• Facebook
• Twitter
• Email

בשעה שש בבוקר נשמעו ברחבי המלון קולות צורמים של אזעקה. הם נמשכו כמה דקות עד שהחלטתי לקום מהמיטה ולצאת למרפסת ולבדוק אם משהו דרמטי קורה בחוץ. ממרפסת חדר המלון הכל היה נראה נורמלי: ממול עמדה החומה האפורה הגבוהה ועליה כתובת הגרפיטי "Free Palestine". במגרש עפר כלוא בין ארבע חומות חנו מכוניות עם לוחיות רישוי צהובות, וגבר חרדי שהיה כנראה בדרכו לקבר רחל נעצר לשוטט בו. המכוניות הפלסטיניות המשיכו לנסוע בכביש המשובש, ניסו לפלס את הדרך בין בורות ובוץ סמיך במקום שבו אמור להיות כביש. הכל רגיל יחסית לבית לחם.

רק שהאזעקה המשיכה לפעול בעוצמה בחדרי המלון המפוארים בשעת בוקר מוקדמת במיוחד. תהיתי אם לטלפן לקבלה (בטלפון חוגה) ולוודא שהכל בסדר, או לשחק אותה קול ולהתעלם מהרעש כמו כל האנשים שבחוץ. ואז עלתה עוד מחשבה: האם זה תעלול שנועד לשבש את שנתם של האורחים ולגרום להם להזדהות עם האנשים החיים תחת כיבוש? כאילו להתעורר פעם אחת מרעש בשש בבוקר יכול לדמות אפילו קמצוץ מהחיים המשובשים שמאחורי החומה.

המלון החדש של בנקסי – אמן הרחוב הבריטי שזהותו אינה ידועה – נפתח בשבוע שעבר בבית לחם ומציע לינה יקרה בחדרים מעוצבים ונעימים במקום קשה במיוחד בבית לחם (ממש צמוד לחומת ההפרדה, בין כבישים משובשים וסמטאות שמוקפות חומה משני הצדדים). במלון שישה חדרים רגילים במחירים שנעים בין 215 דולר ל־265 דולר ללילה כולל ארוחת בוקר, ועוד סוויטה נשיאותית (965 דולר ללילה). יש גם אופציה למטיילים דלי תקציב: מיטה בחדר משותף ב־60 דולר ללילה. החדרים יפים, מעוצבים ומלאים ביצירות אמנות ענקיות של בנקסי. המיטה גדולה ונוחה, חדר הרחצה מהמם ויש בו סבונים איכותיים תוצרת פלסטין והכל אמור היה להיות נעים וכיף אלמלא היה מדובר במקום הכי מעיק בעולם.

הרעיון מאחורי Walled Off Hotel הוא לייצר אווירה כאילו נורמלית אבל ממש לא נורמלית, והוא מתאמץ לעשות את זה באמצעים אמנותיים עיצוביים האופייניים לאמנות שלו. האח שבלובי "בוערת" באמצעות שברי בטון מהחומה, הפסנתר מנגן לבד, ללא נגן, בלי הפסקה, על הקיר מוצג אוסף של מצלמות אבטחה שתלוי כמו תצוגה מכובדת של ראשי איילים בפונדק אירופי – ובכניסה למלון מקבלים את פניך פסל של קוף במדי נער מעלית, ואיש בכובע צילינדר ובחליפה מוגזמת. המפתח לחדר מחובר למחזיק מפתחות בצורת בטונדה מוכרת. בתוספת העיר שבה כל זה מתרחש והקרבה לחומה זו חוויה מטרידה מאוד.

