בימים אלה, כמו שכבר הבנתם אם אתם עוקבים אחרינו בימים האחרונים, השידור הציבורי חוגג 90 שנות קיום. ולטלוויזיה הישראלית היו במהלך התקופה הזאת לא מעט רגעי שיא – רגעים מדהימים והיסטוריים שהערוץ הראשון הביא למסך. אבל אין סיבה לייפות את העבר: היו גם הרבה רגעים פחות זוהרים, לעתים משונים, לעתים מביכים, לעתים ביזאר של ממש, כאלה שייזכרו ולא לטובה. עכשיו כשתאגיד השידור הציבורי הציל את הקונספט של שידור ציבורי, קל להסתכל אחורה על הימים המסואבים של רשות השידור הישנה והמקולקלת ולצחוק, אבל בזמן אמת הכשלים והפדיחות של הערוץ עוררו גלים קבועים של זעם, ביקורת ודיונים בכנסת. כמה טוב שכל זה מאחורינו. אה, רגע.

>> לפני שהיינו כאן: 11 הרגעים הכי גדולים של הערוץ הראשון
>> בואו נעוף יחד: 10 הפתיחים הכי נצחיים של הטלוויזיה החינוכית
>> ארץ מוזרה: מצעד הקליפים הכי ביזאריים של השידור הציבורי

חזי קוקה מוריד את השאלטר (1986)

כנראה הסיפור המטורלל בתולדות השידור הציבורי: ועדי הטכנאים זעמו על הכוונה לשדר במהדורת "מבט" קטע שצילם צוות צילום זר בוידאו, ובמהלך שידור המהדורה, ברגע שידור הקטע, משך יור הוועד, חזי קוקה, את השאלטר הראשי של השידור והחשיך אותו במדינה כולה למשך דקות ארוכות. במהומה שפרצה בעקבות האירוע השביתו הטכנאים את שידורי הערוץ במשך ארבעה ימים שלמים, כולל איומים של ההסתדרות להשבית את המשק כולו בשביתת תמיכה, ובהמשך הקרבות בין ועדי הטכנאים להנהלת רשות השידור הושבתו שידורי הערב של הערוץ במשך 52 ימים ברציפות. זה בדיוק מה שזירז את החקיקה סביב הקמת הרשות השנייה וערוץ 2. תחילת הסוף של ערוץ 1.

חיים יבין נגד מתכת הזבל ומתכת המוות (1991)

קטע שנכנס לקאלט – בעיקר בגלל האבסורדיות שבתוכו. מדובר בתוכנית של "מבט שני", תוכנית התחקירים והדוקו של הערוץ, שבה שודר סרט תיעודי של סטיבן וולס על תרבות המטאל בארצות הברית. חיים יבין, שהגיש גם את "מבט שני" (ולא הסתפק ב"מבט") ניפק סביבה הכתבה קריינות ארכאית ופוצית אופיינית לרוממה – כזו שניסתה לתאר תופעת רוק במונחים עבריים תקניים ובעיקר יצאה מלאה בטעויות מפדחות, מוזרה, מצחיקה ומעוררת קרינג' עוד לפני שידענו מה זה קרינג'.

התחתית של הצהוב עם זוהר ארגוב (1987)

אחד הראיונות הגדולים והמדוברים בתולדות רוממה. 10 בינואר 1987, יום שישי בערב, זמן צפיית שיא עם 100 אחוז רייטינג, ותכנית האירוח "ממני" בהגשת מני פאר מארחת את זוהר ארגוב, מלך הזמר המזרחי של אותה תקופה ומי שזה עתה יצא מגמילה אחרי התמכרות לסמים. המפגש בין פאר לארגוב (שניהם כבר אינם בין החיים, לצערנו) היה מדהים – מצד אחד הוא הביא שיאים עיתונאיים; ומצד שני הוא היה גם מביך ואולי נצלני והציג את ארגוב באחד מרגעי השפל שלו. ארגוב סיפר, ללא צנזורה, על ההתמכרות הקשה שלו ועל מחטים בוורידים. בתוך הטלוויזיה הנקייה שרוממה ייצגה, זה היה רגע צהוב במיוחד ששינה במידה רבה את עיתונות הבידור בישראל.

