• Facebook
• Twitter
• Email

תיאטרון הקאמרי יוצאים בשיתוף פעולה במסגרתו יספק הקאמרי עשרות הצגות מצולמות, מוכרות ופופולאריות ל-HOT, שתעלה אותן לספריית ה-VOD שלה בחינם לכל לקוחותיה. מהלך שנועד לספק לצופים עוד תוכן לצפייה ונראה כמו טרנד שהולך ומתגבש לימים הארוכים של השהייה בבתים.

בין ההצגות שיעלו תוכלו למצוא את "יהודים רעים" של עומרי ניצן ואת "תמונות מחיי נישואין" הקלאסי של אינגמר ברגמן בכיכובם של איתי טיראן ואפרת בן-צור. המחזה, למי שפספס, מבוסס עלסרטו שלאינגמר ברגמן מ-1973 שנחשב לאחת היצירות השלמות והבוגרות ביותר של המאסטרו השוודי.

שיתוף פעולה זה מצטרף לשורת מהלכים עליהם הכריזו פלטפורמות הכבלים, הלווין והסטרימינג, במטרה להקל על המנויים את הבידוד הוולונטרי. "הציבור אוהב תיאטרון, ובימים אלה אנו עושים הכל כדי לשמור על גחלת היצירה", אמר מנכ"ל הקאמרי רן גואטה. תודה ל HOT על שיתוף הפעולה בהעלאת תכני תיאטרון הקאמרי – ללא תשלום – לרווחת הציבור".

נדב חנין, סמנכ"ל התוכן והחדשנות של HOT הוסיף ש"משבר הקורונה הביא לפגיעה קשה בעולם התרבות והיצירה. מטרת שיתוף הפעולה עם תיאטרון הקאמרי הינה לספק ללקוחותינו תוכן איכותי ומגוון ולפתוח את עולמות ה-VOD לתוכן שטרם נראה כמותו על המסך".

ולמי שאין HOT? אל דאגה, הקאמרי העלה את "תמונות מחיי נישואין" גם ביוטיוב:

https://www.youtube.com/watch?v=gdLkTOT46Vc

• קורונה
• תיאטרון
• תיאטרון הקאמרי
• הוט
• במה
• איתי טיראן
• אפרת בן צור

• Facebook
• Twitter
• Email

בסיפור עירוני קטן, משולי תל אביב: בין רמלה ללוד, מרחק נסיעה קצרצרה במכונית או ברכבת, שוכן הכפר דהמש. כמה עשרות משפחות, כ־700 תושבים. ב־1948 כינסה המדינה בדהמש אזרחים פלסטינים שפונו מאדמות אחרות, בדרך כלל לצורך הקמת יישובים ליהודים. אדמות הכפר – כ־220 דונם – אף נרשמו באופן רשמי על שם תושביו החדשים. אלא שבכפר דהמש עצמו המדינה מעולם לא הכירה. האדמה שעליה יושבים כ־70 בתי הכפר מוגדרת כקרקע חקלאית – מותר לגדל עליה ירקות, לא ילדים. כבר 66 שנים שאין בכפר חיבור למים, חשמל או ביוב, האשפה לא מפונה ממנו ודואר לא מגיע אליו. אל דהמש מוביל שביל עפר משובש. המדינה אף ניסתה למנוע מילדי הכפר להירשם לבתי ספר, ורק בג"ץ כפה עליה לשנות את עמדתה. ומכיוון שהמדינה אינה מכירה בכפר וממילא אין לו תוכניות מתאר, הבנייה בו מוגדרת לא חוקית. ל־16 מבתי הכפר יש צווי הריסה. לתושבים, צאצאי המשפחות שהמדינה ריכזה בעצמה בדהמש, אין לאן ללכת.

איך אפשר להסביר את הסיפור הזה? לאורך השנים הפשירה המדינה קרקע חקלאית לצורכי בנייה ביישובים סמוכים – ברמלה, בניר צבי. בדהמש, לעומת זאת, החקלאות היא מעל הכל. פלפל משוחרר לא יוחזר. מדינת ישראל מסרבת לאשר תוכניות מתאר ליישובים ערביים – גם כאלו שהיא מכירה בהם – ואחר כך מתלוננת על בנייה לא חוקית. מה אמורים תושבי דהמש לעשות? לרחף באוויר? למי בדיוק הכפר שלהם מפריע? הרי הם יושבים על אדמה בבעלותם ואינם תובעים לעצמם שום דבר חוץ ממנה.

תושבי דהמש מנהלים כבר עשור מאבק כפול: נגד צווי ההריסה של בתיהם ולמען ההכרה בכפר. העתירות לבתי המשפט עולות כסף רב. התושבים גם מימנו תוכנית מתאר מכספם, ואף הכניסו בה תיקונים לפי דרישת משרד הפנים. לוועדה המחוזית לקח שנים עד שהסכימה בכלל לדון בתוכנית, וגם אז היא דחתה אותה על הסף. איום ההריסה חזר. ב־2013, כשוועדת הגבולות של משרד הפנים המליצה להכיר בדהמש, נראה היה שהמאבק נושא פרי, אלא שהממשלה, שמגלה חריצות יוצאת דופן כשמדובר בבנייה ליהודים, לא התכנסה לאשר את ההמלצות. למה? ככה.

