא מתעסקת בריב ומדון. אבל מבחינת עומס ופתרון בעיות, העסקים האלה תמיד עומדים על כרעי תרנגולת", היא משתפת. "אין מנוחה באמת. מההיבט הזה מעניין אותי המקום של סופרת, שהמילים הן בשליטתה באיזשהו מקום. יש פחות לחץ מבחוץ, לא?".
קציר:"לפעמים התחושה היא שיש לי פחות מדי מגע עם אנשים מבחוץ. מצד שני לא הייתי עומדת בסטרס של פתרון בעיות יומיומיות כמו שאת עושה. יש בי משהו שגם צריך את ההסתגרות הזאת, שמכור לשקט. כשיש לי מדי פעם איזו הרצאה או סדנה, אני נלחצת. לשמחתי זה לא קורה הרבה מדי".
אבל במצבו הנוכחי של שוק הספרים, יש מעט מאוד כותבים שיכולים להרשות לעצמם להסתגר בחדר העבודה. "כשהספרים הראשונים שלי יצאו, לא הייתה תחרות כמו שיש היום", מספרת קציר. "לא היה אינטרנט, בקושי הייתה טלוויזיה, והספרים נמכרו בעשרות אלפים. כל העולם הזה היה הרבה יותר רווחי, וגם יותר מוערך".
שרייר:"אבל זה בטח מין גלים כאלה. זה חייב לחזור, לא?"
קציר:"אני לא יודעת. אני חושבת שהיום הטלוויזיה החליפה את מקומה של הספרות בלתפוס את הנפש, את העניין. פעם להיות סופר היה וואו, והיום בעיקר מרחמים עליך קצת, כי אתה בטח מרוויח נורא מעט".
שרייר כואבת את הדברים כאילו היא זו שמתפרנסת מספרות. היא מגדירה את עצמה כ"צרכנית אובססיבית של ספרים", ואחד מספריה של קציר – "למאטיס יש את השמש בבטן" – הוא טקסט מכונן עבורה. "הוא מלווה אותי לאורך כל החיים", מעידה שרייר. "תשמעי, את נוגעת. את נצרבת בתודעה, קטעים משם הלכו איתי בהרבה מסיפורי האהבה שלי".
קציר:"אני חושבת שהתפיסה שלי לגבי אהבה הרבה יותר פסימית היום. אני פחות יכולה לכתוב מהמקום הפועם הזה, המתפעם והנרגש והמאמין. אני הרבה יותר מפוכחת".
שרייר:"אז מה את חושבת על אהבה היום? איזו צורה יש לה?".
קציר מתלבטת הרבה לפני שהיא עונה. "אהבה רומנטית נוכחת מאוד כשחווים אותה, מאוד אמיתית וקיימת, אבל היא מתכרסמת. היא נגמרת, מתקלקלת ומאכזבת. כרגע אני בתפיסה שטוב היות האדם לבדו, כי הוא לבדו בין כה וכה".
שרייר:"אני חייבת להגיד שאני מסכימה איתך. אחרי שאת חווה הרבה דברים את מבינה שהקשר תמיד יציף לך כל כך הרבה רצונות שלנו שלעולם לא יתממשו, ולעולם יתנגשו עם האדם השני, שגם הוא מוצף".
קציר: "אני חושבת לכתוב איזה המשך ל'מאטיס', רק שהוא לא יהיה שמח".
העיניים של שרייר נדלקות. "וואו, זה יהיה מדהים!", היא קוראת. "וזה בסדר, זה ממש בסדר להגיד גם את מה שבאמת קורה. אנחנו יותר מדי ניזונים מדימויים… כסופרת את בטח יודעת את זה. ואת תמיד מוזמנת לבוא לפה בערבים", היא מוסיפה. "לשבת איתי לדרינק על הבר, לשמוע את המיית הכוסות… אגב, מה המילה שאת הכי אוהבת?".
קציר: "לא חשבתי על זה אף פעם. לך יש מילה שאת הכי אוהבת?".
שרייר: "כן, יש לי. כיסופים. והמיה".
