>> ליה דרייפוס היא אמנית ואוצרת, ובימים אלה היא מציגה בת"א תרבות המחוגה את התערוכה "אור אפל: על אפלה והשוליים החשוכים של תרבות הפאנזינים המקומית", אותה אצרה יחד עם ג'קי דורון לוי וליעם. התערוכה היא פרי עמלה של קבוצת המחקר שלביבליוטק הפאנזינים– שחקרה פאנזינים מתקופות שונות מתוך אוסף הביבליוטק המונה יותר מאלף פריטים. בתקופה חשוכה זו, התערוכה חוזרת אל מושג האופל – ומתמקדת דרכו בתרבויות וקהילות אשר מחוברות אל האופל כאסתטיקה, כאמצעי או כמהות. דרך מושג זה מבקשת התערוכה להדהד קולות קיצוניים של התנגדות למלחמה או לתרבות המרכז, בתוך המציאות הישראלית על מחשכיה הבאים והחוזרים. בקיצור,אתם צריכים לראות את זה.

1. תרבות של סולידריות

תנועה אזרחית לעזרה הדדית שקמה לפני 5 שנים, בתחילת הקורונה. היא מפעילה מערך ביטחון תזונתי שמספק סיוע לעשרות משפחות וקשישים ומבוססת על משאבי קהילה בלבד – תרומות והתנדבות. עבורי זה לב פועם שמרכז בתוכו את הטוב של העיר הזו, ומקום שמאפשר הגשמת חלומות. זו אלטרנטיבה שמצביעה על עוולות ומתנגדת למנגנוני דיכוי, ובעיקר מרחב עם אווירה מקבלת ומרימה שאין שנייה לה. עד לא מזמן פעלנו בחלל שנתרם לנו על ידי התדר, ששימש לנו בית במשך כארבע שנים. בימים אלו אנחנו מחפשות בית חדש (אם שמעתם, כתבו לנו!). עד שנמצא, הבית שלנו נודד בין מקומות שונים בעיר שמארחים אותנו. זה לא משנה את הפעילות שלנו. המהות שלה היא האנשים שמרכיבים את הקהילה הזו, התכנים של האירועים ומערך סלי המזון – והם ימשיכו לקרות בכל מקום שבו יפעלו.

2. קפה בר

קפה ספיישלטי של האחיות תמר ושירה בר, שכל דבר שהן נוגעות בו הוא הכי בסטייל. רציתי ללכת אליו עוד לפני שנפתח, רק מהסטורי, והוא לא אכזב לרגע. העיצוב המהמם, השילוב של הקפה המעולה, המאצ'ה באינסוף אפשרויות וההוג'יצ'ה (שלא ראיתי במקומות אחרים בארץ), נותנים כולם תחושה של תרבות קפה מחו"ל. כל המאפים והכריכים טבעוניים ומיוחדים בטירוף – יש כריך אפונה, עוגת בננה מיסו ועוד שפע. הן משתמשות בפולים של נעימה ובלחם של חגי. הספלים המתוקים הם עבודת ידה של תמר ובכלל הטאץ' האישי נוטף מכל דבר שם, אפילו מהכרטיסייה היפיפייה ומכוסות ה"טו גו" החד-פעמיות שמקושטות במדבקות.
וולפסון 42 תל אביב

קפה בר (צילום: מתן שרון)

3. Born from Rock

מותג תכשיטים של נירה דוביוס וגילי ברנע, שכולו חברות ויופי ייחודי. התכשיטים נעשים בעבודת יד ומשלבים משחקיות בצורה, בנפח ובאופן שבו הם נאחזים בגוף. בחלק מהתכשיטים יש אבנים וחתיכות זכוכית שנשחקו בים וקיבלו מראה מט ועדין. כל פיסה שונה מעט מהשנייה, ולכן כל תכשיט כזה הוא יחיד ומיוחד. החנות שלהן היא המקום ללכת אליו כדי למצוא מתנה מושקעת למישהו.י שאוהבים, או לעצמנו. אחרי 12 שנים, המותג ייסגר בקרוב וזאת הזדמנות אחרונה לרכוש ממעט המלאים שנותרו או מקולקציית הסיום שזמינה רק לכמה ימים ב"Pre-order".
הגדוד העברי 7

