Time Out תל אביב About

Time Outתל אביב הוא חלק מרשת Time Out Global — רשת מדיה בינלאומית הפועלת ב-360 ערים מרכזיות וב-60 מדינות ברחבי העולם. Time Out הוא אחד ממקורות התוכן המקיפים והאמינים ביותר בתחומי התרבות, הקולינריה, הבילוי ותיירות עירונית. התוכן, שמתעדכן 24/7, נכתב ונערך על ידי צוות עיתונאים מקצועי מקומי בישראל, בהתאם לסטנדרטים של Time Out העולמית.
טיים אאוט

דבר העורך

כתבות
אירועים
עסקאות

טור עורכת: להתחיל מהתחלה

טור עורכת: להתחיל מהתחלה

13 בנובמבר 2016

בשביל מה אנחנו באים לאוניברסיטה? התשובה הקלה היא בשביל ללמוד. אבל מה אנחנו בעצם לומדים? מקצוע? תרבות? חינוך? אולי בכלל אחריות? אם להיות כנה, השנה אני מסיימת את התואר שלי בתסריטאות (כלומר, אני מקווה שאסיים) ודבר אחד למדתי בבירור – אני לא הולכת להיות תסריטאית.

בואו נאוורר את המחשבות האינטואיטיביות שקופצות עכשיו לראש, ועלו כמובן בראשי ובראשם של הורי; האם זמן רב, עבודה קשה ובעיקר הרבה כסף היו לבזבוז? יש שיגידו שכן, אולי אפילו הרוב, אך במבט לאחור אחרי שנתיים של לימודים אקדמיים, יש גם כמה תופעות לוואי: למדתי לעמוד בזמנים, להיות מסודרת, להקשיב יותר ולהתעניין יותר. למדתי לזכור וגם מה אפשר לשכוח, מה הן השעות בהן אני הכי פרודוקטיבית ומתי אני שובקת חיים. למדתי לקבל את העובדה שאני פסיק קטן במערכת גדולה והתמודדתי עם ביורוקרטיות מעצבנות, למדתי לחיות בעוני סטודנטיאלי ואפילו למדתי שאפשר לחסוך. חוויתי, חיפשתי, מצאתי, ובסוף הבנתי שלא מצאתי והתחלתי מהתחלה. למדתי מה אני לא אוהבת ויחד עם זאת למדתי מה אני כן, נחשפתי לעולם הכתב, הדפוס, עולם שהרבה אנשים ישבו עליו שבעה, אמרו שהוא כבר לא חלק מהעולם שלנו, שהוא סובל מסכנת הכחדה. ועדיין אני מאמינה שהוא ישרוד, אולי ישנה מעט צורה, אבל תמיד יישאר רלוונטי. זכיתי דרך התואר להבין מה עושה אותי מאושרת וגילית זאת דווקא על דרך השלילה.

זאת אני, ליטל ליכט, עורכת עיתון 'תזה', זאת שעושה תואר ל"חינם", נהנית ממנו ואף מרוצה. זאת שמבטיחה לכם שגם אם לא מצאתם בתואר את הייעוד שלכם בחיים, אין זה אומר שלא תמצאו אותו, אולי הוא אפילו מתחבא בין הדברים שאתם לא אוהבים. גיליון זה נוצר דרך ההבנה שלי כי כנראה לא נולדתי להיות תסריטאית, אך כן נולדתי ליצור, ומרגע זה הוא שלכם.

אז סטודנטים יקרים, בין השיעורים בכיתה לבין הלימודים בספריה, בין הנסיעה בבוקר לבין הפקקים בחזרה, בין ארוחות השחיתות לבין המנה חמה, בין חוסר החיים וה"אין לי זמן" לצהריים שלמים המועברים בשינה, מתי בפעם האחרונה פשוט נהניתם, פתחתם איזה עיתון ולכמה רגעים חשתם שלווה? ממש ברגעים אלו, כשמתחילה לה שנת לימודים עמוסה, אנחנו בעיתון "תזה" מבטיחים לכם בראש ובראשונה להיות שם בשבילכם עם התכנים שיעניינו אתכם, שיפתיעו אתכם, שיכעיסו אתכם, שירגשו אתכם ואולי גם ילמדו אתכם משהו חדש, ומאחלים לכם הרבה שעות פנאי והמון הצלחה.

רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו

מאתליטל ליכט13 בנובמבר 2016

הכדורגלן שרקד מול היטלר

הכדורגלן שרקד מול היטלר

בחודש שעבר חל יום הזיכרון לשואה ולגבורה וגם אם כבר שמענו אינספור סיפורים, תמיד כדאי להגיד "כן" לעוד סיפור אחד.

רוב חובבי הכדורגל לא יודעים זאת אבל לולא כל התערבות של משטרים קיצוניים בשנות ה־30 של המאה הקודמת, נבחרת אוסטריה וודאי הייתה נבחרת הכדורגל הטובה ביותר בעולם והיא הייתה צפויה להישאר כך עוד שנים רבות. נבחרת אוסטריה, שהייתה תחת שרביטו של המאמן האגדי (והיהודי) הוגו מייזל, הגיעה לחצי גמר המונדיאל ב־1934 ולגמר אולימפיאדת ברלין ב־1936, אולם בשני המקרים הפסידה לנבחרת איטליה, הפסדים שנגרמו אגב, אך ורק בגלל שוחד שנתן מוסוליני לשופטי המשחק.

למוסוליני היה חשוב מאוד להראות את עליונות מדינתו על פני מדינות אחרות במיוחד בתחום הכדורגל והספורט, משום שזה תחום שדרכו אפשר להגיע להמונים ולהשיג את אהדתם. גם היטלר ראה בספורט עוד כלי בו הוא יכול להוכיח את עליונות הגזע הארי על פני הגזעים האחרים, אולם לדאבונו, הגרמנים לא היו טובים דיים בכדורגל ואם זה לא גרוע מספיק, הרי שמי ששלט באותה התקופה בכדורגל היו דווקא היהודים. היהודים נחשבו באותה תקופה למאמנים הכי הגדולים (כמו הוגו מייזל, שאגב גם היה השופט במשחק הבינלאומי הראשון אי פעם) והן בתור השחקנים הכי הטובים שבאותה תקופה שיחקו בשלל קבוצות ונבחרות והלהיבו את ההמונים מדי שבוע בליגות השונות באירופה.

היטלר לא אהב את זה וב־1938, רגע לפני המונדיאל השלישי במספר, עלה במוחו השטני רעיון: למה לא לנצל את סיפוח אוסטריה (האנשלוס) ולחבר בין שתי הנבחרות, כלומר: כך השחקנים הטובים של נבחרת אוסטריה, אלה שמרכיבים את הנבחרת הטובה ביותר בעולם, שכונתה אז "נבחרת הפלא", יהיו שחקני נבחרת גרמניה וישחקו תחת המפלגה הנאצית כשעל חולצתם מודפס צלב הקרס המהולל.

הקולות בקרב האוהדים האוסטרים ובעיקר בקרב השחקנים געשו. היו כאלה שנכנעו ישר והסכימו לשחק עבור היטלר, היו כאלה שהביעו מחאה אך פחדו מהאיום הרציני של המפלגה הנאצית ונכנעו גם והיו כאלה שחשבו מה הוגו מייזל, המאמן היהודי שנפטר שנה קודם לכן היה עושה, שכן למעלה מ־20 שנה הוא היה אחד האנשים הכי חזקים בכדורגל האוסטרי ואולי האחראי הבלעדי לגדולתו ובוודאי היה נלחם נגד החיבור הזה עד טיפת זיעתו האחרונה. השחקן הטוב ביותר בנבחרת, מתיאס סינדלר היה שייך לסוג האחרון. הוא נולד בעיירה קוזלוב (מורביה), שנמצאת היום בצ'כיה אך אז הייתה חלק מהאימפריה האוסטרו־הונגרית ובגיל צעיר עברה משפחתו לווינה, שם החל לשחק כדורגל ובמהרה הפך להיות השחקן הטוב ביותר במדינה ויש שיגידו שבימים ההם הוא היה גם השחקן הטוב ביותר בעולם.

