כבר כמעט 3 שנים שאנחנו עוקבים אחר הסיבוב הבינלאומי המרשים של הסרט הדוקומנטרי "דו-קיום, בתחת שלי!", העוקב אחר הקומיקאית היפואית נועם שוסטר אליאסי, והמופע הבינלאומי שלה באותו השם. דיווחנו עלזכייתו בפרס הראף-קאט המבטיחבפסטיבל הסרטים הדוקומנטריים הבינלאומי באמסטרדם (IDFA), ועלהשבחים שגרף בפסטיבל סאנדנס, כמו גםפסטיבל סלוניקי. אבל עכשיו, אחרי לא מעט זמן וכשהוא בשורט-ליסט היוקרתי לאוסקר בקטגוריית הדוקו, אנחנו אשכרה יכולים לראות אותו – ומנוחות ביתנו – ובחינם.

החל מאתמול (ג') הסרט התיעודי זמיןלצפייה ישירה וחינמית באתר "שיחה מקומית", עם כתוביות בעברית או כתוביות בערבית. "בחרנו לשתף לצפייה את 'דו-קיום, בתחת שלי!' בשיחה מקומית לקהלים בקידומת 972, כי היה לנו חשוב שהסרט יהיה חינמי ונגיש במקום שממנו הוא מדבר ואליו הוא פונה", הסבירו היוצרים על הסיבות לפרסום היצירה בחינם. "רצינו שהסרט יהיה זמין ליהודים ולפלסטינים החיים בין הנהר לים, ושהפלטפורמה המארחת אותו תחלוק את מחויבויותינו לחירות, לצדק ולשוויון מהותי לכל מי שחי כאן".

ואכן, הבחירה בפלטפורמה של "שיחה מקומית" לא מקרית, ונעשתה לדבריהם מתוך אנג'נדה שותפה וברורה. "סרט כזה לא מתקיים בחלל ריק – הוא נעשה בתוך מציאות חברתית, פוליטית ומוסרית, והשאלה היכן הוא מוצג אינה נפרדת מהשאלה מדוע ואיך הוא נוצר. בעוד המרחב לקולות המאתגרים את מדיניותה של ישראל כלפי הפלסטינים משני צידי הקו הירוק הולך ומצטמצם, ובמקביל מתרחבים המאמצים לפגוע בחופש הביטוי, הבחירה ב'שיחה מקומית' אינה רק החלטה שנוגעת להפצה, אלא גם הצהרת הזדהות עם גוף תקשורת עצמאי וללא מטרות רווח, שמביע התנגדות פעילה ומציע לקוראיו דרכים אחרות להבין את העבר, לשנות את ההווה ולדמיין את העתיד".

הסרט התיעודי עוקב אחרי אחר הקומיקאית היפואית המבריקה בהופעותיה ברחבי העולם עם המופע "Coexistence My Ass" (כשמו של הסרט), שמבוצע בשפות אנגלית, עברית וערבית (וגם קצת פרסית), ורץ מזה מספר שנים. הסרט הדוקומנטרי שנוצר סביב המופע עוקב אחרי הקומיקאית עוד מימי הקורונה העליזים, ועד אחרי ה-7.10, כשהכל השתנה ופתאום כבר פחות מצחיק. מאחוריו עומדת הבמאית הלבנונית-קנדית אמבר פארס, המפיקה הישראלי רחל לאה ג'ונס, המפיקה האמריקנית ממוצא פלסטיני רבאב חאג'-יחיא, והצלם הישראלי-צרפתי האדיר פיליפ בלאיש – שהתאחדו כדי להכיר לעולם את שוסטר-אליאסי. ועכשיו, להכיר גם לכם טיפה טוב יותר.
לצפייה בסרט באתר 'שיחה מקומית'

