כבר שבע עשרה שנה שהבסטה שומרת על מעמדה כאחד מהמוסדות האחרונים של תל אביב הפרועה, למרות שלפעמים נדמה לנו שהיא הייתה שם תמיד. מוסד תל אביבי מובהק שמגיש לסועדיו מנה גדושהה של הדוניזם מזוקק, בלי שום דוואינים. אפשר לומר שהשילוב הזה הוא בדיוק מה שהפך את הבסטה למה שהיא – מקום שהגיש אויסטרים צוננים עוד לפני שידעתם מה זה טבסקו, ועוד עם תפריט נייר בכתב יד שמתחלף כל יום, מעל 700 לייבלים של יין ובלי יותר מדי חשיבות עצמית. עכשיו מצטרף למפעל הזה גם מוריס, בר שמתמקם ממול הבסטה. לא בר יין, לא בר קוקטיילים, לא ורמוטייה ולא בר שף. בר. כמו שבר צריך להיות.

>>הכינו את המזלגות: כל מה שאתם חייבים לטעום בפסטיבל תל אביב EAT

״שואלים אותנו מה הקונספט – אין קונספט. אין אג׳נדה. לא כל מקום צריך קונספט. הקונספט של לשתות ולפגוש אנשים לא יתיישן אף פעם", מספר לנו איש הבסטה אבירם כץ, ומרחיב על לידתו של האנטי-רעיון. "פעם היה פה המחסן של הבסטה, והיינו צריכים להחליף מחסן, אז החלל התפנה ואמרנו יאללה, נעשה פה בר״.

ואכן, בהיעדר קונספט האווירה הנונשלנטית מורגשת לגמרי, בדומה למסעדה ממול ואף יותר. "מוריס" הוא בסך הכל בר נירוסטה קריר שמאחוריו עומד מיכאל גורביץ׳ עם מגבת על הכתף, ומוזג לכם בירה מהחבית, מכין קוקטיילים קלאסיים בלבד, ומגיש וויסקי ואלכוהול נוסף, כל עוד הוא לא יין. גורביץ' ניהל בעברו את הבר של הבסטה, ועכשיו הוא האדם שמאחורי מוריס. ״אני זועף כמו ברמן בריטי״ הוא מעיד על עצמו בחיוך, ועושה לנו חשק להזמין פיינט, ועם מחירים שנעים בין 25 ל-28 ש"ח, יש הרבה בירות להזמין.

מבעד לבר של אינסוף בקבוקים אפשר למצוא ויטרינה קטנה עם מגוון מנות שעליהן אמון המטבח של הבסטה. בחוץ ישנם גם מספר כיסאות, והתקשנו להישאר אדישיםלציור הקיר המעולה שציירה בכישרון האמנית ליאורה זמלמן, שמשווה למקום ניחוח אירופאי מוקפד. גם התפריט יזכיר לכם צלחות קטנות של בר ארופאי, עם טוויסט מתבקש של הבסטה. ישנם צלחת זיתים וצלחת חריפים (12 ש"ח לאחת),פאקוס ושקדים (25 ש״ח), עגבניות ומנצ׳גו (42 ש״ח), אויסטר (32 ש״ח), איקרא (38 ש"ח) ודג כבוש (50 ש"ח).

עוד בתפריט תמצאו סלמי, חמון ושאר נקניקים (45-48 ש"ח), סלט אוליביה עם מטיאס (50 ש"ח), קציצות בסטיל (48 ש"ח), מנה טוניסאית מסורתית שכולה ערב רב של טעמים, וגם מנת ביצה קשה ובוטרגו, עליה מספר כץ כי ב-"מוריס" הרגישו שחייבים מנה של ביצה קשה, בדומה לפאבים הבריטים, רק עם התאמה לחיך המקומי – קצת חריף, קצת חמוץ, ביצה ושלום על ישראל. ומה שנשאר לנו מכל זה הוא מקום חדש שמרגיש כמו פעם, מהמקומות הבודדים האלו בהם אפשר לשבת לבד על הבר, לשוחח עם הברמן ולהטביע מה שלא תרצו בטיפה המרה. בימים חשוכים שכאלו, זה מוצר צריכה בסיסי של ממש.
השומר 5

• אוכלים שותים
• חדשות האוכל
• ברים בתל אביב
• בסטה
• אבירם כץ

אנשים כותבים אוהבים לכתוב על אנשים כותבים, אבל לבנות עלילה שלמה מאדם שהכתיבה היא באמת כל חייו – זה כבר מאתגר. מלאכת הכתיבה היא לא כל כך טלוויזיונית והיא אפילו לא כל כך ספרותית. לכן זה מפתיע עד כמה "אבירם כץ", הסדרה החדשה של כאן 11, באמת מדברת על עולם הכתיבה עצמו.

