Time Outתל אביב הוא חלק מרשת Time Out Global — רשת מדיה בינלאומית הפועלת ב-360 ערים מרכזיות וב-60 מדינות ברחבי העולם. Time Out הוא אחד ממקורות התוכן המקיפים והאמינים ביותר בתחומי התרבות, הקולינריה, הבילוי ותיירות עירונית. התוכן, שמתעדכן 24/7, נכתב ונערך על ידי צוות עיתונאים מקצועי מקומי בישראל, בהתאם לסטנדרטים של Time Out העולמית.
"זה היה בסביבות גיל 18, היא גרה בתל אביב ואני לא. הכרנו שנתיים לפני כן ואז קרה בינינו משהו. היינו מדברים הרבה בטלפון (עשור פלוס לפני הווטסאפ והסמסים). קשה להגיד שהיינו בוזגיות כי זה היה לא ברור, אבל כן היה קשר וגילויי חיבה הדדיים גם כשהיינו נפגשים וגם כשהיינו מדברים. זה חם־קר כזה והייתי ממש תמים. בתקופה שקדמה למקרה מבחינתי זה התחמם וזה היה זה. דיברנו באחד הערבים בטלפון וקבענו שניפגש למחרת אצלה בבית. ממש שמחתי כי היא הייתה ממש מגניבה. הגעתי לתל אביב, עליתי במדרגות אל הדירה שלה ודפקתי בדלת, אחיה פתח ואמר שהיא לא בבית. הוא אמר שהיא יצאה לפגוש מישהו ובשיא התמימות אמרתי 'כן אני המישהו', והוא כזה, 'לא, היא יצאה אתמול לפגוש מישהו ועוד לא חזרה'. לא הרגשתי שזו ממש פרידה לכל דבר, אבל זה כן שבר לי את הלב. במשך שעתיים אחר כך כל מה שיכולתי לעשות היה לשבת על ספסל, לעשן סיגריות ולהסתכל על יונים בפארק".
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
"לא הייתי מגדירה את עצמי כבחורה קנאית. מעולם לא כעסתי, זעפתי או קיטרתי על כך שהחבר שלי לשעבר מסתובב עם בנות. הוא היה ישן אצל חברות שלו, מבלה איתן בלילות ואני אפילו תמכתי בכך ועודדתי אותו להיפתח ולחזק את הקשרים החברתיים שלו. סמכתי עליו עם כולן, חוץ מבחורה אחת. היא הייתה החברה הכי טובה שלו ותמיד הרגשתי שהיא מנסה לחתור תחתיי. בין אם זה היה להתקשר אליו שש פעמים בערב כשאנחנו מבלים ביחד, לבלות איתו שעות כל יום או אפילו לנסות להרחיק אותו ממני בישיבות משותפות. ידעתי שמשהו מסריח שם ובכל פעם שהנושא עלה הוא ניסה להרגיע אותי שדבר לא קורה ושהוא בחיים לא ייצא איתה. פעם אחת הוא הודה בפניי שלפעמים הוא נותן לה יותר תשומת לב בכוונה כדי לגרום לי לקנא.
"בסוף הקשר הרגשתי שהוא נוזל לי מבין האצבעות. הוא לא ענה לטלפונים שלי, לא רצה להיפגש ובייסיקלי נעלם כלא היה. בשיחה שעשינו שבועיים לאחר שנפרדנו אמרתי לו שמה שהוא עשה לי עם החברה הכי טובה שלו לא היה הוגן והכאיב לי מאוד. אפילו ביקשתי ממנו לא לחזור על הדבר הזה כשהוא יהיה עם מישהי אחרת. שוב, הוא נשבע בפניי שמעולם לא היה ולעולם לא יהיה ביניהם משהו. כמה חודשים לאחר מכן גיליתי שלמעשה הוא עזב אותי בשביל להיות איתה".
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
אחרי עשר שנים של שימוש, אין מנוס מלהודות: נתקעתי עם כתובת ג'ימייל היתולית (לא מביכה, אבל היתולית). לא ידעתי שזה רגע מכריע ולא התייחסתי אליו בכובד הראש ההולם. האם אנשים שופטים אותי על כך לרעה והגיע הזמן לעבור לכתובת "רגילה", על הצרות הכרוכות בכך? משבר דיוור, רח' תש"ח
ממושבר שלום, מצד אחד יצאת פיתה, מצד שני – מי כמוני מבינה ללבך ולתיבת המייל המצמררת שלך, iseehumus@gmail.com. הלוא חיי הם דאחקה מתמשכת שממתינה לתשואות למשמע משחקי מילים בעלי גוון מפגר כגון "נשבע לך לא בוגר". כן, דברים מצערים שעשינו בצעירותנו לעתים חוזרים לנשוך אותנו בתחת בהמשך החיים. כן, למרות הפתגם, אצל רבים דווקא הנעורים הם שמביישים את זקנתם. החדשות הטובות: לעומת הסרת קעקועים של טרולים על הכתף, דיוקן מפורט של שדיה של אמך על השכמות או ברקוד על העורף, הפתרון לבעייתך זו כאוב הרבה פחות. כך תיגמל משימוש במייל מגעיל: פתח תיבת מייל חדשה ובלתי מתחכמת, ברוח היום הראשון של שארית חייך. כעת גש אל תיבת המייל הקודמת, לחץ על אופציית Settings ואז על Forwarding והוסף את כתובת המייל הטרייה. מעתה הקפד להשיב למיילים אך ורק מכתובת זו, וכדי לוודא הריגה הוסף לחתימת השם למטה כיתוב: "שימו לב! החלפתי כתובת, אינני רואה חומוס יותר".