סינדלר לא היה יהודי, אולם סלד מאוד מהמפלגה הנאצית ולחם למען חבריו היהודים (בנבחרת ומחוצה לה), שכבר אז הרגישו את עול חוקי הגזע שנגזרו עליהם. ברגע שבישרו לו שמעתה ישחק תחת נבחרת גרמניה, הוא הודיע שהוא פורש. סיבת הפרישה לפיו הייתה שהוא מאס בלשחק כדורגל, אולם הסיבה האמיתית, אותה מעולם לא יצא לו להגיד אבל משחקו האחרון הוכיח זאת, הייתה סיפוח נבחרתו לגרמניה.

משחקו האחרון היה רגע לפני השלמת החיבור בין הנבחרות, אז ערך היטלר משחק ראווה, איך לא, בין אוסטריה לגרמניה מול אלפי צופים בקהל. כולם הגיעו, חגיגה גדולה, גרמניה הקטנה מול אוסטריה הגדולה, רגע לפני שזאת הופכת להיות אחת ותשתלט על הכדורגל ועל אירופה בכלל.

בימי המפלגה הנאצית היה נהוג שמי שכובש גול רץ ליציע בו יושב היטלר ומצדיע לו במועל יד. אירוני משהו, הגול הראשון נכבש על ידי סינדלר עצמו, 1-0 ענק לאוסטריה. סינדלר ידע את אשר עליו לעשות ורץ לעבר הפיהרר המבסוט בקהל. היטלר הביט עליו בגאווה, שמא סוף סוף השתכנע ויצטרף לנבחרת העל של הנאצים. סינדלר נעמד מול היטלר, רק שבמקום ההצדעה לה הפיהרר חיכה, צחק והתחיל לרקוד מול עיניו.

שבועיים לאחר מכן נמצא מתיאס סינדלר שכוב מת בדירתו בווינה, כשלידו גופת חברתו היהודייה. 20,000 אנשים הגיעו להלווייתו, מספר אסטרונומי לכדורגלן בתקופה ההיא. סינדלר נפטר בגיל צעיר, כאשר יש הטוענים שאם הוא היה ממשיך לשחק, וודאי היה הופך לכדורגלן הגדול ביותר בעולם אי פעם, אך את זה לעולם לא נדע. מה שכן, אף על פי שקריירת הכדורגל שלו נקטעה באמצע, סינדלר עדיין נבחר לספורטאי האוסטרי הגדול ביותר בכל הזמנים, לכדורגלן האוסטרי הטוב יותר במאה ה־20 וכן, דורג במקום ה־22 ברשימת הכדורגלנים הגדולים בכל הזמנים.

ודווקא היום, כשאנחנו כבר מדינה חזקה, זוהי חובתנו להעביר לדור הבא את זיכרון השואה, קודם כול למען אלו שנרצחו, לאחר מכן, עבור אלה שניצלו ולבסוף, למען גיבורים כמו מתיאס סינדלר, שבתוך כל ימי הפחד והאימה האלו עמד מול השטן וצחק לו בפנים.

רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו

מאתרוני קרצנר8 ביוני 2015

סיפורו של רונן המלך

סיפורו של רונן המלך

21 באפריל 2015

שתי אצבעות אוחזות במעטפה כחולה המכילה בתוכה פתק קטן ושלושה חודשים של כיף. בדרך לתיבה הכחולה הגדולה אתה מביט שוב על הלוח עליו למדת חשבון בכיתה ג, על התמונה של מגילת העצמאות שלימינו, על התמונה לידה, זאת של בן גוריון, שנשברה קצת כששיחקתם כדוגל בהפסקה ועדיין לא תוקנה. אתה מביט שוב על הסיסמא: "הזכות לכבוד והחובה לכבד", שתלמידי כיתה ג של היום עשו באותו מקום באחורי הכיתה ובאותן אותיות בצבעים שונים. אתה מביט שוב על האטלס המגולגל שליד הלוח, זה שנתמך בבורג שאב הבית תקע ממש גבוה ועד היום אף מורה אינו/ה גבוהים מספיק כדי להניח עליו את היד ועל המשפט האלמותי שכתב רונן המלך מתחתיו, לפני שברח וטען שזה לא הוא עשה, אבל הייתה לו בעיה אחת קשה להוכיח את חפותו כי המשפט היה: "רונן המלך היה פה".