אבירם כץ (תודו שהופתעתם) הוא סופר ירושלמי די מצליח, או לפחות מצליח לשעבר, שצריך לכתוב עבור עיתון סיפור בהמשכים. אלא שהוא נתקל נתקל שוב ושוב במחסום כתיבה, ואז הוא מחליט פשוט להעתיק – לגנוב – סיפור אחר, שנפל לידיים שלו במקרה. רק שאנחנו בכל זאת בסדרה בלשית, שלא תעצור בפשע הקטן הזה ובמסכת אירועים די אבסורדית כבר תסבך אותו בפשע גדול בהרבה. הצד של המתח והבילוש עשוי כאן בכישרון רב – אבל בסופו של דבר, זה לא באמת מה שמעניין את "אבירם כץ".

"כתיבה זה לא ככה. כותבים וזהו, יש", אומר אבירם בסצנה אחת לשכנו, ויקטור גואטה. "כותבים, ואז מתקנים, ושוב ושוב ושוב… ואז שוב מתקנים… זה לא ככה, זה זבנג וגמרנו. יש חוקים, יש כללים, צריך לכתוב, לתקן, ולמחוק עד שיוצאת לך הנשמה". הכתיבה של "אבירם כץ" עצמה אולי לא נוגעת בשלמות שאבירם מדבר עליה כאן, אבל היא שואפת לשם. היא בוודאי סדרה מאוד חכמה. היוצרים שלה, דנה מודן (סוג של התאהבות ילדות שלי, מהימים שנשארתי לראות "יחסים מסוכנים" עד מאוחר), ואיתן צור – כבר חתומים על כמה קלאסיקות טלוויזיוניות ישראליות: צור היה שותף ל"חמישייה הקאמרית" ול"בורגנים", מודן יצרה את "אהבה זה כואב" המאוד מצליחה. הסדרות האלו הן סוג של גבולות גזרה רחבות עבור "אבירם כץ", שמצליחה להיות בו זמנית מאוד ריאליסטית וגם לא ומלהטטת בין מציאות נוקשה לאבסורד נורא. ונורא משעשע.

רק שקשה לדבר על "אבירם כץ" השבוע במנותק ממה שקורה סביב הערוץ בו היא משודרת. על רקע הדיבורים על סגירת תאגיד השידור הישראלי – אולי אחת הדוגמאות היחידות במדינה למוסד ציבורי שדווקא כן מעניק שירות טוב לאזרחים – חשוב לפעמים לזכור איזה נס זו יצירה כזו, בערוץ שפתוח לכולם. לא בהוט או ביס שם בשביל לראות אותה צריך לשלם מאוד שקלים וגם לא בגרסה דוברת אנגלית בנטפליקס או באמזון. משהו שזמין לכולם, ונגיש לכולם. ועוד סדרה שכזו.

קחו הימור: בעולם שבו הייתה רק טלוויזיה מסחרית, כמו עוד לא מעט תכנים אחרים שמייצר התאגיד, סדרה כמו "אבירם כץ" פשוט לא היתה באה לאוויר העולם. היינו פשוט מפסידים אותה לטובת מנת ריאליטי קצובה. שם אף אחד לא היה מקדיש סדרה שלמה, אפילו לא פרק, כנראה אפילו לא דיאלוג, לכתיבה. האם אנחנו צריכים את זה? אנחנו חייבים את זה.

"אבירם כץ", ראשון ושלישי 21:15, כאן 11 וכאן BOX

• ביקורת טלוויזיה
• המסך
• דנה מודן
• כאן 11
• אבירם כץ

האומה הישראלית זקוקה עכשיו לסדרה מעולה של כאן 11, ובעיתוי מושלם שבוודאי יביא לשלמה קרעי את הסעיף – האומה הישראלית תקבל לשם שינוי את מה שהיא צריכה מתי שהיא צריכה אותו: הערב תעלה לשידור בכאן 11 תעלה "אבירם כץ", סדרת דרמה-קומית-בלשית מבית היוצר של דנה מודן ("ככה זה", "אננדה") ואיתן צור ("החמישיה הקאמרית", "הבורגנים" וגם "רד בנד" ו"השוטר הטוב"), במה שנראה לפחות על הנייר כמו טאג טים חלומי של שניים מיוצרי הטלוויזיה הכי טובים שיש לנו בסביבה.