אחד מחבריי בוגד סדרתית – כבר שנים – בכל בנות הזוג שלו. ברוב המקרים מדובר במערכות יחסים קצרות וחסרות חשיבות ולא פגשתי את רוב בנות הזוג. הדבר לא מקרין על היחסים שלנו בשום אופן, אבל בכל זאת מטריד אותי, האם זה מוצדק? הוא יודע שאני לא מתלהב מההתנהגות שלו, אבל האם זו סיבה להתרחק ממנו?
דוחף את האף, סמטת בית השואבה
דוחף יקר, אמור לי מי חבריך ואומר לך מה נסגר. אתה מוטרד, ובצדק. אדם המפר את האמון הניתן לו על ידי הסביבה בשיטתיות ומכופף לטובת יצריו את המציאות, לא ידפוק ברקס מוסרי דווקא כשיגיע אליך. והוא יגיע אליך. נגיד, השאכטה שקניתם השבוע יחד? בדוק שהוא גרף לעצמו עוד פרח אחד. ועכשיו אמור לי מי האיש, הסתקרנתי.
קראתי השבוע מחקר מעליב המסמן אנשים שנוטים לתקן טעויות לשוניות של אחרים כסוציופתים. אבל אני נוהג לעשות זאת ובאמת חושב שזה חשוב. מי צודק – המחקר או אני?
בלשן פרטי, רח' נחמני
אהלן בלשן, סוף סוף אדם כלבבי. המשך כך, אתה איש קדוש. ובכל זאת, אני מתקשה להתאפק: לפני ה"אבל" יש לשים פסיק ולא נקודה. חשוב לדקדק.
יש לי חברה טובה שהיא נשמה טהורה. עושה הכל בשביל כולם, עוזרת, מקשיבה, מעבירה דירות – מה שמבקשים ממנה עושה. יש לה "חברה" שתמיד מתעלקת עליה לטובות, מכריחה אותה לשבת ולשמוע על הצרות שלה לתוך הלילה, אבל כשהחברה שלי מבקשת משהו בחזרה היא תמיד לא זמינה. להגיד משהו?
חשדני, שד' הציונות
היי חשדני, אתה ודאי יודע שלא רק פראיירים מתחלפים, אלא גם נצלנים כרוניים. התשובה לשאלתך: הסר דאגה חסרת פתרון מלבך – אני חוששת שלא משנה מה תאמר או תעשה, מצבה של חברתך לא ישתפר. תלך הטפילה הזאת, יבוא פרזיט אחר. שנית, אם אתה צריך לסנג'ר מישהו שיביא סוכריות גומי בדחיפות באישון ליל, אני אישית מזהה פה הזדמנות.
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
התברר שהמלון היה מרכז בלתי רשמי לכל בוגדי חיפה באשר הם. עמדו זוגות של גברים ונשים, רועדים מקור ומעשנים, במרחק לא ברור אחד מהשני - אנחנו פה במקרה? אנחנו זוג? אנחנו לא מכירים בכלל?
המלחמה נותנת לכופרים אלוהים, אמרה לי פעם מישהי בבית מלון קטן ונורא בחיפה, שבו התחבאתי מכל העולם כדי לגמור לכתוב ספר בשקט. כתבתי וכתבתי וכתבתי, ופעמיים ביום הייתי יוצא לסיבוב קצר, אוכל משהו, מביט באנשים, ואז חוזר לעבוד. ויום אחד מישהי נעלה את עצמה בחדר שלידי ולא יכלה לצאת. צילצלה לקבלה,
ואף אחד לא ענה לה (הבחור בקבלה היה לוקח יותר הפסקות ממני, מה שהיה די הגיוני – רוב הזמן לא היה לו מה לעשות שם, חוץ מלבהות בדלת הזכוכית המלוכלכת, שכמעט אף אחד לא עבר דרכה כל היום). ניסתה לצלצל לחנות ממול שאותה יכלה לראות דרך החלון, אבל גם בעל החנות היה נעלם לשעות (אחר כך הבנו שהיתה לו מאהבת, שהיה נפגש איתה בבית המלון הזה עצמו, ואפילו קיבל הנחה קבועה). בסוף התחילה לדפוק על הקיר המשותף לשנינו. יצאתי מהחדר, וניגשתי אל דלתה. ״הכל בסדר?״ אמרתי. ״אני נעולה!״ – אמרה באנגלית, במבטא צרפתי – ״ז׳ה סווי דזולה, איי אם לוקד! איי קאנט גו אאוט!״ הבטחתי לה שאלך להשיג מישהו, אבל עד שהגעתי למטה התחיל תרגיל שריפה, עם אזעקה ופינוי חדרים וכל הבלגן. לפתע נפתחו הדלתות, ומכל החדרים שהייתי בטוח שהיו ריקים, יצאו בבהלה עשרות אנשים חצי לבושים, וסחפו אותי מטה מטה במדרגות החירום אל היציאה, שם נעצרו להדליק סיגריה ולנסות להסתתר אחד מהשני – התברר שהמלון היה מרכז בלתי רשמי לכל בוגדי חיפה באשר הם. עמדו זוגות של גברים ונשים, רועדים מקור ומעשנים, במרחק לא ברור אחד מהשני – אנחנו ביחד? אנחנו פה במקרה? אנחנו זוג? אנחנו לא מכירים בכלל?