דן מרגלית והעיזה (2011)

הקטע היחיד בעשירייה שאין לו תיעוד ברשת, וכנראה שגם בצדק. מדובר באירוע שהתרחש ב-5 בדצמבר, 2011, אז החליט מגיש "ערב חדש", דן מרגלית ז"ל, להביא עיזה לאולפן. למה? המטרה המשונה היתה להוכיח שחלב עזים יכול לרפא פצעים בפה. וכך, מערכת התוכנית שלחה תחקירנית אלמונית אל העיזה כדי לקבל את החלב שלה ישר לפנים בשידור חי. הוא בוודאי היה מעדיף שישכחו לו את הרגע הזה, אבל זיכרון הוא דבר משונה.

סליחה, תקלה: קדם אירוויזיון (2011)

חלק מהתדמית הגרועה שנוצרה לרשות השידור הישנה היתה התקלות הטכניות המרובות בשידורים. זה זכר עוד לימים הראשונים של הטלוויזיה, שבהם לצד חריצות ותחושת חלוציות, היתה גם עבודה מקצועית לא משהו בכלל. אבל מסתבר שהמורשת הזאת נמשכה עד ממש לא מזמן – כולל בקדם של 2011, בהגשת שירי מימון ואקי אבני, שהיה… איך נאמר? תשפטו בעצמכם. התיעוד מתוך "טלוויזיה במיטבה", בהגשת דודו ארז, של "קשת".

הקרקס של אופיר אקוניס ואחמד טיבי (2008?)

הזמן: איפשהו באיזור סוף העשור הראשון של ה-2000. המקום: עוד אחד ממשדרי החדשות הבלתי נגמרים של הערוץ. עימות חדשותי אחד מיני רבים בין שני חברי כנסת – אופיר אקוניס מהליכוד, ואחמד טיבי מרע"מ/תע"ל. השניים התקוטטו והתקוטטו סביב המשט לעזה, עד לרגע שבו הם חשבו שהמצלמות כבות – ואז הם התחבקו לכיף מרהיב של חיבה בצחוק גדול. מדהים איך לפעמים גם תקלות טכניות מסוגלות לספר לנו לא מעט על הפוליטיקה שלנו.

חיים יבין VS. אילנה דיין (1989)

דו קרב במשקל כבד, בין שניים מעיתונאי הטלוויזיה הכי גדולים שצמחו כאן – אבל הרבה לפני שדיין צמחה לגדולתה. השנה היא 1989, וחיים יבין מגיע לראיון פרידה מתפקיד מנהל הטלוויזיה. מולו עומדת מגישת "ערב חדש", אילנה דיין הצעירה (אז רק בת 25). דיין, כהרגלה בקודש, באה לשאול את השאלות הקשות – ונתקלה במופע פאסיב אגרסיב מדהים מצידו של יבין, שנגמר בחיוך ציני. קטע מעורר התפעלות, של עוינות שאפשר להרגיש באוויר. יחד עם הקרינג'.

משה גרטל ונגסתה בגמבה (2012)

משה גרטל הוא אגדה של ממש בשידורי הספורט הישראליים. הוא היה מוכר לצופי ערוץ 1 בזכות הפעם שבה שאל את צביקה שרף האם הוא עומד להתפטר (וחטף בפרצוף "תתפטר אתה!"), אבל בעיקר בזכות שידורי השחייה המעולים – של מי שהיה שחיין בעצמו. באולימפיאדת לונדון 2012, החליט גרטל לפתוח את הקווים לשאלות מהקהל תוך כדי התחרויות. זה נגמר בלא מעט אנשים שהסתלבטו עליו והוא הקריא את זה בשידור. רגע מאוד מצחיק שגרטל חטף עליו הרבה ביקורת, שלא בצדק.

