השבוע השלישי למלחמה עוד מעט ומסתיים, המשק הישראלי משותק כמעט לחלוטין מאז תחילתה, ואחרי גלי ההתנדבות העצומים והמרגשים של השבועיים הראשונים, מתחילות לעלות עכשיו השאלות הקשות לגבי האופן שבו תתמוך ותפצה המדינה את אזרחיה ותמנע קריסה כלכלית. בעולם התרבות אין זמן להמתין לתשובות, ודמויות מפתח עמן שוחחנו בימים האחרונים מציירות תמונה קשה לגבי יכולת ההישרדות של עובדי ענף התרבות בתנאים הקיימים.

אתמול, בדיון שהתקיים בוועדת הכספים בכנסת על הפיצויים בעקבות המלחמה, ניסו נציגי עולם התרבות סביב השולחן לסמן את הבעייתיות הייחודית שלו: בזמן שמוזיקאים, יוצרים, אמנים ועובדי הענף התגייסו למאמץ המלחמתי בעורף ובחזית ומופיעים מדי יום בפני חיילים ומפונים, נעצרו מיידית כל מקורות ההכנסה שלהם כעצמאים וההידרדרות במצבם הכלכלי מיידית. רובם יתקשו לשרוד כלכלית אפילו חודש נוסף בתנאים דומים.

בריאיון הבוקר לערוץ הכנסת אמר הקומיקאי והשחקן אבי גרייניק, שבילה את יום שלישי בוועדות הכנסת בניסיון להעיר את חברי הכנסת לדרמה הכלכלית המתפתחת, כי "אני פונה לחברי הכנסת, לשרים, מצדי אפילו למנקה של הכנסת אם יש לו שם מילה: אנחנו לא רוצים לבזוז, אנחנו רוצים להתקיים בכבוד. הפסדתי להערכתי בחודש אוקטובר הכנסה של 45 אלף שקלים, כסף שאני צריך כדי לשלם שכר דירה, הוצאות ובית ספר לילד. אני אסיים את השנה עם מינוס של מינימום 250 אלף שקל. אני קורא לעם להתעורר, אם לא רוצים שנתעסק עכשיו בפוליטיקה בזמן מלחמה, תדרשו מהפוליטיקאים לא להתנהג כמו פוליטיקאים אלא להיות פאקינג בני אדם".

את הסנטימנט הזה של אבי גרייניק הדהדו גם גורמים אחרים עמם שוחחנו, בעיקר בתחום המוזיקה והתיאטרון. "צריך להבין שבלי הופעות חיות אין למוזיקאים שום דרך להתפרנס כיום", הסביר גורם בכיר בתעשיית ההופעות. "הם חורכים את הארץ בהופעות לחיילים, מפונים ופצועים מאז תחילה המלחמה, אבל ההכנסות שלהם ירדו לאפס ואנחנו מדברים על אנשים שגם ככה בלי שום חוסן כלכלי, אנשים שחיים מהופעה להופעה ומחודש לחודש, וזה כולל גם מוזיקאיות ומוזיקאים מצליחים יחסית. הם נכנסו לאוקטובר במצב כלכלי רעוע, ועוד חודש כזה ורובם יתקשו לשלם שכר דירה".

גם בעולמות התיאטרון, כאמור, יש כרגע בעיקר פסימיות עמוקה. "למוסדות התרבות הגדולים אין כרגע מה לדאוג, הם מקבלים תקציבי מדינה ועירייה גם כשהם סגורים וחלקם אפילו רווחיים יותר כשאינם פועלים. זאת גם הסיבה שהם לא הובילו את מחאת אנשי התרבות בזמן הקורונה", מספרת דמות בכירה מאחורי הקלעים של התיאטראות המקומיים. "אבל בלי עובדי ענף התרבות ובלי היוצרים הפרילנסרים לא תהיה תרבות. רק אתמול התקשר אלי שחקן מאוד מוכר וסיפר שאין לו איך לשלם את המשכנתה בחודש הבא. יש מאות כמותו בהערכת חסר, אולי אפילו אלפים ורבבות. זאת קטסטרופה אמיתית".

