כבר ניתן לומר בביטחון מובהק שהקלות הנחיות פיקוד העורף לא הקלו עם אף אחד מלבד משרד האוצר – לאזעקה עדיין קמנו עם שחר, ואין שום מסגרות לילדים, אבל לעבודה כבר מצפים מאיתנו להגיע, גם כשהתחבורה הציבורית על 60% קיבולת. כיף, סך הכל. לכן אנחנו מעריכים כל גוף שמציע תוכן שישבור לנו את השגרה החדשה המתגבשת. ומוזיאון תל אביב לאמנויות אמנם סגור בימים אלו, אבל מישהו שם שלף מהארכיוןוהעלה לצפייה ישירהאסופה של סרטים דוקומנטרים קצרים שיגרמו לכם להרגיש כאילו יצאתם מהבית לביקור מוזיאון מרענן – ובימים כאלה, זה ממש חמצן למוח.

"ארבעה סרטים ומוזיאון" היא אסופה שנוצרה ב-2022, בחגיגות 90 שנה להיווסדות המוזיאון, בשיתוף הקרן החדשה לקולנוע וטלוויזיה ובהפקת שולה ודנה הפקות של שולה שפיגל ודנה עדן ז"ל. ארבעת הסרטים הקצרים נאגדו לאסופה בת כ-80 דקות שסוקרים את תולדות, מרחב, תערוכות וסיפורי המוזיאון מזוויות ייחודיות, וחושפות את הייחוד של המוזיאון וסביבתו. כך, למשל, "הפואיה" של מיכל הומינר ורוני כצנלסון מתמקד בחלל הכניסה של המוזיאון, בשינויים האמנותיים שהתרחשו בו לאורך השנים, ודרכו גם השינויים שהמוסד עבר בעצמו, בעוד "הרחבה שלפני המוזיאון" של נועה בן-שלום ונעה עמיאל לביא מתמקדת (ובכן, באופן די צפוי) ברחבה שלפני המוזיאון ובאופן בו הפכה למרכז לפעולות אמנותיות, להפגנות ולמחאות – וזה עוד לפני שהפכה לכיכר החטופים.

הסרט "מעשה שמתחיל בשלושה חדרים" חוזר אחורה לסיפור הקמתו של המוזיאון דרך האוצר והמנהל הראשון של המוזיאון, ד"ר קרל שווארץ, שהגיע ב-1933 מעולם התרבות העשיר של ברלין כדי לנהל את המוזיאון הראשון לאמנות בפלשתינה, רק כדי לגלות שמדובר בשלושה חדרים קטנים בביתו הפרטי של ראש העיר מאיר דיזנגוף. "כלום מלבד 34 ציורים" של אלה פאינרו וזיו ברקוביץ' מתמקד ברגע בודד ב-1955, בו נתרם למוזיאון אוסף של אמנות עכשווית עם יצירות ממיטב אמני התקופה על ידי האספנית המפורסמת ביותר בזמנה, פגי גוגנהיים – ומנסה להבין איך מנהל המוזיאון דאז אויגן קולב הצליח להשיג אוסף פורץ דרך שכזה.

מעבר לאסופה הזו,באתר מוזיאון תל אביבתוכלו למצוא תכנים מצוינים נוספים שיכולים להנעים את זמנכם – או את זמן עם הילדים – בעזרת המחשב לבדו. תוכלו למצוא שם סיורים וירטואליים בתערוכות שונות, הקלטות וידאו של שיחות עם אמנים ומפגשי אמן, כמו גם פעילויות יצירה אונליין לעשות עם הילדים, דפי צביעה לכל המשפחה (שמענו שככה פול גוגן התחיל) ופרקים של הפודקאסט לילדים "היסטוריה של יופי". אפשר לקרוא לזה מעשה אמנות של ממש.

