מיה יוהנה(למה שלא תעקבו)היא מוזיקאית יוצרת, קריינית, מדבבת, מנחה ומפיקה, פעילה בסצנת המוזיקה המקומית עם קול ייחודי וחיבורים מוזיקליים מגוונים. היא כבר שיתפה פעולה עם לולה מארש, תומר ישעיהו, גלעד כהנא וגיא מוזס, וחברה בשנים האחרונות בפרויקט הלב שלה – "ארץעיר", יחד עם יואב רוזנטל וגילי מאיר. ההרכב מגלה מחדש שירים מוקדמים מראשית המדינה ומעניק להם פרשנות עכשווית, אישית ומרגשת. אלבום הבכורה של ההרכב, שיצא ממש לפני פרוץ המלחמה, זכה לתהודה וחיבוק רחב. בספטמבר הקרוב תעלה מיה עם ההרכב על במת פסטיבל מגדה (13.9-11.9) להופעה אקוסטית – ואתם רוצים להיות שם.

1. אדא לוינסקי

דבר ראשון – קפה. ובאדא – הקפה משובח. תוסיפו למשוואה עיצוב של ג׳ונגל תעשייתי וצוות מתוק מדבש, וקיבלתם אווירה של חופשה בפורטוגל. הלוקיישן המקורי של האדא שוכן בשוק הפשפשים והתוספת של הסניף הפלורנטיני שלהם שימחה אותי במיוחד. אני כל כך אוהבת לשבת באדא, זה יכול להיות עם חברה לקפה של שבת בבוקר או לעבודה עם הלפטופ באמצ"ש. הייתי באבטלה לכמה חודשים החורף והאדא הפך להיות הגו טו שלי ברוב הבקרים.
זבולון 9 תל אביב

2. שמעיה

המוסד האגדי שקיים כבר רבע מאה עם האוכל הכי טעים ומנחם שתמצאו בפלורנטין ובעיר בכלל. פתוחים לצהריים בלבד ועד שנגמר האוכל (זה לא לוקח הרבה זמן). אנחנו אוהבים לשבת שם אחרי חזרות, גילי עבד אצל שמעיה הרבה שנים אז המקום הוא כמו בית בשבילנו, למרות שכולם מרגישים בבית בשמעיה.
ויטל 2 תל אביב

3. בוב קיוב

סטודיו לפילאטיס וג׳ים בגבעת הרצל. בּוּבּ, הבעלים, היא הלב הפועם של המקום, שמציע שיעורי פילאטיס וחיטוב במגוון סגנונות, לצד חדר כושר שרוב שעות הפעילות בו פתוחות לנשים בלבד. ההגבלה נולדה מתוך רצון לאפשר לנשים מרחב בטוח, נוח וחופשי לאימון – ללא תחושת איום, שיפוטיות או חוסר שייכות, כפי שמחקרים מצביעים. מעל לכל, המקום תמיד נקי, נעים, ועם מוזיקה שכיף לזמזם איתה תוך כדי הסטים.
רבנו חננאל 24 / אבולעפיה 16 תל אביב

4. החניון

בר שכונתי חדש ומאוד קול שנפתח לאחרונה בשולי פלורנטין, בבניין שמשמש ביום יום כחניון. מעבר לשער הכניסה ותחת כיפת השמיים, מתגלה מרחב גדול ופתוח עם פינות ישיבה, מוזיקה רגועה ותאורה רכה, שמיד מייצרים תחושה של עולם וזמן אחר – קצת כמו לחזור לניינטיז. החניון הוא יוזמה שמשלבת ומחברת בין אומנים ואומנויות שונות, כל ערב המקום נולד מחדש וכל פעם תוכלו לפגוש טוויסט קצת אחר. לפעמים זה פופ אפ של אוכל שווה, לפעמים קוקטיילים מיוחדים, סט ספונטני של דיג׳יי, או פשוט בירה קרה במחיר חברי.
הרבי מבכרך 7 תל אביב

