אין כמו לבגוד בחיפה

המלחמה נותנת לכופרים אלוהים, אמרה לי פעם מישהי בבית מלון קטן ונורא בחיפה, שבו התחבאתי מכל העולם כדי לגמור לכתוב ספר בשקט. כתבתי וכתבתי וכתבתי, ופעמיים ביום הייתי יוצא לסיבוב קצר, אוכל משהו, מביט באנשים, ואז חוזר לעבוד. ויום אחד מישהי נעלה את עצמה בחדר שלידי ולא יכלה לצאת. צילצלה לקבלה,

ואף אחד לא ענה לה (הבחור בקבלה היה לוקח יותר הפסקות ממני, מה שהיה די הגיוני – רוב הזמן לא היה לו מה לעשות שם, חוץ מלבהות בדלת הזכוכית המלוכלכת, שכמעט אף אחד לא עבר דרכה כל היום). ניסתה לצלצל לחנות ממול שאותה יכלה לראות דרך החלון, אבל גם בעל החנות היה נעלם לשעות (אחר כך הבנו שהיתה לו מאהבת, שהיה נפגש איתה בבית המלון הזה עצמו, ואפילו קיבל הנחה קבועה). בסוף התחילה לדפוק על הקיר המשותף לשנינו. יצאתי מהחדר, וניגשתי אל דלתה.
״הכל בסדר?״ אמרתי.
״אני נעולה!״ – אמרה באנגלית, במבטא צרפתי – ״ז׳ה סווי דזולה, איי אם לוקד! איי קאנט גו אאוט!״ הבטחתי לה שאלך להשיג מישהו, אבל עד שהגעתי למטה התחיל תרגיל שריפה, עם אזעקה ופינוי חדרים וכל הבלגן. לפתע נפתחו הדלתות, ומכל החדרים שהייתי בטוח שהיו ריקים, יצאו בבהלה עשרות אנשים חצי לבושים, וסחפו אותי מטה מטה במדרגות החירום אל היציאה, שם נעצרו להדליק סיגריה ולנסות להסתתר אחד מהשני – התברר שהמלון היה מרכז בלתי רשמי לכל בוגדי חיפה באשר הם. עמדו זוגות של גברים ונשים, רועדים מקור ומעשנים, במרחק לא ברור אחד מהשני – אנחנו ביחד? אנחנו פה במקרה? אנחנו זוג? אנחנו לא מכירים בכלל?

רק אחרי חצי שעה הצלחתי למצוא מישהו מעובדי המלון שיעלה איתי וישחרר את האשה. כשהגענו אליה היא נשמעה, במפתיע, רגועה למדי. הבחור מהמלון פרץ את הדלת, ומצאנו אותה יושבת על המיטה, בוהה בחלון, ומעשנת – היה אז מותר לעשן בחדרים. מה מותר? רצוי!

היא הודתה לשנינו. אחרי שהלך הבחור המחלץ, אמרתי: ״חשבתי שתהיי בפאניקה.״ ״לקחתי כדור,״ היא אמרה, ושלפה בקבוקון כדורים שלא הכרתי כמוהו. היא אמרה שזה נפלא, והציעה לי לקחת אחד. היום הזה כבר היה אבוד, אז לקחתי. תוך רבע שעה הרגשתי נפלא. אני לא זוכר איך קראו לזה, אבל זה היה אחד מאותם משככי כאבים מפורסמים שלא הרבה אחר כך אסרו על שיווקם החופשי. מאלה ששחקניות קולנוע היו מתמכרות אליהם. שכבנו על המיטה שלה ועישנו את הסיגריה שאחרי, בלי שעשינו שום דבר לפני. עד כדי כך
הרגיעו כדורי ההרגעה האלה. ואז היא אמרה: ״בעלי מת במלחמה שלכם.״
״איזו מלחמה?״ שאלתי.
״לבנון,״ אמרה. ״בת כמה אני נראית לך?״
״הוא ישראלי?״ – אמרתי – ״או לבנוני?״
״לא זה ולא זה. הוא צרפתי.״
״אז מה הוא עשה במלחמה?״
״הוא היה בצבא שלכם כשהיה צעיר מאוד,״ היא אמרה,
״לפני שהכרתי אותו. אבל זה לא היה בשבילו והוא חזר לצרפת. וכשהתחילה המלחמה החדשה, הוא בדיוק היה בארץ שלכם, והלך לצה״ל ונתן את השם הישראלי שלו, ומיד גייסו אותו. הוא רופא. היה רופא,״ תיקנה את עצמה. והשתתקה.

לא ידעתי מה לומר. מעולם לא הרגשתי נציג של מדינת ישראל, ובטח לא של קצין העיר. אז בסוף הסתובבתי אליה בלי להגיד כלום. היא הסתובבה אלי. הרמתי שתי כפות ידיים באוויר, ועשיתי מין פפףףף כזה של צרפתים, תנועה שאומרת, מה אפשר לעשות, אה? והיא צחקה, פתאום, התחילה לצחוק ולא הפסיקה שלוש דקות רצופות, ירדו לה דמעות מרוב צחוק, ובסוף כשנרגעה אמרה לי: ״אתה יודע שזה לא היה כזה מצחיק, נכון?״
״נכון,״ אמרתי. ״אבל יש לי טיימינג מושלם.״
והיא הסתכלה עלי במבט יותר עצוב ממה שחשבתי שיכול להיות, ואמרה: ״ועוד איך. זה יום השנה שלו, היום.״
לזה באמת לא היתה לי תשובה.
אחרי כמה שניות היא התיישבה במיטה. ״עוד מעט אני צריכה ללכת. לאזכרה שלו,״ אמרה.
נפרדנו, ומעולם לא ראיתי אותה יותר, וכל מה שנשאר לי בראש זה המשפט הזה, שבעלה נהג לצטט: שהמלחמה נותנת אלוהים לכופרים. רק ששנים אחר כך נודע לי שעם כל הכבוד לבעלה, לא הוא המציא אותו, אלא נסים אלוני, במחזה ״הצוענים של יפו״. כנראה שבעלה ראה את ההצגה, כשהיה עוד בישראל, צעיר וחי ומלא תוכניות לעתיד. כנראה שזה השפיע עליו. עד כדי כך, שהיה צריך לבדוק את זה בעצמו.