• המסך
• מוזיאון תל אביב
• אמנות
• דוקומנטרי

לא צריך להיות מומחה גיאו-פוליטי גדול מדי כדי להבין שזו תקופה משוגעת. ולכל אחד מאיתנו יש התמודדות אחרת עם המצב, כמו גם את הבריחות שלו. לפחות אצלי ההומור תמיד עבד – הצחוק, מעבר לקלישאה שסוברת שהוא "טוב לבריאות", היה גם הדבר שאיתו יכולתי לפזר את המחשבות הרעות, אולי גם לתת להם איזושהי פרופורציה נכונה – ולסמן אי קטן של שפיות בתוך הכאוס הענק שסובב אותנו. וכאילו בהזמנה, היקום שלח לנו חתיכת מתנה – הסרט הדוקומנטרי בן שני החלקים "מל ברוקס: האיש בן ה־99" (שזמין לצפייה ב-HBO Max).
>>

הבמאי הקומי ג'אד אפטאו, יחד עם מייקל בונפיליו, יצאו למסע בעקבות סיפור החיים המרשים, המזעזע, המטריף והכל כך מצחיק של אחד הקומיקאים הגדולים בכל הזמנים. מבחינה צורנית, הדוקו על ברוקס מאוד מזכיר יצירה דוקומנטרית אחרת – גם היא תוצרת HBO, והיא הסרט שהפיקו שם על בילי ג'ואל. מעבר לעובדה ששניהם יהודים די בולטים, שתי היצירות מתחלקות לשני חלקים ארוכים יחסית, שניהם מבוססים על ראיון מרכזי עם מושא הדוקו שמספר את הסיפור בקולו, ושורה של מרואיינים נוצצים וקרובי משפחה שמספקים זוויות נוספות לסיפור.

וכפי שהדוקו על ג'ואל חגג את המוזיקה, הדוקו הזה חוגג את הקומדיה. לא רק באמצעות ברוקס עצמו והראיונות המאוד מצחיקים שלו, אלא גם בעזרת שורה של קומיקאים גדולים שהתראיינו לסרט: קונאן אובריין, ג'רי סיינפלד, דייב שאפל, שרה סילברמן, איימי שומר, בן סטילר, וכך גם קרל ריינר, חברו הקרוב של ברוקס, ובנו הבמאי הגדול רוב – שניהם, לצערנו, כבר לא איתנו. מי שנעדר באופן די מפתיע מהסרט הוא לארי דייויד, שאירח את ברוקס בעונה שלמה של "תרגיע" (שגם מוזכרת בסרט בעקיפין), אבל לא התראיין מסיבותיו שלו.

ואם שוב למתוח קו בין היצירה הזו לבין הסרט על ג'ואל – אצל שניהם מסופר הסיפור באופן מלא. בסרט ההוא זה היה דרך השירים שביצע, אך הפעם זה דרך היצירות שכתב לאורך השנים. מ"האיש בן 2,000 השנים" שהקליט יחד עם קרל ריינר, דרך העבודה המשותפת עם סיד סיזר ומעל הכל הסרטים הגדולים. הוא נותן את הכבוד לכל יצירה (ברוכה השם, יש זמן), אבל לא בהכרח מפרגנת יותר למה שהצליח, ויודעת לכבד גם את היצירות הפחות מוכרות. אז למה הדוקו של ברוקס הוא הדבר המושלם עכשיו? בעיקר כי הוא ממחיש בדרך מדהימה כמה קומדיה יכולה לרפא. איך היא היתה הכלי של ברוקס – אדם שאיבד את אביו בגיל צעיר, נסע להילחם במלחמת העולם השנייה ואיבד את מרבית חבריו הטובים – כדי לחיות ולנצח את הכל. ברוקס הוא לא רק דוגמא לקומיקאי מהטובים שידע העולם, אלא גם לאיש יוצא דופן, אדם שגילם יכולת עמידה מול סכנות מטורפות, ובעיקר כישרון בלתי נגמר.

חוץ מזה, הוא גם נותן את הכבוד הראוי לסאטירה, ולתפקיד הגדול שהיא יודעת לתת בחיים שלנו. איך דווקא בעזרת תחום פחות מוערך כמו הומור אפשר להגיד דברים הרבה יותר עמוקים על החברה שבה אנחנו חיים. איך דווקא כשאתה גורם לאנשים לצחוק, המוח שלהם נפתח גם למחשבה אחרת. היכולת שלו לצחוק, דווקא כיהודי, על היטלר – סימלה את העובדה שסאטירה טובה יכולה וצריכה להחציף פנים מול הכוח. מול האנשים החזקים מדי, שחושבים שהם כל יכולים, הנשק הכי טוב הוא לא אף כדור אקדח, אלא ההגחכה. זה מה שברוקס ידע לעשות טוב מכולם; והקים אחריו יורשים רבים, מטריי פארקר ומאט סטון ועד, אם תרצו, יניב ביטון והחיקוי שלו לחמנאי.