עמוס ארבל נותן בסקראץ' (1988)

כמו בפרשת "מתכת הזבל", גם כאן אפשר לראות פער מסוים – בין הערוץ הראשון, שכבר בשנות השמונים היה מבוגר למדי, לבין הניסיון להתכתב עם "הדור הצעיר". בשנת 1988 הגיש עמוס ארבל ז"ל את "בין הכיסאות", תכנית האירוח המיתולוגית, ובה אירח שני תקליטנים שהשתתפו בתחרות בינלאומית שנערכה בארץ, על רקע הסברם של אילן בן שחר הגדול. התוצאה משעשעת למדי – כולל סממנים ראשונים לתרבות ההיפהופ. ואל תפספסו את הרקדנים הדקורטיביים שבאו להדגים. גרובי.

אבי פירסט נקרע מצחוק (2003?)

פירסט לא היה ידוע בקריירה עיתונאית מרשימה מדי, אבל ייזכר בזכות רגע אחד – משונה. המגיש הצעיר הגיש כתבה על תערוכה חדשה ש… נגמרה עם כלב מפמפם עמוד. המגיש לא ידע בדיוק איך לאכול את הפריים המשונה הזה, ופרץ בצחוק גדול – שהתקשה להשתלט עליו גם בהמשך. לכלב שלום, לאבי פירסט שלום – ורק אנחנו נזכרים מדי פעם בקטע הזה, כשבא לנו לצחוק שוב.

יקצם ציקי ציקי צם (1992)

קדם אירוויזיון 1992 היה רגע שיא בתרבות הקאלט הישראלית. מהשירים – שכללו בין היתר, שלאגרים כמו "זה רק ספורט" ו"זודיאק", ועד קטעי הקישור; שבהם מיטב הבדרנים של התקופה הגיעו כדי להראות את שלהם. הבכיר שבהם היה דודו טופז, שכבר אז היה במגעים מתקדמים לעבור לערוץ 2 החדש, אבל קפץ חזרה לרוממה בשביל העת החגיגית. התוצאה היא ההגדרה המילונית של המונח "התיישן רע" – טופז, לבוש בקימונו ובעיניים מלוכסנות, מדקלם שיר מוזר על לחן יפני מאוד אופייני על השתלטות היפנים על העולם. כי, אתם יודעים, אסייתים. להגנתו של טופז ז"ל ייאמר שזה לא הדבר הכי מביך שהוא עשה בחייו, אבל גם את זה נזכור מ-90 שנה של שידור ציבורי.

• המסך
• הערוץ הראשון
• ערוץ 11
• תאגיד השידור הציבורי

בסוף חודש מרץ 1936 נשמעה הקריאה לראשונה: "הלו! הלו! ירושלים מדברת!", והשידור העברי הראשון נפתח בתחנת הרדיו "קול ירושלים" המנדטורית. הרבה תלאות וטלטלות עבר מאז השידור הציבורי – מהקמת רשות השידור, ראשית שידורי הטלוויזיה, סגירת הרשות, הקמת תאגיד השידור כאן ועד לניסיונות ממשלת נתניהו לסגירת התאגיד – אבל בכל זאת שרד 90 שנים של שירות לציבור. לאורך סוף השבוע האחרון ציינו את התאריך באתר זה ממש עם אסופות שלהרגעים הגדולים של הערוץ הראשון,הפתיחים הנצחיים של החינוכיתוהקליפים הביזארים של השידור הציבורי, אבל אנחנו לא לבד – גם תאגיד השידור כאן על כל אימפריית המדיה שלו, יציין את המאורע.

למעשה, כנראה שלא שמתם לב מכיוון שהיה שטויות חשובות יותר כמו מלחמה, אבל את ציון המאורע החלו בכאן עוד בחודש האחרון, וימשיכו עד לסיומו של אפריל – אך שיא המאורע יתכנס ליום שידורים מיוחד ביום שלישי הקרוב, ה-31.3, אז יחל מסע בזמן אל תכני השידור הציבורי בישראל לאורך תשעה עשורים. במסגרת יום השידורים המיוחד, "כאן חדשות" יקיימו שידורים שיכללו, בין היתר, פרויקט AI שישיב ברשת ב' את קולו הבלתי נשכח של מגיש הרדיו המיתולוגי משה חובב ז"ל, שהלך לעולמו לפני כמעט 40 שנה, אך הוא לא יהיה היחיד שיחזור לביקור.