"בשבילי השיא של הכתיבה הוא תמיד שירה"
נעמי חשמונאי, בת 32, מוזיקאית ומשוררת.הוציאה בשנה שעברה את אלבום הבכורה "שמונה שורות"
שמעון אדף, סופר ומשוררזוכה פרס ספיר. ספריו האחרונים, "שדרך" ו"קום קרא", ראו אור השנה
מערכת יחסים מורכבת עם הדת. נעמי חשמונאי ושמעון אדף (צילום: דין אהרוני רולנד)
"אני חושבת שאין דבר כזה משורר לא דתי", חורצת המוזיקאית והמשוררת נעמי חשמונאי כבר בדקות הראשונות של המפגש שלה עם שמעון אדף. "כל המשוררים הם רוחניים. העיסוק ביצירה מאמין כהנחת יסוד שיש איזשהו סוד, משהו בלתי מובן בעולם, ואז המילים מנסות לגרד אותו".
ומי שמאמין בסוד הזה, היא גילתה, עלול להפחיד. בשירהּ "אישה עם כיסוי ראש", שמאות אלפים צפו בו כשהפך לסרטון בסדרת "כאן שיר" של התאגיד, חשמונאי מטיחה: "אִשָּׁה עִם כִּסּוּי רֹאשׁ מְהַלֶּכֶת אֵימָה עַל הָעוֹלָם / כְּאִלּוּ אוֹמֶרֶת לַמֶּרְחָב – הִסְתַּכְּלוּ בִּי, הִסְתַּכְּלוּ בִּי/אֲנִי הוֹלֶכֶת לֶאֱכֹל אֶת שְׁאֵרִית הַחִלּוֹנִיּוּת שֶׁלָּכֶם". אבל אין לטעות בה. למרות החזות הדוסית למהדרין, היא חזרה בשאלה בגיל 15, בעטה בכל מה שגדלה עליו, עד שעשתה דרך פתלתלה מאוד חזרה לכיסוי הראש.
אדף, שמתנגד לתיוגים אבל אין ברירה אלא להציג אותו כסופר ומשורר, זוכה פרס ספיר ואחד הפוריים בכותבי ישראל, גדל בבית עם חינוך דתי "מאוד משוכלל". עם השנים הוא הפך "כופר להכעיס", ואף על פי שלראשו שלו אין כיסוי – גם הוא מעיד על מערכת יחסים מורכבת עם הרוחניות היהודית. עם זאת הוא אינו מסכים לקביעתה שכל המשוררים רוחניים. "אני יכול לחלק בין יוצרים שמוּנָעים מתחושת סוד עמוקה מאוד, ובין שירה שתפיסת העולם שלה היא לגמרי מטריאליסטית ובעצם מתעסקת רק בגלוי ובמה שישנו", הוא אומר. "זה יכול להיות מעניין, זה יכול אפילו לעורר אצלי הזדהות, אבל לרוב אני לא אחזור לקריאה נוספת. אישית, עם השנים בחרתי לחזור ולקיים אורח חיים שהיום היו קוראים לו 'מסורתי', אף שאני לא אוהב את המילה הזאת".
חשמונאי:"למה לא? כי היא מתפרשת כפשרנות?".
אדף:"כי זו דרך להגיד ליהודים שהגיעו מארצות ערב והאסלאם שהם לא דתיים. יש להם חוויה דתית לגמרי אף שהם לא מקיימים את כל ההלכות שנקבעו עלי די… מי בדיוק? אז הם נוסעים בשבת וגם הולכים לבית הכנסת. הם מאמינים שאלוהים קיים ומכוּונים לשׂיג ושיח עם האלוהים הזה. מה יותר דתי מזה?"
הכתיבה של אדף, כמו האיש עצמו, מסרבת להיכנס להגדרות. "אני מרגישה שגם הפרוזה שלך היא שירה", משתפת חשמונאי. "אני אוהבת מבע את מבע הלשון והעושר האינסופי של הכתיבה שלך, ואף שכתבת עשרה ספרי פרוזה ושלושה ספרי שירה – התחושה שלי היא שאתה יותר משורר מאשר סופר".
אדף:"אני שמח שאת אומרת את זה, כי בשבילי השיא של הכתיבה הוא תמיד שירה. הרגע שבו קורה האירוע הראשוני, החד פעמי, כשהלשון עומדת בפני עצמה ולא חייבת להתייחס לעולם – הוא הכי מעניין אותי. אבל שירה לירית הרבה פעמים מבוססת על התפרצות של העצמי, ואני מרגיש יותר ויותר שהעצמי שלי לא נגיש. יש יותר מדי רעש, התודעה שלנו היא זירת מאבק עכשיו. זה משהו שהתחזק עם השנים ולא חוויתי לפני עשר או 20 שנה. מהאזנה לאלבום ולטקסטים שלך, מעניין אותי איך זה אצלך", הוא פונה לחשמונאי. "היחסים עם העצמי פשוטים יותר? כשאת אומרת 'אני', את מתייחסת לעצמך? מבטאת את כולך או צד מסוים בך?"