חלק לא פחות חשוב שזוכה לכבוד בדוקו של אפטאו הוא חברת ההפקות שהקים ברוקס, "ברוקספילמס", שהיתה הדרך שלו להילחם בטעם הקהל. הקהל ציפה מברוקס, כמובן, לקומדיות הקלילות והאינטנסיביות (שהוא עשה בכישרון רב), אבל הוא דווקא רצה ללכת למקומות אחרים. יותר דרמטיים, יותר אישיים ולא רק להצחיק. וכך, דרך החברה (שהפיקה במקביל גם סרטים של ברוקס) הוא נתן את הבמה לבמאי גדול אחר בשם דייויד לינץ' – מישהו מאוד רחוק תדמיתית מהקומדיות הפרועות של ברוקס, אבל על פי הודאתו, כנראה לא היה מתחיל את הקריירה הארוכה שלו בלעדיו.

ובסוף, אחרי כל הסמליות והחלקים הרציניים, הדוקו על מל ברוקס עובד – פשוט כי הוא נורא מצחיק. כי ברוקס, גם בסרטים מושקעים וגם כשישב מול מרואיין באולפן טלוויזיה, ידע קודם כל להצחיק מהבטן. בתרבות שלנו, אנחנו נוטים לעתים לזלזל בקומדיה – מבקרים (ואת זה ברוקס ידע מצוין) תמיד יעדיפו דרמות, ויאהבו להתנשא על יצירות שאמורות לגרום לנו לצחוק. אבל זה חלק מהמנדט של "האיש בן ה-99" היא נותנת את הכבוד הראוי לקומדיה כיצירה לא פחות חשובה, ואולי אפילו יותר קשה לעשייה. אפשר לגרום למישהו לבכות אם דורכים לו ממש חזק על הרגל, אמר ברוקס בדרכו, אבל להצחיק – זה כבר הרבה יותר קשה.

ועוד סיבה טובה ליהנות מהדוקו היא השיעור הגדול באומץ. המילה הזאת, "אומץ", קצת איבדה ממשמעותה לאורך השנים – אבל מל ברוקס, כפי שהוא משתקף מהיצירה האמפתית והכיפית של אפטאו, היה פשוט איש אמיץ. הוא לא חשש להשתמש בשואה ובהיטלר בבדיחות שלו, במיניות, בנושאים מעוררי מחלוקת כמו האינקוויזיציה (דווקא כיהודי) – הוא באמת צחק על הכל בלי פילטרים, אבל גם בלי לנהות יותר מדי על "פוליטיקלי קורקט". הוא לא דיבר יותר מדי, הוא פשוט עשה קומדיה – פרועה, מרעננת, והופכת את הבטן מצחוק. וכך הוא גם נכנס ללב של העולם.

זה לא סרט שמח בהכרח – כמו בדוקו הארוך והמפותל על ג'ואל, גם הוא עובר מחלקים קלילים ומצחיקים לחלקים יותר קשים וכואבים (כמו שהחיים של ברוקס נגעו בשתי פסגות הרגש הללו, העצב העמוק והשמחה וההומור המתפרצים). אבל שווה לשרוד אותם בזכות הבדיחות, בזכות ההומור יוצא הדופן, ובזכות שזה גם שער למי שפספס את היצירה המפוארת של ברוקס במהלך חייו – והיא גם מורשתו האמיתית, שחיה יחד איתו עד עצם היום הזה.

• ביקורת טלוויזיה
• המסך
• מל ברוקס
• דוקומנטרי
• HBO

למשחקי וידאו, או משחקי מחשב כמו שקראו להם פעם, הייתה בעבר תדמית לא טובה. אנשים ששיחקו במשחקי וידאו נתפסו ככאלה שרוצים להיאחז נואשות בילדות שלהם – מרוכזים בעצמם ובתוך עולם פנטסטי, מנותק מהמציאות הקונקרטית של החיים. עצם המילה הזאת, "משחק", מעידה על כך שזה לא כמו החיים. עם הזמן וההתפתחות העולם למד שיש אנשים שעבורם משחקי הויידאו הם החיים עצמם. רק שם, בתוך העולם הווירטואלי והמנותק של משחקי המחשב, הם הצליחו להיות הם עצמם הרבה יותר מאשר בעולם החומרי והחיצוני. מקום שבו לא יוכלו לשפוט אותם, לתייג אותם, ללעוג להם. דרך האווטרים והדמויות, הם מצליחים לבטא את עצמם בצורה טובה יותר.
>>