לאורך היום ישולבו ברצועות החדשות של כאן 11 שדרנים ואנשי חדשות שהיו משמעותיים להתפתחות השידור הציבורי, ביניהם כתבי החוץ דוד ויצטום ויואב טוקר, שדרי הספורט אורי לוי, יורם ארבל, דני דבורין ומשה גרטל, חני נחמיאס תחזור לקטעי "בלי סודות" ושמעון פרנס ישוב ל"טברנה" ומאיה ראכלין תחזור למשדרי התחקירים הבולטים, כנראה כי רפי גינת העדיף לאכול חומוס. במקביל, ישולבו במשדרים קטעים ממעמקי הארכיון העמוק של השידור הציבורי, החל משידור הטלוויזיה הראשון של מצעד צה"ל, ועד לקטעים מקדם אירוויזיונים, סיקור מ"מבצע שלמה" להעלאת יהודי אתיופיה, הצצות אל האולפנים של פעם ועוד.

עוד בטלוויזיה של כאן, גם בתוכנית "זהו זה" יציינו, כמובן, את המאורע עם אירוח של להקת תיסלם (שהחלה את דרכה בשידור הציבורי), כמו גם ספיישל של "מה זה היה?" בו רועי בר-נתן יארח את רבקה מיכאלי, ותוכנית מיוחדת של "סוכן תרבות" תוקדש למיטב תוכניות כאן ותסקור את השפעות השידור הציבורי על התרבות הישראלית. ברדיו יציינו את התאריך עם 36 פינות מיוחדות ותוכניות מאחורי הקלעים עם רותי קרן ואושיות רשות הציבור (היי טוני פיין), כמו גם החיאה של תוכנית הספרות "מילים שמנסות לגעת". ב"כאן הסכתים" יעלו פרק מיוחד של הפודקאסט "איך לעשות דברים?" שבו שיר ראובן תארח את אוזה מ"פרפר נחמד" (!), בעוד שב"כאן גימל" תשודר תוכנית מיוחדת בהגשת קובי מנורה, עם האותות הגדולים מכל הזמנים, והסיפורים המוזרים שמאחוריהם.

שידורים מיוחדים נוספים יהיו גם ב"כאן רק"ע" (על קליטת העלייה), "מכאן" (ספיישלים עם כוכבי העבר), ב"כאן דיגיטל" יעלו פרויקט האריוני נכבד, וב"כאן מורשת" ישדרו ספיישלים על תוכניות הדת והמסורת היהודית, אבל לסיום החמידות תוכלו להינות מקליפ של חברי "זהו זה" לשיר "בית משותף" של להקת בנזין, עם קליפ AI מיוחד שמקרינג' רק לרגעים ספורים, ובו ערבוב בין רגעים קטנים וגדולים מתולדות השידור הציבורי. בקיצור, כאן חוגגים, תצטרפו להנאתכם.

• המסך
• כאן 11
• תאגיד השידור הציבורי

בצילה של המלחמה, השידור הציבורי הישראלי חוגג בימים אלה 90 שנה. דרך ארוכה עברנו מאז השידור הראשון של קול ישראל (ב-1936 עדיין "קול ירושלים") ועד התוצרים המבריקים של התאגיד בימינו אנו, ועכשיו זה זמן טוב לעצור ולסכם. הפעם, נתמקד בחטיבה מאוד מסוימת של השידור הציבורי – הטלוויזיה החינוכית.מה שהתחיל כיחידת סמך במשרד החינוך לפני 52 שנים ("הטלוויזיה הלימודית"), הפך בגלגולים השונים למשהו שליווה את הילדות שלנו קרוב קרוב. באופן אבסורדי, זה קרה דווקא בימים שלא התחנכנו, כשנשארנו בבית, והסדרות המצוירות של הבוקר זרמו לנו מול העיניים.לכבוד החגיגות דרגנו את עשרת הפתיחים הגדולים ביותר של החינוכית בכל הזמנים. תזכורת: לא באנו לכאן לדרג את הסדרות, רק את הפתיח שלהן. את המוזיקה. בואו נלך (לשם).