אל מצוקתם של היוצרים מצטרפת גם מצוקתם של עובדי ענף התרבות – אנשי סאונד, תאורה, תפאורה ושאר המקצועות הטכניים שבלעדיהם אין שואו – ומדובר בעשרות אלפי עובדים שמוצאים עצמם שוב, ממש כמו בתקופת הקורונה, ללא כל אופק כלכלי ובלי רזרבות שיאפשרו להם לעבור שבועות ללא עבודה. גורמים בענף מעריכים כי המשך המלחמה יוביל כ-95 אחוז מהיוצרים והעובדים בענף התרבות למצב של מצוקה כלכלית אמיתית בהיעדר תמיכה ממשלתית הולמת. החל מהיום יוכלו אולמות קטנים בתל אביב להיפתח להופעות של עד 300 איש בהתאם להנחיית פיקוד העורף, אך ספק אם שוחרי התרבות ינהרו אליהם כל עוד המלחמה נמשכת.

• תל אביב נלחמת
• ❤ תרבות
• אבי גרייניק
• הכנסת

הפתעה משמחת בבחירות הקרובות לראשות העיר ולמועצת עיריית תל אביב-יפו: השחקן והקומיקאי האהוב אבי גרייניק מצטרף לרשימתה של ציפי ברנד למועצה והכריז על תמיכתו בה לראשות העיר. גרייניק צפוי לקחת על עצמו את תיק התרבות ברשימה המתגבשת. אם ייבחר, גרייניק לא יהיה הקומיקאי הראשון שמגיע למועצת העיר, אחרי שמואל וילוז'ני ואסף הראל שעשו זאת לפניו.

גרייניק, בן 51, נשוי למפיקת הטלוויזיה תמי גרייניק ולהם ילד אחד. ראשית תהילתו בלהיטי הקאלט "פלטפוס", "ילדים סורגים לאלוהים" ו"כוכבי השכונה", אך מאז השתתף בסרטים ובסדרות רבות, כמו גם בתיאטרון הרפרטוארי ואף הקליט מספר אלבומים כזמר. בשנים האחרונות הפך גרייניק לאחד האמנים שאינם מהססים להתבטא ביחס למתרחש במדינה, ובחודש יולי אף הופיע ונאם במסגרת ההפגנה השבועית של "כוח קפלן" בכיכר הדמוקרטיה שבצומת קפלן-עזריאלי.

"אני מכיר את ציפי ברנד ואת עשייתה בעיר ושמח להצטרף, במטרה להבטיח שבתל אביב וביפו – לכולם.ן תהיה נגישות שווה לתרבות ולאמנות", אמר גרייניק עם הכרזתו והוסיף כי "לצד המחאה שגם בה אני לוקח חלק, אני מתכוון לנצל את שתי הבמות – התרבותית והפוליטית-עירונית – כדי להבטיח לשמור על ישראל ליברלית ושיוויונית". גרייניק משחק בימים אלה בהצגה "סוף העולם שמאלה" שעוסקת בעיירת פיתוח בשנות ה-60. לדבריו, ההצגה מחדדת עבורו את מה שעלינו לעשות ברמה החברתית כדי לשמור על אופיה הליברלי של מדינת ישראל.

עבור ברנד, שמנהלת קמפיין חריף וחסר פשרות נגד ראש העיר המכהן רון חולדאי, מדובר בתוספת כוח חשובה ואטרקטיבית: "אני שמחה על הצטרפותו של גרייניק", אמרה, "ובטוחה שלצד העשייה האמנותית העשירה שלו, הוא ידאג להנגשת התרבות בעיר ולשיפור היחס לאמנים. התרבות והאמנות הן הדרך שלנו להגן על הליברליות בישראל באמצעות שמירה על תל אביב דמוקרטית".