מהעולם הזה נולדה "גיים צ'יינג'ר", סדרה דוקומנטרית בת ארבעה פרקים שעלתה בשבוע שעבר ב"כאן 11", והיא תוצר העבודה של נבט מזור – קולנוען וגיימר ממושב דקל שבעוטף עזה, שהחליט לספר את הסיפור האישי שלו. סיפור של ילד שהתקשה בקשרים חברתיים, אבל מצא במשחקי הווידאו את הדרך ליצור קשר עם העולם החיצון. דרך המשחקים, הוא יוצר קשר עם עוד אנשים שהסיפור האישי שלהם שזור בעולמות הגיימינג – כאלה שהמשחקים עזרו להם להיות מי שהם.

לא סתם זכתה "גיים צ'יינג'ר" בפרסים רבים (כולל פרס הקולנוע הדוקומנטרי הישראלי), כי היא קודם כל שובת לב ואמפתית. בתוך טלוויזיה שבה מרכיב האמפתיה אינו מאוד גבוה, ובעולם שבו אין ממש מקום לחלשים, היא מושיטה יד לכל מי שבדרך כלל לא מופיעים על המסך – לאנדרדוגים. מצעירה טרנסית שמשתמשת במשחקים כדי לרפא טראומה ישנה, דרך צעיר עם תסמונת טורט שהפך למוזיקאי מצליח דרך המשחק, או גבר שחווה עם אשתו לידה שקטה ומצליח סוף סוף לדבר על זה, עד חרדי שהצליח לצאת בשאלה דרך משחק הישרדותי. עבורם, זה לא היה משחק – אלה היו החיים והדרך לחיות איתם באמת.

ונדמה לי שזו גם הסיבה שהיא כ"כ מצליחה לגעת באנשים, כי היא לא מחפשת לייפות את הסיפורים. היא מספרת אותם כמו שהם, ונותנת למרואיינים את המקום והזמן לספר את זה כמו שהם רוצים. ומצד שני היא גם מושיטה להם יד של פיוס – מראה להם שזה בסדר, גם בתוך העולם הקשוח שבו אנחנו חיים (למרות, ואולי בגלל, ענני המלחמה שאנחנו חיים בהם), להיות חלש. זה בסדר להיות פגיע. ויש אנשים שיידעו לקבל את זה באהבה.

"גיים צ'יינג'ר" היא קבוצת התמיכה הטלוויזיונית של כל מי שנשאר בחושך. דרך הסיפורים האמפתיים שהיא מביאה, ודרך הסיפור האישי של מזור – שמתקשה לגלות רגשות, אבל בדרכו מצליח לחבק בצורה הכי מרגשת שאפשר – היא מאירה דרך עבור רבים שלא נמצאים שם. כאלה שעוד מחפשים את דרכם בעולם, ומחפשים עולם אלטרנטיבי אחר לברוח דרכו. וזה לא חייב להיות רק משחק וידאו, זה יכול להיות כל עולם אלטרנטיבי אחר שמאפשר לך למצוא את הקול שלך בעולם. היא לא אומרת לך שזה בהכרח הפיתרון הנכון, אלא רק מראה שזה אפשרי. שאפשר להיות עצמך גם אם יש אנשים רעים בעולם שינסו לגרום לך להתחבא.

וזו גם המחאה השקטה של הסדרה – בתוך עולם שהולך ומתקטב, שבו הדברים הולכים ונעשים שחור או לבן, היא חוגגת את המורכבות. היא לא מספרת סיפורים של אנשים מושלמים, או כאלה שהתרפאו ו"ראו את האור", אלא את הסיפור העדין יותר, זה שמחפש את הדרך כל הזמן, זה שטועה ונופל ומתרסק בדרך, אבל בסוף – בתקווה – מגיע אל המקום הנכון שבלב. אל המקום השלם. אם תרצו, גם אל המקום השמח.