>> מה ראינו בלילה: 5 סדרות שהחזיקו אותנו ערות השבוע
>> הסדרות הכי טובות בטלוויזיה עכשיו: "סוסים איטיים" וכל השאר

"אבירם כץ" משתייכת לז'אנר טלוויזיוני קשה מאוד לביצוע, כשהבאלאנס בין מתח, דרמה וקומדיה צריך להיות מושלם כדי שהעסק יעבוד. ראיתם את זה עובד מדהים ב"רק רציחות בבניין", ראיתם את זה מתרסק קשות ב"האישה מהבית שממול לבחורה בחלון", ואחרי צפייה בפרק הראשון אנחנו שמחות לבשר שיש מצב טוב שב"אבירם כץ" העסק עובד: סופר במשבר כתיבה גונב סיפור משכנו הפרוקטולוג, והופך לחשוד בחקירת משטרה סביב היעלמותה של הדמות הראשית בסיפור הגנוב שמתגלה כאישה אמיתית, כשבמקביל גם השכן נעלם. השוטרים נותנים לו 48 שעות לסייע בפתרון התעלומה לפני שייעצר כחשוד המרכזי בה. קליל מצד אחד, קצת סטיבן-קינגי מצד שני, תענוג מצד שלישי.

מה שעשוי מאוד להפוך אותה לממתק המועדף עליכם בשבועות הקרובים הוא הקאסט הבאמת נהדר שלה, בכיכובו של יחזקאל לזרוב בתפקיד ראשי אדיר, ששון גבאי המעולה תמיד, דנה מודן ויניב ביטון שעושים דואט נפלא בתור חוקרי המשטרה המותשים, וגם ג'וי ריגר, מיטל רז, עלא דקה, הגר בן אשר, גילה אלמגור אגמון, שי אביבי ועוד רבים שצפויים לצוץ לאורך העונה. אם התעלומה שבמרכז הסדרה, המבוססת על ספרו של אשר קרביץ "לכתוב כמו אלוהים", תצליח להחזיק את שמונת הפרקים הקצרים שלה (30 דקות כל אחד), בכאן 11 יוכלו לסמן לעצמם עוד "וי" רציני על החגורה. הניסיון של ממשלת נתניהו האנטי-ישראלית לפגוע בבית היצירה המצוין הזה נראה הערב מופרך ומקומם מתמיד.
>> "אבירם כץ", כאן 11, כל ראשון ושלישי 21:15

• מה רואים הלילה
• המסך
• כאן 11
• דנה מודן
• אבירם כץ
• יחזקאל לזרוב
• ששון גבאי

• Facebook
• Twitter
• Email

1. מעשה בסומליירים

אבירם: אז מה זה בעצם להיות סומליה מבחינתך?

שירה: אני חייבת לומר שאני מחבבת מאוד את התרגום העברי למילה: 'אוצר יין'. לתפקיד הזה יש כמה משמעויות, אבל בעיניי הוא קודם כל היכולת לבנות אוסף משמעותי של יינות שיש מאחוריו איזו תמה ולוגיקה פנימית שמחברת בין היין לאוכל ולמקום, גם אם זה לא תמיד בהיר בקריאה ראשונה. אחר כך סומליה הוא איש של אנשים, והוא צריך להיות מסוגל לארח זרים כאילו הם אצלו בסלון. הוא צריך גם לדעת יין כמובן, אבל כאן יש כבר הרבה מקום לפרשנות (אה, וכדאי שיהיה לו פותחן)".

אבירם: "בעיניי קודם כל זה להיות מארח למופת. שתיתי צ'ייסרים של וודקה עם לקוחות יותר מאשר דיברתי איתם על תת חלקות בבורגון. סומליה הוא הערך המוסף שאפשר להציע לאורחים, זה שמרחף מעל הזמן, שתמיד נינוח ומחייך ומחבק גם בזמן שכל המלצרים והמנהלים רצים ולחוצים. חוץ מזה, יש כמובן את כל עבודת המשרד האחורי על שלל טבלאות האקסל, התמחורים, ניהול המלאי וכו'. הלוואי שכל העבודה הייתה רק לשבת ולשתות יין כל היום (כמו שאנשים חושבים…)".