5. אלבה

המאדר שיפ (או כמו שאנחנו מכנים אותה: ההיפית). בלב שכונת נגה המושלמת יושב מקום המפגש הקבוע של בנות הפרלמנט (הבסטיז שלי, שמרוב שאנחנו קבועות שם קיבלנו משקאות על שמינו בתפריט). האלבה הוא קומפלקס שמשלב בית קפה, חנות טבע וחלל שמארח סדנאות, תערוכות, הופעות ופופ-אפים. בגדול מדובר בקסם טהור ונטול ציניות, מקום שמחזיק תדר מאוד מיוחד של אופטימיות ויצירה, דבר שמרגיש נדיר בימינו.
בת עמי 6 יפו

>> העיר של רם אוריון: קבב בטעם ממסטל ושדרה שכמעט לא נגעו בה
>> העיר של תומר כהן: השקיעות הכי שמחות וכיכר שיש לה שכונה

מקום/תופעה לא אהוב.ה בעיר:

לא בדיוק מקום לא אהוב, כי זו באמת השכונה האהובה עלי בעיר. אני גרה בפלורנטין און אנד אוף מעל חמש שנים, יש בה מיקס וקסם מיוחדים מאוד של אנשים ודברים לעשות. אבל ההזנחה של העירייה לשכונה כל כך בולטת לעין ולאף וזה תכלס ממש מבאס אותי. אין פחים ברחובות, שלא לדבר על פחי מיחזור חלילה, אין אכיפה על בעלי כלבים וזריקת זבל, ריחות קשים בהרבה מהרחובות, טפטופי מזגנים ושלוליות, תאורה לקויה… צריך להוסיף?

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
הקרנה של "מלך האריות" בקולנוע הפסגה. במהלך הקיץ העירייה עושה הקרנות מיוחדות של סרטי דיסני אחת לשבוע בגן הפסגה. הלכתי להקרנה של "מלך האריות" וזה היה כל כך כיף ומצחיק ועצוב ונפלא. כולם שרו ביחד את השירים, צחקו מהשטויות ובכו כשמופאסה מת. זה באמת הרגיש כמו רגע מתוק ומיוחד מאוד בזמן, שמלא זרים חווים ביחד. באנו קבוצה של חברים טובים, הבאנו שמיכות, יין ונשנושים, והיה לנו ערב מושלם של חזרה לתמימות שכל כך קל לשכוח היום שהיתה קיימת.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
"לין" של לולה מארש. גילוי נאות, יעלי ואני כמו אחיות. בערך חצי שנה אחרי שפרצה המלחמה, ההורים של לין דפני, שנרצחה בשבעה באוקטובר במסיבת הנובה, שלחו ללולה מארש טקסט שנכתב והוקרא על ידי אילאיל, אמא של לין, בלוויה שלה. יעלי וגיל לקחו את הטקסט והלחינו והקליטו אותו בביצוע מאוד מיוחד ומרגש. השיר הזה שלח אותי לקרוא ולצלול לתוך הסיפור של לין, ילדה יפהפיה מקיבוץ עין המפרץ,שאהבה צילום ופילאטיס, ונסעה עם חברים לנובה באותו סופ״ש שחור, שממנו לא חזרה. היקף האובדן שחווינו פוגש אותי עם כל סיפור כזה מחדש. כל כך הרבה עולמות שאינם, כל כך הרבה משפחות שאיבדו את היקר להן מכל. הטקסט היפייפה שאילאיל כתבה מכיל בתוכו באופן מזוקק את האהבה והאור של לין, וביחד עם הנגינה והביצוע של יעלי וגיל, מהצליל הראשון, אני מיד מוצפת בדמעות.

