• Facebook
• Twitter
• Email

בטרם הפך באזארוב הניהיליסט לדמות מופת עבור דור שלם של צעירים רוסים לפני כ־150 שנה, זעמו מבקרי הספרות באימפריה על הרומן החדש של טורגנייב, "אבות ובנים". "אשמדאי בן זמננו", כינה מבקר הספרות מ' אנטונוביץ' את באזארוב, והאשים את טורגנייב בהרחבת הפער הבין דורי – מושג שהיה כנראה רלבנטי עוד ב־1862. ספרם של תמר ועוז אלמוג "דור ה־Y – כאילו אין מחר" לא מרחיב את הפער הבין דורי בחברה הישראלית ומסתפק בתיעודו הסוציולוגי, אלא שתוך כדי התיעוד נופלים המחברים – הם עצמם ילידי שנות ה־60 והורים לארבעה Y־ניקים, כהגדרתם – למלכודת השיפוטיות והביקורת כלפי מושאי המחקר. הקורא הזהיר עשוי להניח שהספר מנסה להכליל ולמסגר תופעות חברתיות רבות פנים כדי להקל את הקריאה בו, אבל התוצר הוא ראייה סטריאוטיפית של בני דור ה־Y: מפונקים, חסרי מנוח, חסרי יציבות, "מובטלים מרצון", אנוכיים וחיים על חשבון הוריהם.

עם הקריאה בספר עולה מבין דפיו דמותו של ג'ורג' קוסטנזה שכמו ניבאה את אורח חייו של דור ה־Y. אך אם ג'ורג' – הקומבינטור העצל המתעלק על הוריו – היה לפני כשני עשורים האנטיתזה המושלמת לג'רי סיינפלד היאפי, הרי כיום, לדאבונם של אלמוג את אלמוג, נדמה שהאנטיתזה הפכה לתזה. התרעומת שלהם מאובדן הערכים, הצניעות והאלטרואיזם ניכרת כמעט בכל עמוד.

הבעיה היא שהניסיון לפשט את התמונה ולהוריד את הסוציולוגיה לעם נתקל בסתירות פנימיות. חרף הביקורת המחברים מודעים לכך שחוסר היציבות נובע מתנאים חיצוניים – אובדן מושג הקביעות, יוקר המחיה ותחושת הניצול שממנה סובלים המועסקים בעולם הקפיטליסטי, הגורמת להם לרצות לדפוק את המערכת בחזרה. אבל במהרה שבים ומבליחים הסטריאוטיפים, למשל הקישור הקבוע בין העלייה בצריכת האלכוהול בקרב דור ה־Y לבין העולים מרוסיה שפתחו חנויות לממכר וודקה.

נראה שאפילו עוז ותמר אלמוג יודעים שהתופעה שהם ממפים לא בהכרח מתיישרת לפי הכותרת שבה בחרו. למשל, בפרק "בעד עצמנו – אנוכיות כטרנד" הצעירים מתוארים כנמנעים מהתנדבות, ואם הם כבר מתנדבים, הם עושים זאת כדי לסמן וי, להוסיף שורה ברזומה או לתעד את אהבתם לזולת בפייסבוק. אבל בד בבד המחברים, רק כמה עשרות עמודים לאחר מכן, מודים בכך שצעירים רבים "מוּנעים משיקולים אלטרואיסטיים, תורמים לנזקקים ולפעמים אפילו יוצאים להפגין בעד מטרה ראויה".

האמת המורכבת הולכת לאיבוד בניסיון לחלק את העולם לשחור ולבן, אנחנו והם, אבות ובנים. למעשה, ככל שמתעמקים בספר מתחדדת ההבנה שהוא נועד לשמש כמעין נייר לקמוס לשייכות הדורית של הקורא. קראתם, התעצבנתם וכתבתם על זה פוסט? כנראה אתם שיכיים לדור המדובר. הזלתם דמעה על המדינה שהלכה לכם בין הידיים לטובת איזה שבט משונה ממדינת תל אביב? כנראה אתם ההורים שלהם.