שירה: "לצערי בשנים האחרונות נראה שהתפקיד הזה קצת מתקשה להחזיק את הראש מעל המים. המון מסעדות משתמשות בשירותים של חברות יבוא או יקבים גדולים שבונים להם תפריטים בחינם בתמורה להסכמים וחוזים עם סכומים גדולים מאוד, ולפעמים סתם נותנים את ה'תיק' לאחד המנהלים. אולי אנחנו מפספסים משהו? אתה בתחום יותר שנים ממני, הרי היו תקופות יפות שבכל מסעדה היה איש יין".

אבירם: "אני זוכר היטב את התקופות שבהן לא היה דבר כזה מסעדה רצינית בלי סומליה; בעיני ה'אשמה' נעוצה בשני הצדדים. הפונקציה של סומליה צריכה, בסופו של יום, גם להוכיח את עצמה כלכלית, במיוחד לנוכח מה שקרה בשנים האחרונות עם שחיקת הרווחיות במסעדות. להחזיק איש יין במשרה מלאה הפך סוג של לוקסוס. מובן שהייתי שמח לראות יותר סומליירים במסעדות, אבל מהצד השני החבר'ה כן צריכים להראות יותר רצינות וחריצות לפני שסתם בוכים שאין כאן מקום לאנשי יין, בדיוק כמו שאת קרעת את התחת והוכחת שאת שווה את זה. הפכת חלק בלתי נפרד מהנורמן. מי שטוב, מצליח".

שירה: "אולי בכל זאת אנחנו בתחילתם של זמנים יפים יותר, עכשיו כשיש את ה־WSET (בית ספר ליין) גרסת תל אביב־יפו נראה שהרבה מאוד אנשים רוצים להעמיק את הידע שלהם, להרחיב את האופקים ואת החך שלהם. ההיענות מרשימה מאוד. הרבה מסעדות שולחות ברמנים/ מלצרים להתמקצע שם, אני מקווה שהתהליך הזה יוליד עוד כמה סומליירים וסומלייריות שיצטרפו לשורותינו".

אבירם: "אינשאללה. בכלל אני חושב שמסעדות משקיעות היום הרבה מאוד בצוות, גם בנושא היין – והרי אחת הקללות שהכי מלחיצות מסעדות כאן היא להיתפס כ'פלצניות'. יש היגיון בוויתור על משרת הסומלייה הקלאסי ובמקום זה לייצר צוות עם רמת הבנה גדולה ביין. בדיוק כמו שהבנו שאין מקום לקולינריה 'עילית' בארץ. אנשים רוצים שיפנו אליהם 'אחי', לא 'אדוני'. יש בזה משהו מתסכל, אבל אני מעדיף לקבל את המצב הזה ולהוציא ממנו את המרב מאשר להתעסק בבכיינות".

2. תפריטים

אבירם: איך את ניגשת לבנות תפריט יין, מה מוביל אותך?

שירה: "הכי חשוב בעיניי זה שרשימת היין תתכתב עם המקום שאליו היא שייכת. בנורמן מה שהניע אותי הוא החלל. מבני הבאוהאוס המשוחזרים והעיצוב האירופי עם הריהוט בסגנון שנות ה־20, משולים בעיניי לאזורי היין הקלאסיים של אירופה שמהווים את ליבת הרשימה. בעוד האמנות הישראלית המודרנית שנמצאת כמעט בכל פינה שתפנה משולה ליצרני היין הקטנים, היקבים המקומיים שמכתיבים איזה טון חדש שנהיה מסקרן יותר ויותר.

אבירם: ומה עם כל ההייפ הנוכחי: יינות טבעיים, כתומים, פאנקיים.

שירה: "יש לנו קצת יינות פאנקיים, אבל בעדינות. לא תמצא כאן יינות באמת קיצוניים, זה לא מתאים קונספטואלית. עיקר הבחירה היא ביצרנים קטנים ויחודיים, 'מסורתיים' למדי ובשורה התחתונה – יינות טעימים! בסוף זה הכי חשוב. הרי גם אצלכם בבסטה החכמה לא נעוצה בעובדה שיש לכם חמישה דפים של יינות מבורגון, אלא הבחירה המדויקת שלכם ביצרנים הספציפיים והיינות הטעימים ביותר שהם יודעים להכין, שם כל הקסם".