בסוף השבוע האחרון התקיים בדהמש הפנינג אקטיביסטי גדול לתמיכה בתושבי הכפר, לקראת דיון שנערך בבג"ץ ביום שני, רגע לפני הבחירות. איתי טיראן אמר בדהמש דברים יפים ואמיצים: "אנחנו, תושבי תל אביב, יצאנו לרחובות בגלל שהעלו את שכר הדירה שלנו, סירבנו להציג כשחקנים בשטחים כי אנחנו מאמינים במאבק נגד הכיבוש, אבל אף פעם לא רצינו להבין שהכיבוש והנכבה מתחילים 20 דקות מתל אביב". הסיפור הזה לא קורה בנגב או בחברון. בדהמש חיים אזרחים ישראלים, מטר משדה התעופה, אבל מבחינת המדינה אין הבדל משמעותי בינם לבין תושבי השטחים. המערכת נועדה לקחת מהם ולשרת אחרים. יהודים. טיראן צודק: אם יש משמעות למושג "צדק חברתי", היא צריכה להתחיל בדהמש.

• רמלה
• צדק חברתי
• לוד
• קום המדינה
• דהמש
• קרקעות
• ניר צבי
• חקלאות
• פלסטינאים
• אנשים
• ישובים ערביים
• טורים אישיים ובלוגים
• ישוב לא חוקי
• תל אביב
• עתירה
• כיבוש
• בג"צ
• פוליטיקה
• נכבה
• אקטיביזם
• שטחים
• איתי טיראן
• נגב
• פלסטינים
• חברון
• ערבי
• שדה תעופה

• Facebook
• Twitter
• Email

ארתור קוגן הוא מבמאי התיאטרון הטובים בארץ, אך ב־20 השנים האחרונות הקדיש את רוב כישרונו ומרצו בעיקר ללימוד, בין השאר בבית הספר לאמנויות הבמה בית צבי שלאחרונה מונה למנהלו. עכשיו הוא מבריק שוב בתיאטרון הקאמרי בעיבוד החדש ל"איבנוב", המחזה הראשון באורך מלא שכתב הגאון הרוסי אנטון פאבלוביץ' צ'כוב בגיל 27.

למרבה הצער קוגן מחויב להקדיש את כל זמנו לניהול בית צבי, בעיקר להמשך שיקום מעמדו המידרדר, ואת החזרות ל"איבנוב" החל בידיעה שזוהי עבודתו האחרונה בשלב זה בתיאטרון הרפרטוארי. זה אולי יכול להסביר את התשוקה הלוהטת המאפיינת את העיבוד, שנדמה שהדביקה את כל הקאסט. מזמן לא נראתה בתיאטרון המקומי חדוות עשייה כזו בקרב אנסמבל גדול, שכל אחד מחבריו טורף את התפקיד שהופקד בידיו.

שתי הברקות עומדות בלב הצלחתו של "איבנוב" הנוכחי: התרגום (המשותף לקוגן ולאיתי טיראן) – שבו הוחלפה השפה המליצית התקופתית לטובת דיבור מודרני יומיומי, וזאת בלי לוותר על הדקויות בכל משפט ובכל מונולוג ודיאלוג; וניתוק המחזה מרוסיה הצארית של סוף המאה ה־19 לטובת סביבה מודרנית נטולת שיוך גיאוגרפי מוגדר.

הדמויות לובשות בגדים עכשוויים, הסלון מרוהט באיקאה, האנשים מצטלמים לסלפי בנייד ומאזינים לרוק כבד. "איבנוב", חשוב לזכור, היא ממילא יצירה שהקדימה את זמנה. הדמות הראשית לוקה בדיכאון קליני – תסמונת שבמאה ה־19 ידעו עליה מעט מאוד אך קהל בן זמננו מזהה אותה מיד.

ניקולאי איבנוב הוא אציל צעיר שירד מנכסיו ואיבד כל רגש לאשתו החולנית שרה (הלנה ירלובה), יהודייה שהתנצרה למענו. מדי ערב הוא נמלט לביתם של חברים (דודו ניב ועירית קפלן) שלהם הוא חייב כסף. בקרב אנשי החברה הגודשים את המקום הוא יושב סר וזעף, מפתח רומן עם סשה (דנה מיינרט), בתם הצעירה של בני הזוג המאוהבת במחשבה שתצליח להשיב לו את שמחת החיים.

איבנוב שונא את העולם אך נטול אנרגיה לקבל החלטות שיגאלו אותו. הסוף, בעזרתו האדיבה של רופא אידיאליסט (אורי רביץ), טרגי. בכל זאת המחזה מוגדר כקומדיה ומספק צחוק בריא גם בסיטואציות מדכאות לחלוטין.

איתי טיראן שותף בפרויקט לא רק ככוכב אלא גם כשותף בעיבוד ובחזון, ולכן האיפוק שלו (בעיקר במערכה הראשונה) מעורר כבוד. הוא מודע היטב לעובדה שאיבנוב הוא דמות שבלתי אפשרי לחבב, ולא מנסה לכבוש בכוח סצנות שאותן מובילות דמויות אחרות. את מלוא התחמושת הוא שומר למערכה השנייה, היצרית והטעונה בהרבה, ודווקא מעמדת הנחיתות הזאת זוכה איבנוב שלו לייצוג הראוי ביותר. באשר לשאר השחקנים, כל תיאור פרטני מיותר משום שכולם נפלאים.

השורה התחתונה:לרוץ ולהתמוגג ומשם להמשיך למחזה "הדוד וניה" מאת צ'כוב המועלה בתיאטרון החאן

• ביקורות
• ביקורות מחול ותיאטרון
• תיאטרון הקאמרי
• איבאנוב
• איתי טיראן
• איבנוב
• תרבות