השורה התחתונה:תיעוד חשוב אך שיפוטי מדי של רוח הזמן

• ג'ורג' קוסטנזה
• סיינפלד
• יאפים
• ביקורות ספרים
• ביקורות
• תרבות

• Facebook
• Twitter
• Email

אם אנה אנדריאנובנה, הדוברת ב"השעה לילה", הייתה מדברת אל הקורא בעל פה, הוא היה מבקש ממנה לדבר לאט יותר, לחזור שוב על המילה האחרונה כי היא נבלעה, להסביר רגע מי זה ולדימיר ואיך הוא קשור לסיפור. בהתחלה הקול הזה נשמע מעט מוכר ממקומות אחרים: קול נשי ממהר, קצת משתגע, קצת מתיילד, אבל כשהאקספוזיציה הנעדרת מתחילה להתבהר בין השורות, מתחילה להתגלות גם תיבת התהודה הייחודית של הקול הזה.

"השעה לילה" מתאר את הניסיון הבלתי אפשרי של הדוברת לנהל חיי משפחה מלאים ואינטימיים בקומונלקה (דירה מרובת חדרים המשכנת כמה משפחות יחד) ברוסיה הקומוניסטית. אנה היא משוררת כושלת שמגדלת את הנכד שלה ומנסה לדאוג גם לילדיה המבוגרים, שבאים ונעלמים, מונעים על ידי כוח לא ברור של הרס עצמי. במחצית השנייה של הנובלה מתברר שעליה לטפל גם באמה הנמקה במוסד. קשה לחבר בין הדמויות לשמות ולהבדיל ביניהן, ההתרחשויות זולגות זו לתוך זו, אבל הרגעים היפים ביותר בספר הם דווקא רגעי המנוחה. כשהרעש נרגע כדי לספר אנקדוטה מובנית וברורה, המחברת לודמילה פטרושבסקיה במיטבה. זה קורה בדרך כלל סביב דמותה של אליונה, בתה של אנה. מתוך ניסיון להבין אותה, אנה קוראת ביומנה ומתעלמת מההוראה המפורשת לא לקרוא אותו אפילו אחרי מותה. המוטיבציה לגשר על הפער בין מה שעולה מהיומן של אליונה (ריקנות וקשרים עצובים עם גברים) ובין האופן שבו אנה רואה אותה וזוכרת אותה משחזרת עבר שלא ברור עד כמה באמת היה טוב, אבל הייתה בו תקווה. אנה יודעת שהטעויות שהיא עצמה עשתה משוכפלות בחיי הצאצאים שלה. "את מרפרפת על החיים שלך", היא חושבת, "הם, הגברים, כמו אבני דרך. העבודות והגברים, ועל פי הילדים אפשר לשחזר את סדר האירועים, כמו אצל צ'כוב. הכל נראה וולגרי, ועם זאת, מה לא נראה וולגרי במבט מן הצד?".

הדמויות ב"השעה לילה" נעשות מנוכרות ואכזריות יותר מעמוד לעמוד. הניסיון של אנה להציל אותן מעצמן עולה בתוהו ולרגעים נחשד כאירוני. היא למשל מעלילה על זר מוחלט שהוא מתעלל מינית בבתו הקטנה כי היא רואה אותו מנשק אותה על הפה, ואז מצהירה "אני תמיד מצילה את כולם! אני היחידה בכל השכונה שמאזינה בלילות, לשמוע אם מישהו צועק!". קשה לא לתהות אם היא מחמירה את המצב ומביאה על עצמה את סופה המר, כפי שקשה לא לתהות על אינספור בחירות חידתיות אחרות ביצירה הזאת, אבל בתוך העמימות והביזאריות ברור שזהו סיפור על חמלה והזדהות שיוצאות משליטה בתוך חלל שאין בו גבולות. פטרושבסקיה מנסה ומצליחה להפוך את הוולגרי לפואטי ואת המבט מן הצד למבט מבפנים.

השורה התחתונה:קרקס רוסי של רגשות.