חשמונאי:"השאלה הזאת הוצפה דווקא לא עם השירים של האלבום, שם הביטוי העצמי הרגשי והרוחני היה יותר נובע וישיר, אלא ב'אישה עם כיסוי ראש' שפרסמתי. אני מדברת שם בצורה אבסולוטית וחריפה מאוד, אבל סותרת את עצמי. יש איזשהו רצון של אנשים שמביטים בי מהצד לשייך אותי למקום ספציפי, ואני מבינה שיש איזשהו רצון טבעי מבחוץ שאכריע לגבי הזהות שלי, אבל אני מעדיפה לקיים את הזהות שלי מתוך אי ודאות. בשיר הזה רציתי לדבר על עצמי מתוך שלילה של כל הדברים שלכאורה מצפים ממני להיות ואני מסרבת לאמץ.היה לי חשש מאוד גדול מלפרסם את השיר הזה", היא מוסיפה. "בעיניי מוזיקה היא יותר עגולה משירה, מאפשרת הרבה יותר חופש. פה, לבוא עם טקסט כזה, נוקשות כזאת… הרגשתי כאילו אני מפרסמת מניפסט".
אדף:"כשכותבים שיר מולחן, העיבוד והלחן יכולים להיות מין סעד למילים. פראזה מוזיקלית טובה הרבה פעמים מצילה משפט בנאלי. מה יותר בנאלי מלומר 'אני אוהב אותך'? אבל עובדה שיש כאלה שיכולים לשיר את זה ולרגש. אבל השיר הכתוב צריך להסתפק רק במילים ובמוזיקה הפנימית שלהן. משורר צריך לעמוד בחלל הריק של המילים, ולהאמין בהן".
"זה חייב להיות אישי, אחרת אתה קופירייטר"
עלמה זהר, בת 39, מוזיקאית.הוציאה לאחרונה את הסינגל "כחולת עיניים" עם דודו טסה
שלומי חתוכה, בן 39, משורר ופעיל חברתי.ספרו "מזרח ירח" יצא ב־2015 בהוצאת טנג'יר
רגע לפני שעלתה להופיע בפתיחת פסטיבל השירה "מטר על מטר" בירושלים, אחת המפיקות דפקה לעלמה זהר ייבוש רציני. "היא אמרה לי משהו כמו 'באת לעשות פופ בפסטיבל שירה, אה?'", נזכרת זהר בחיוך. "מובן שרק חיכיתי לעלות לבמה כדי להגיב לה שלכבוד הוא לי לבדר עם קצת סוגה נמוכה. אני חושבת שיש מתח סמוי בין זמרים למשוררים, אולי יחסי קנאה הדדיים, וכשמישהו אומר לי שהוא משורר אני לרוב שואלת את עצמי… למה בעצם?", היא צוחקת.
למרות זאת ביקשה זהר להיפגש לקפה עם שלומי חתוכה, משורר, חבר ערספואטיקה ואקטיביסט שכּונה"דן פגיס המזרחי" בעיתון "הארץ". זהר נתקלה באיש ובפועלו כשהתראיין בנושא העלאת המודעות לחטיפת ילדי תימן ולדבריה היה בו משהו אחר – כזה שגרם לה אפילו להלחין שיר שלו. "נדיר שאני מקבלת ספר שירה וזה עושה לי משהו, אבל הספר של שלומי היה רוקנ'רול", מסבירה זהר. "הטקסטים של שלומי מוזיקליים מאוד. יכולתי לדמיין אותו כותב מין אופרת רוק מופרעת ופסיכדלית על חטיפת הילדים, וזה ריגש אותי מאוד". היא פונה לחתוכה ואומרת: "שלומי, אם היית יכול היית עושה רוקנ'רול?".
חתוכה:"לא, לא. קודם כל אני יותר בן אדם של ג'אז, ושנית, שירה היא חתיכת אתגר להלחנה. אני חושב שיש מתח בין ההבנה המוזיקלית שלנו לבין ההבנה המילולית שלנו. כשמישהו עושה מוזיקה, הרבה פעמים לא אכפת לנו מהמילים כי אנחנו מאזינים לקול השר. וזה מעניין מאוד, כי לאנשים אכפת שיהיו מילים – לא חשוב באיזו שפה – העיקר שיהיו. תוריד את המילים, שים סקסופון והם יתחרפנו".