רונן המלך היה איתי ביסודי, בחטיבה, בתיכון ובתחילת הצבא. למעשה הפעם הלפני אחרונה שראיתי אותו הייתה בטירונות, כאשר יום אחד קראו לנו המפקדים לצאת מהחור שהיינו בו ולהגיע לעבר חור אחר בבסיס, שם חיכו לנו קלפי וחיילת שבוזה עם מסטיק שקראה בשמות בזה אחר זה. רונן המלך עמד לפניי בתור. לאורך כל תקופת הבחירות ההיא הוא לא דיבר על פוליטיקה, להיפך, הוא סלד ממנה, בכל פעם שהיינו מתווכחים על הנושא הוא היה קם ועוזב את החדר ואפילו זכורה לי הפעם ההיא שבאמצע מסדר ביקש: "אולי תפסיקו להתווכח ורק תבחרו". הוא שנא את זה.

כשנכנס אל מאחורי הפרגוד, החדר החל לרעוד מרוב הצחוק שלו. כשיצא אמר שהוא שם פתק לבן ורק בשביל המחאה הקטנה הוא כתב עליו: רונן המלך לראשות הממשלה – אנחנו לא צחקנו בכלל. כשאני נכנסתי, אחד אחריו, ראיתי שכתוב על השולחן: "רונן המלך היה פה". המפקדים טענו שזאת לא הפעם הראשונה ואחרי שנענש בקנס בעבר ועל אף שאמר שוב את אותו משפט מצחיק שזה לא הוא אחראי לכיתוב הזה למרות שכתוב שם בבירור את השם שלו, סולק מהטירונות.

מאז הטירונות עברו עוד כמה מערכות בחירות. מעולם לא שמתי פתק לבן, אבל תמיד הדהדה בי המחשבה מה יהיה אם רונן המלך יהיה ראש הממשלה, כפי שרצה. בבחירות האחרונות ראיתי אותו במקרה, הוא עבר לגור לידי. "רונן המלך, מה אתה עושה כאן?", שאלתי אותו והוא הסתובב והראה לי חולצה של אחת המפלגות אליה הוא שייך. "אתה רונן? זה שלא מדבר על פוליטיקה, ששם במחאה פתק לבן?". רונן שתק והמשיך בעבודתו, "רק תגיד לי אם זה אומר שאתה הולך להצביע". הוא שתק, אז הלכתי להצביע.

יש את הרגע הזה בו אתה פוסע מהפרגוד הכחול לעבר הקלפי שבאמצע הכיתה, אוחז בידך במעטפה כחולה. בצעדים אלו אתה מבין שאתה המרכז, זה הרגע בו כולם נועצים מבטים בך. הפעם היחידה שמבטיהם מוסתרות היא כשאתה מאחורי הפרגוד. הפעם לא הבטתי על מגילת העצמאות ועל בן גוריון, אלא רק על המשפט: "רונן המלך היה פה". חשבתי שוב על היום בו הוא נכתב ואז פתאום נזכרתי בזה, הנחתי את המעטפה בתוך תיבה ורצתי חזרה החוצה לעבר רונן המלך. "רונן, לא עשית את זה". והוא שתק.

רונן המלך מעולם לא שם פתק לבן, הוא גם צדק כשאמר שמעולם לא כתב את המשפט בשום מקום, לא ביסודי ולא בצבא. המשפט נכתב ביסודי ביום הבחירות על ידי איזה טמבל שחשב שזה מצחיק ורונן, על אף חפותו לא הצליח להוכיח אחרת. בצבא, המשפט נכתב על ידי טמבל אחר שכנראה גם חשב שזה מצחיק – בשני המקרים זה נעשה מאחורי הפרגוד. "הכותב" הזה השמיע דעותיו רבות בתקופת הבחירות וכמו שהוא הצליח לשכנע את המפקדים שרונן אשם, הוא היה משכנע מצביעים רבים ללכת עם מישהו שיעשה רע לרבבות אחרים במדינה ולא רק לילד אחד, שסולק מכל מסגרת שהיה – חוץ ממסגרת אחת, שם הוא עושה, לא מתווכח, לא משכנע, הוא עושה.

רונן מאוד חזק בפוליטיקה. הוא לא אוהב בחירות, אלא הוא רואה אותן כנטל, כעוד זמן עשייה שמתבזבז בוויכוחי סרק. הלכתי משם עם תחושה שיום אחד יהיה פה טוב. מתי? כשנפסיק להגיד מה נעשה ונתחיל לעשות, כשנספיק להתווכח ונתייחס לתוכן של הדברים. כשרונן המלך יהיה ראש הממשלה.

רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו

מאתרוני קרצנר21 באפריל 2015

אנחנו כל הזמן בדרכים

אנחנו כל הזמן בדרכים

21 באפריל 2015

"אנחנו כל הזמן בדרכים" היה כתוב בקטן ובכתב יד לא קריא על הקיר שליד מכונת המשקאות הצהובה, שבתחנת רכבת ההגנה בתל אביב. היה זה יום שמשי, אחד מיני רבים בחורף הארץ־ישראלי. קניית המשקה היוותה לי הסחת דעת באותו הרגע. הרצון להתיישב בקרון היה עז, שכן מלבד הנוחות ששם, שעולה בכמה דרגות על הנוחות של כיסאות המתכת שבתחנה, היום היה לי גורם נוסף, שכן שעתיים לפני זה הוצאתי מהמדף את ספרו של פאולו קואלו, "האלכימאי" ומהמתח לא יכולתי להפסיק לקרוא אותו לשנייה.

בספסל מולי ישבה אישה מבוגרת, שבאופן פבלובי צחקקה כל פעם לאחר שהטלפון הנייד שלה השמיע קול המבשר שנכנסה הודעה חדשה. משמאלינו ישב יוצא ברית המועצות לשעבר, שהיה שקוע בספר עב כרס, כיאה לספרים ברוסית, וממולו ישבה חיילת בעלת אוזניה אחת מחוברת לאזנה, שניסתה לישון את שנת ה"ראש דופק" על החלון שרועד. בספסל מאחוריהם נחר בחור חרדי, בעוד במושב לידו הייתה ערימת בגדים ושטריימל שהוריד כאשר נכנס לרכבת, ובסוף הקרון ישבו בחור מעונב ולידו אישה עם שמלה אדומה, כזאת שאם היינו עכשיו בסרט הוליוודי בוודאי הייתה הפאם-פאטאל. אולם, איפה הוליווד, אנחנו בקושי בלהבים־רהט.

אנחנו באמת כל הזמן בדרכים, חשבתי תוך כדי בהייה במילים ומעבר שורות מבלי לקרוא. ובעוד אני מתפלפל עם הרעיון, ניצלתי את נדידת המחשבות שתמיד קורית באמצע שקוראים ספר, בכדי להוציא מחברת ועט כדי לכתוב את התובנה ואת תיאור הדמויות הסובבות אותי ברכבת. "אנחנו עסוקים כל הזמן בניסיון להגיע אל היעד הבא", כתבתי על הדף במהירות בשביל לא לשכוח כלום, "דבר שלפעמים גורע מאיתנו להסתכל על נוף היפה וליהנות על הדרך – מהדרך."

הספר קרץ לי, הוא ישב על ברכיי, והמלחמה הפנימית הייתה מלחמת חורמה בין החשיבות שבכתיבת הטור ובין המתח שבקריאה. ניסיתי לחזור לספר, כשבפרק הגיבור סנטיאגו מגיע לארמון, שם הוא פוגש את המלך שנותן לו כפית ועליה ביצה ומפציר בו להסתובב בכל רחבי הארמון בתנאי אחד – שלא יקרה כלום לביצה. הגיבור חולש על כל הארמון וכשמגיע חזרה אל המלך מביא לו את הביצה בשלמותה. המלך מתלהב מיכולותיו להיות דבק במטרה, אולם כששאל אותו מה הוא אומר על הארמון המרהיב שהוא בנה, הגיבור אומר שהוא לא שם לב, ולא יכול לחוות דעה. עתה, המלך מבקש שיעשה את אותו סיבוב והפעם יסתכל על הדרך שהוא עושה בתוך הארמון. סנטיאגו עושה זאת וחוזר אל המלך. "וואו", אמר, "איזה ארמון מדהים, איזה גנים, איזה מדשאות, חדרים ענקיים וכל הזהב ממש מרהיב." המלך הסתכל עליו ושאל: "איפה הביצה?" לסנטיאגו, ההמום מן הארמון, לא הייתה תשובה. ולי הסיפור רק נתן השראה, אז חזרתי אל העט והמשכתי בכתיבת המאמר.

