Time Outתל אביב הוא חלק מרשת Time Out Global — רשת מדיה בינלאומית הפועלת ב-360 ערים מרכזיות וב-60 מדינות ברחבי העולם. Time Out הוא אחד ממקורות התוכן המקיפים והאמינים ביותר בתחומי התרבות, הקולינריה, הבילוי ותיירות עירונית. התוכן, שמתעדכן 24/7, נכתב ונערך על ידי צוות עיתונאים מקצועי מקומי בישראל, בהתאם לסטנדרטים של Time Out העולמית.
הלוואי והסדרה החדשה של דנה מודן הייתה מגיעה למסכים בנסיבות אחרות, כך היינו יכולים לדבר על האיכויות הטלוויזיוניות שלה. אבל קשה לצפות בה מבלי לחשוב כל רגע איזו מכה לתרבות הישראלית תהיה סגירת כאן 11
אנשים כותבים אוהבים לכתוב על אנשים כותבים, אבל לבנות עלילה שלמה מאדם שהכתיבה היא באמת כל חייו – זה כבר מאתגר. מלאכת הכתיבה היא לא כל כך טלוויזיונית והיא אפילו לא כל כך ספרותית. לכן זה מפתיע עד כמה "אבירם כץ", הסדרה החדשה של כאן 11, באמת מדברת על עולם הכתיבה עצמו.
אבירם כץ (תודו שהופתעתם) הוא סופר ירושלמי די מצליח, או לפחות מצליח לשעבר, שצריך לכתוב עבור עיתון סיפור בהמשכים. אלא שהוא נתקל נתקל שוב ושוב במחסום כתיבה, ואז הוא מחליט פשוט להעתיק – לגנוב – סיפור אחר, שנפל לידיים שלו במקרה. רק שאנחנו בכל זאת בסדרה בלשית, שלא תעצור בפשע הקטן הזה ובמסכת אירועים די אבסורדית כבר תסבך אותו בפשע גדול בהרבה. הצד של המתח והבילוש עשוי כאן בכישרון רב – אבל בסופו של דבר, זה לא באמת מה שמעניין את "אבירם כץ".
"כתיבה זה לא ככה. כותבים וזהו, יש", אומר אבירם בסצנה אחת לשכנו, ויקטור גואטה. "כותבים, ואז מתקנים, ושוב ושוב ושוב… ואז שוב מתקנים… זה לא ככה, זה זבנג וגמרנו. יש חוקים, יש כללים, צריך לכתוב, לתקן, ולמחוק עד שיוצאת לך הנשמה". הכתיבה של "אבירם כץ" עצמה אולי לא נוגעת בשלמות שאבירם מדבר עליה כאן, אבל היא שואפת לשם. היא בוודאי סדרה מאוד חכמה. היוצרים שלה, דנה מודן (סוג של התאהבות ילדות שלי, מהימים שנשארתי לראות "יחסים מסוכנים" עד מאוחר), ואיתן צור – כבר חתומים על כמה קלאסיקות טלוויזיוניות ישראליות: צור היה שותף ל"חמישייה הקאמרית" ול"בורגנים", מודן יצרה את "אהבה זה כואב" המאוד מצליחה. הסדרות האלו הן סוג של גבולות גזרה רחבות עבור "אבירם כץ", שמצליחה להיות בו זמנית מאוד ריאליסטית וגם לא ומלהטטת בין מציאות נוקשה לאבסורד נורא. ונורא משעשע.
רק שקשה לדבר על "אבירם כץ" השבוע במנותק ממה שקורה סביב הערוץ בו היא משודרת. על רקע הדיבורים על סגירת תאגיד השידור הישראלי – אולי אחת הדוגמאות היחידות במדינה למוסד ציבורי שדווקא כן מעניק שירות טוב לאזרחים – חשוב לפעמים לזכור איזה נס זו יצירה כזו, בערוץ שפתוח לכולם. לא בהוט או ביס שם בשביל לראות אותה צריך לשלם מאוד שקלים וגם לא בגרסה דוברת אנגלית בנטפליקס או באמזון. משהו שזמין לכולם, ונגיש לכולם. ועוד סדרה שכזו.