ובדרך, "גיים צ'יינג'ר" גם מחזירה את הכבוד למעשה הדוקומנטרי. המילה "דוקו" קצת התרוקנה מערכה בשנים האחרונות, בעיקר בגלל "נטפליקס" שהציפה את השוק בסדרות דוקו קלילות, שגם אם הן מרתקות (והן מרתקות), לא מביאות את הקולות שלא נשמעים. "ג'יים צ'יינג'ר" משתמשת בשפה אחרת, שהיא לא דוקומנטרית קלאסית – דרך העולם של משחקי המחשב, מראיינת אווטרים שרק אחר כך הופכים לבני אדם, לא ממש מביאה צילומי חוץ או מונולוגים – אבל היא הכי דוקו שאפשר. כי היא מביאה בני אדם אמיתיים, חשופים, שאומרים את האמת שלהם.

"גיים צ'יינג'ר" אוהבת את הגיבורים שלה – גם כשהם טועים. היא מכירה בבעיות שלהם, אבל גם רואה את הצדדים המוארים שלהם. והיא מסמנת עבור כולנו – דווקא בתקופה שבה האמפתיה וטוב הלב מפסידות לרוע ולאטימות – שיש עוד מקום לטלוויזיה חומלת. לטלוויזיה מחבקת. לטלוויזיה שיודעת לסלוח על הפגמים והשגיאות שיש בכל אדם. ובכך, היא מזכירה שוב כמה רק בטלוויזיה ציבורית אמיתית – כמו התאגיד – דבר כזה בכלל יכול להגיע לעיניים של כולנו. תודה לאל.
ג'יים צ'יינג'ר, מוצ"ש, כאן 11

• ביקורת טלוויזיה
• המסך
• כאן 11
• דוקומנטרי
• גיימינג

"הצבא הוא לא מקום לנשים". זה לא משפט מ-1948, אלא דברים ששר האוצר בצלאל סמוטריץ אמר היום (!), בריאיון ל103FM. בין עשרות הריבים שמתקיימים במדינת ישראל בכל זמן נתון, הריב המטופש על שילוב נשים בצבא תקוע בלופ אינסופי. מצד אחד, הקדמה המתבקשת – לשילוב נשים בתפקידים לוחמים יש ערך מקצועי חשוב בצבא, ערך חברתי כמעט מובן מאליו של שוויון ובעיקר ערך פרקטי, בצבא שרק מקבל יותר ויותר משימות, וזקוק ליותר ויותר כוח אדם כדי לפעול. ומצד שני, השמרנות המתהדקת של החברה הישראלית – שילוב בין מיזוגניה, אדיקות דתית ואטימות צה"לית קלאסית – שמתעקש להחזיר אותנו לעבר, ולתקוע נשים בתפקידי הכנת קפה.

הסדרה הדוקומנרית החדשה "לוחמת", שתעלה הערב בכאן 11 וכאן Box, משרטטת את סיפורו העוד לא נגמר של הקרב של נשים ישראליות לנפץ את תקרת הזכוכית בצ"הל. הסדרה בת 3 הפרקים עוקבת אחר סיפורן של הנשים שנאבקו, ועדיין נאבקות, על מקומן בשדה קרב – מלוחמות המחתרת הראשונות, דרך נווטת הקרב הראשונה בחיל האוויר, המסתערבת הראשונה והבנתן את הקטע.

מעבר להיסטוריה המקומית, הסדרה תעסוק גם תפקוד נשים בקרבות הבלימה נגד המחבלים ב-7 באוקטובר, וגם באתגרים שהגיעו עם הפעילות בעזה, במקביל לקמפיינים ציבוריים שנועדו להחזיר את המצב לאחור – *אהם* ערוץ 14 *אהם* – שהתקיימו על ראשן של הלוחמות. הפרק השלישי, למשל, מתמקד בנקודת החיכוך שבין נשים לדתיים, ועל איך השירות הקרבי בישראל מהווה שער כניסה למוקדי כוח והשפעה בארץ – ועל איך המאבק על מקומן של הלוחמות הוא למעשה נייר לקמוס לקרב על זהות ישראל כולה. חוץ מזה, אם הן ממש רוצות להגיע להאג, מי אתם שתסרבו להן?
"לוחמת", פרק ראשון, 21:40, אחרי החדשות

• מה רואים הלילה
• דוקומנטרי
• צה"ל
• נשים