אבירם: "מסכים בהחלט, אבל אצלנו, אני מודה, אין איזו חשיבה קונספטואלית מדי או אידיאולוגיה מובנית (חוץ מיינות משטחים כבושים שלעולם לא יופיעו בתפריט). בניגוד לפרויקטים של ייעוץ וליווי שעשיתי בעבר, בבסטה אני לא חש שום צורך לתת דין וחשבון לאיש זולת עצמנו; אם זה טעים לנו – זה בפנים. אם זה לא טעים לנו – אנחנו לא יודעים לשקר, לא נצליח למכור את זה".

3. ייצוג ישראלי

אבירם: "כל הזמן כועסים עלינו, בייחוד בבסטה, על הייצוג הדל יחסית של יינות ישראלים בתפריט. בכל פעם שאת מעלה לרשתות תמונה של יינות נפלאים מצרפת, נגיד, מיד יש מי שטורח להגיב לך שזו בושה שאת לא מעדיפה למכור יין ישראלי".

שירה: "תשמע, אנשים רואים את מה שהם רוצים לראות, מבחר היינות הישראליים בנורמן רחב יותר מרוב רשימות היין במסעדות. אבל ישראל היא מדינה אחת קטנטונת שהתחילה לייצר את מה שאנחנו רוצים לשתות בדיוק לפני 30 שנה, בעוד שכל המדינות האחרות שמרכיבות את הרשימה הן רבות, גדולות ועם היסטוריה של מאות שנים. ברור שאם תספור יין תגלה שיש יותר אירופה מישראל, אבל די לבלבל את המוח עם השוואות לא רלוונטיות".

אבירם: בדיוק מה שאני אומר! מספיק עם ההשוואה הזאת של תל אביב לאיזה כפר פסטורלי בצרפת או איטליה ש'כולם שותים שם יינות מקומיים'. ניחא מסעדה בגליל שרוצה למכור תוצרת מקומית, אבל תל אביב היא מטרופוליטן, היא מתנהגת כמו לונדון, ניו יורק. יש יופי של יינות מבעבעים באנגליה ובטח ובטח בקליפורניה, והיי, עדיין מוכרים שם יינות צרפתיים. חלאס לחשוב שאנחנו כזאת מעצמת יין. יש בארץ יינות נהדרים, ומשנה לשנה יש יותר מהם, ואני נהנה לשתות אותם ושמח לקדם אותם, אבל עדיין נראה לי מאוד היגיוני שמסעדה תבחר לשים דגש על אזורים אחרים מהעולם, ולא מעט תיירים מגיעים אלינו בזכות אוסף היין ושמחים לשבת בתל אביב ולשתות יין נדיר מבורגון.

"מרתק בעיניי איך יין הפך להיות כזה עניין פטריוטי. דווקא ביין יש מי שמתעקשים לשתות אך ורק מקומי. הבגדים שלהם יהיו מותגים מחו"ל, לא יעניין אותם לקנות תכשיטים דווקא של מעצבים ישראלים או להעדיף סרטים מקומיים. אבל ביין הם לא יהיו מוכנים לשמוע על משהו אחר… זה מקסים אותי ומרגיז אותי בעת ובעונה אחת".

4. תמחור

שירה: "איך אתה מסביר שמקומות שמוכרים יין במכפלות הרבה יותר גדולות מאצלנו לא מקבלים ביקורת כמונו? אולי זה המפות הלבנות אצלנו או האויסטרים אצלכם, אני לא יודעת, אבל אנשים לרוב יתמקדו ביינות שנמכרים במספר ארבע ספרתי. לא משנה כמה יינות יש ברשימה שיחזירו עודף מ־200, העין ישר תקפוץ לבקבוק שמתומחר בעשרת אלפים. "לך תסביר להם שאיש המקצוע, הטיפול ביין, המבחר, היישון, הכוסות, החלל שבו אתה שותה את היין – כל זה עולה כסף. אנחנו לא איטליה ואין אצלנו 'דמי מפה', החוויה שאנחנו מוכרים היא העיקר ולא רק מה שבתוך הבקבוק".

אבירם: "מי שיושב בנורמן, אולי המלון היוקרתי בארץ, אין לו מה לצפות לשתות כוס יין ב־30 ש"ח (שאגב, ישנה), וגם בבסטה יש כוסות וקראפים במחירים סופר הגונים. לשמחתי יש לא מעט לקוחות קבועים, בעיקר חבר'ה צעירים, שבאים בזכות זה ויכולים ליהנות בלי לקרוע את הכיס. אז שהמלעיזים ימשיכו בשלהם. בכלל, אני לא מבין את התרבות הזאת – בין שזה מחיר יין, סטייק או צלחת פירות – כאילו מישהו מכריח מישהו לצאת לאנשהו. זה אלים בעיניי. מי שלא טוב לו, יעשה טובה וילך למקום אחר. נמאס להתנצל ולהצטדק ולהסביר, לא כל מקום חייב להתאים לכל אחד".