• בחירות 2023
• ציפי ברנד
• אבי גרייניק
• עיריית תל אביב
• הבועה

1. רחוב דיזנגוף

אל תשאלו אותי איך, אבל אחרי שנים שגרנו הרבה מאוד זמן באזור כיכר רבין, מצאנו את עצמנו בשכונה סאחית להחריד. אחרי שאתה רגיל להיות קרוב להכל ופתאום אתה יותר קרוב לדרך נמיר, אתה מרגיש איזו ירידה בליבידו העירוני שלך (אני חושב שהרגע המצאתי מושג). במסגרת ההתמודדות הקבועה שלי עם תפיחתה של הכרס, אני משתדל לעשות צעידות ארוכות ולגוון בכיוונים. גם אם אני הולך לכיוון צפון, דרום או לכיוון הים בשום סנריו אני לא מוותר על צעידה של כמה דקות באיזשהו נתח מבשרו של רחוב דיזנגוף. אני לא בטוח שאני יודע למה, אולי ריבוי החנויות במתכונת הישנה והלא קניונית, אולי משום שזה הרחוב שתמיד אוכלים ושותים בו משהו ואולי משום שהחזירו את עטרת הכיכר ליושנה התל אביבי העל זמני, הכל ברחוב הזה מרגיש אנרגטי, פועם, צעיר אבל לא טרנד. עוד דבר: בערך מאזור שדרות בן גוריון, כשהולכים לכיוון צפון על דיזנגוף, המדרכות אשכרה רחבות יותר ומלבד רווחת הצועדים משתפר באזור זה הסיכוי שלכם לא להידרס על ידי דו גלגל.

2. חוף פרישמן

סורי, לא מבין את המשיכה של אוהבי הים לחוף הצוק. הוא כל כך מבורך בצוקים יפים ובמראה טבעי שהוא נראה כמו וול פייפר ששמו בזום. הוא יכול להיות גם חוף יפה בפורטוגל, אבל בסוף הוא בתל ברוך שזה מוניציפלית תל אביב, אבל רק מוניציפלית. חוף פרישמן, לעומת זאת, נראה תמיד כמו תמונה מהאייטיז שנשרפה מרוב אור השמש. נכון, הוא צפוי, וההליכה אליו ממרכז העיר היא קלה עד כדי פינוק, אבל מי רוצה לנסוע לים עם אוטו? עם אוטו נוסעים לכינרת. אז אם הוא המוני לכם במשך הקיץ, תבואו בחמש וחצי ותהיו עדים למהפך שקט: באזור שש, הוא מתחיל להתבגר מנטלית (אולי כי נגמרים החוגים של צופי ים) ומחוף פונקציונלי כזה, סוג של חוף מובן מאליו, הוא נהפך לרומנטיקה תל אביבית במיטבה.

3. דיזנגוף סנטר

אני גר בת"א מ-1993. בערך ב-2001 סוף סוף הצלחתי להבין איך הסנטר בנוי, משהו שם מבלבל. עד שהמוח שלי למד להתמצא, אני חושב שבתוך הסנטר שאלתי בערך 2,500 בני אדם איפה זה 'כלי זמר'. פעם אחת זה קרה לי כשהייתי כבר בתוך כלי זמר. מבלבל שם נו. אבל למה אני כ"כ אוהב את הסנטר? קודם כל, לא משנה מה זה עבורכם, בשבילי זה לא קניון. אם הוא היה קניון אז הוא קניון משובש, ואחרי שלמדתי אותו הוא משובש בדרך שאני אוהב. יש לי שם הכל ואני מכיר את העסקים ואת הבעלבתים.

תגידו לי באיזה מקום בארץ אני יכול לקנות צינור לדוש בהום סנטר, שרוכים צבעוניים בחנות שמוכרת שרוכים מיוחדים לנעליים (רק שרוכים!) וסינטיסייזר? רק בסנטר. בשנים האחרונות האוכל זאת הצלע החלשה, אמנם בחמישי הוא הופך לבאזאר אוכל די טוב אבל צפוף בטירוף ויש באוויר ריח של אבקת מרק. מה שבשום אופן אי אפשר לקחת מהסנטר זה שהוא הראשון מסוגו היסטורית, ואת זה שאנשים מחוץ לעיר עדיין באים במיוחד ואוהבים אותו, כך שהוא בעצם כור היתוך צרכני ישראלי לא פחות מעזריאלי. אה, והוא באמת בסנטר של תל אביב. שיחוק.

