שדה הקרב עדיין בוער, אבל כבר לא מעניין אף אחד. עובדה. הסיפור על המלחמה הנוראית באוקראינה שייך לעיתון של אתמול, בעולם המערבי וגם אצלנו. הסיבה פשוטה: מעגל חדשות מהיר שמתקשה להתייצב על סיפור אחד. מעגל חדשות שזז במהירות כמו אחוז טירוף על בסיס שעתי הישר לשערורייה הבאה.

5 דרכים לעזור לאוקראינה
המשפחה ברוסיה. החברים באוקראינה. אני כאן

יוג'ין הוץ, סולן הרכב הפאנק הצועני גוגל בורדלו, מנסה להילחם באדישות הזו. בשחיקה. הוא יליד אוקראינה שמעולם לא חשש מטקסטים פוליטיים, אבל עכשיו הוא לוקח את זה צעד קדימה.

בסרט הכל מואר מ-2005 שיחק דמות של מדריך לאוקראינה, ונראה שגם בחיים האמיתיים לוקח על עצמו תפקיד קצת דומה – רק בתקופה לא שפויה. בחודש הבא הוא חוזר לפה עם גוגול בורדלו לשתי הופעות שמטרתן ברורה: לשמור על המצב באוקראינה בתודעה הקולקטיבית.

"אנשים מתנהלים כאילו המלחמה החלה עכשיו, אבל היא החלה ב-2014 ואם להיות יותר מדויק – הסכסוך הזה הולך אחורה מאות שנה. עבורי זה לא דבר חדש", הוא אומר לי בראיון טלפוני מניו אורלינס, יעד נוסף בסיבוב ההופעות הצפוף שלהם.

בנוסף להופעות, הלהקה מגייסת את מירב משאביה עבור תמיכה בעם האוקראיני, ולא חריג להיתקל בעמודיהם ברשתות בבקשות ממוקדות לציוד הומניטרי. הוץ עצמו הקליט שיר הערצה עם לס קלייפול מפריימוס לנשיא אוקראינה ולדימיר זלנסקי בשם "האיש עם ביצי הברזל". מה ששמעתם.

מי שהיה בהופעות קודמות של גוגול בורדלו בישראל יודע שמדובר במסיבה צוענית משמחת ומקפיצה. פעם, לפני שנים, כתבתי שזו המסיבה הטובה בעיר. גם המצב הנוכחי לא משנה את זה. "כמובן שאפשר להמשיך לעשות שמח", עונה הוץ בהחלטיות לשאלתי, "אם אתה עוקב אחר הרשתות החברתיות אתה יכול לראות עד כמה החיילים האוקראינים מחוברים עמוקות למוזיקה שלהם. יש המון פעילויות מוזיקליות כל הזמן. מה שמעניין שזה לא מאולץ, אלא פשוט חלק מהמהות האוקראינית; מהדי-אן-איי של העם".

בשולי ההתעסקות המאסיבית במלחמה עצמה, להוץ יש הרבה מה לומר על הניכוס התרבותי מצד רוסיה. "בחרתי בשם גוגול (ניקולאי גוגול, ס"ק) ללהקה כי הוא היה סופר אוקראיני שהוגדר כרוסי, וזה היה אז סיפור מושלם לספר. העולם עדיין צריך לגלות על כל הדברים המתויגים כרוסים אבל מגיעים ממקומות אחרים – מפינלנד ועד ליפן (כך למשל המטריושקות המפורסמות, ס"ק).

עולם התרבות מתייצב לצד אוקראינה, אבל האם זה מספיק?
"אני לא חושב שעולם התרבות זועק מספיק. אולי זה קורה במקומות מסוימים אבל אנחנו לא בשנות ה-60 כשאנשים כמו בוב דילן וג'ואן באאז נקטו עמדה ברורה. אנשים מתעסקים בהצלחה שלהם ואין להם רצון להביע עמדה בנושאים כאלה. אני מרגיש שכרגע ישנה הרבה מאוד עייפות לגבי המצב באוקראינה ואנשים כבר לא מעבדים את המידע בצורה כל כך יעילה. הם נשחקים". באותה נשימה, מונה הוץ שורת אמנים שלא מרפה, בין השאר: פינק פלויד, פטי סמית', מיניסטרי, חלקים בסצינת ההארד קור בניו יורק ועוד.