• המסך
• נועם שוסטר-אליאסי
• דו קיום
• דוקומנטרי

ישנם הרבה טייטלים שיכולים להגדיר את מל ברוקס – קומיקאי, שחקן, קולנוען, תסריטאי, מחזאי, זוכה EGOT (אמי, גראמי, אוסקר וטוני), אגדה בחייו ובן ה-99 הכי חד מחשבה שאי פעם נתקלתם בו – אבל יותר מהכל, כנראה שהמילה הכי נכונה להגדיר אותו תהיה מענטש. פשוט בחור יהודי טוב ומצחיק, שעם מספיק אמביציה הצליח לצאת משירות צבאי במלחמת העולם השנייה, ולגלף לעצמו את אחת הקריירות הכי משמעותיות ומשפיעות בתולדות הוליווד. ספק אם תמצאו קומיקאי מ-50 השנים האחרונות שלא מושפע ממנו בדרך כזו או אחרת.

עכשיו, כחצי שנה לפני שהוא שורד (טפו טפו טפו) לגיל המופלג 100, ב-HBO Max עולה דוקומנטרי בן 2 חלקים על האגדה החיה. "מל ברוקס: האיש בן ה-99!" נוצר – איך לא – על ידי ג'אד אפטאו, שכבר יצר כמה סדרות דוקומנטריות על אגדות קומיות שיצאו לאחר מותם: "גארי שנדלינג: יומני הזן" ו-"החלום האמריקאי של ג'ורג' קרלין", שניהם ב-HBO. למרבה שמחתנו, הדוקומנטרי הנוכחי נוצר וגם מגיע לקהל עוד בחייו של מל ברקס (הוא בטח היה אומר משהו כמו 'טוב, ג'אד חיכה שאמות מספיק'), ואנחנו זוכים לראות את האדם עצמו יושב ומספר על חייו, ממרום 99 שנותיו.

כיאה לדוקומנטרי על אדם במעמדו, מיטב הקומיקאים בעולם נהרו כדי לדבר על ברוקס – ג'רי סיינפלד, אדם סנדלר, בן סטילר, קונאן אובריאן, דייב שאפל, שרה סילברמן ועוד – אבל גם דמויות נוספות מעולם הבידור, ביניהם ריאיונות אחרונים שצולמו עם דיוויד לינץ' ורוב ריינר טרם מותם. עם זמן כולל של 3 שעות וחצי, שמחולקים לשני חלקים, 80 שנות הקריירה שלו מקבלים את הכבוד הראוי להם – מההופעות הראשונות בחגורת הבורשט, דרך העבודה עם סיד סיזר, יצירות הקולנוע והתיאטרון ועד להשפעותיו העמוקות על קומדיה של היום – ומוצגים בערבוב של ריאיונות עבר לריאיון מהיום, שנותן תחושה של קריירה אלמותית. ואולי תופתעו עד כמה מצחיק הוא בשני החלקים – גם בעבר, וגם בהווה. ויותר מהכל, פשוט מענטש.
"מל ברוקס: האיש בן ה-99!", 2 פרקים, עכשיו ב-HBO Max

• מה רואים הלילה
• מל ברוקס
• דוקומנטרי
• HBO

אין שמחים מאיתנו שתרבות האוכל הישראלית זוכה בעשורים האחרונים לתשומת לב ציבורית ותרבותית רבה. באמת, על כל תוכנית אוכל אנחנו מודים, ונזכרים בימים בהם את העוגות שלנו למדנו להכין מספרים של רות סירקיס. אבל צריך לומר שלעיתים, יש לנו תחושה שהאופן שבו מתייחסים לאוכל על המסך מוגבל לאגפים די קבועים – או שמדובר בריאליטי אוכל תחרותי, שמתמקד יותר בדמויות צבעוניות, או שתוכניות אוכל מבוססות מטבח ביתי/אישי, כשרק לעיתים נדירות משהו מצליח לשבור את הכלים, ולהביא תוכנית אוכל ששמה פוקוס שונה. ושימו לב – הערב תוכנית שכזו עולה לאוויר.