"אנחנו כל הזמן בדרכים", אמרה האישה המבוגרת שישבה מולי. הפעם לא התלווה לזה שום צלצול ושום צחוק שאחריו. הבטתי בה במבט מפוחד, שמא יש אנשים שקוראים מחשבות? ואולי כל הזמן הזה דיברתי לעצמי בקול רם? "קראתי את הכותרת שכתבת", היא אמרה, "והעובדה שאתה כאן ברכבת, כותב טור עבור עיתון כלשהו, הופך אותך לחלק מהם, לחלק מאותם יושבי הקרון, אלה שהרכבת בשבילם היא רק הכלי כדי להגיע ליעד הבא. אלה שעבורם הדרך היא רק דרך. אלה שבשבילם הצבא, הלימודים, העבודה, הם עוד שלב בסולם שאמור להוביל אותם בבטחה למטרה שדרשו מעצמם. אלה ששואפים להגיע לפסגה ולא זוכרים שהדרך גם יכולה להיות מהנה, אלה ששומרים על הביצה, אבל לא רואים את כל הזהב." הנחתי את העט, הבטתי בנוף, ולראשונה נחתי בדרך ליעד הבא.

תקופת המבחנים היא בדיוק המקבילה לתובנה הזאת, הרי כמה פעמים אמרנו לעצמינו: עזבו אותי עכשיו מהנאות, תנו לי לסיים את כל המבחנים במועדם, לחגוג אני יכול יותר מאוחר, וגם אפילו אני ארוויח כמה לייקים בפייסבוק, אם במקום תמונת פרופיל אשים תמונה שתמיד תזכיר לי את המטרה.

המחשב עובד שעות נוספות. בטלוויזיה משודר משחק כדורגל על השתק, הקצף ממכונת הקפה החדשה נראה כמו מילקי ישן. שמתי מוזיקה ישראלית שקטה והתחלתי לשכתב את הנסיעה. "אנחנו כל הזמן בדרכים", היה כתוב בקטן ובכתב יד לא קריא על הקיר שליד מכונת המשקאות הצהובה, שבתחנת רכבת ההגנה בתל אביב. בפעם הבאה שהגעתי לשם ראיתי שמישהו הדביק על זה את הסטיקר והמוטו של הרכבת: פשוט ליהנות מהדרך. טוב, מודה, זה הייתי אני.

רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו

מאתרוני קרצנר21 באפריל 2015

הצעת "תזה" ‏

הצעת "תזה" ‏

21 באפריל 2015

מכירים את הרגע הזה… הרגע הזה בו אתם קמים בבוקר, בוהים כחמש דקות בקיר, הולכים לשטוף פנים ולאכול איזה כריך, ופתאום קולטים שהתחילה לה שנת הלימודים. הרגע הזה בו בבת אחת ימי הים מיולי נראים רחוקים, לילות הצמידים בפאבים נראים ישנים, היקיצה הטבעית נראית חלומית והשעון המעורר בטלפון הנייד חוזר ממציאות של אס"ק מתמשך למציאות חיים יום-יומית. אז בין ההתרגשות לבאסה, בין הגעגוע ללימודים והגעגוע לכרית, תפתחו את "תזה" ותהנו:

יום אחד בכפר קטן, הגיע אב משפחה קשיש לביתו עם סכום כסף נכבד שהצליח ללקט בעבודה קשה. בדמעות פנה האב המאושר לילדתו הקטנה והנחה אותה לקחת את הכסף וללכת לקנות מנה כפולה של לחם לכבוד הארוחה. הילדה הלכה וחזרה כעבור שעתיים כשאין כלום בידה. האב בחן אותה בתמיהה וזאת הוציאה מכיסה זוג כרטיסים להצגה בתיאטרון המפורסם בעיר הגדולה. רטן האב על הילדה: עד שהצלחתי לגייס כסף כדי לאכול סוף סוף ארוחה משביעה, את קונה בו כרטיסים להצגה מצחיקה? הבת הקטנה חייכה ואמרה: הבטן שהצטמקה תשכח עד לארוחת הערב את העובדה שאכלנו מנה כפולה. הראש, לעומת זאת, לא ישכח לעולם העובדה שבתוך כל הזמנים הקשים הללו, חווינו גם רגעים של נחת, של שגרה, של חיים, של תקווה.