האם יש לקח כלשהו שניתן ללמוד כאן בישראל מהמצב באוקראינה?
"אני לא יודע. אני חושב שהמצב באוקראינה הוא מאוד ייחודי וספציפי, אתה מבין? ברמה מאוד מלאכותית אנשים אולי מייצרים השוואות אבל המצב שונה בצורה דרסטית. אולי יש כמה לקחים אבל זו שאלה שמתאימה לפרשנים ולמומחים".

הוץ וגוגול בורדלו היו אמורים לנגן עם איגי פופ ב-15 ביולי בקייב. "איגי הוא המנטור שלי והיינו מאוד שמחים לגבי זה. זו היתה אמורה להיות הפעם הראשונה שלו באוקראינה ואנשים תכננו להגיע ממקומות רחוקים במדינה. המצב השתנה באופן טבעי אבל בטוח שניתן את ההופעה הכי טובה שנוכל כשיתאפשר". לדבריו, "אנחנו בקשר רציף עם כל החברים שלנו שם ועם המארגנים וזו רק שאלה של פרקטיות".

בינתיים ההרכב מאגד סביבו קהילות אוקראיניות בכל מקום שאליו הוא מגיע וביחד הם עושים רבה רעש, עם דגלים וכל מה שצריך. סביר להניח שגם כאן זה לא יהיה שונה. בכלל, חצי הכוס המלאה מבחינתו של הוץ היא החשיפה הגדולה כתוצאה מהמצב למוזיקה אוקראינית. כך למשל נוצרו שיתופי פעולה בין מוזיקאים מקומיים לשמות בינלאומיים, בין השאר: פינק פלויד שהוציאה שיר לאחר נצח עם אנדיי חליבניוק מ-Boombox האוקראינית.

"הקטסטרופה הזו איחדה הרבה אנשים טובים – וכמו בפעמים רבות בעבר הראשונים להגיב הגיעו מעולמות הפאנק וההארד קור". באשר לגוגול בורדלו הוא אומר: "תמיד היה לנו היבט מולטי-תרבותי שאיגד בתוכו מינים וגזעים שונים. כולם מוזמנים וכך זה ימשיך להיות. זו המוזיקה שמאחדת בין אנשים במטרה להילחם בדיכוי. זה פאנק רוק, בנאדם".
גוגול בורדלו יופיעו בבארבי ב-24.6 (סולד אאוט) ובאמפי שוני ב-25.6.לפרטים נוספים

• ❤ תרבות
• ראיון
• אוקראינה
• הפלישה לאוקראינה
• גוגול בורדלו
• הופעות
• טיים אאוט סופ"ש // גיליון 898 // להט"ביסטן

• Facebook
• Twitter
• Email

אין שום פער בין הפרסונה הבימתית לחיים האמיתיים של יוג'ין הוּדז (האיות האנגלי Hutz הוליד את השיבוש השגור בעברית "האץ"), הסולן האנרגטי של להקת הפאנק גוגול בורדלו, שיופיעו בישראל בפעם הרביעית בשבוע הבא. אפשר להעריץ את גוגול בורדלו, שעשו את המיקס בין מוזיקה מזרח אירופית לפאנק רוק הרבה לפני שזה היה טרנד (מתישהו באמצע העשור הקודם), ואפשר להתעייף מהשצף ההיסטרי שלהם, אבל אי אפשר לפקפק בכך שהם עושים את הדבר היחיד שהם רוצים לעשות. להודז יש שפם של פיראט, קול רועם ואגו של ראפר.

אתם תכף מוציאים אלבום חדש, ראשון זה ארבע שנים. איך הוא נשמע?