קחו הימור: בעולם שבו הייתה רק טלוויזיה מסחרית, כמו עוד לא מעט תכנים אחרים שמייצר התאגיד, סדרה כמו "אבירם כץ" פשוט לא היתה באה לאוויר העולם. היינו פשוט מפסידים אותה לטובת מנת ריאליטי קצובה. שם אף אחד לא היה מקדיש סדרה שלמה, אפילו לא פרק, כנראה אפילו לא דיאלוג, לכתיבה. האם אנחנו צריכים את זה? אנחנו חייבים את זה.
"אבירם כץ", ראשון ושלישי 21:15, כאן 11 וכאן BOX
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
מה רואים הלילה: ישראל צריכה דרמה קומית בלשית וישראל תקבל
"אבירם כץ" (צילום: משה נחומוביץ')
בימים קשים אלה, מה שהאומה הישראלית זקוקה לו זה עוד סדרת מקור מעולה של כאן 11, ויש מצב טוב ש"אבירם כץ" תהיה הסדרה הזאת. שניים מיוצרי הטלוויזיה הכי טובים שיש לנו בסביבה, חמושים בקאסט מצוין וסיפור בלשי טוב, הם תשובה מצוינת לניסיונות לקצץ ולסרס את השידור הציבורי
האומה הישראלית זקוקה עכשיו לסדרה מעולה של כאן 11, ובעיתוי מושלם שבוודאי יביא לשלמה קרעי את הסעיף – האומה הישראלית תקבל לשם שינוי את מה שהיא צריכה מתי שהיא צריכה אותו: הערב תעלה לשידור בכאן 11 תעלה "אבירם כץ", סדרת דרמה-קומית-בלשית מבית היוצר של דנה מודן ("ככה זה", "אננדה") ואיתן צור ("החמישיה הקאמרית", "הבורגנים" וגם "רד בנד" ו"השוטר הטוב"), במה שנראה לפחות על הנייר כמו טאג טים חלומי של שניים מיוצרי הטלוויזיה הכי טובים שיש לנו בסביבה.
"אבירם כץ" משתייכת לז'אנר טלוויזיוני קשה מאוד לביצוע, כשהבאלאנס בין מתח, דרמה וקומדיה צריך להיות מושלם כדי שהעסק יעבוד. ראיתם את זה עובד מדהים ב"רק רציחות בבניין", ראיתם את זה מתרסק קשות ב"האישה מהבית שממול לבחורה בחלון", ואחרי צפייה בפרק הראשון אנחנו שמחות לבשר שיש מצב טוב שב"אבירם כץ" העסק עובד: סופר במשבר כתיבה גונב סיפור משכנו הפרוקטולוג, והופך לחשוד בחקירת משטרה סביב היעלמותה של הדמות הראשית בסיפור הגנוב שמתגלה כאישה אמיתית, כשבמקביל גם השכן נעלם. השוטרים נותנים לו 48 שעות לסייע בפתרון התעלומה לפני שייעצר כחשוד המרכזי בה. קליל מצד אחד, קצת סטיבן-קינגי מצד שני, תענוג מצד שלישי.