התיירים האירופאים שאכלו בשקט את ארוחות הבוקר שלהם לא נראו מוטרדים במיוחד מהסיטואציה. ארבע שעות אחרי שהאזעקה הרעידה את חדרי המלון נראה שהשקשוקה המצוינת שהגישו להם החליקה בקלות בגרון. קבוצה של תיירים שישבה לצד הפסנתר רכנה מעל מפה ושרטטה את המשך הטיול שלה. שני תיירים חתיכים עם תרמילים ענקיים, שהכירו בחדר המשותף שחלקו, נפרדו לאחר ארוחת הבוקר. "מה התוכניות שלך?", שאל האוסטרלי את השני והמשיך: "נראה לי שאלך עכשיו לעשות סיור גרפיטי בחומה ואז אקח אוטובוס לחברון". לתייר השני היו תוכניות קצת יותר סטנדרטיות: לבקר בכנסיית המולד בעיר. הם נראו מחיוכים ומרוצים מהחופשה ההרפתקנית־אידיאולוגית שסידרו לעצמם. "את עושה צ'ק אין או צ'ק אאוט?", שאל אותי האוסטרלי והוסיף: "מה חשבת על המלון? נכון שזה מדהים?". הנהנתי בחיוב אף שאני לא בטוחה שמדהים זו המילה שבה הייתי בוחרת כדי לתאר את הסיטואציה.

נראה שאכן הכיבוש הפך לסמי אטרקציה תיירותית בבית לחם. מחוץ למלון הסתובבו אנשים שהציעו לקחת את התיירים לסיור סביב החומה ולראות את הגרפיטי של האמן הבריטי. במרכז העיר, ליד כנסיית המולד שהייתה מוקד התיירות המרכזי עד שבנקסי הגיע, שאלו נהגי המוניות אם כבר ראיתי את המלון החדש ואם ארצה שהם יסיעו אותי אליו. במלון עצמו מציעים שני סיורים מאורגנים ויקרים להחריד: סיור סביב החומה ובין מחנות הפליטים ("ופגישה עם מקומיים", כפי שציינו במלון) וסיור במזרח ובמערב ירושלים – כל אחד מהם ב־80 דולר לאדם.

בחנות הצמודה למלון, Wall Mart, מציעים לאנשים להשתתף ביצירת אמנות מחאה על החומה: לשרטט אמירה או יצירה על המחשב, לחכות שבחנות יחתכו שבלונה עם האמירה, לרכוש ספריי צבע ולצייר גרפיטי על החומה שממול (וכל זה בהחל מ־40 דולר, תלוי בגודל). "תעשו גרפיטי, זה לא לא־חוקי", מבהירים שם. בחנות המזכרות הלא רשמית מוכרים גלויות עם יצירותיו של בנקסי, וגם מרצ'נדייז כמו שרשרת עם מפתח בצבעי דגל פלסטין, כאפיות ומגנטים.

במלון הוקם גם מוזיאון קטן של בנקסי שמתאר את השתלשלות הסכסוך הישראלי־פלסטיני. בכניסה למוזיאון, שאינה כרוכה בתשלום נוסף לאורחי המלון, יש שלט המציין כי הם מזמינים ישראלים לבקר במקום, אך התכנים עלולים לעצבן חלק מהאנשים. למרות ההצהרה נראה שהתכנים שמוצגים במוזיאון לא באמת יעצבנו אף אחד מהאורחים: במלון מצהירים כי ישמחו לקבל ישראלים, אבל הכניסה לשטח A שבו הוא הוקם אינה חוקית לאזרחים ישראלים ולא נראה שרבים יבחרו לנסוע בחול המועד דווקא לשטחי הרשות הפלסטינית. וזה ממש ממש חבל. אף שהמוזיאון מציג בצורה שטחית ולעתים לא מאוד מדויקת את הסכסוך – הוא לפחות מציג אותו, דבר שקשה להגיד על מוסדות בצד השני של החומה.

לעומת הפלסטינים, שכמעט כל היבט בחיים שלהם מושפע מהכיבוש הישראלי, הישראלים מודעים הרבה פחות לנעשה תחת הכיבוש. אילו יותר ישראלים – ולא רק שמאלנים רגישים וחובבי ריגושים כמונו – היו ערים לסבלי הצד השני ולחיים שמעבר לגדר, אולי סיום הכיבוש היה עולה במדרג הנושאים שעל סדר היום. בינתיים רק תיירים אירופאים, שגם ככה מגיעים לשטחים כדי לחוות קצת סכסוך, יהיו אלה שייחשפו לתכנים שהם גם ככה מכירים, בייחוד מהצד הזה של החומה.

