"היום האחרון של פורים": רומן גרפי קצר שמשאיר טעם לעוד
“היום האחרון של פורים", רומן גרפי אוטוביוגרפי חדש, המיועד בעיקר לילדים ולנוער, מנסה לתת שם ופנים למציאות של יוצאי אתיופיה - סיפור שעדיין לא סופר מספיק בתרבות הפופולרית הישראלית
קל יותר להתעלם, לפחד או לשנוא אנשים שנמצאים רחוק. לא מדובר בהכרח במרחק פיזי, אלא בגבול הבלתי נראה שמפריד בין קבוצה אחת ואחרת. בנו ובתו של ישראל ישראלי הממוצע כנראה לא שיחקו בגן השעשועים עם ילד של עובד זר, פגשו דרוזים רק בטיול השנתי וספק אם יש להם אפילו חבר אחד בפייסבוק שנולד למשפחת מהגרים מאתיופיה. התשובה להפרדה? מהפכה. עד שזו תגיע, אפשר להסתפק בתרבות פופ מגוונת ואינטגרטיבית יותר.
2015 הייתה שנה מכוננת לקהילת יוצאי אתיופיה, עם הפגנות שהסעירו את תל אביב והציתו דיון ציבורי נדיר בסוגיית מעמדם. אבל בפועל דבר לא השתנה, חוץ מזה שרבים מאזרחי המדינה נחשפו לצד נוסף של הגזענות הישראלית. במקביל יוצרים בני הקהילה השתמשו בפלטפורמות אחרות כדי לספר את סיפורם: קהל היעד שלהם כולל גם את מי שמדלגים קבוע על מהדורת החדשות. הצמד קפה שחור חזק עשה את זה עם היפ הופ חברתי וכיפי, "עלים אדומים" של בזי גטה עשה את זה בבתי הקולנוע, ורגע לפני סוף השנה הצטרף לרשימה גם "היום האחרון של פורים" – רומן גרפי אוטוביוגרפי שכתב יוסי ואסה ואיירה בת זוגו, ירדן ואסה.
הספר ברובו לא צבוע, כך שכאשר יוסי ובני משפחתו נמצאים יחד הם חסרי צבע. בבית הספר נצבעים פניו של יוסי בחום, בעוד שערו של השכן לשולחן נצבע בצהוב עז. יוסי חולם לנצל את פורים כדי להחליף את עורו – להגיע לבית הספר מכוסה מכף רגל ועד ראש בחליפת נינג'ה – אך כדי לעשות זאת יצטרך לשכנע את אימא שפורים חשוב לא פחות מקניית מצרכים במכולת. הגיבורים של יוסי, אב המשפחה וסילבסטר סטאלון בדמותו של רמבו, לא שונים כל כך זה מזה. שניהם כבר הפגינו אומץ ותעוזה בעת סכנה, וכעת מתקשים להסתגל דווקא לשקט. החברה הנינוחה לא יודעת מה לעשות בהם.
"רמבו היה הדבר היחיד שאבא אהב בארץ", מספר יוסי הילד על ההתכנסות הקבועה סביב המדורה בדמות טלוויזיה. "הוא בטח היה שמח אם אני ודסה היינו קצת יותר כמו רמבו".
"היום האחרון של פורים" הוא ספר קצר למדי – את 111 עמודיו אפשר לחסל בפחות משעה, ועבור ילדים ונוער זו עשויה להיות חוויה מעשירה ומעניינת. אבל דווקא היותו קצר יחסית לרומן גרפי הוא גם מקור החולשה שלו. ואסה בחר לספר סיפור קצר שנמשך כמה ימים בלבד, ובניית הסיפור לא מאפשרת לקורא לעבור תהליך של ממש עם הדמות. הדינמיקה המשפחתית והדמויות מתוארות היטב ומעוררות סקרנות – מפתה לשמוע עוד אפיזודות מחייה ולראות את יוסי הולך ומשתלב בבית הספר (או שלא, אבל לפחות מנסה). אורך הסיפור וצורת הבנייה שלו הופכים את הספר למעט מינורי, אבל כשהביקורת העיקרית על ספר היא "רציתי לשמוע עוד", כנראה הוא עושה משהו נכון מאוד.
שורה תחתונה: פיילוט נחמד, איפה שאר הפרקים?
