ב-1997 ג'ולי טיימור הביאה לברודווי את הגרסה המהפכנית של "מלך האריות", וההצלחה הפכה אותה לאחת היוצרות המרתקות בקולנוע ובתיאטרון האמריקאי. השבוע היא הגיעה למפגש בניסן נתיב בירושלים, סיפרה על סרטה החדש וחזתה עתיד גדול לתיאטרון (והרבה פחות מזה לקולנוע)
ג'ולי טיימור היא אומנית תיאטרון אקספרימנטלי שביימה פעם את ההגדה של פסח בתיאטרון הפאבליק בניו יורק, וסביר שלא הייתם שומעים עליה אלמלא לדיסני היה שכל להזמין אותה לעבד את הלהיט המצויר שלהם "מלך האריות" לבמה. ההפקה, שעלתה על הבמה בברודוויי ב-1997 ורצה עד פרוץ הקורונה, חשפה בפני עשרות מיליוני אנשים את החזון האמנותי הייחודי של טיימור, שמרבה לעבוד עם בובות ומסיכות, אותן היא מעצבת בעצמה. עכשיו היא שם גדול. ענק.
"טיטוס" (1999), סרטה הראשון והמסעיר, היה מבוסס על הפקת תיאטרון של המחזה של שייקספיר, ואחריו ביימה למסך הגדול את "פרידה" (שזיכה באוסקר את בעלה המלחין, אליוט גולדנטל). בפסטיבל הקולנוע ירושלים שהסתיים לפני ימים ספורים אפשר היה לצפות בסרטה האחרון "להיות גלוריה: חיי בדרכים", ביוגרפיה בעלת מבנה יוצא דופן של האקטיביסטית הפמיניסטית גלוריה סטיינם, המפגישה את ארבע השחקניות המגלמות אותה (בהן אליסיה ויקנדר וג'וליאן מור) על אוטובוס נוסע.
בתזמון מוצלח, אך לא קשור, יצא שסטודיו למשחק ניסן נתיב בירושלים הזמינו את טיימור לשיחת זום, שאחריה הקרינו את ההצגה "כטוב בעיניכם" בהשתתפות תלמידי הסטודיו. משזכיתי לצפות ב"מלך האריות" בברודוויי, ובאופרה "חליל הקסם" במטרופוליטן (שכוללת דובים מרחפים), הפכתי למעריצה נלהבת של טיימור. אני גם מאוד אוהבת את סרטה "מעבר ליקום" – מיוזיקל קסום על פי שירי הביטלס, שנקטל על ידי רוב המבקרים וכשל בקופות, אך מאז הלך וצבר אהדה רחבה. לפני חודשיים טיימור הודיעה על תוכניות לסרט המשך.בשל ההקשר השייקספירי, מנחה השיחה, המוזיקאי והמתרגם דורי פרנס, שאל בעיקר על העיבודים הבימתיים והקולנועיים שטיימור עשתה לשייקספיר, אבל השיחה פנתה לעוד אפיקים מרתקים.
"התיאטרון צריך להיות אירוע, חוויה, יעד, מקום שאנשים ירצו להגיע אליו. התיאטרון ימצא דרכים חדשות לעשות זאת, ואני לא דואגת לו. הקורונה יכולה להרוג את הקולנוע, אבל לא את התיאטרון"
טיימור הסבירה שבכל יצירה שלה היא מחפשת אידאוגרף (סמל או סימן שמבטא מושג שלם). "אם ראיתם ציור יפני קליגרפי, האמן מתבונן ביער במבוק וצריך להעביר את המהות של היער בשלוש משיכות מכחול. אפשר לעשות את זה גם עם סיפורים. ב'מלך האריות' האידאוגרף שבחרתי הוא המעגל – מעגל החיים, זריחת השמש, המסכה של מופאסה, הגלגלים של האיילות. זה עקרון מאחד, כמו לייטמוטיב במוזיקה. אני מוצאת שזה עוזר גם לשחקנים.כשעבדתי עם אנטוני הופקינס ב'טיטוס' יצרנו עבורו אידאוגרף של יד – האגרוף, היד שלו שנחתכת. חשבתי במונחים אידאוגרפיים גם בשביל מעצב ההפקה, דטה פרטי. במחזה נאמר שבתו של טיטוס נאנסה ביער ושידיה נגדעות, לכן חשבתי על אתר התרחשות של ביצה ביער שרוף כאידאוגרף של היותה קורבן אונס, ותקעתי ענפים בגדמים שלה" (כן, זה נראה מזוויע כמו שזה נשמע).