• תל אביב
• בנקסי
• עירוני

• Facebook
• Twitter
• Email

אחרי כמה שנים של דעיכה נראה שאמנות הרחוב עושה באחרונה קאמבק – אבל זהו קאמבק מהסוג שעושות להקות אייטיז נטולות מודעות עצמית. כך בשבוע שעבר הגיעה הבשורה שתערוכה של הסופרסטאר האנונימי בנקסיעושה את דרכה למעוז הבורגנות: קניון הארנה בהרצליה. "התערוכה הזו היא יחידה במינה", נכתב בהודעה לעיתונות, "אף פעם לא תזכו שוב לראות כמות כזו של עבודות המרוכזות במקום אחד… הסיכוי שישובו להיות מוצגות יחד בעתיד קלוש מאוד".

זהו, שלא בדיוק. קודם כל, התערוכה היא לא בדיוק של בנקסי אלא של מנהלו לשעבר סטיב לאזאריידס, שגילה את האמן האנונימי והפך אותו למפלצת ממוסחרת. דרכיהם של השניים נפרדו לפני שמונה שנים אחרי סכסוך ממושך, והיום לאזאריידס, שבזכות בנקסי הפך לעסקן אמנות עשיר כקורח, ממשיך לדחוף בכל דרך אפשרית את העבודות שלו למורת רוחו. לפני שנה יצא לאזאריידס לסיבוב הופעות חובק עולם שהתחיל במלבורן, עם תערוכה נודדת מלוקקת ומעוצבת במיטב הקיטש האורבני. בראיונות איתו לאזאריידס מדגיש כי לבנקסי אין שום קשר לתערוכה וככל הנראה גם מתנגד לה, אבל ללאזאריידס אין נקיפות מצפון על ההזניה של המותג בנקסי: "אני מניח שהוא לא מרוצה, אבל הוא עשה הרבה דברים שאמללו אותי לאורך השנים", אמר בריאיון ל־BBC.

בנקסי החל את דרכו בשנות ה־90 בסצנת הגרפיטי של בריסטול, עיר הולדתו. בתחילת שנות ה־2000 הוא אימץ את טכניקת הסטנסילים (שבלונה שיוצרת צלליות), ואיתה הוא מזוהה עד היום. בנקסי נחשב לאחת מדמויות המפתח בהפיכתו של הגרפיטי, שעד אז נחשב לתת תרבות ונדליסטית, לז'אנר ממוסד שלימים כונה "אמנות רחוב".

בתחילת דרכו בנקסי הרבה להשתעשע בפער בין אמנות גבוהה לנמוכה: הוא ערך פעולות גרילה במוזיאונים ובגלריות והצליח להחדיר לתוכם עבודות שלו או תמונות שמצא בשווקים מקומיים. הוא ארגן תערוכות פופ אפ – עוד לפני שהמציאו את המילה – ומכר בהן את ההדפסים שלו. שמו של האמן המסתורי ועבודות הקיטש הפוליטיות שלו עברו מפה לאוזן ועד מהרה המכירות הרקיעו שחקים.

המקרה של בנקסי הוא סוג של סינדרום סלבדור דאלי – אמן שמתחילת דרכו התחבב על ההמונים והפך למכונת כסף משומנת שמגיעה לכל בית בצורת פוסטר או הדפס. ביג נו־נו בעולם האמנות. לא משנה מה בנקסי יעשה, הוא יזכה לקיתונות של בוז מהאליטה האמנותית: כשהגיע ב־2005 לעזה (דרך תעלות החמאס) ויצר את עבודות הסטנסילים שלו על גדר ההפרדה ועל שרידי בתים הרוסים, האשימו אותו בחוסר רגישות. ב־2013 סחף את ניו יורק במפגן ראווה עירוני שהטריף במשך חודש את המקומיים שיצאו לחיפושים אחרי העבודות שלו, וגם זה הרגיז את סצנת האמנות המקומית: כמה אמנים השחיתו את העבודות שלו והמבקרים לעגו לו. ג'רי זלץ מה"ניו יורק מגזין", למשל, כינה אותו Mr. Meh ("מר סתם"), וטען שהאמנית קארה ווקר גילתה הרבה לפניו את שבלונת הצלליות ובניגוד אליו עושה בה שימוש בכישרון רב.