מה זה אבירם כץ? 1. השכן שלך מלמעלה 2. מישהו שלמד איתך בתיכון 3. האקס ששבר לך את הלב 4. השם של הסדרה החדשה שלנו שעולה הערב בכאן 11 ????pic.twitter.com/pMeQQON4ur
מה שעשוי מאוד להפוך אותה לממתק המועדף עליכם בשבועות הקרובים הוא הקאסט הבאמת נהדר שלה, בכיכובו של יחזקאל לזרוב בתפקיד ראשי אדיר, ששון גבאי המעולה תמיד, דנה מודן ויניב ביטון שעושים דואט נפלא בתור חוקרי המשטרה המותשים, וגם ג'וי ריגר, מיטל רז, עלא דקה, הגר בן אשר, גילה אלמגור אגמון, שי אביבי ועוד רבים שצפויים לצוץ לאורך העונה. אם התעלומה שבמרכז הסדרה, המבוססת על ספרו של אשר קרביץ "לכתוב כמו אלוהים", תצליח להחזיק את שמונת הפרקים הקצרים שלה (30 דקות כל אחד), בכאן 11 יוכלו לסמן לעצמם עוד "וי" רציני על החגורה. הניסיון של ממשלת נתניהו האנטי-ישראלית לפגוע בבית היצירה המצוין הזה נראה הערב מופרך ומקומם מתמיד. >> "אבירם כץ", כאן 11, כל ראשון ושלישי 21:15
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
אוצרי היין: תפסנו את הסומליירים הכי לוהטים בשוק לשיחה צפופה על יין
אחרי שזכו בתחרות Restaurants Wine Awards לשנת 2018, הצלחנו להושיב את הסומליירים שירה צידון (נורמן) ואבירם כץ (הבסטה) לשיחה כנה על יין, מסעדות ומעמדו הנשחק של המקצוע. הוא שתה מרטיני, היא שתתה שמפניה וזה מה שיצא
שירה צידון ואבירם כץ. תמזגו לנו משהו. צילום: אנטולי מיכאלו
שירה: אני חייבת לומר שאני מחבבת מאוד את התרגום העברי למילה: 'אוצר יין'. לתפקיד הזה יש כמה משמעויות, אבל בעיניי הוא קודם כל היכולת לבנות אוסף משמעותי של יינות שיש מאחוריו איזו תמה ולוגיקה פנימית שמחברת בין היין לאוכל ולמקום, גם אם זה לא תמיד בהיר בקריאה ראשונה. אחר כך סומליה הוא איש של אנשים, והוא צריך להיות מסוגל לארח זרים כאילו הם אצלו בסלון. הוא צריך גם לדעת יין כמובן, אבל כאן יש כבר הרבה מקום לפרשנות (אה, וכדאי שיהיה לו פותחן)".
אבירם: "בעיניי קודם כל זה להיות מארח למופת. שתיתי צ'ייסרים של וודקה עם לקוחות יותר מאשר דיברתי איתם על תת חלקות בבורגון. סומליה הוא הערך המוסף שאפשר להציע לאורחים, זה שמרחף מעל הזמן, שתמיד נינוח ומחייך ומחבק גם בזמן שכל המלצרים והמנהלים רצים ולחוצים. חוץ מזה, יש כמובן את כל עבודת המשרד האחורי על שלל טבלאות האקסל, התמחורים, ניהול המלאי וכו'. הלוואי שכל העבודה הייתה רק לשבת ולשתות יין כל היום (כמו שאנשים חושבים…)".
שירה צידון ואבירם כץ. תמזגו לנו משהו. צילום: אנטולי מיכאלו
שירה: "לצערי בשנים האחרונות נראה שהתפקיד הזה קצת מתקשה להחזיק את הראש מעל המים. המון מסעדות משתמשות בשירותים של חברות יבוא או יקבים גדולים שבונים להם תפריטים בחינם בתמורה להסכמים וחוזים עם סכומים גדולים מאוד, ולפעמים סתם נותנים את ה'תיק' לאחד המנהלים. אולי אנחנו מפספסים משהו? אתה בתחום יותר שנים ממני, הרי היו תקופות יפות שבכל מסעדה היה איש יין".
שירה צידון. צילום: דייויד לופטוס
אבירם: "אני זוכר היטב את התקופות שבהן לא היה דבר כזה מסעדה רצינית בלי סומליה; בעיני ה'אשמה' נעוצה בשני הצדדים. הפונקציה של סומליה צריכה, בסופו של יום, גם להוכיח את עצמה כלכלית, במיוחד לנוכח מה שקרה בשנים האחרונות עם שחיקת הרווחיות במסעדות. להחזיק איש יין במשרה מלאה הפך סוג של לוקסוס. מובן שהייתי שמח לראות יותר סומליירים במסעדות, אבל מהצד השני החבר'ה כן צריכים להראות יותר רצינות וחריצות לפני שסתם בוכים שאין כאן מקום לאנשי יין, בדיוק כמו שאת קרעת את התחת והוכחת שאת שווה את זה. הפכת חלק בלתי נפרד מהנורמן. מי שטוב, מצליח".