"השעה לילה", לודמילה פטרושבסקיה. מרוסית: דינה מרקון. הוצאת לוקוס, 174 עמ', 60 ש"ח

• ביקורות
• ביקורות ספרים
• רוסיה הקומוניסטית
• תרבות

• Facebook
• Twitter
• Email

אחרי מחצית הרומן החדש של פול אוסטר, "דוח מן הפנים", מתבהרת ההצדקה לבחירה התמוהה שהופכת את הקריאה בו לנעימה הרבה פחות משהייתה יכולה להיות: הוא כתוב כולו בגוף שני, מאוסטר אל עצמו. "היית אז צעיר מכדי להבין כמה תשכח אחר כך – ומקובע בהווה מכדי לתפוס שהאדם שאתה כותב אליו הוא למעשה האני העתידי שלך. לכן זנחת את היומן". לא מדובר בהצדקה שהקורא לא יכול להעלות על הדעת, אבל זה רגע חשוב שמעורר מוטיבציה לשנות עמדה לגבי הצורה הספרותית הזאת, שלפני כן השרתה על הטקסט פתוס אינטנסיבי, נטול הפוגות אירוניות או קלילות. אוסטר באמת מתחרט על הוויתור שלו על כתיבה תיעודית. הוא מנסה באמת לשחזר את מה שאבד. גם אם זה מחסיר חן מהסגנון, זה נוגע ללב.

פרויקט השחזור הזה לא אמור להקיף את כל עקבות הזמן האבוד של אוסטר. בממואר הקודם שלו, "יומן חורף", היו לו הגוף, הסימנים שנותרו בו והטראומות שדבקו בו כאינדקס לקורותיו. כאן הוא מתחקה אחר התפתחות הרוח שלו. הוא מתחיל בהיזכרות במחשבותיו הראשונות כפעוט, באמונות התפלות, בבלבול בין דברים, בטעויות השמיעה שבראו עולמות שלמים של דימויים מנטליים. אחר כך הוא מתייחס למפגשים הראשונים שלו עם ספרות, עם קולנוע ועם רעיונות ומתאר את שנותיו בבית הספר (בניו ג'רזי) ובאוניברסיטה (בניו יורק ובפריז). השליש האחרון של הספר הוא צרור מכתבים ששלח אוסטר לאהובתו הראשונה, ערוך בהתאם לגבולות הפרויקט: מילות אהבה – בחוץ; תיאור קורותיה של הנפש הכותבת ברחובות ניו יורק ופריז – בפנים.

התכונה הבולטת של "דוח מן הפנים" היא היעדר השיפוטיות שלו, שגובלת כמעט בהיעדר פרספקטיבה. הנחישות של אוסטר להציף את עצמו בתחושה של הדברים ממש כפי שהיו מתבטאת, למשל, בבחירה – התמוהה לא פחות מהבחירה בגוף שני – למלא 60 עמודים בתיאורי עלילה מפורטים של שני סרטים שהילכו עליו קסם בנעוריו. היא מתבטאת ברגעים יפים של כתיבה חיונית על טראומות ילדות, אבל היא גם במחסור כבד בתובנות, כאילו החומרים הציפו את הכותב עד כדי כך שלא הצליח להבין מהו הנרטיב שעולה מהם – אם כי גם בזה יש יופי. בניגוד לממואריסטים רבים, כאן אין מדובר בשום אופן בכותב־מטופל או בכותב־נאשם. זה לא ניתוח תנאי האפשרות של חטא, של מחלה או של טעות, וגם לא שיר הלל להחלמה מהם או לכפרה עליהם. המבט המפויס אפריורית, המעוניין באמת ובתמים במה שנשכח, לא מצליח להותיר רושם גדול אחרי הקריאה אבל מצליח להפוך אותה לחוויה מעניינת ומהנה. ובכל מקרה, אם קהל היעד הוא מעריצי אוסטר מושבעים, מובטחת לו הנאה מחילוץ רשימת הספרים והסרטים שהשפיעו עליו וגם מהמכתבים, שהם עדות לתקופות של חקיינות ספרותית בדרך לגיבוש סגנון מקורי, מעין תמונת "לפני" של הנפש.