4. ת"א תרבות המחוגה

מרכז לאמנים ולתרבות עצמאית בפלורנטין. במסגרתו פועלים סטודיו דפוס, תחנת רדיו אונליין, ארכיון פאנזינים וחנות תוצרים עצמאיים. מעבירים שם סדנאות לקבוצות מגוונות, אירועים שווים ויש חלל עבודה פתוח לאמנים. זה מקום סופר עוטף, שמאפשר לאנשים שנמצאים בכל מיני שלבים בדרך האמנותית שלהם להתנסות, להכיר אמנים וטכניקות שונות וליצור בעצמם.
המחוגה 13

5. א.ס.ף

ארגון סיוע לפליטים ומבקשי מקלט בישראל. זו עמותה שפועלת בשני מישורים: במישור הציבורי – דרך שינוי מדיניות, עבודה מול הרשויות ובתי המשפט הישראליים, ובמישור הפרטני – קבלת קהל, מרכז סנגור ותמיכה, שירותים פסיכו־סוציאליים ועוד. המקרים שהעמותה מלווה הם של הפגיעים ביותר בקרב קהילת הפליטים – קטינים, ניצולי עינויים, חולים, אנשים עם מוגבלות ומשפחות חד-הוריות. הצוות והמתנדבים המסורים של העמותה נפגשים עם הסיפורים הקשים ביותר, כאלה שאי אפשר לדמיין, ומספק סיוע בתוך מציאות שבה אין מענים אמיתיים מצד הרשויות. א.ס.ף, יחד עם שאר ארגוני הפליטים, עושה כל כך הרבה בשביל מי שנחשבים אנשים שקופים במקרה הטוב ומושא להתעמרות במקרה הרע. בעיניי, זה מקום שבו רואים בצורה הכי גולמית וחזקה את החושך והאור של החברה שלנו, ושל בני אדם בכלל.
גולומב 52 תל אביב

>> בית ספר לרוץ אליו וקפה ששינה שכונה // העיר של איתמר שמשוני
>> הטמבוריה הכי מיוחדת בארץ וקלאס תל אביבי // העיר של זוהר גוטסמן

מקום/תופעה לא אהוב.ה בעיר:

ההזנחה של נווה שאנן. זו שכונה מדהימה, מלאה בתרבויות, סיפורים ומאבקים – ומגיע לאנשים שחיים בה ליהנות ממנה. אבל היא סובלת מהזנחה קשה, באינספור מובנים. התשתיות מזעזעות: אין מערכת ניקוז מסודרת, כך שכל חורף הרחובות מוצפים במים וביוב; מערכת החשמל ישנה ובלתי יציבה, מה שגורם להפסקות חשמל ולמפגעים בטיחותיים. יש בתים שנראים כמו מלכודות מוות – בלתי נתפס שגרות בהם משפחות עם ילדים קטנים. בכל גשם נופלים עמודים ברחוב, ובקיץ צריך לעבור כברת דרך כדי למצוא קצת צל. זיהום האוויר מורגש, כמעט אין צמחייה, ואין פחים ברחובות. כל השכונה מרגישה כמו אתר בנייה ענק – אבל בנוגע לזה, לפחות אי אפשר להגיד שזה רק בנווה שאנן.

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
״Batsheva Dancers Create״. זה אירוע שנתי בו רקדני להקת בת-שבע והאנסמבל מציגים עבודות עצמאיות שיצרו. המופע מעניק במה ומשאבים ליצירות ניסיוניות, מגוונות ושונות מאוד זו מזו. בכל פעם שיצא לי לצפות בו, יצאתי עם זווית חדשה על מחול, על הגבול שבין מחול לפרפורמנס, על עבודה עם גוף ועל האפשרויות שגלומות בבמה.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
הסרט Know Hope של עומר שמיר, על האמן אדם יקותיאלי, נתן לי הרבה כוח ותקווה. את העבודות של אדם אני מכירה כבר שנים – הן פרושות בנקודות שונות, מופיעות לי מול העיניים בנופי העיר – אבל אותו עצמו הכרתי רק בשנתיים האחרונות. כשראיתי את הסרט הופתעתי לגלות כמה הוא עשה לאורך השנים, ואיך הוא מצליח שוב ושוב לקמט קונפליקטים ופערים בעולם לכדי כמה מילים או דימוי מופשט שטעונים בכל כך הרבה. הבחירה של המקום והתגובות של עוברי האורח המוצגות בסרט משפיעות על המשמעות של העבודות ומעניקות להן רבדים נוספים. הסרט, אדם, והאמנות שלו מזכירים לי מה הכוח של יצירה, של אקטיביזם, ושל קשר למקום ולסביבה שאנחנו חיים בה.