!["התיאטרון יחיה אחרי הקולנוע". ג'ולי טיימור במפגש בניסן נתיב (צילום: יעל שוב)](https://medias.timeout.co.il/www/uploads/2020/12/WhatsApp-Image-2020-12-23-at-2.35.09-PM-1000x563.jpeg ""התיאטרון יחיה אחרי הקולנוע". ג'ולי טיימור במפגש בניסן נתיב (צילום: יעל שוב)")
ב"חלום ליל קיץ", הפקת תיאטרון שצולמה לסרט ב-2014, האידאוגרף היה מיטה. "חשבתי מה זה חלום? משם הגעתי למיטה. בתחילת ההפקה פוק – בגילומה של קתרין הנטר שאופרה כמו ליצן ברכטיאני – שוכבת על מיטה. הסדינים מרימים אותה למעלה והיא נעלמת בשמיים. אחר כך הסדינים הופכים לכילה, למפת שולחן, לשמלת הכלולות, לערסל, ולשמיים".
לא אהבתי את העיבוד הקולנועי של טיימור ל"הסערה" של שייקספיר, אבל ההסבר שלה מדוע בחרה להפוך את המלך המכשף פרוספרו – הגולה על אי עם בתו התמה – לאישה בגילומה של הלן מירן דווקא מעניין. "היו שחקנים בודדים שחשבתי שיכולים להתאים לתפקיד. אולי דניאל דיי לואיס. ואז הייתי במסיבה של איגוד הבמאים והלן מירן היתה שם. הבטתי בה וחשבתי שאין תפקידים שייקספיריים לשחקניות הגדולות האלה – מירן, מריל סטריפ, ג'ודי דנץ'. התחלתי לחשוב שפרוספרו נאשם בכישוף על ידי אחיו שגנב ממנו את המלוכה, ושבעצם נשים היו אלה שהואשמו בכישוף. כך עלה הרעיון להפוך את פרוספרו לפרוספרה.
"גלוריה סטיינם היתה בהלם שרציתי לעשות את הסרט על פי הספר שלה. עשיתי את 'פרידה' לפני 18 שנה, והציעו לי עוד ביוגרפיות, אך אני מרגישה שהן מגבילות את היצירה. אבל הרגשתי גם שהגל השני של פמיניזם לא טופל באופן דרמטי באף סרט"
"כמעט לא היה צריך לשנות דבר בטקסט. עשינו קריאה מקדימה כדי לבדוק שזה לא גימיק, וזה עבד נהדר. עכשיו אני מעדיפה את זה עם אישה, כי כשאב נאבק על בתו בגלל שהוא אינו אוהב את המחזר, זה קלישאה קלאסית – הבן הצעיר בא לקחת את הבת שלי. אבל כשהאם עושה זאת, זה משום שהיא יודעת שבתה בסכנה, כי היא הביאה אותה לאי הזה ושם קליבן כמעט אנס אותה. זאת אמא טיגריס המגוננת על הגורים שלה. בנוסף לכך, על האי היא השליטה והמגדר שלה נמחק. והקורבן שהיא מקריבה כשהיא חוזרת לציוויליזציה בשביל הבת שלה הוא וויתור על כוחה ועל החופש שלה. לכן בסוף היא לובשת מחוך – וגם זה בהשראת הטקסט של שייקספיר שבו מדובר על בגדי המלך".
https://www.youtube.com/watch?v=KOOdxnv4Ik8
"להיות גלוריה: חיי בדרכים" נרכש על ידי קולנוע לב, ונחשף, כאמור, בפסטיבל ירושלים. טיימור מספרת ש"סטיינם היתה בהלם שרציתי לעשות את הסרט על פי הספר שלה, שמגולל 80 שנה בחייה. קראתי את הספר להנאתי על החוף ולמען האמת לא רציתי לעשות ביוגרפיה קולנועית. עשיתי את 'פרידה' לפני 18 שנה, ובמהלך השנים הציעו לי עוד ביוגרפיות, אבל אני מרגישה שהן מגבילות את היצירה לאמת של סיפור חיים של אדם, ואני רוצה יותר חופש. אבל הרגשתי שהגל השני של פמיניזם לא טופל באופן דרמטי באף סרט. אמא שלי ואחותי מאוד פוליטיות, אז החלק הזה בי היה צריך לצאת. זה ספר עם המוני לוקיישנים, כי גלוריה לא חיה בדירתה שבניו יורק יותר מימים ספורים. היא העבירה את חייה באוטובוסים, מוניות, רכבות, גם בהודו. חיפשתי אידאוגרף לסרט, וחשבתי על אוטובוס גרייהאונד. באמריקה אוטובוס גרייהאונד הוא מהות החופש, בנדודים או בריחה מהבית. אז השתמשתי באוטובוס לחבר הכל.