>> לפני שהיינו כאן: 11 הרגעים הכי גדולים של הערוץ הראשון
>> המלצת הצפייה של המדינה: 15 הסדרות הכי טובות בתולדות כאן 11

מקום 10 // טובטוב הגמד

זה סיפור מדהים על סדרה ספרדית, שמבוססת על ספר הולנדי, והגיעה איכשהו לישראל. ב-1986 היא שודרה לראשונה עם הפתיח (שנשאר מהלחן המקורי שכתב חאבייר לוסדה קלבו) שקיבל מילים חדשות (שפרירה זכאי הבלתי נגמרת), ועל הביצוע הופקד אריה מוסקונה ז"ל. מוסקונה תמיד היה מבצע מצוין, וזה בהחלט שיר זכור היטב – הוא מקום 10, כנראה, בגלל הספוילר המטורף שמוסקונה דופק בסוף השיר. פתיח שאחריו לא שווה לראות את הסדרה. פתיח שהוא לא כזה טוב טוב (סליחה על משחק המילים הזה. אני אצא, רק תמשיכו לקרוא).

מקום 9 // היי בינבה

חוזרים ליפן, המדינה שבלעדיה לא היה לנו שום דבר לראות כילד בטלוויזיה – חוץ מאת חיים יבין. "היי בונבו" היתה סדרה יפנית שנוצרה גם היא בשנות השמונים, על מכונית צהובה שנולדה מתוך ביצה במשחטת רכב (נשבע לכם). הפתיח היפני המקורי היה הרבה פחות איקוני, אבל בארץ הוא הפך לקלאסיקה. תמר אורן תרגמה, ומי שהופקדה על הביצוע היא זמרת אלמונית יחסית בשם עליזה אברג'יל. פתיח נפלא וקסום, שגם הכניס את הביטוי "בינבה" לשפה שלנו – כצעצוע לילדים וכדרך לתאר מכוניות מאזדה ישנות. ואף מילה על זעם הרשע, הנבל הראשון של ילדותנו, שלימד אותנו לפחד מרשעים (ומשפמים).

מקום 8 // אלף ואחת אמריקות

שיר פחות מוכר, אבל פייבוריט אישי שלי ואני קובע. "אלף ואחת אמריקות" היא סדרת אנימציה ספרדית שנכתבה ב-1991 לציון 500 שנה למסעות גילוי אמריקה של כריסטופר קולומבוס. לארץ היא הגיעה שנה אחרי (אגב, בדיוק 500 שנה אחרי המסעות ב-1492), כשהיא מלווה את העמים השונים שהתיישבו באמריקה. שפרירה זכאי גם כאן על המילים, הלחן של תיאו קרדלדה – ועל הביצוע הופקדו יסמין גמליאל (כוכבת להקת "מנגו" האגדית) ושלישיית "אף אוזן גרון" (שמוכרת מ"ליל חניה"). יופי של דבר.

מקום 7 // בארץ הקטקטים

עוד סדרה יפנית שמתמקדת בגמדים שגרים ביער – מה נסגר – אבל על האייקוניות אין ויכוח. סיפורם של יצורים ננסיים ושוחרי טבע שחיים בכפר קטן, וחווים לא מעט הרפתקאות. בעוד הסדרה קצת נשכחה, שיר הפתיחה שלה הפך לנצחי. הפעם זו דוגמא לשיר שנשמר בגרסה המקורית (מילים: קוגו הוטומי, לחן: טקאו וואטאנאבה), אבל הגיע לידיים של מבצעת ושחקנית אדירה – מיקי קם. קם עוד תופיע ברשימה בהמשך, אבל במקרה דנן היא נתנה ביצוע אדיר לשיר אגדי, שסייע לנו לברוח בהצלחה לעולמם של טיפטיפ וטיפטיפון.

מקום 6 // עמיקו וחבריו

ממשיכים עם מיקי קם, והפעם עם סדרה שהגיעה ממקסיקו. "Amigo And Friends", סדרה בת 52 פרקים שנוצרה בתחילת שנות השמונים, התאקלמה בארץ והפכה ל"עמיקו". גם שיר הפתיחה נשאר בשלמותו (ממש אותו לחן), למילים חדשות שמבצעת קם ששינתה את קולה. סיפורו של האיש שלא רצה להיות כוכב קולנוע, רק חבר ולא יותר. וזו האמת לאמיתה, חברים.