לפני שנה וחצי ארגן בנקסי בלונה פארק נטוש בבריסטול את היצירה "דיסמלנד", פראפרזה מורבידית ומופרעת על דיסנילנד. בשלב הזה הוא התחיל לעלות על העצבים לא רק של עולם האמנות. מייק נודלמן מ"ביזנס אינסיידר" קרא לתערוכה גרועה ומשעממת. "'דיסמלנד' היא בעצם אמנות על כלום. צרכנות זה דבר רע, דיסני מרושעת, הפרסומות משקרות. בנקסי לא מלמד אותנו שום דבר חדש", הוא כתב. "'דיסמלנד' לא מעניינת וגם בנקסי לא", הכריזה כותרת בהפינגטון פוסט. העובדה שבנקסי עדיין ממשיך לשמור בקנאות על אנונימיות, אף שאמנות הרחוב כבר מזמן איבדה את ההילה הפלילית שלה, מרגיזה גם היא את שונאיו. אם זהותו של בנקסי תיחשף, יש הטוענים (ומאמצים כבירים נעשים בגזרה הזאת. התיאוריה האחרונה היא שמדובר ברוברט דל נג'ה ממאסיב אטאק), ההייפ התקשורתי ידעך והמניות שלו יצנחו.

בנקסי לא נשאר אדיש לביקורת כלפיו, וכמו דאלי בזמנו הוא משתדל להתחנף לשונאיו. בתגובה לביקורת על ההתמסחרות שלו, הוא הציב בסטה בסנטרל פארק בפרויקט הרחוב הראוותני שלו בניו יורק לפני שלוש שנים ומכר עבודות מקוריות אבל לא חתומות. יצירות שנחטפות במכירות פומביות במאות אלפי דולרים הוצעו למכירה ב־60 דולר, אבל בקושי הצליחו לגרד את בלוטות העניין של העוברים ושבים. בנקסי המסכן פשוט לא מצליח להתחבב על ידי קובעי הטעם. עבור שונאיו הרבים, התערוכה הנודדת של סטיב לאזאריידס, שמשווקת כתערוכה חביבה לכל המשפחה, היא רק עוד סיבה לשנוא אותו – גם אם הפעם הוא לא באמת אשם.

"The Art of Banksy", ארנה הרצליה, הסנונית 2 הרצליה, ראשון־שישי (2.4־12.4)

• בנקסי
• אמנות
• תרבות

• Facebook
• Twitter
• Email

תערוכה של אמן הרחוב בנקסי תוצג במהלך חודש אפריל בארנה בהרצליה. התערוכה, "The Art Of Banksy", הציגה בערים שונות בעולם, בהן מלבורן, אמסטרדם, אנטוורפן וערים נוספות, ולישראל היא תגיע ב-4 באפריל ותוצג עד ה-18 באפריל.

זהותו של בנקסי, שככל הנראה נולד בבריסטול שבאנגליה, אינה ידועה. הוא נמנע מלהופיע בציבור, מה שמעצים את האפקט שיש לעבודות שהוא עושה במרחב הציבורי. הוא פעיל החל משנות התשעים, אך את עיקר פרסומו קנה בשנים האחרונות.

בין עבודותיו המפורסמות נמנית הדפסת שטרות של 10 ליש"ט עם תמונת הנסיכה דיאנה והכיתוב "בנקסי של אנגליה" במקום "הבנק של אנגליה". השטרות נמכרים עד היום באינטרנט במחירים של עשרות אלפי ליש"ט.

עבודותיו הבולטות נוגעות בפוליטיקה ובביקורת, בין אם על מוסדות המדינה, תרבות הצריכה או עולם האמנות. במשך השנים תלה בנקסי בחשאי יצירות שלו במוזיאונים ברחבי העולם, ופעולות גרילה שלו במקומות כמו רמאללה, רצועת עזה ובית לחם משכו תשומת לב רבה.