• אוכלים שותים
• הבסטה
• אבירם כץ
• נורמן
• סומלייה 2018
• חדשות האוכל

• Facebook
• Twitter
• Email

השף יאיר יוספי מייצב את עצמו על שלב גבוה בסולם ומנקה בתנועות נמרצות את מדפי האלכוהול לקראת אכלוסם בבקבוקים. בשלב הנוכחי בקריירה שלו, לחר שצבר ניסיון בצרפת ובארץ, הוא יכול לעמוד שלוב זרועות במטבח של מסעדת שף ולנבוח על צוות טבחים. במקום זה הוא בחר לפני כשנה וחצי לחבור לכמה אנשי מקצוע מוכשרים ולפתוח יחד את ברוט: מסעדה־בר יין בסגנון לא פורמלי שמגישה מנות גורמה ויינות משובחים מיקבים פחות מוכרים. המקום הקטנטן – 40 מקומות ישיבה שמרביתם מוצבים לאורך מטבח פתוח, הוא פרי קיבוץ של השותפים עומר בן גל, ג'מה נווה, בן רון ואבירם כץ (איש היין והאלכוהול, שכותב עבור Time Out). יחד הם יצרו מקום מפגש של אנשי תעשיית האוכל. עכשיו, במה שהשותפים מגדירים כצירוף מקרים שפתח חלון הזדמנויות, ברוט מתרחב ופותח סמוך למסעדת האם בר בירות, אלכוהול ואוכל טוב בשם אקסטרה ברוט.

מדובר בבר קטן עוד יותר מברוט, והצטרפו אליו שלושה שותפים נוספים: גיא רובננקו ונתן סיפבק שמבשלים עם יוספי, ורועי ורד. אבירם כץ לא מבין את ההתפעלות מהקולקטיב הגסטרונומי שהוקם פה.

"בסך הכל זה ממש הגיוני. העובדים הכי מסורים הם תמיד בעלי הבית, אף אחד לא עובד יותר טוב ממי שהמקום שייך לו". כץ מסוגל להסביר שעות על מערכת המזיגה של הבירה שמוקמה כך שהחביות יהיו ממש מתחת לברז, וכוסות הבירה לא יישטפו באותו אזור של שטיפת הכלים, שמא תסתנן אליהן טיפת שומן סוררת.

באקסטרה ברוט יגישו מנות משתנות שתומכות באלכוהול: צלחת שרקוטרי עם רייט ברווז, פטה כבד סיציליאני וטרין חזיר כפרי; כריך רובן מלחם שיפון עם קורנביף ביתי ברוטב רוסי של מיונז, חרדל ואבקת חמוצים, גבינת אמנטל, וכרוב כבוש; סלט יווני בוויניגרט סלרי; מנות קטנות של לבנה עם פלפל חריף ואגוזי מלך קלויים (16־78 ש"ח). הקונדיטורית מיכל בוטון, שכבר שיתפה פעולה עם ברוט בעבר, תכין בין השאר עוגיות של בירה גינס וסטלה.

בקומה השנייה של הבר חבוי חדר פרטי שיכול לשמש לטעימות יין ולהשקות. קורות העץ שעל הרצפה ועל התקרה, בר העץ הכהה ומדפי העץ השחורים אמורים לגרום למי שנכנס פנימה לחשוב שהגיע למקום שקיים כבר 30 שנה. המוזיקה מנוגנת בווליום נמוך ומזמין לשיחה.

זה המקום לתהות אם אקסטרה ברוט מדגיש עוד יותר מאחיו הבכור את מודל הקולקטיב העסקי כאורח חיים קהילתי אלטרנטיבי. מה שבטוח, פודיז יטעמו פה את לשד שמחת החיים.

אקסטרה ברוט, נחלת בנימין 36, ראשון־שישי 18:00־1:00, שבת סגור

• אוכלים שותים
• יאיר יוספי
• ברוט
• בר יין
• אבירם כץ
• גיא רובננקו
• נחלת בניימין
• חדשות האוכל