לאיזה ארגון או מטרה את.ה ממליצ.ה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
ההמלצות שלי תמיד, ובמיוחד ברגע הנוכחי, הןתרבות של סולידריות– שבתקופה הזו, תוך כדי מעבר מקום, זקוקה לתמיכה כדי להמשיך להפעיל את מערך סלי המזון כרגיל, למרות הפחתת האירועים וההכנסות – ולעמותת א.ס.ף, שנמצאת כעת במהלך קמפיין גיוס כספים ותמיד שמחה על הצטרפות של מתנדבים נוספים.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
יש כל כך הרבה שהייתי רוצה להרים להם, זה בלתי אפשרי לבחור. כל מי שממשיכים.ות ליצור תרבות בעיר, להתנגד למצב, לקחת חלק בהפגנות ופעולות, להתנדב ותכלס לכל מי שמנסים.ות לחיות את החיים שלהם.ן בתוך כל מה שקורה פה.

מה יהיה?
קשה להיות אופטימיים לנוכח הזוועות שמתחוללות בעזה. תחת משטר פשיסטי הכל הולך ונהיה קשה יותר מיום ליום, והתקווה שלי היא האנשים והנשים שאני מכירה בעיר הזו. רק אם נישיר עיניים למתרחש ונפעל לשינוי יהיה סיכוי שיהיה פה טוב יותר.

• העיר שלי
• אמנות ישראלית
• א.ס.ף
• תרבות של סולידריות
• ת"א תרבות המחוגה
• בתי קפה בתל אביב
• עיצוב תכשיטים
• נווה שאנן

1. הוואדי של נווה שרת

כשהייתי ילדה קטנה בנווה שרת, ביליתי עם חברי שעות על גבי שעות בוואדי מאחורי הבית. "הואדי" הוא אחד מיובליו של נחל הירקון, טבע עירוני של צמחיה סבוכה, בעלי חיים והפרדסים האחרונים של תל אביב. שם התרוצצנו, בנינו מחנה, שחקנו במשחקי דימיון והטמנו "אוצרות". הוואדי עבר בשנים האחרונות פרויקט שיקום סביבתי ומותג מחדש כ"נחל פרדסים". בשנים האחרונות יצא לי לפקוד מחדש את הואדי עם ילדיי, הוא עדיין מקסים ואנחנו נהנים מטיול משפחתי נעים, אבל עבורי הוא נותר בראש ובראשונה אחד המקומות שהכי מסמלים את הילדות שלי בתל אביב.

2. כיכר רבין

רצח רבין ב-1995 השפיע עליי עמוקות והיווה נקודת מפנה משמעותית עבורי ואת תחילת המעורבות הפוליטית והחברתית שלי. תחילה פקדתי את הכיכר עם חבריי בנסיון למצוא משמעות בתוך חווית החוסר אונים ובהמשך לאורך השנים השתתפתי במאות הפגנות בכיכר. שתי ההפגנות שהיו הכי משמעותיות עבורי היו אלה שהשתתפתי בהן כפעילה למען פליטים בישראל: ההפגנה הראשונה אורגנה על ידי מבקשי מקלט ב-2014, ונכחו בה עשרות אלפי מבקשי מקלט שמחו על מדיניות הממשלה כלפיהם, דרשו שבקשות המקלט שלהם יבחנו ושהמדינה תחדול ממדיניות מעצר וכליאה שלהם. ההפגנה השנייה הייתה בניסיון הגירוש של 2018, כבר כחברה בא.ס.ף (ארגון סיוע לפליטים ומבקשי מקלט, שהפך לביתי בשנים האחרונות): למעלה מ-25 אלף מפגינים ישראלים יצאו נגד תוכנית הגירוש של המדינה והתייצבו לצד מבקשי המקלט. כדור שני, ההתגייסות של אלפי ישראלים, בהם הרבה ניצולי שואה, שמחו נגד גירוש פליטים, מילאה אותי בכוחות והזכירה לי שיש שותפים ושותפות למאבק על דמותה של החברה הישראלית.