4. פקורינו

מבאס אותי שאנחנו גרים במקום שאין בו אוכל רחוב. אבל באמת אין. כלום. לא פיצה, לא שווארמה, לא איזה פלאפל פונקציונלי, אפס. גורנישט. האוכל רחוב היחיד שאכלתי ברחוב היה כשקטפתי חמציץ. (אני בן 50 והחמציצים עדיין רודפים אותי) וזה לא שאנחנו גרים מחוץ לתל אביב באיזה פרויקט משתלה או תל ברוך, אנחנו בתוך תל אביב בין ארלוזורוב לכיכר המדינה. אבל כלום. מדבר. שיממון. למזלנו, במעלה הקוצים הקולינרי שלנו, יש חוץ מ״ארטי״ (ארלוזורוב פינת סולד ,קפה משובח ומאפים מצוינים) גם את פנינת המדבר שנקראת פקורינו.

זו מעדניה שנמצאת במרכז המסחרי העתיק בסולד ונמצא שם הבאגט הכי טוב שאתם יכולים לדמיין עם הגבינות ו/או הנקניקים הכי טובים שאתם יכולים לקבל ועם הממרחים הכי איכותיים. למרות שזה לא בדיוק קוויקי כי כל הכנת סנדוויץ' שם נלקחת ברצינות של בניית חללית, זה בהחלט ירגיש לכם מוצדק אחרי הביס הראשון שמרים אל מחוץ לאטמוספרה ויחזיר אותנו הביתה מחויכים עם פירורים של באגט על הסוודר שאני אישית לא מנער כדי לא להיפרד מהר מדיי מהחוויה.

5. גינת פייבל

גינת פייבל היא אשכרה חורשה גדולה באמצע תל אביב שכמו בצבא מחולקת לשלושה חלקים: גינת משחקים לזאטוטים מוקפת בעצים עתיקים; אחריה יש את החלק של מתקני אימוני כושר עירוניים (בהזדמנות זאת אני מבקש מהחברה עם הרמקולים עם בלוטות׳ להנמיך או לעשות מנוי בגרייטשייפ); והחלק השלישי, האהוב עליי, הוא בית השימוש לחיות, שיש הנוהגים לקרוא לו: גינת כלבים. זאת גינת כלבים כל כך גדולה שהכלבה שלי הלכה שם לאיבוד. מצאנו אותה. לצערה. הדבר שלמדתי לאהוב בגינות כלבים הוא העניין הקהילתי.

בתור מישהו שיחסית לגבר הוא פטפטן (בעצם גם יחסית לאישה) אני מוצא את עצמי מנהל שיחות עומק ולומד פרטים על בני אדם שלא מפריע להם שאני קורא להם בשם של הכלב שלהם. ״מה שלומך ראג׳ה?״ והבן אדם עונה לי אפילו שקוראים לו רועי! קסם. אז זאת גם אחלה ההזדמנות לבקש סליחה מאלה שאני אוכל להם ב-7 בבוקר את הראש (בשמונה התקפת המלל נרגעת כי הכדור מתחיל להשפיע) ולומר תודה על גינת פייבל בשמי ובשם כלבתי שלי (Sheli) גרייניק שאוהבת לנשנש בגינה כל מה שמונח על הקרקע, אפילו שהוא ששינה מצב צבירה והמבין יבין. מה לעשות, אף אחד במשפחת גרייניק לא מושלם.

מופעו החדש של אבי גרייניק "גם וגם" יעלה במרכז ענב בחמישי ה-7.4 במסגרת פרויקט "ענב במערכה הראשונה". במופע החדש הוא משלב בין שתי האהבות הבימתיות שלו – מוזיקה וקומדיה.לפרטים נוספים ולרכישת כרטיסים

• העיר שלי
• המלצות של מקומיים
• מרכז ענב
• אבי גרייניק
• רחוב דיזנגוף
• חוף פרישמן
• דיזנגוף סנטר
• טיים אאוט סופ"ש