"כשקיבלתי את ההזדמנות לביים את 'מלך האריות' חזרתי למקורות שלי בתיאטרון אקספרימנטלי. הקפתי את הקהל בחיות שיורדות במעברים. זה גורם לך להכיר בנוכחותם של שכניך. לא ניסינו להעמיד פנים שאנחנו בסוואנה באפריקה"
"לצד סצנות המתארות אירועי מציאות, האוטובוס, שבו נוסעות ארבע הגלוריות יחד, הוא הנוף הפנימי. השיחות שלהן זו עם זו זה בהשראת הספר. סטיינם כתבה שחבל שלא שאלה את אמה מדוע לא עזבה את אביה, והוסיפה שהיא יודעת שאילו שאלה, אמה היתה עונה 'אילו עשיתי זאת לא היית נולדת'. אז את השיחות הפנימיות שגלוריה ניהלה עם עצמה הפכתי לסצנות דרמטיות. כשסיפרתי לגלוריה על הקונספט הזה היא שאלה 'איך ידעת?'. לא הבנתי, והיא המשיכה 'איך ידעת שאני לעיתים קרובות רואה את עצמי הצעירה בצד השני של החדר או מעבר לרחוב ואומרת אילו ידעתי אז מה שאני יודעת עכשיו'. אנשים הם כמו בבושקות, דמות בתוך דמות. לכן הסרט נקרא The Glorias".
לסיום השיחה מנהל הסטודיו אהרן פוירשטיין שאל את טיימור את שאלת השאלות – לאן הולכת התרבות בעתיד. תשובתה זכתה למחיאות כפיים וירטואליות. "כמה פעמים אמרו שהתיאטרון מת, וזה לא קרה. התיאטרון יחיה אחרי הקולנוע. גרסאות הטלוויזיה של תיאטרון לא יכולות להחליף את הדבר האמיתי, כי אתה לא בתוך המרחב". היא מיהרה להבהיר שכשהיא מדברת על מרחב, היא אינה מתכוונת לתיאטרון פרוסניום – המבנה המקובל בברודוויי של קהל רב יושב מול במה גדולה – שממנו היא דווקא תשמח להפטר.
"קולנוע וטלוויזיה הם מדיות דו מימדיות. אפשר לשים משקפי תלת מימד אבל זה קוץ בתחת. זה ישתפר אבל אתה עדיין עם עצמך. כשקיבלתי את ההזדמנות הגדולה לביים את 'מלך האריות' חזרתי למקורות שלי בתיאטרון אקספרימנטלי. כבר מהתחלה הקפתי את הקהל על ידי החיות שיורדות במעברים. זה גורם לך להכיר בנוכחותם של שכניך. הקהל הוא חלק מהחוויה. ולא ניסינו להעמיד פנים שאנחנו בסוואנה באפריקה. לכן המסכות הן מעל הפנים – אתה מקבל את הדואליות של האמנות – עצם יצירת התיאטרון חשובה כמו הסיפור. בסרט אתה לא מודע לכך, הסיפור הוא העניין".
מכאן היא המשיכה ביוזמתה לדבר על המקרה הכאוב של "ספיידרמן" – מחזמר אדיר תקציב עם מוזיקה של בונו והאדג', שהיא פוטרה ממנו אחרי כמה חודשים. "כשלתי בהבאת 'ספיידרמן' לברודוויי כי לא הצלחנו להתאים את זה לפרוסניום. החלפת התפאורות הכשילה אותנו. ב'מלך אריות' שילבתי פילם, אך לא פתרתי את זה ב'ספיידרמן'. התיאטרון צריך להיות אירוע, חוויה, יעד, מקום שאנשים ירצו להגיע אליו. התיאטרון ימצא דרכים חדשות לעשות זאת, ואני לא דואגת לו. הקורונה יכולה להרוג את הקולנוע, אבל לא את התיאטרון".
בהקשר זה היא תקפה את החלטתו של מנכ"ל וורנר מהעת האחרונה להעביר לסטרימינג את כל הסרטים החדשים של האולפן, בהם "וונדר וומן 1984", במקביל ליציאתם למסכי הקולנוע. "הוא אומר 'אני רק עושה מה שהמעריצים רוצים'. עכשיו צריך לשאול את פיקסו 'ציירת מה שהמעריצים רוצים?'. שייקספיר התחבר לצופים, אבל יצר דברים שהצופים לא ידעו שהם רוצים. הפילוסופיה שלי היא להביא אנשים למקומות שהם לא ידעו שהם רוצים ללכת אליהם".