ב-2015 פתח בנקסיפארק שעשועים בשם Dismaland– מעין פופ אפ לונה פארק מסויט שמשך תשומת לב תקשורתית רבה.

התערוכה הנוכחיתמציגה את האוסף הגדול ביותר של עבודותיו, ובהן ציור הנערה עם הבלון האדום המפורסם, המוכר בשם "Girl and Balloon" שזכה לאינספור פרשנויות, העבודה "Laugh Now" המציגה קוף שעל צווארו תלוי שלט ובו כתוב: "צחק עכשיו אבל יום אחד אנחנו נשלוט", וכ-80 עבודות נוספות.

התערוכה תוצג בארנה הרצליה בתאריכים 4-18 באפריל ותהיה פתוחה לקהל הרחב גם בחופשת הפסח.כרטיסים: 59-89 ש"ח.

• בנקסי
• אמנות
• תרבות

• Facebook
• Twitter
• Email

אחרי ביקור הפתע של אַיי ווייוויי הסיני ברצועת עזה לפני שלושה שבועות, הגיע תורו של ראגנאר קיארטנסון האיסלנדי. ראגנאר – כוכב עולה בשמי האמנות שמוכר בעיקר בעבודות הפרפורמנס המוזיקליות שלו – ביקר בהתנחלויות בגדה המערבית ובמשך שבועיים שהה באזור וצייר כל יום ציור חדש בסגנון ציירי הנוף שיצאו לטבע. את התוצרים הסופיים הוא מציג בתערוכת היחיד שנפתחה בשבוע שעבר במרכז לאמנות עכשווית. בריאיון ב"ניו יורקר" באפריל האחרון התייחס קיארטנסון לתערוכה בישראל ואמר ש"הישראלים לא יאהבו אותה, וגם לא הפלסטינים", ואכן נראה שהמחווה הפוליטית שלו נטולת כל פאתוס הומניטרי, בניגוד גמור לביקורו המתוקשר של איי. הציורים של קיארטנסון מציגים נוף ריק מאדם ומכל סממן של סכסוך. ציורים אווריריים ושופעי אור של בתים, שאילולא דגלי יום העצמאות שמתנוססים על חלקם, היו נראים כמו עוד עיירה פרברית גנרית.

"ארכיטקטורה ומוסר", שמה של התערוכה, רומז לא רק על הקשר הלא ממש מדובר בין אדריכלות לפוליטיקה, אלא גם לשאלת מוסריותו של האמן שמבקש להתערב בתהליכים פוליטיים. קיארטנסון בוחר להתייחס לסכסוך הישראלי־פלסטיני באופן שאפשר להגדיר כחתרני, בעין של זר מזדמן המוקסם מהנוף האקזוטי והבתולי של המקום, כמו הצלמים הבריטים שהגיעו לארץ בסוף המאה ה־19. יש במחווה הזאת ביקורת על עולם האמנות הנאיבי שחוץ מלצקצק בלשונו לא יכול להוביל לשינוי של ממש. בשנה האחרונה פעולות פוליטיות של אמנים הפכו פופלריות במיוחד לנוכח משבר הפליטים הגואה.

איי ווייוויי הוא אחד המזוהים עם פעילות למען הפליטים מאפריקה ומהמזרח התיכון. ביקורו בישראל של איי, לוחם חופש ופליט בעצמו, היה חלק ממסע דילוגים במחנות פליטים ברחבי אירופה והמזרח התיכון. בדצמבר האחרון הוא העתיק את הסטודיו שלו ללסבוס, אחד מריכוזי הפליטים הגדול ביותר באירופה, שם תיעד את אורח חייהם המחפיר של הפליטים. אחת הפעולות האחרונות שיצר באי – העמדה מחודשת של גופת התינוק איילן כורדי שנסחפה לאי – עוררה הדים ותגובות קשות. הפעולה שלו נתפסה כתעלול יחצני זול וניצול ציני של הפליטים. "זה מטריד", כתבה עורכת "הוושינגטון פוסט" אליזבת צ'אנג, "האם תמונות אמיתיות של ילדים מתים לא חזקות מספיק?".