לאיזה ארגון או מטרה את.ה ממליצ.ה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
מבחינתי הדבר הכי דחוף וחשוב כרגע זה החזרת כל החטופים והחטופה. אני מאמינה בצורך של עסקה שתחזיר את כולםן.תרומה למטה משפחות החטופיםמסייעת להמשך המאבק ולתמיכה במשפחות שעוברות גיהינום במשך כבר כמעט שנתיים. אפשר ורצוי גם לתרום בדרכים נוספות – תגיעו לכיכר, תתמכו בנוכחות שלכם בעצרות ובהפגנות. זה חשוב והכרחי יותר מתמיד. יש שם אנשים שלא נותר להם עוד הרבה זמן ועוד אפשר להציל! וכאלו שצריכים לקבל קבורה ראויה בישראל. אנחנו חייבים אותם ואותה בבית כדי שנוכל לקום ולהשתקם.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
ממש בא לי להרים למיקי פרומצ׳נקו, יוצר אירועי תרבות, שמפיק אתהאירוע המוטרף והמושלם שנקרא "קריוקי חמודים"בגן הפסגה. זה קורה במוצ״ש אחת לשלושה שבועות בערך וזה הדבר הכי כיפי ומשחרר שקיים! אני מודה שבאופן אישי כזמרת, קריוקי אף פעם לא כל כך משך אותי, אבל באירוע הזה יש קסם שאפשר כנראה לקשר לאנרגיה המאוד מיוחדת של מיקי ולארגון המדויק שלו, ביחד עם גן הפסגה היפהפה והאנשים המופלאים שעולים לבמה. כראוי לאירוע קאלטי בהתהוות, יש, בין היתר, חוקים ברורים: מותר לשיר גרוע – אסור לשיר גרוע בכוונה. בכל מוצ"ש כזה מתגלים כשרונות חבויים ומפתיעים ויש תחושה של התמסרות ופורקן שכנראה מאוד נחוצים פה כרגע. מומלץ.

מה יהיה?
מה שניצור. אני מאמינה שיש לנו אחריות אישית וקולקטיבית לדרוש מציאות שתואמת את ערכי הבסיס שלנו. זה מתחיל בתודעה, וממשיך בנוכחות הפיזית שלנו – בתנועה ובשינוי שאנו רוצים לראות סביבנו.

• העיר שלי
• אינדי ישראלי
• אדא חנינא
• שמעיה
• פילאטיס
• ברים בתל אביב
• פלורנטין
• אלבה
• גן הפסגה

מי שאמר שנשים מעל גילאי ה-40 לא יכולות לככב בסרט אקשן כנראה מעולם לא פגש את ג'סיקה אלבה. וגם כנראה היה מיזוגן. מאז שפרצה בתפקיד חיילת העל מקס ב"מלאך שחור", אלבה הראתה היא הרבה יותר מדוגמנית שמסתפקת בפרצוף יפה, והעדיפה לסדר מחדש את הפרצוף לרצף האנשים האומללים שנקלעו לדרכה, ובכך הפכה לבחורת הקיק-אס הכי אדירה מאז שרה מישל גלר. יותר מעשרים שנה אחרי, ואלבה כבר עשתה לעצמה שם ככוכבת קולנוע וטלוויזיה במגוון ז'אנרים, ואפילו הספיקה הפסקה של 5 שנים ממשחק.

>>מכת מחץ: 15 הקרבות הכי מרשימים של המאה ה-21. לפחות בטלוויזיה

הסרט שהחזיר אותה למסכים – או לפחות, לנטפליקס – הוא "אזהרת טריגר", שמסמן חזרה של אלבה לז'אנר הפעולה, בתפקיד לוחמת קמנדו שחוזרת עיירת הולדתה כדי לפתור את תעלומת הרצח של אביה. אתם יודעים, אותו סיפור נושן שבסך הכל מספק קרקע פוריה עבור אלבה לרסק לכמה בחורים (וגם כמה בחורות, אנחנו כבר ב-2024) את הפרצוף (ועוד כמה איברים, אנחנו כבר ב-2024). ואלוהים כמה שהתגעגענו לראות אותה בועטת ככה.

מעבר לכך, הסרט הזה מסקרן גם בזכות האנשים שמאחורי המצלמה – אתם יודעים, אלו שלא נותנים או חוטפים בעיטות בפנים) – שכן זו היא הבכורה האמריקאית של הבימאית האינדונזית המהוללת מואלי שוריה, שעבדה עם תסריט של ג'וש אולסון ("היסטוריה של אלימות") וג'ון ברנקטו ("המשחק" של פינצ'ר) – כלומר, קאליבר גדול מאוד יחסית לנטפליקס, שממש רוצים ליצר סוג של ג'ון וויק בהובלת אישה. והם בחרו עבור האישה הזו את ג'סיקה אלבה, אז מי אנחנו שנתלונן? התגעגענו ממש, תביאי בעיטה.
"אזהרת טריגר", עכשיו בנטפליקס

• מה רואים הלילה
• המסך
• אלבה
• נטפליקס
• סרטים