מקום 5 // רכבת ההפתעות

מתחילים לעלות ברמה. בניגוד לסדרות מיובאות שראינו כאן, "רכבת ההפתעות" היא תוצר ישראלי שאסף לתוכו סדרות מצוירות קצרות מכל העולם. בהתחלה הלכו שם על פתיח אינסטרומנטלי, אבל אז החליטו לשנות והלכו בגדול. מה זה בגדול? הפזמונאית לאה נאור על המילים, עוזי חיטמן ז"ל (!) על הלחן – ועל הביצוע הופקד האחד והיחיד, אלי גורנשטיין. ביצוע שמח דרמטי כמיטב המסורת, עם פזמון מדבק ותחושת כיף אדירה שמילאה לך את הלב. יחד עם רצון עז לעלות על הרכבת הזאת תכף ומיד, שלא לומר צ'יקיצ'יקצ'אק.

מקום 4 // הקוסם מארץ עוץ

לספר הילדים שכתב ליימן פרנץ באום לפני 126 שנה (!!) נעשו לא מעט עיבודים – המוכר ביותר שהם היה הסרט שיצא ב-1939 בכיכובה של ג'ודי גרלנד. אבל בהמשך, בין היתר, הוא גם הפך לסדרת ילדים יפנית שהתגלגלה לישראל (ולימים, אפילו הפכה למחזמר אגדי עם מיכל ינאי). הפתיח היפני נשאר הפעם בשלמותו, אבל על הביצוע הופקדה כוכבת אמיתית – אילנית. באנגר לא קטן, וגם הזמרת המדהימה הזו עוד תחזור אלינו בהמשך.

מקום 3 // הלב

כן, פרובוקציה, אני יודע. מבין כל השירים שבמצעד הזה, זהו כנראה הפתיח הזכור ביותר, שהפך לשגור במיוחד (אפילו לשיר במגרשי הכדורגל), והפך את הסדרה ללהיט הקיץ הגדול של האייטיז והניינטיז. סיפור שמתחיל מהספר של אדמונדו דה אמיצ'יס והגיע עד יפן שעשתה ממנו סדרת אנימה, שבאופן אירוני, בעיקר שברה לנו את הלב. לא ברור מה גרם למישהו לחשוב שזו סדרה ראויה לילדים (אז מה אם זה מצויר? גם רן וסטימפי זה מצ.. אוקיי) – אבל גלשנו. הפתיח היפני גם כאן נשאר בשלמותו ותורגם ע"י לאה נאור המעולה (עוד שם שחוזר כאן), וגם כאן האלופה החוזרת היא אילנית – בביצוע שקשה לסרב לו. ועם זאת, נתעקש, יש טובים יותר.

מקום 2 // רחוב סומסום

יצאנו קצת מעולם המצוירים, לטובת פתיח בלתי נשכח. לפחות ברמה המוזיקלית, ילידי שנות השבעים והשמונים פונקו חבל על הזמן. זו היתה התקופה שבה מיטב היוצרים העבריים עשו גם אלבומי ילדים – מאריק איינשטיין, דרך חוה אלברשטיין ומתי כספי, ועד הכבש השישה עשר. דוגמא מזוקקת לכך יכולנו לקבל מהפתיח הנפלא של סדרת הילדים המצליחה בעולם, שקפצה באייטיז לביקור בישראל. קבלו את הדרים טים: עלי מוהר על המילים, יוני רכטר על הלחן (הגרובי!) וגידי פאקינג גוב מבצע (יחד עם מזי כהן ודפנה ארמוני!). אושר גדול. סום ובשום וקסום ונפלא.