"הצלחת של הארץ המובטחת", שעולה הערב (22:00, בערך) בכאן 11, סיימה את הצילומים שלה כבר בראשית 2024, אבל אתם יודעים איך זה – המלחמה, המציאות כאן ותעדוף התאגיד לא ממש שמים בפורנט דוקו שבוחן את ההיסטוריה הקולינרית המקומית לעומק. ובכל זאת, הגיע הזמן ועכשיו תוכלו לראות את הסדרה התיעודית בת 5 הפרקים של עופר עין גל ("אנחנו על המפית"), שסוקרת מדי פרק חומר גלם אחר – קמח, ירקות, קטניות, דגים ובשר – ובוחנת את האופן בו שומש על אדמת ארץ ישראל ובידי אבות אבותנו, וגם מוצאת ישראלים שעוד משתמשים בו באופן הכי קרוב למקור.

המבט המעמיק הזה מתאפשר בעזרת השראה מהספר "מסע שורשים" של ד"ר טובה דיקשטיין, ויוצא לפועל בעזרת שני תושבי תל אביב אהובים עלינו במיוחד – אסף דוקטור ממסעדת "האחים", וג'רמי פוגל מהמבטא הבלגי הנפלא הזה – שמנחים ומובילים את הסדרה בין מזונות להיסטוריה ופילוסופיה יהודית עתיקה. בטור מיוחד שבימאי ויוצר הסדרה עין גיל כתב עבורנו, הוא סיפור שמהמסע בן 8 החודשים ליצירת הסדרה הוא חזר עם "ההבנה העדינה שאנחנו חיים על תל תרבותי מפואר שמוכרחים להכיר, לא כדי לשחזר, אלא כדי ללמוד ממנו ולשפר אותו" – וזה אכן ניכר באופי הסדרה, שמחובר למקורות מבלי צורך להתחבר לדת, באופן הכי תל אביבי שיש. אם בא לכם לצפות במשהו קצת יותר מעמיק מעוד ריאליטי, הדוקו הזה הוא צפיית חובה.
"הצלחת של הארץ המובטחת", הערב (ג', 20.1) ב-22:00 בכאן 11

• מה רואים הלילה
• אוכלים שותים
• דוקומנטרי
• אסף דוקטור
• כאן 11

במשך 6 שנים הסתובבתי בעולם ובארץ עם הסדרה ״אנחנו על המפית״ (כאן 11) בניסיון להגדיר מהו אותו מטבח ישראלי שובב, הנושא על גבו הצעיר תיבת פנדורה קולינארית-פוליטית כבדת משקל. פייר? חזרתי יותר מבולבל ממה שיצאתי. ואז התגלגל לידי הספר של ד"ר טובה דיקשטיין, "מסע שורשים" – סיכום מחקרה בן 30 השנים על התפריט היהודי הקדום, שהתהווה באזורנו מתקופת אברהם אבינו (הברונזה התיכונה) ועד חורבן בית שני. 2700 השנים הראשונות של העם הנבחר. בקטנה.

ראיתי את האור. או אולי את המובן מאליו. לא הלאומיות בראה את האדמה, הפוך גוטה – הלאומים אורחים על האדמה, ולא האדמה ללאום. העמים שצמחו (או חלפו באזור) גדלו על הקרקע המופלאה הזאת, ניזונו ממנה ואז עשו מאמצים עילאיים להחריב אותה במלחמות אין צדק. זאת ועוד, אולי הגיעה השעה לעשות עוד צעד מתבקש בחפירה הארכיאולוגית, להיפרד מהאובססיה לאוכל עדתי כזרז להגדרת זהות ולחשוף שכבות חדשות טרום עידן העדה.עם שלל המחשבות האלה יצאתי לדרך, אוחז בידה הטובה של ד"ר דיקשטיין.