זהר:"בעיניי מוזיקה היא דבר יותר גבוה ממלל. המלל הוא כלי של אינטלקט, והמוזיקה היא מעבר, אבל הרגשתי שהדברים ששלומי כותב צריכים להדהד".
זהר וחתוכה מעולם לא הסתירו את דעותיהם הפוליטיות, ואלו מצאו את דרכן גם לאמנות שלהם. "אנחנו לא כותבים מרצון להעביר מסר, אנחנו כותבים את עצמנו", מבהירה הזמרת. "זה חייב להיות לגמרי אינטימי כשזה נכתב, אישי לחלוטין, אחרת אתה קופירייטר וזה לא יעבוד אף פעם".
חתוכה:"אני מסכים. גם בשירה פוליטית השירה מבצבצת קצת יותר גבוה מהפוליטיקה. למשל בספר שלי 'מזרח ירח' היה לי חשוב שקודם כל תהיה אמנות. קודם כל להציב את הירח כמוטיב חוזר, עם מגוון של תפקידים ושל תחפושות, כאילו זו במה שכל לילה משחקת משהו אחר. ברגע שזה עובד, לא משנה אם ואיך אתה מזוהה פוליטית".
בין שלל הזיהויים הפוליטיים שלו, חתוכה ידוע כמי שלוחם למען הגדלת הייצוג של מזרחים בפרסומות ובמדיה. לכן אולי הוא שואל את זהר, בצחוק שניכר בו גם קמצוץ אמת: "נכון שהיה לך קל כי יותר כי את בלונדינית עם עיניים כחולות?".
זהר:"התשובה היא כן. זה מקל מאוד להיות אישה יפה – לבנה או שחורה – בטח בעולם של המוזיקה. המסלול לנשים בלתי יפות הוא בלתי נסלח, לעומת גברים לא יפים שעושים חיל. מעניין שכשקראתי את הספר שלך לא הרגשתי שאני בצד שני של איזה מתרס", היא מעירה. "אבל אני מסרבת להיות כלואה בתפקיד החוה־אלברשטייני שלי. אני משחקת עם הזהויות הפוליטיות בתוך היצירה, ואין לי בעיה לשיר מזרחית או פולק, בערבית או באמהרית".
חתוכה:"אני חושב שעלמה והרבה אמנים אחרים מנצלים את הרב תרבותיות הזאת ויוצרים מתוכה. לצערי יש פה המון אנשים שעיוורים למגוון התרבותי המטורף שיש לנו – והם המטורפים פה".
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
שמעון אדף הוא ג'ינג'י. לכן, כשהיה ילד, העולם היה עוין לו. אני לא אומר את זה בגלל שאני מכיר את אדף, אבל אני מכיר את העולם, והעולם עוין כלפי ילדים ג'ינג'ים. למעשה, כל הילדים הם קצת ג'ינג'ים. אם הם לא ג'ינג'ים, אז מדוע העולם כל כך עוין גם להם? אבל בשלב מסוים אנחנו עוברים לפלורנטין ומקימים להקת רוק אלטרנטיבי. מתחילים מחדש את החיים, עם מלא ג'ינג'ים מסביבנו. תקופת הילדות זרה לנו לחלוטין, למעט חלקים מוצלחים שהחלטנו לשמור. כך, בתור ג'ינג'י אורגינל, אדף יכול לספר לנו על זה טוב מכולם. בספרו החדש ״שַׁדְרַך״, התשיעי במספר והראשון שהוא מוציא בהוצאת "רסלינג", הוא מספר על הקושי והמורכבות בתהליך עיצוב הזיכרון.
הכרות קודמת עם כתביו של אדף מספיקה כדי לדעת למה לצפות: עלילה עתידנית רבויה בסמלים ישראלים וזיקה למורשת היהודית. הרומן מגולל את סיפורו של שדרך, סוכן שנשלח מהעתיד ומתיישב בין כשריו המנטליים לקשריו הפיזיקליים של חנניה, נער בן 15, לשם איסוף נתונים וניתוחם. גם שדרות, עיר הולדתו של אדף מופיעה, ובשתי תקופות שונות. פעם אחת, שדרות של חנניה משנות ה-80, ובפעם השניה, "שדרות החדשה" של שדרך מהעתיד.