האמן הדני אולאפור אליאסון הגיב גם הוא לאחרונה למשבר הפליטים: בתערוכה "אור ירוק" שתינעל בראשון הקרוב במרכז לאמנות בווינה, הוא יצר עבודה אסתטית וחנפנית להפליא – הזמנת פליטים ומהגרים ליצור במשך שלושה חודשים מיצב שבנוי ממנורות ירוקות, מטפורה לקבלתם של הזרים לגבולות אירופה. גם אמן הגרפיטי הבריטי בנקסי פועל ללא לאות להעלאת המודעות למצבם של הפליטים, אם כי ייאמר לזכותו שהפעולות שלו קונקרטיות יותר משל האחרים: אחרי נעילת תערוכת הענק שלו "דיסמלנד" בפארק שעשועים נטוש בבריסטול, העביר בנקסי חלק מחומרי הגלם של התערוכה למחנה הפליטים בקלה שבצרפת. מאוחר יותר בא למחנה ויצר שם סדרת עבודות גרפיטי, בהן דיוקן כפליט של סטיב ג'ובס (שהיה בן למהגר סורי). הפעולות הפומפוזיות והחנפניות של אמנים כמו אליאסון ואיי מעלות את השאלה אם הפעולות האמנותיות האלו אינן מעשה נצלני ואיפה עובר הגבול בין עזרה הומניטרית למחווה סמלית. נראה שהתערוכה של ראגנאר נותנת תשובה פסימית למדי ליכולתה של האמנות להיות מנוע לשינוי חברתי ופוליטי.

"ארכיטקטורה ומוסר", ראגנאר קיארטנסון,המרכז לאמנות עכשווית, עד 6.8

• cca
• בנקסי
• ארכיטקטורה ומוסר
• ראגנאר קיארטנסון
• איי ווייוויי
• אמנות
• פליטים
• תרבות

• Facebook
• Twitter
• Email

חופשת לידה, טיול בוקר. בעודי מדדה עם עגלת התינוק, הבחנתי בדף המודבק בסלוטייפ לעמוד. נצמדתי וקראתי – שיר אהבה, ואפילו טוב. שם הכותב לא צוין. החלטתי לחקור, ואז גיליתי שבאמת מוצאים אהבה במקומות מוזרים.

כך החל סיפור האהבה שלי עם תמונות של גרפיטי ופעולות רחוב: צילמתי את הדף עם השיר, והעלתי לפייסבוק שלי כדי לגלות למי הוא שייך. אותו פוסט שותף ב"סטטוסים מצייצים", שהיה אז בין החיים ואחד העמודים הפופולריים בפייסבוק. הוויראליות עשתה את שלה, ועוד באותו הלילה שלח לי הודעה כותב השיר, ארתור לנדה, צלם שגר בשכונה שלי.

מאז עברתי כבר עשרות שירים וממרות ברחוב בתל אביב – מרוססים על קירות או על מדרכות, מודבקים לעמודים או נעוצים על לוחות. מכולם יש לי חולשה לאלו שעוסקים באהבה, שמופקעת מחדר המיטות אל תוך הרחוב התלאביבי המג'וייף. אני מצלמת ומעלה אותם לפרופיל שלי באינסטגרם. בנקסי, מאמני הגרפיטי הבולטים, כתב: "גרפיטי הוא כלי שעומד לשרותך כשאין לך דבר. גם אם לא מצאת תרופה לרעב העולמי, אתה יכול לפחות לגרום למישהו לחייך בזמן שהוא משתין".

אלה הן תמונות משיטוטי ברחוב, שירי אהבה וחיבה. גם אם לא תמצאו מרפא ללב השבור, תמיד תוכלו להסתכל על התמונות האלה ולחייך.

היכנסו לעמוד האינסטגרם לתמונות נוספות

• ארתור לנדה
• בנקסי
• שירים
• אמנות רחוב
• אהבה
• גרפיטי
• ניצן מינץ
• פלורנטין
• תל אביב
• תל אביב
• עירוני