התחלנו לעבוד כשהמהפכה החוקתית והתפרעות הפונדמנטליזם היהודי קרעו את העם ביד גסה. שאפתי ליצור תשתית לבסיס רחב, שיצופף תחת מטרייתו את היושבים בציון, כמין משאלת לב כמוסה ואולי נאיבית שאניע תהליך ריפוי שיתחיל בצלחת, ויסתיים בלבב פנימה. הבנתי גם שאני מחזיק בביצת זהב, כזו שיש בכוחה ליצור מלכודת דבש עבור הציבור שמייחל לחזרת מלכות יהודה. התוכן הזה הוא הלחם והחמאה שלהם, ודרכו אפשר לטפטף מסרים עובדתיים-מחקריים, שלא פעם מתנגשת עם תפיסת העולם המשיחית. נאיבי כאמור.

אל המסע הזוגי של טובה ושלי הצטרפו רוני מנור ושגית שלום (AKA מעגלות הפקות), כאן 11 וצמד ברנשים שתשעה קבין של חכמה ויופי ירדו עליהם: השף אסף דוקטור – מגיבורי העורף של 7 באוקטובר, ומי שיש לו שם לכל ריס וציפורן במטבח המקומי העכשווי – וג׳רמי פוגל – דר׳ לפילוסופיה יהודית מודרנית והיהודי הכי טוב וחרוץ שפגשתי בחיי. ביחד יצאנו למסע בן 8 חודשים, כשברקע הלמות המלחמה. דרך המחקר חפרנו באוצרות הכתובים, היהודים והלא יהודים, אכלנו את הראש לאנשי דת ואקדמיה (בעיקר ארכאולוגים, זואולוגים, בוטנאים ושכמותם), והתפרצנו לסלונן של נציגות יהודיות ושאינן יהודיות, בנות תרבויות מקומיות, שלא הוכרחו לעזוב ושימרו את מסורות הבישול הקדומות של המקום הזה.

ואחרי כל הדרך עם מה נשארנו? עם ההבנה העדינה שאנחנו חיים על תל תרבותי מפואר שמוכרחים להכיר, לא כדי לשחזר, אלא כדי ללמוד ממנו ולשפר אותו, ושלא המצאנו כלום, אבל אנחנו יותר ממוזמנים להפיק לקחים ולבחור טוב, כדי לעשות טוב. לא רק לנו, אלא בעיקר לאדמה הזאת וליושביה, שמגיע להם כל כך הרבה יותר.את כל התשובות לתפריט ולחיים הגשמיים של היהודי הקדום, ואולי גם ללא מעט סוגיות טורדניות (או מאירות עיניים) של החיים שלנו כאן, תקבלו ב-5 הפרקים של "הצלחת של הארץ המובטחת", שעולהמחר (20.1) לשידור בכאן 11, ב-22:00.
עופר עין גל הוא היוצר, הבימאי והעורך של ״הצלחת של הארץ המובטחת״.

• יוצרים כותבים
• דוקומנטרי
• אוכלים שותים
• כאן 11

בתרבות הישראלית, כמו בחברה כולה, אין הרבה אמנים שאפשר להגדיר אותם כ"קונצנזוס". כמו שכתבה המשוררת, אנחנו ילדי התקופה, התקופה היא פוליטית וכל דבר, כולל מוזיקה, כבר נצבע מהר מאוד בצבעים האלה. מותו של אריק איינשטיין ז"ל בנובמבר 2013 היה לא רק אירוע כואב – הוא גם היה סמלי: אחד הזמרים הגדולים האחרונים שבאמת כל ישראל אהבה. צפון ודרום, מזרח ומערב, מרכז ופריפריה, חילונים ודתיים.יותר מ-12 שנה עברו מאז וקשה מאוד לחשוב על מישהו שמקבץ סביבו כל כך הרבה אהבה. אחד המועמדים הבודדים לתואר הוא אביתר בנאי.