מקום ראשון // נילס הולגרסון

כי בסוף, קשה להתווכח עם הלב (למרות ש"הלב" רק במקום השלישי). לא ברור מה בלבנט משך אותנו לסיפור הכל כך סקנדינבי הזה: ילד שהפך לגמד ועף על אווז ברחבי שוודיה הפך לגיבור הילדות שלנו. אבל כנראה שזה היה הפתיח – שמגיע גם כאן בשלמותו מיפן, אבל זכה גם כאן לתרגום מוצלח של לאה נאור – ומעל הכל, לביצוע המרטיט של אחד מגדולי המבצעים שלנו, יגאל בשן ז"ל. שיר שאי אפשר לסרב להזדמנות לשיר אותו בשמחה (גם אם לא מכירים את כל המילים) ועשה לך חשק לעוף בעצמך על אווז בר – גם אם הנוף שלך הוא בניינים מבטון, על כביש פקוק, בחום של ישראל. בוא נעוף, קיבינימט.

• המסך
• כאן חינוכית
• החינוכית
• תאגיד השידור הציבורי
• עם הילדים

זו לא חוכמה לטעון ש"כאן הסכתים" יוצרים את הפודקאסטים הטובים בישראל. תקציב ציבורי, מחויבות לתוכן חוצה מגזרים ואנשי תוכן מעולים שהביא לנו יצירות תרבות חשובות כמו "שיר אחד", לצד הפודקאסטים דוקומנטריים חשובים מאין כמותם, דוגמאת "נחל עוז, המוצב שהופקר" של קרן נויבך וצליל אברהם. ועכשיו נראה שגם בחו"ל הבינו את הרמה הגבוהה, כי אחד מהפודקאסטים של התאגיד (הם מתעקשים לקרוא לזה במילה העברית התקנית 'הסכת', אבל אנחנו לא אבשלום קור) מועמד לפרס בינלאומי מכובד במיוחד בתחום.

>>תהיו זאב דגני: חינוך לפוליטיקה ודמוקרטיה הוא צורך חיוני

"שישה באוקטובר" של תאגיד השידור הישראלי נמצאברשימה המקוצרת של המועמדים לפרס הפודקאסט הטוב ביותרבפסטיבל הבינלאומי בניו יורק (New York Festivals Radio Awards), פרס יוקרתי אליו מועמדים כ-90 פודקאסטים שונים מרחבי העולם, שמוגש לצד פרסים לתוכניות רדיו פורצות דרך. הפודקאסט הישראלי נמצא בקטגוריית הפודקאסט דרמה (כלומר, דרמה מתוסרטת) לצד 4 מועמדים נוספים, כאשר הזוכים בפרס יוכרזו ב-22.5 בגאלה וירטואלית של פסטיבל הרדיו החשוב.

יוצרי ההסכת (הנה, זרמנו איתכם) הם אור מצא ואלכסה לרנר (שיצרו בעבר את ההסכת המתוסרט על כרם התימנים, "הכוורת"), שמסרו בהודעה לתקשורת כי הם "שמחים ומתרגשים לעמוד על במה אחת עם גופי השידור הבולטים בעולם כמו נטפליקס ו-BBC ולספר את הסיפור הישראלי. בזכות יכולת התאגיד, נכס תרבותי נדיר בנוף שלנו, ליזום ולתמוך בפרויקט יחודי כל כך, ולעודד עשייה במדיום הרדיו – היצירה הישראלית נמצאת על המפה באחד מפרסי הרדיו החשובים ביותר בעולם".

ההסכת "שישה באוקטובר" (נכנענו) נולד לציון שנה למלחמה בתור תסכית רדיו מתוסרט, בדומה ליצירות ההיסטוריות ששודרו ברדיו עד שנות ה-80 (ידעתם ש"תעלת בלאומליך" נולד כהסכת?). מדובר בדרמת אודיו מתוסרטת בת שישה פרקים שמביאה שישה סיפורים ישראלים דמיוניים, אשר כולם מתרחשים ביממה שלפני השבעה באוקטובר, ונקטעים עם האזעקות ב-6:29. בפרקי ההסכת משתתפים שחקנים מוכשרים רבים, ביניהם אגם רודברג, ריטה שוקרון, סנדרה שדה, אבי דנגור, ועומר חזן. כדאי מאודלהאזין להסכת כאן, כי תיכף הוא עשוי להיות גאווה ישראלית בינלאומית. עכשיו תגידו עוד פעם אחת הסכת, מאדרפאקרז.

• כאן
• תאגיד השידור הציבורי
• פודקאסט
• פודקאסטים
• ❤ תרבות
• ישראלים בחו"ל