"אחי, האלבום החדש שלנו נשמע לי ממש פאקינג טוב. אתה תשפוט אותו בעצמך, אבל לי הוא נשמע פנטסטי – אני הפקתי אותו! היה כיף להתיישב מאחורי ההגה. עבדנו בעבר עם מאסטרים גדולים בתחום ההפקה – ריק רובין, סטיב אלביני, מפיקים מבריקים שלמדנו מהם המון. אבל אף אחד חוץ ממני לא יכול להבין מה זה גוגול בורדלו. אני זה שהמוזיקה נמצאת אצלו בראש והוא מוציא אותה לעולם ואף אחד לא מכיר את זה טוב ממני".

התמהיל המוזיקלי שלכם מקורי, אבל אתם די עקביים מאלבום לאלבום.

"אני חושב שהמשכיות היא סימן ההיכר של אמן גדול. תחשוב על פיקאסו או על מרק שאגאל. זה סימן לכך שהאמן מדבר ממקום שהוא כבר בחר והתחייב אליו".

אז אתה מרגיש מחויב לעבר שלך.

"לחלוטין לא. זה לא מגיע ממחויבות, זה פשוט מגיע מהמערך הביו־אלקטרי של ההורמונים והגנים שלי. ואז הלהקה עושה את הקסם שלה על כל זה. יותר מכל דבר אחר, זה מבוסס על רגש. ברגע שאמרתי 'בחירה', אמרתי 'מחויבות', אבל התכוונתי בעיקר למחויבות לאני הפנימי שלך, לביטחון".

אתה כותב בעיקר באנגלית, ברוסית ובאוקראינית, אבל גם בעוד כמה שפות. איך אתה בוחר לאיזו שפה לעבור מדי שורה?

"לכל שפה יש היתרונות, המלודיה והרגישויות שלה. בשנים שגרתי בדרום אמריקה הייתי מחובר מאוד לפורטוגזית ולספרדית וראיתי אותן במלוא ההדר המחרמן שלהן. כל שיר מגיע עם דחף לשפה אחרת, ובהתחלה הייתי פשוט דובק ברעיון המקורי. אז הגיעה תקופה שבה הייתי מנסה לשכתב טקסטים, לשבור את הברית הקדושה של ההשראה. אבל בסוף אתה תמיד מגלה שרק הרסת את מה שהגיע לבד. אז החלטתי להפסיק לנסות לקלקל את הברית הקדושה".

אתם אחת הלהקות היחידות שהופיעו בישראל כמה פעמים בשנים האחרונות. רוב הלהקות באות לפה פעם אחת, גג פעמיים, ולא חוזרות.

"כבר יש לנו סוג של מערכת יחסים עם המקום. זה בדם שלנו. קודם כל, זה כמובן עניין של קהל – אנחנו יכולים לחזור לישראל או לארגנטינה או ליפן כי יש ביקוש להופעות שלנו. אבל כן, להקה לא משיגה שום דבר מביקור חד פעמי במקום. סתם, סימנת וי וזהו. אני מעדיף לבנות יחסים יותר מורכבים עם מקום. חוץ מזה, רוב המוזיקאים שאני מכיר שונאים טורים. אני לא מבין מה יש לא לאהוב! בסדר, יש כמה דברים גרועים, אבל התמצית של הדבר, פאק, זה כל הקטע! אני תמיד אוהב יותר מוזיקאים שמכורים להופעות, למשל איגי פופ, או דבי הארי מבלונדי. אלה האנשים שלי. ואם אני נתקל בהם היום, אני קולט שהם עדיין רעבים להסתובב בעולם, אפילו שהיו להם קריירות מגה מדהימות והם קיבלו את כל החשיפה שבעולם".

אתה לא מרגיש את השחיקה בעצמך אף פעם?

"בטח שכן, אז בסדר, אתה נשרף לכמה זמן. קיבינימט. מלקק את הפצעים וממריא שוב. זה עניין של הרגל, ובהתחלה צריך קצת להילחם בעצלנות, אבל זה כמו אמנויות לחימה – בהתחלה קשה להגיע לאימון, ואחר כך האימון עצמו ממלא אותך באנרגיה".