השורה התחתונה:זיכרונות בלי תובנות זה חצי עבודה

• ביקורות
• פול אוסטר
• דוח מן הפנים
• ביקורות ספרים
• תרבות

• Facebook
• Twitter
• Email

קל יותר להתעלם, לפחד או לשנוא אנשים שנמצאים רחוק. לא מדובר בהכרח במרחק פיזי, אלא בגבול הבלתי נראה שמפריד בין קבוצה אחת ואחרת. בנו ובתו של ישראל ישראלי הממוצע כנראה לא שיחקו בגן השעשועים עם ילד של עובד זר, פגשו דרוזים רק בטיול השנתי וספק אם יש להם אפילו חבר אחד בפייסבוק שנולד למשפחת מהגרים מאתיופיה. התשובה להפרדה? מהפכה. עד שזו תגיע, אפשר להסתפק בתרבות פופ מגוונת ואינטגרטיבית יותר.

2015 הייתה שנה מכוננת לקהילת יוצאי אתיופיה, עם הפגנות שהסעירו את תל אביב והציתו דיון ציבורי נדיר בסוגיית מעמדם. אבל בפועל דבר לא השתנה, חוץ מזה שרבים מאזרחי המדינה נחשפו לצד נוסף של הגזענות הישראלית. במקביל יוצרים בני הקהילה השתמשו בפלטפורמות אחרות כדי לספר את סיפורם: קהל היעד שלהם כולל גם את מי שמדלגים קבוע על מהדורת החדשות. הצמדקפה שחור חזקעשה את זה עם היפ הופ חברתי וכיפי, "עלים אדומים" של בזי גטה עשה את זה בבתי הקולנוע, ורגע לפני סוף השנה הצטרף לרשימה גם "היום האחרון של פורים" – רומן גרפי אוטוביוגרפי שכתב יוסי ואסה ואיירה בת זוגו, ירדן ואסה.

הספר ברובו לא צבוע, כך שכאשר יוסי ובני משפחתו נמצאים יחד הם חסרי צבע. בבית הספר נצבעים פניו של יוסי בחום, בעוד שערו של השכן לשולחן נצבע בצהוב עז. יוסי חולם לנצל את פורים כדי להחליף את עורו – להגיע לבית הספר מכוסה מכף רגל ועד ראש בחליפת נינג'ה – אך כדי לעשות זאת יצטרך לשכנע את אימא שפורים חשוב לא פחות מקניית מצרכים במכולת. הגיבורים של יוסי, אב המשפחה וסילבסטר סטאלון בדמותו של רמבו, לא שונים כל כך זה מזה. שניהם כבר הפגינו אומץ ותעוזה בעת סכנה, וכעת מתקשים להסתגל דווקא לשקט. החברה הנינוחה לא יודעת מה לעשות בהם.

"רמבו היה הדבר היחיד שאבא אהב בארץ", מספר יוסי הילד על ההתכנסות הקבועה סביב המדורה בדמות טלוויזיה. "הוא בטח היה שמח אם אני ודסה היינו קצת יותר כמו רמבו".
"היום האחרון של פורים" הוא ספר קצר למדי – את 111 עמודיו אפשר לחסל בפחות משעה, ועבור ילדים ונוער זו עשויה להיות חוויה מעשירה ומעניינת. אבל דווקא היותו קצר יחסית לרומן גרפי הוא גם מקור החולשה שלו. ואסה בחר לספר סיפור קצר שנמשך כמה ימים בלבד, ובניית הסיפור לא מאפשרת לקורא לעבור תהליך של ממש עם הדמות. הדינמיקה המשפחתית והדמויות מתוארות היטב ומעוררות סקרנות – מפתה לשמוע עוד אפיזודות מחייה ולראות את יוסי הולך ומשתלב בבית הספר (או שלא, אבל לפחות מנסה). אורך הסיפור וצורת הבנייה שלו הופכים את הספר למעט מינורי, אבל כשהביקורת העיקרית על ספר היא "רציתי לשמוע עוד", כנראה הוא עושה משהו נכון מאוד.

שורה תחתונה:פיילוט נחמד, איפה שאר הפרקים?

• רומן גרפי
• קפה שחור חזק
• עלים אדומים
• ביקורות ספרים
• ביקורות
• תרבות
• פורים