3. שוק התקווה

עם כל הכבוד לחסידי הכרמל ללא ספק השוק האמיתי היחיד בתל אביב הוא שוק התקווה! אין בו סצנת בילויים והוא לא מהווה מוקד תיירות וזה ממש בונוס. בתור חובבת פחמימות ואלכוהול של בוקר שישי, אין כמו לפתוח את הבוקר בקניות ולקנח רגע לפני שהשוק מתמלא בארוחה בסאלוף (מומלץ לא להפוך את הסדר כי מתבקש שנ"צ מיד אחרי).

4. קפה אמירה

חצי שנה חיפשנו דירה בעיר וממש מתוך יאוש עברנו ליד אליהו, רגע לפני הקורונה. היום אין לי מושג מה נעשה אם יוקר המחייה והעלייה הפסיכית בעלות השכירות ידחקו אותנו החוצה. זו שכונה מעלפת ולא רק בגלל הקרבה היחסית למרכז העיר, אלא מפני שהיא מזכירה לי את השכונה שנולדתי וגדלתי בה מבחינת הקהילתיות שלה. רגע אחרי פיזור הילדים לגן ולביה"ס ולפני הרכיבה על אופניים למשרד, אני הכי אוהבת לעצור בקפה אמירה. לאחר טרפת של התרגשות עם פתיחת הקפה הראשון בשכונה, קפה אמירה הוסיף לשכונה קפה קר משובח ומאפין פיסטוק. אז מה עוד ניתן לבקש?
הפלמ"ח 28

5. מדרחוב נווה שאנן

כילדה תל אביבית זה היה ה-רחוב לקנות בו נעליים. כיום המדרחוב לחלוטין שינה את פניו, הוא רוצף ובצדיו יש שורה של חנויות ומסעדות, חלקן פנינים של ממש – אבל הוא לא מימש את הפוטנציאל שלו. מחדל תכנוני אחר מחדל עירוני הביאו לכך שהוא רחוק מלהיות מוקד של חיים עירוניים ותיירותיים כפי שהוא יכול היה להיות. לאחר 15 שנים של עבודה והתנדבות לצד ועם קהילת הפליטים בישראל, מדרחוב נווה שאנן מסמל עבורי פוטנציאל לחיים משותפים לצד הפליטים – ועד כמה החברה הישראלית בכלל, והתל אביבית בפרט הייתה יכולה להרוויח אם הייתה מקבלת ומשלבת אותם באופן מלא. הפוטנציאל קיים, אבל המימוש כל כך חסר, וכשצועדים ברחובות נווה שאנן, ובמדרחוב, אי אפשר להתעלם מההזנחה של עשרות שנים, ההשפעות ההרסניות של התחנה המרכזית על השכונה ותושביה, הדיכוי החברתי וההדרה הממסדית הנשקפים מכל עבר.

טלי אהרנטל היא מנכ"לית ארגון א.ס.ף (ארגון סיוע לפליטים), שמקיים בימים אלה קמפיין גיוס המונים, במטרה להוסיף ולהרחיב את פעילותו למען פליטים ומבקשי מקלט בישראל.כל תרומה לקמפיין תוכפל אם נגיע ליעד הגיוס שלנו. בואו ותרמו גם אתם

• העיר שלי
• א.ס.ף
• כיכר רבין
• נווה שרת
• נווה שאנן
• שוק התקווה

• Facebook
• Twitter
• Email

התושבים זעמו על ריכוז גבוה של מבקשי מקלט ומהגרי עבודה בשכונות שפירא ונווה שאנן, הכותרות העלו חשש כי השחרור של האפריקאים שנאסרו בחולות יחמיר את המצב בדרום העיר – ועל 1,200 משוחררי מתקן חולות נאסר לגור בתל אביב ובאילת. אבל האם זה מה שקרה בפועל? ואיך זה משפיע על חייהם?