כשגוגול בורדלו יצאו לאוויר העולם בסוף שנות ה־90, הרב תרבותיות השמחה ופוליטיקת המהגרים חובקת הכל שלהם היו די באופנה. אבל הזמנים השתנו: מה שהיה נראה כמו חגיגה קוסמופוליטית נטען כיום במשמעויות פוליטיות די עכורות ("לא משנה אם אתה דונלד טראמפ או אם אתה אנרכיסט", הם שרו מתישהו באמצע העשור הקודם). בטח כשחושבים על המצב שבו נמצאת ארץ הולדתו של הודז בשנים האחרונות.

מה עם אוקראינה? אתה חוזר לשם הרבה?

"כן, אני מבקר שם כל הזמן. יש לי המון חברים שם, עם חלקם אני משתף פעולה עד היום".

ומה אתה חושב על המצב הפוליטי שם, מול רוסיה?

"עוד לא סיימת את המשפט וכבר נהיה לי כאב ראש. בוא נגיד שכל מדינה חופשייה לבחור את הגורל שלה ואת הערכים שלה. וזהו. נשאיר את זה ככה".

יש לכם שורה ברוסית בשיר "Wonderlust King" שאומרת "אני לא יהודי, אבל יש משהו דומה". למה התכוונת?

"יש לי שתי תשובות על זה. הראשונה: בתחילת שנות ה־2000 חזרתי לאוקראינה. הייתי בטריפ כזה של לגלות מחדש את הסיפור שלי מנקודת מבט של מישהו שכבר שקע בניו יורק. רציתי לגלות את כל השורשים של המשפחה שלי. באותה תקופה בדיוק עשו שם כמה פסלים לזכר השואה, עם שתי דמויות שעומדות זו ליד זו: צועני ויהודי. החוויה הזאת, של להיחשף ככה לדמיון בין שני השבטים האלה ובין הדברים שהם פגשו במזרח אירופה – היהודי הנודד והצועני הנודד, נפגשים פתאום באתר זיכרון. זה כמובן נכנס לכתיבה שלי, בשורות שניסו למצות את החוויה הזאת. ומובן שכשאתה מגיע ממזרח אירופה אתה פוגש הרבה אנשים שהם קצת צוענים, קצת יהודים, קצת ליטאים, קצת אוקראינים, קצת הונגרים. שזה בדיוק המיקס שלי. אלה האנשים שלי".

והתשובה השנייה?

"ראית פעם את האף שלי?".

• מוזיקה
• גוגול בורדלו
• תרבות

• Facebook
• Twitter
• Email

לפני ש"אור בזויות" צוללת לרצף של ארבע תוכניות לסיכום 2015, התחשק לי לקפוץ בחזרה עשור אחורה. הייתי בן 22 ב-2005, גרתי בלונדון וניזונתי מדיאטה של הופעות חיות ורכישת דיסקים. לשעה זו בחרתי כמה מהפייבוריטים שלי מאז (ועד היום). פרץ נוסטלגיה? לא יודע אם המילה הזאת בכלל תקפה לפרק זמן של פחות מעשרים שנה. בעצם, אולי כן. אבל מה זה חשוב?

הוראות שימוש:לוחצים פליי. זה הסימן המשולש הזה, כן?אור בזויות משודרתברדיו הבינתחומי. לאור בזויותבפייסבוק

[tmwdfpad]

Why? – "Gemini (Birthday Song)"

הכתיבה הסופר-אינטימית, סוריאליסטית של יוני וולף תפסה אותי לראשונה באלבום הזה ולא הרפתה אחיזתה במשך שנים. וולף, היהודי המוזר ההוא מהרכב ההיפ הופ האבסטרקטי Clouddead, יצר באלבום זה משהו שעוד לא שמעתי עד אז; שילוב של ראפ, פולק ולו-פיי מרגשים באופן מוגזם. כמה שהתרגשתי כשנרנג'ה, חברת הפקות לא מוכרת עוד אז, החליטה להביא לראשונה ?Why ב-2009. מאז הפכה הלהקה ליקירת הקהל וחזרה עוד פעמיים לתל אביב.