שירה: "אולי בכל זאת אנחנו בתחילתם של זמנים יפים יותר, עכשיו כשיש את ה־WSET (בית ספר ליין) גרסת תל אביב־יפו נראה שהרבה מאוד אנשים רוצים להעמיק את הידע שלהם, להרחיב את האופקים ואת החך שלהם. ההיענות מרשימה מאוד. הרבה מסעדות שולחות ברמנים/ מלצרים להתמקצע שם, אני מקווה שהתהליך הזה יוליד עוד כמה סומליירים וסומלייריות שיצטרפו לשורותינו".
אבירם: "אינשאללה. בכלל אני חושב שמסעדות משקיעות היום הרבה מאוד בצוות, גם בנושא היין – והרי אחת הקללות שהכי מלחיצות מסעדות כאן היא להיתפס כ'פלצניות'. יש היגיון בוויתור על משרת הסומלייה הקלאסי ובמקום זה לייצר צוות עם רמת הבנה גדולה ביין. בדיוק כמו שהבנו שאין מקום לקולינריה 'עילית' בארץ. אנשים רוצים שיפנו אליהם 'אחי', לא 'אדוני'. יש בזה משהו מתסכל, אבל אני מעדיף לקבל את המצב הזה ולהוציא ממנו את המרב מאשר להתעסק בבכיינות".
2. תפריטים
אבירם: איך את ניגשת לבנות תפריט יין, מה מוביל אותך?
שירה: "הכי חשוב בעיניי זה שרשימת היין תתכתב עם המקום שאליו היא שייכת. בנורמן מה שהניע אותי הוא החלל. מבני הבאוהאוס המשוחזרים והעיצוב האירופי עם הריהוט בסגנון שנות ה־20, משולים בעיניי לאזורי היין הקלאסיים של אירופה שמהווים את ליבת הרשימה. בעוד האמנות הישראלית המודרנית שנמצאת כמעט בכל פינה שתפנה משולה ליצרני היין הקטנים, היקבים המקומיים שמכתיבים איזה טון חדש שנהיה מסקרן יותר ויותר.
אבירם: ומה עם כל ההייפ הנוכחי: יינות טבעיים, כתומים, פאנקיים.
שירה: "יש לנו קצת יינות פאנקיים, אבל בעדינות. לא תמצא כאן יינות באמת קיצוניים, זה לא מתאים קונספטואלית. עיקר הבחירה היא ביצרנים קטנים ויחודיים, 'מסורתיים' למדי ובשורה התחתונה – יינות טעימים! בסוף זה הכי חשוב. הרי גם אצלכם בבסטה החכמה לא נעוצה בעובדה שיש לכם חמישה דפים של יינות מבורגון, אלא הבחירה המדויקת שלכם ביצרנים הספציפיים והיינות הטעימים ביותר שהם יודעים להכין, שם כל הקסם".
אבירם: "מסכים בהחלט, אבל אצלנו, אני מודה, אין איזו חשיבה קונספטואלית מדי או אידיאולוגיה מובנית (חוץ מיינות משטחים כבושים שלעולם לא יופיעו בתפריט). בניגוד לפרויקטים של ייעוץ וליווי שעשיתי בעבר, בבסטה אני לא חש שום צורך לתת דין וחשבון לאיש זולת עצמנו; אם זה טעים לנו – זה בפנים. אם זה לא טעים לנו – אנחנו לא יודעים לשקר, לא נצליח למכור את זה".
3. ייצוג ישראלי
אבירם: "כל הזמן כועסים עלינו, בייחוד בבסטה, על הייצוג הדל יחסית של יינות ישראלים בתפריט. בכל פעם שאת מעלה לרשתות תמונה של יינות נפלאים מצרפת, נגיד, מיד יש מי שטורח להגיב לך שזו בושה שאת לא מעדיפה למכור יין ישראלי".