הטנגו הביזארי של איילת שקד וארגוני זכויות האדם סביב התיקונים ל"חוק ההסתננות" סירב לרדת השנה מהרחבה. בג"ץ החליט כי יש להגביל את כליאתם של מבקשי המקלט במתקן חולות לתקופה שלא תעלה על שנה. כך שוחררו לפני כמה חודשים 1,200 מבקשי מקלט ונאסר עליהם לחזור לעיר. בשל אכיפה מוגברת והחשש שייכלאו שוב, נראה שמשוחררי חולות אכן מקפידים לא להתגורר בתל אביב, דבר שיוצר לא מעט בעיות בקרב האוכלוסייה שמקבלת את
השירותים הבסיסיים שלה בעיקר בתל אביב.

כך למשל, מאז ההחלטה הגיעו למרכז הסנגור והתמיכה של א.ס.ף פניות מכמה גברים ששהו בחולות ובשל מצבם הבריאותי לא מתאפשר להם לעבוד. הם נסמכים על סיוע מחבריהם הגרים בתל אביב, אך האיסור לגור בעיר מעמיד אותם בפני דילמה אכזרית: להיות חסרי בית מחוץ לעיר או לגור אצל חבריהם בתל אביב ולהסתכן במעצר. "קח לדוגמה את ע', שהשתחרר לאחרונה מחולות וסובל ממחלה כרונית שלא מאפשרת לו לעמוד על רגליו לאורך זמן", מספרת אורית מרום, מנהלת תחום הפעילות הציבורית בא.ס.ף. "הוא לא מסוגל לעבוד בעבודות פיזיות ומטופל במרפאת 'בטרם' בתחנה המרכזית. בקושי רב הוא הצליח למצוא חברים מהקהילה שיסכימו להלין אותו בדירתם, כל יציאה שלו לרחוב לצורך טיפול ועזרה מלווה בחשש כבד מצדו".

משוחררי חולות שלא עברו על האיסור יצרו קהילות חדשות מחוץ לתל אביב, בעיקר באשקלון, אשדוד וראשון לציון. האיסור מגביל את מבקשי המקלט מלגור בעיר אבל לא מלשהות בה, מה שיוצר מצב אבסורדי שבו הם צריכים להיסחב על בסיס קבוע, נוסף לאשרת שהייה, עם חוזה שכירות מעיר אחרת למקרה שייתקלו ברשויות ההגירה. "הצלחנו לשחרר כמה פליטים לפני כליאה בתנאי שנמציא מסמך שמעיד על מגורים מחוץ לתל אביב, כי הוא לא היה עליהם", מספרת סיגל רוזן מקו לעובד.

"האכיפה בנושא לא באמת הוגברה, כי בשביל המשטרה לאכוף את האיסור הספציפי הזה זה כמעט בלתי אפשרי. מדובר בסך הכל בקצת יותר מ־1,200 אנשים שנאסר עליהם לגור בתל אביב ובאילת. גם ככה לא כולם גרו בהן מההתחלה. הרוב עברו לערים אחרות ורק מי שאין לו ברירה חזר לתל אביב למרות האיסור". ומה אומרים בשכונות שבהן התגוררו הפליטים? האם האיסור מורגש?" אם אני מרגישה הבדל?לא נראה לי", אומרת שפי פז, יו"ר עמותת "עוטף תחנה מרכזית". "יצאו כמה ונכנסו כמה. תחושת הביטחון השתפרה כי יש יותר נוכחות משטרתית אבל זה קדם לפסיקה. התחושה היא של תקיעות, שהכל עומד במקום. לא זז לשום כיוון, לא לפה ולא לפה".

• איילת שקד
• מבקשי מקלט
• פליטים
• תל אביב: חדשות עירוניות
• תל אביב
• א.ס.ף
• עירוני
• תחנה מרכזית תל אביב