Animal Collective – "Grass"

האלבום הכי קומוניקטיבי שהוציאו המופרעים לבית אנימל קוללקטיב נכון לאז. כבר היו לי אלבומים קודמים שלהם, שהיו מרתקים אך קשים להאזנה. אבל כששמעתי את ה-Pow! Pow! Pow! Pow! Pow! (וזה ממשיך) בשיר "Grass", היה ברור שמכאן והילך הלהקה הופכת ממשהו קטן שמוכר רק ליודעי ח"ן לאחת הלהקות הכי משפיעות ומקוריות של התקופה. מה גם שממנה יצא היוצר המופלא Panda Bear.

M83 – "Don't Save Us from the Flames"

M83 של אנתוני גונזלס הצרפתי, כבר הוציאה אלבום מופת לפני "Before the Dawn Heals Us" מ-2005, אך בו היא לראשונה הפכה את השוגייז האלקטרוני, המסונתז והסינמטי שלה, לפנינות אינדי-פופ נהדרות שקהל רחב מסוגל לעכל. ובלייב הלהקה הזאת באמת מעולה. ראיתי אותה שלוש פעמים וכולן היו מוצלחות. אחת מאותן פעמים קרתה ב-2009 בבארבי.

Calla – "Initiate"

כשהייתי עוד בתיכון, הצלחתי איכשהו להסתנן להופעה של הרכב האינדי-רוק המצוין הזה מברוקלין כשהופיע במועדון הדינמו דבש זצ"ל ב-2001. עוד לא ידעתי אז עד כמה אני יאהב את הלהקה הזאת שנתיים אחרי, כשיוציאו את "Televise" המופתי ואחריו ב-2005 את "Collisions" – שמתוכו נבחר השיר לתוכנית. לצערי הלהקה כבר לא ממש פעילה ואת האלבום האחרון שלה הוציאה לפני יותר משמונה שנים.

Hot Chip – "Baby Said"

הסוד הכמוס של חובבי מוזיקה שהכרתי בתקופתי בלונדון הייתה להקה חדשה בשם Hot Chip, שעשתה מין שילוב Fאנקי של אלקטרוניקה של חנונים לבנים שמעריצים את סטיבי וונדר ופרינס. נשמע כמו משהו טריוויאלי היום, אבך אז זה היה עוד לפני שהדבר נעשה לסמל של מ-אגניבות בקרב היפסטרים שעוד לא ידעו שהם היפסטרים כי המילה טרם הייתה בשימוש המוכר שלה כיום. בחרתי שיר שלא ממש היה להיט, וכזה שהתאים לי מאוד ללילות בבית.

Smog – "Rock Bottom Riser"

אמנם עבר רק עשור מאז שהשיר יצא, אבל נדמה שכבר מדובר בקלאסיקה. "A River Ain't Too Much to Love" היה האלבום האחרון של סמוג. כלומר, האחרון תחת שם זה ולפני שביל קלהאן המשיך להוציא אלבומים תחת שמו שלו.

Mick Harvey – "The River"

עוד נהר! מיק הארווי, המולטי-אינסטרומנטליסט שמוכר בזכות חברותו ארוכת השנים עם ניק קייב בלהקת הבאד סידס (ובעוד כמה להקות מעולות אחרות), הוציא כמה אלבומי סולו נהדרים ובהם "Pink Elephants", אלבום המחווה לסרז' גינזבורג – "Intoxicated Man" והאלבום שממנו לקוח השיר המופתי הזה – One Man's Treasure שיצא… נחשו באיזו שנה.

Antony and the Johnsons – "You Are My Sister"

האלבום השני של אנתוני והזרגים, "I Am A Bird Now", הוא עדיין, לטעמי, האלבום הכי טוב שלו, עם קול ענק ושבריריות קווירית מקווצ'צ'ת לב. באלבום התארחו בוי ג'ורג', רופוס ווינרייט, דבנדרה בנהארט ולו ריד עליו השלום.