"אין לי חיים" הופך להיות המשפט השגור ביותר בקרב סטודנטים בין אוקטובר לסוף יולי. יש לי עבודות להגשה, שיעורים להכנה, מאמרים לקריאה, משמרות בעבודה, וגם בעבודה השנייה, המשפחה רוצה להיפגש וגם החברים מהבית, מהלימודים, מהצבא, מהעבודה, ההוא שאני משום מה עוד בקשר איתו מימי הגן, הידידה שנזכרת בי בתקופה הכי לחוצה ושלא נדבר על החברה. "אין לי חיים" אנחנו עונים לכולם ומבטיחים לפצות על זה בקיץ מושלם, שיכלול בחזון: שייט בקאריביים ובמציאות: מלחמה, משמרות כפולות בעבודה ואולי גיחה לרמת הגולן.

חברים יקרים, סטודנטים צעירים, אנחנו מתחילים עכשיו שנת לימודים חדשה. ושוב השיעורים והמאמרים יערמו לנו על שולחן הכתיבה, שוב פעם נחשוב אם לצאת עד מאוחר, אם להגיע לשיעור שאין בו נוכחות חובה, אם יש לנו את הכוח לקום בשמונה או אולי אפשר גם הפעם להתחיל בעשר וזה לא נורא. שוב. ולא עוד, אני אומר וגם מציע: תדעו לחלק את הזמן, זה הזמן הכי טוב. תדעו לנצל את העיר, להתאוורר גם כשצריך, לקנות כרטיסים להצגה או משהו שיעניק לכם שקט נפשי, ותזכרו: השקט הזה יזכה אתכם ביותר נקודות במבחן מאשר קריאה של עוד מאמר.

עיתון "תזה" שם לעצמו כדגש בדיוק את הערכים האלה. השנה תוכלו ליהנות מאין ספור כתבות על מחקרים לצד בילויים, על יוזמות חברתיות, על אנשים מיוחדים ועל דעות שונות בנושאים מגוונים. לחלקיכם תהיה זאת הפעם הראשונה על ספסל הלימודים ולחלקיכם זאת הפעם השנייה, השלישית או אפילו השביעית. מערכת "תזה" רוצה לברך את כולכם בברכת שנה טובה ומוצלחת ומזכירה: בפעם הבאה ששואלים תענו: "יש לי חיים". לחיים!!!

רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו

מאתרוני קרצנר21 באפריל 2015
צילום: שקד זיכלינסקי

התחנה הבאה

יש דברים בחיים שכדאי לרוץ ולגמור כמה שיותר מהר. נסיעה בכביש היא לא אחד מהם. גם לא לימודים

מאתשקד זיכלינסקי26 במאי 2014
יום האשה הבינלאומי. עיצוב: ארז בן-שלמה

ללא הבדל דת וגזע

יש ימים שנועדו להזכיר לנו שהעולם יכול להתנהל טוב יותר, ושאנחנו לא בדיוק איפה שהיינו רוצים להיות כחברה. אבל אולי הם...

מאתשקד זיכלינסקי4 במרץ 2014
בינתיים אני חותך בצל. צילום: שקד זיכלינסקי

הדבר הקבוע

יש רגעים שבהם אתה מבין כמה הכל השתנה, יש רגעים שבהם אתה מבין שהכל עוד הולך להשתנות, ויש רגעים שבהם כל...

מאתשקד זיכלינסקי8 בפברואר 2014
לב. צילום: שקד זיכלינסקי

רחוק מהלב

אומרים שבית הוא איפה שהלב שלך נמצא, אבל לפעמים זה לא המקום הנכון, גם כשמדובר בדירה שכורה בתל אביב. דבר העורך

מאתשקד זיכלינסקי3 בינואר 2014
תל אביב בלילה. צילום: shutterstock

חיים בתנועה

דבר העורך, אוקטובר 2013

מאתשקד זיכלינסקי1 בפברואר 2014
ראו עוד
popup-image

רוצה לקבל גיליון טרי של TimeOut עד הבית ב-9.90 ש"ח בלבד?

(במקום 19.90 ש"ח)
כן, אני רוצה!