>>האדם שמאחורי הפארוק: יוסף שילוח שילם מחיר כבד על אמירת האמת
>>חשבון הלטרבוקסד של "מיקי זוהר" הוא הבדיחה הנכונה של הרגע
>>פרינס, וופל בלגי וסמים קשים: "פרח" לא קל לצפייה ולא משחרר מהגרון

בנאי הוא לא רק אחד האמנים הכי מצליחים היום בישראל, הוא גם כנראה האמן שהקהל שלו הכי מגוון. אפשר לראות את זה בהופעות שלו, בין אם אלה חילונים גמורים שבאים בשביל החומרים הישנים (וספציפית האלבום הראשון), או חובשי כיפות שמגיעים בגלל החומרים החדשים והאמוניים יותר. אלה שרים בהתלהבות את "אורייתא", אלה באים לצעוק את "תיאטרון רוסי" (myself included) – אבל כולם יתחברו בשירה התפילתית של "יש לי סיכוי".והשיר האייקוני הזה, אולי הגדול בקריירה של בנאי, פותח את היצירה הדוקומנטרית שכולם חיכו לה זמן רב.

"סיכוי להינצל: מסע אל תוך האור והחושך של אביתר בנאי" (על שם אותו שיר) היא סדרה תיעודית חדשה שעוררה ציפייה גדולה בקרב מעריציו – ולא רק. כבר כמה שנים שהיא מרחפת באוויר בדרגות באזז משתנות – קצת כמו הדוקו על ערן זהבי – וגם כאן הברנז'ה רחשה שמועות רבות על "הדוקו של אביתר בנאי". מיטיבי הלכת אפילו זוכרים את הקליפ של "פרגולה", שיר שיצא לפני תשע שנים באלבום "לשונות של אש", עם קטעים שנראים כמו חלק מסרט תיעודי ואכן נלקחו מראשית הפרויקט. בימים ההם הוא נולד, והשבוע הוא סוף סוף עלה לאוויר ב-yes דוקו.

האיש שעומד מאחורי היצירה האפית הזאת הוא דורון צברי – לדעת רבים (וגם לדעתי) הדוקומנטר הבכיר בישראל, שעזב הכל וליווה במשך עשור באופן צמוד את בנאי על מנת לספר את הסיפור שלו: אמן שהתחיל עם שם המשפחה הכי מכביד בהיסטוריה הישראלית, בן לשושלת אנשי הבמה, כולל האח מאיר ז"ל, אחד הזמרים הכי טובים שיצאו מהארץ הזאת. הפריצה וההצלחה בן לילה, האלבום שהפך לקלאסיקה, ואיתו החרדות, הבעיות הנפשיות, ההתמכרות והחזרה בתשובה, שהובילה אותו למקום שבו הוא נמצא היום.

מה שיפה בעבודה של צברי היא העובדה שעל אף מעמדו כיוצר דוקו שהוא כוכב בפני עצמו, הוא כמעט ולא נמצא בפריים. זה לא מובן מאליו, כשחושבים על סדרות דוקומנטריות מהסוג הזה. ביצירות קודמות של צברי אפשר היה לראות אותו הרבה יותר על המסך – ב"מדריך למהפכה" הוא ממש כוכב הסרט, אבל גם ב"בית שאן סרט מלחמה" (האגדי) או ב"מלך הרייטינג" המופתי על דודו טופז ז"ל, צברי שם – מראיין, נוכח.הפעם, נראה שהוא זז לחלוטין הצידה. רק עין מאוד מיומנת תמצא אותו בעומק התמונה. הבמה ניתנת לבנאי – כולל סצנות שמאוד מזכירות את "מחוברים"; בנאי לבדו מול מצלמה, לעתים גם מחזיק אותה. צברי לוקח על עצמו תפקיד הרבה יותר צנוע בדוקו הזה – הוא שם כדי לסדר את הפרטים ולבנות את העלילה, אבל מי שמוביל את הדוקו הזה הוא בנאי עצמו. הוא המספר של הסיפור. לא אף אחד אחר. וזה רק מוסיף. הרבה בגלל הדמות שלו שקל מאוד להתאהב בה.