שדרות החדשה היא מקום מושבם של כל מי ששרד את "המתקפה האקזיסטנציאליסטית" שהשמידה את רוב המדינה הציונית והרשות הפלסטינית. היחס בין שתי התקופות כמעט מחייב את הקורא להבין את הרומן כסיפור נבואה אפוקליפטי. אך ישנה אפשרות נוספת, והיא שאדף עושה שימוש מעוות, מעניין יותר, בתבנית הרומן העתידני. כלומר, המרחק בין שדרות הישנה לחדשה אינו זמני אלא פסיכולוגי. בשתי הערים מתקיים אותו מארג סמלי, אך עם הבדל אחד: הסמלים בשדרות החדשה ריקים מתוכן. השלטון נקרא שומרי ציון, השפות המדוברות הן שילוב של זן-אמריקני ומונגולית, ותהליך החלפת רקמות של ישות וירטואלית הוא אוסט-יודן. התפקיד שמוטל על שדרך הוא אם כן לבדוק את משמעות הסמלים בהקשרם המקורי, ולעצב מחדש את זהות החברה.
הג'ינג'יוּת כחוויה מעצבת. שמעון אדף (צילום: יולי גורודינסקי)
השמות חנניה ושדרך מופיעים בתנ"ך, בספר דניאל, ובחירת השמות הללו אינה מקרית. חנניה הוא אחד מבין ארבעת הילדים שנבחרו על ידי נבוכדנצר מלך בבל להשאר בממלכה וללמוד. עם המעבר לארמונו של המלך, ניתן לחנניה שמו הארמי: שדרך. כלומר חנניה ושדרך הם אותו האדם, לפני ואחרי כיבושו של מלך בבל. גם בספרו של אדף ישנה זהות בין שתי הדמויות, וכמעט שניתן לקרוא אותו כרומן חניכה – חנניה הוא הילד הג'ינג'י שגדל להיות שדרך, כלומר מבוגר ג'ינג'י. ארבעת השורדים מהסיפור המקראי שרדו בשל חכמתם, כך שזרותם בחברה שלהם התעצמה אף יותר לאחר שנלקחו אל ארמונו של הכובש. גם חנניה ושדרך של אדף בעלי ידע שמביא אותם לכדי זרות. לכן על אף התפקיד המקורי שמוטל על שדרך, הספר לא באמת עוסק בעיצוב של זכרון תרבותי, אלא בחקירה אישית של האדם. שדרך בוחן דרך חנניה את עברו, כדי למלא מחדש את זכרונו, ולעצב את זהותו האישית. עם זאת, השאלה מי רוקן את הסמלים – ההתבגרות האישית של הדמויות או של החברה – נשארת בעינה.
וכעת לכתיבתו של אדף. כמו בספריו הקודמים, כתיבתו הוירטואזיות, הניסיונית, יותר ממבורכת. חסרים במחוזותינו סופרים בעלי היכולת והתעוזה לכתוב ספרות קשה ולא נעימה. אך כמו בכל כתיבה נסיונית, ישנה סכנה. לעיתים אדף יוצר גודש מושגי, מאומץ, רק לשם הפאתוס של רומן עתידני ופילוסופי. הספר שמתפרש על 154 עמודים בלבד לא יאכזב את קהל קוראיו של אדף, אך ככל הנראה לא מדובר בספרו הטוב ביותר שכתב עד כה. אדף משאיר יותר מדי אזורים רעועים שהקורא צריך להשלים, ובכל זאת הסוף ידוע מראש. אילו היה בונה באופן עמוק יותר את האסתטיקה, העלילה, גם במחיר של עוד 100 עמודים (על חמתו של הקורא הישראלי), כל הצדדים היו יוצאים נשכרים.