שירה: "תשמע, אנשים רואים את מה שהם רוצים לראות, מבחר היינות הישראליים בנורמן רחב יותר מרוב רשימות היין במסעדות. אבל ישראל היא מדינה אחת קטנטונת שהתחילה לייצר את מה שאנחנו רוצים לשתות בדיוק לפני 30 שנה, בעוד שכל המדינות האחרות שמרכיבות את הרשימה הן רבות, גדולות ועם היסטוריה של מאות שנים. ברור שאם תספור יין תגלה שיש יותר אירופה מישראל, אבל די לבלבל את המוח עם השוואות לא רלוונטיות".
אבירם: בדיוק מה שאני אומר! מספיק עם ההשוואה הזאת של תל אביב לאיזה כפר פסטורלי בצרפת או איטליה ש'כולם שותים שם יינות מקומיים'. ניחא מסעדה בגליל שרוצה למכור תוצרת מקומית, אבל תל אביב היא מטרופוליטן, היא מתנהגת כמו לונדון, ניו יורק. יש יופי של יינות מבעבעים באנגליה ובטח ובטח בקליפורניה, והיי, עדיין מוכרים שם יינות צרפתיים. חלאס לחשוב שאנחנו כזאת מעצמת יין. יש בארץ יינות נהדרים, ומשנה לשנה יש יותר מהם, ואני נהנה לשתות אותם ושמח לקדם אותם, אבל עדיין נראה לי מאוד היגיוני שמסעדה תבחר לשים דגש על אזורים אחרים מהעולם, ולא מעט תיירים מגיעים אלינו בזכות אוסף היין ושמחים לשבת בתל אביב ולשתות יין נדיר מבורגון.
"מרתק בעיניי איך יין הפך להיות כזה עניין פטריוטי. דווקא ביין יש מי שמתעקשים לשתות אך ורק מקומי. הבגדים שלהם יהיו מותגים מחו"ל, לא יעניין אותם לקנות תכשיטים דווקא של מעצבים ישראלים או להעדיף סרטים מקומיים. אבל ביין הם לא יהיו מוכנים לשמוע על משהו אחר… זה מקסים אותי ומרגיז אותי בעת ובעונה אחת".
4. תמחור
שירה: "איך אתה מסביר שמקומות שמוכרים יין במכפלות הרבה יותר גדולות מאצלנו לא מקבלים ביקורת כמונו? אולי זה המפות הלבנות אצלנו או האויסטרים אצלכם, אני לא יודעת, אבל אנשים לרוב יתמקדו ביינות שנמכרים במספר ארבע ספרתי. לא משנה כמה יינות יש ברשימה שיחזירו עודף מ־200, העין ישר תקפוץ לבקבוק שמתומחר בעשרת אלפים. "לך תסביר להם שאיש המקצוע, הטיפול ביין, המבחר, היישון, הכוסות, החלל שבו אתה שותה את היין – כל זה עולה כסף. אנחנו לא איטליה ואין אצלנו 'דמי מפה', החוויה שאנחנו מוכרים היא העיקר ולא רק מה שבתוך הבקבוק".
אבירם: "מי שיושב בנורמן, אולי המלון היוקרתי בארץ, אין לו מה לצפות לשתות כוס יין ב־30 ש"ח (שאגב, ישנה), וגם בבסטה יש כוסות וקראפים במחירים סופר הגונים. לשמחתי יש לא מעט לקוחות קבועים, בעיקר חבר'ה צעירים, שבאים בזכות זה ויכולים ליהנות בלי לקרוע את הכיס. אז שהמלעיזים ימשיכו בשלהם. בכלל, אני לא מבין את התרבות הזאת – בין שזה מחיר יין, סטייק או צלחת פירות – כאילו מישהו מכריח מישהו לצאת לאנשהו. זה אלים בעיניי. מי שלא טוב לו, יעשה טובה וילך למקום אחר. נמאס להתנצל ולהצטדק ולהסביר, לא כל מקום חייב להתאים לכל אחד".
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