ובעשותו זאת, צברי עשה עוד דבר אחד גדול: הוא מפענח את הקונצנזוס סביב אביתר בנאי. מה הופך אותו לכל כך אהוב? היצירה שלו לא תמיד קלה לעיכול וגם לא מאוד מיינסטרימית. היא אמיצה, קשה, מורכבת ולא משהו שגלגלצ יכולים לנגן בכיף שלהם עם דיווחי התנועה. מה שעומד בסרט זה שבנאי הוא אנטיתזה למציאות השבטית והמקוטבת שאנחנו חיים בתוכה. בתוך עולם של "או או", הוא מייצג קלאסי של גישת ה"גם וגם". הוא אמנם אדם דתי, שהקדיש את חייו לאמונה לצד המוזיקה, אבל אין בו את מה שמפריע לנו אצל יותר מדי דתיים – הנחרצות.

בניגוד לרב אורי זוהר, למשל, שחזר בתשובה ושלל באופן מוחלט את העולם החילוני ומה שהוא מייצג; או אריאל זילבר, שבא מהחילוניות והיום בז לה במפגיע – בנאי לא מחפש להתרחק, לא מהעבר שלו וגם לא מהקהל הישן שלו. בהופעות הוא תמיד שר את החומרים הישנים – כולל את השירים שקשה לו איתם. הדוגמא הקלאסית היא השיר "יונתן" מהאלבום האחרון, "שיחות שלום". בשיח הישראלי הדפוק, כמעט בלתי נתפס לדמיין אדם דתי שכותב שיר אהבה ותודה ליהונתן גפן ז"ל, לגידי גוב, לאריק איינשטיין – סמלים מובהקים של ישראל החילונית. אביתר עשה את זה ובצורה יפהפיה כהרגלו.

גם הסיפור שלו, כפי שמתבטא בדוקו, הוא לא סיפור של אדם ש"ראה את האור". בנאי בהחלט מאמין באמונה שלמה, אבל הוא לא מנסה להעמיד פנים כאילו הכל הסתדר. סימני השאלה לא נעלמו בעקבות המהלך הדרמטי שלו, אם כבר הם רק גברו. בנאי לא מציע פיתרון קל שבו אם רק תחבוש כיפה או מגבעת ותניח תפילין, הבעיות ייעלמו. הוא נשאר פרובלמטי,שואל שאלות, מורכב, גם הרבה אחרי החזרה בתשובה. העובדה שהוא אמיתי עם עצמו הופכת אותו ואת היצירה שלו לפתוחה יותר גם עבור הקהל הרחב.

יש בסדרה הזאת משהו שהולם מאוד את בנאי. היא מאוד רגשית. דווקא בגלל הנונשלנטיות שבנאי משדר, הנכונות שלו לפתוח את עצמו – כולל צדדים לא מחמיאים כמו קנאה, כעס ווידויים לא פשוטים שלו על עצמו – היא כמו תרופה שהמציאות שלחה בתקופה מסוכסכת. לצד הנבירה המוזיקלית והאנקדוטות, יש כאן סיפור של אדם יוצא דופן, אדם שפתח את הלב ונכנס אל הלב בדיוק באותה הדרך. המעריצים של בנאי יאהבו את הסדרה, אבל לא רק הם צריכים לראות אותה: כל מי שמוזיקה ותרבות ישראלית פועמת בליבו. ואולי גם מי שמחפש זרקור קטן של תקווה, דרך היהדות החומלת שבנאי מציע, בדרכו הנונשלנטית ובקול הקסום והשמיימי שהפכו לקונצנזוס ישראלי אחרון. ואולי גם לנו יש סיכוי.
>> "סיכוי להינצל: מסע אל תוך האור והחושך של אביתר בנאי" // 4 פרקים // yes דוקו, yesVOD, +STING ופרטנר TV //

• ביקורת טלוויזיה
• yes
• אביתר בנאי
• דורון צברי
• דוקומנטרי
• סדרות מומלצות