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
"אביו של גולדמן מת ב־1 באפריל, וגולדמן התאבד ב־1 בינואר… האדם היחיד שבלי כל ספק היה מנסה לפענח את המשמעויות הנסתרות שבאותו צירוף תאריכים היה גולדמן עצמו, אלא שהוא כבר היה מת". באווירה מרימה זו נפתח "זכרון דברים", הרומן השלם ביותר והמשפיע ביותר שנכתב בישראל. ב־1 באפריל הקרוב יתקיים בתל אביב, עירו הנצחית של גולדמן, יום גולדמן הראשון. מאחורי "יום גולדמן" עומדים אנשי פסטיבל תל אביב לשירה, עודד כרמלי (גילוי נאות: לשעבר כתב Time Out) ודוד ניאו בוחבוט. מקור ההשראה הוא "בלומסדיי" – על שם ליאופולד בלום, גיבור "יוליסס" לג'יימס ג'ויס – פסטיבל שהתחיל בעירו של ג'ויס, דבלין, התרחב וכיום מצוין, בליווי פיינטים רבים, בכל רחבי אירופה.
למה יום גולדמן?
כרמלי: "אחרי פסטיבל תל אביב לשירה, ברנש בשם ורדן לה־זוז פנה אלינו בבקשה שנעזור לו להרים את בלומסדיי בישראל. אבל אנחנו לא גרים בדבלין ועם כל הכבוד לבלום, לנו יש את גולדמן: תל אביבי מזדקן שגר אצל ההורים, אבל חולם לתרגם את ה'סומניום' של קפלר כדי להעניק משמעות לחייו. זה לא עובד לו אז הוא מתאבד. סיפור חיינו".
בוחבוט: "הגענו למסקנה שאכן יש צורך בקיומו של הפנינג ספרותי איכותי וגדול, שעשוי להתהוות, בהתאם לכוח ההתמדה שלנו, לאיזו מסורת תרבותית ואורבנית חגיגית, שבאופן נדיר וייחודי כל כך בנוף הישראליות לא תתבסס על מכנה משותף לאומי, אתני או דתי, אלא סביב אהדה לערכים ספרותיים, אסתטיים ואינטלקטואליים".
למה בחרתם ביום מותו של אבא של גולדמן ולא ביום התאבדותו של גולדמן?
בוחבוט: "יש איזה ערך סימבולי משונה בעובדה שספר אקזיסטנציאליסטי מדכדך ומדכא כל כך, נפתח דווקא ביום הנהפוך הוא הבינלאומי: 1 באפריל, עוד סוג של חג אזרחי ממוסמס, חסר כל ערך ממשי".
ב"יום גולדמן" הראשון יזכו 20 בני מזל לסיור ספרותי רגלי עם הסופר דרור בורשטיין במעונות הוד ברחוב פרוג – מחוזותיו של גולדמן ואנשי ההסתדרות השוקעת – ימשיך בעוד שלושה פאנלים־מופעים שייסובו בעיקר סביב הפן המיסטי והעיסוק במוות. במשתתפים המכובדים והרבים באירועים אפשר למצוא את עדנה שבתאי (אלמנתו של יעקב שבתאי), שמעון אדף, נוית בראל, רנה ורבין, אלונה קמחי, גבריאל מוקד וגם מגדת עתידות אחת.
בוחבוט: "הוצאת אפיק תכננה לערוך באותו היום, 1 באפריל, אירוע העוסק בגורל. אנחנו תכננו לערוך אירוע העוסק בפן המיסטי של 'זכרון דברים'. הם פנו אלינו כדי שנאחד את האירועים והסכימו שהדבר ייעשה במסגרת 'יום גולדמן' ובקונטקסט הישיר של 'זכרון דברים'. מוות אופף את הספר כתמה מרכזית, הן כעיסוק רעיוני והן הלכה למעשה, עם כל המיתות השונות הגודשות את העלילה".
נראה שהתל אביביות החדשה – המגדלים, שווקי האוכל, המרתונים עם החסויות – עושה הכל כדי להכרית מתוכה בדיוק את הגולדמניות הזאת, את האשכנזיות המהורהרת.
כרמלי: "שבתאי עורך טקס אשכבה כללי לאשכנזי המהורהר. הוא מותח עליו ביקורת חריפה ביותר ולעומת זאת הוא לא רואה חלופה לאינטלקטואליזם הזה, וגם אנחנו לא. תל אביב לא השתנתה, בתי הקפה של תל אביבים מלאים בלפטופיסטים שעובדים על הרומן הגדול שכביכול ייחלץ אותם מהאין, מהמוות, וממש מעליהם, בחדר הכושר, אנשים ממלאים דליי זיעה לאותה מטרה בדיוק. כולנו גולדמנים".
אירועי "יום גולדמן", שישי (1.4), פרוג 15 (10:00), בית ספר מנשר (12:00), רדיו EPGB (מ־ 14:00)
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