רק אחרי חצי שעה הצלחתי למצוא מישהו מעובדי המלון שיעלה איתי וישחרר את האשה. כשהגענו אליה היא נשמעה, במפתיע, רגועה למדי. הבחור מהמלון פרץ את הדלת, ומצאנו אותה יושבת על המיטה, בוהה בחלון, ומעשנת – היה אז מותר לעשן בחדרים. מה מותר? רצוי!
היא הודתה לשנינו. אחרי שהלך הבחור המחלץ, אמרתי: ״חשבתי שתהיי בפאניקה.״ ״לקחתי כדור,״ היא אמרה, ושלפה בקבוקון כדורים שלא הכרתי כמוהו. היא אמרה שזה נפלא, והציעה לי לקחת אחד. היום הזה כבר היה אבוד, אז לקחתי. תוך רבע שעה הרגשתי נפלא. אני לא זוכר איך קראו לזה, אבל זה היה אחד מאותם משככי כאבים מפורסמים שלא הרבה אחר כך אסרו על שיווקם החופשי. מאלה ששחקניות קולנוע היו מתמכרות אליהם. שכבנו על המיטה שלה ועישנו את הסיגריה שאחרי, בלי שעשינו שום דבר לפני. עד כדי כך הרגיעו כדורי ההרגעה האלה. ואז היא אמרה: ״בעלי מת במלחמה שלכם.״ ״איזו מלחמה?״ שאלתי. ״לבנון,״ אמרה. ״בת כמה אני נראית לך?״ ״הוא ישראלי?״ – אמרתי – ״או לבנוני?״ ״לא זה ולא זה. הוא צרפתי.״ ״אז מה הוא עשה במלחמה?״ ״הוא היה בצבא שלכם כשהיה צעיר מאוד,״ היא אמרה, ״לפני שהכרתי אותו. אבל זה לא היה בשבילו והוא חזר לצרפת. וכשהתחילה המלחמה החדשה, הוא בדיוק היה בארץ שלכם, והלך לצה״ל ונתן את השם הישראלי שלו, ומיד גייסו אותו. הוא רופא. היה רופא,״ תיקנה את עצמה. והשתתקה.
לא ידעתי מה לומר. מעולם לא הרגשתי נציג של מדינת ישראל, ובטח לא של קצין העיר. אז בסוף הסתובבתי אליה בלי להגיד כלום. היא הסתובבה אלי. הרמתי שתי כפות ידיים באוויר, ועשיתי מין פפףףף כזה של צרפתים, תנועה שאומרת, מה אפשר לעשות, אה? והיא צחקה, פתאום, התחילה לצחוק ולא הפסיקה שלוש דקות רצופות, ירדו לה דמעות מרוב צחוק, ובסוף כשנרגעה אמרה לי: ״אתה יודע שזה לא היה כזה מצחיק, נכון?״ ״נכון,״ אמרתי. ״אבל יש לי טיימינג מושלם.״ והיא הסתכלה עלי במבט יותר עצוב ממה שחשבתי שיכול להיות, ואמרה: ״ועוד איך. זה יום השנה שלו, היום.״ לזה באמת לא היתה לי תשובה. אחרי כמה שניות היא התיישבה במיטה. ״עוד מעט אני צריכה ללכת. לאזכרה שלו,״ אמרה. נפרדנו, ומעולם לא ראיתי אותה יותר, וכל מה שנשאר לי בראש זה המשפט הזה, שבעלה נהג לצטט: שהמלחמה נותנת אלוהים לכופרים. רק ששנים אחר כך נודע לי שעם כל הכבוד לבעלה, לא הוא המציא אותו, אלא נסים אלוני, במחזה ״הצוענים של יפו״. כנראה שבעלה ראה את ההצגה, כשהיה עוד בישראל, צעיר וחי ומלא תוכניות לעתיד. כנראה שזה השפיע עליו. עד כדי כך, שהיה צריך לבדוק את זה בעצמו.
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