Jens Lekman – "Pocket Full of Money"

התוודעתי ליוצר פופ-חדר השינה השבדי, ינס לקמן, דרך אוסף הסינגלים והאי-פיז "Oh You're So Silent Jens", שיצא ב-2005 וכלל בין היתר את השיר המושלם הזה. רומנטי ושקט, קלאסי במידה מסוימת, עד שנוחת הסימפול מתוך "Gravedigger Blues" של Beat Happening עם ההוק של קאלווין ג'ונסון – "I'll come running with my heart on fire" – שאיכשהו מסתדר בתוכו באופן מושלם.

Bright Eyes – "First Day of My Life"

פעם ממש אהבתי את האינדי-פולק נעורים של קונור אוברסט. אך זה פחות או יותר נגמר ב-2005 עם האלבום "I'm Wide Awake It's Morning", שהיה האלבום הטוב האחרון שהוציא (שיצא במקביל לאלבום אלקטרוני מסריח ונשכח בשם "Digital Ash in a Digital Urn"). למעשה, אוברסט תמיד היה בהליך הידרדרות כאשר החומרים חסרי המודעות שלו בתור טינאייג'ר בעייתי היו גם הטובים ביותר שלו. עם כל זאת, עדיין מדובר באלבום טוב ונחמד שהפנינה הזאת מתוכו אשכרה הפכה ללהיט מיינסטרים.

The Decemberists – "Eli the Barrow Boy"

השירים של קולין מלוי מהדצמבריסטים נשמעו לי תמיד כמו חתיכות קטנות וספרותיות של רומנטיקת ימי ביניים. ב-2005 הוא ולהקתו הוציאו את האלבום הטוב ביותר שלהם, "Picaresque", עם השיר היפה הזה שאני אוהב לתרגם ל"עילי, ילד מריצה". סיפור אהבת ילדות מורבידי כלבבי.

Roots Manuva – "The Falling"

בשבוע שעבר השמעתי את "Hard Bastards" מתוך האלבום החדש של הראפר הבריטי האהוב עלי. ובכן, הוא הראפר הבריטי האהוב עלי כנראה בזכות האלבום הזה, "Awfully Deep". והשיר המדכא הזה נשמע כמו הבסיס ל-"Hard Bastards". תאוות בצע, סמים, רצח, גאווה, מחלות מין ומה לא יש בשיר הזה. מין רשימה של כל הרעות החולות שעברו לרוטס מאנובה בראש בלונדון של אמצע העשור שעבר.

Sage Francis – "Gunz Yo"

סייג' פרנסיס האמריקאי מציג באופן כועס, הומוריסטי ומבריק את הלכי הרוח השונים של אמריקאים עם אובססיה לאקדחים, בדגש על ראפרים שאינם מודעים לטבעם הפאלי של כלי הנשק בהם הם משתמשים כדי לכסות על חולשותיהם.

Jamie Lidell – "Multiply"

אלבום הפריצה של ג'יימי לידל הבריטי בחברת התקליטים Warp היה חגיגה של סול, אלקטרוניקה, Fאנק ונסיוניות כייפית. זהו שיר הנושא מתוכו.

Gogol Bordello – "Dogs Were Barking"

בשיאה של סצנת הג'יפסי מיוזיק ששלטה בעשור הקודם (ובואו נודה בזה, טוב שחלפה) ניצבו גוגול בורדלו כחוד החנית. כמה להיטים אדירים היו באלבום הזה, וואו; "Start Wearing Purple", "Think Locally Fuck Globally", "Immigrant Punk" וכמובן, השיר הזה שנשמע כמו פסקול לחתונה שיצאה משליטה.

אור בזויות משודרתברדיו הבינתחומי. לאור בזויותבפייסבוק

• אנימל קולקטיב
• m83
• Calla
• ינס לקמן
• ברייט אייז
• decemberists
• רוטס מאנובה
• סייג' פרנסיס
• ג'יימי לידל
• סמוג
• מיק הארווי
• מוזיקה
• סיכום שנה
• הוט צ'יפ
• הרדיו הבינתחומי
• אור בזויות
• אור בזוויות
• יוני וולף
• פודקאסט
• אנתוני והג'ונסונס
• גוגול בורדלו
• תרבות