הביקורת פורסמה במקורבאתר המסכים שלנו, "הספוילר". תראו תראו

יש לי תזה ששבה ומוכיחה את עצמה, שאיכות הנשיקה מעידה על איכות הסרט שעוטף אותה. מעבר לבימוי של הנשיקה עצמה, מה שעושה פרפרים בלב זה הפיתוח של הדמויות ושל הקשר הרגשי ביניהן. "קולות רקע" מספק עוד הוכחה לתזה, מה גם שההומור הכובש שהוביל אל הנשיקה לא הכין אותי לעוצמת הרגש שבאה איתה. הסרט הושלם כבר ב-2019 ואף זכה אז בארבע מועמדויות לפרסי אופיר, אבל הקורונה השאירה אותו על המדפים. עכשיו הוא סוף סוף יוצא למסכים, וכולי תקווה שהוא לא ייעלם מהם במהרה כמו רבים מהסרטים שיוצאים היום, כי זה סרט מקסים. אם רק תקדישו לו את תשומת לבכם, מירב הסיכויים שהוא ישבה אותו.

זה סיפור כללי אך גם ספציפי מאוד על העלייה מרוסיה אחרי נפילת מסך הברזל. ויקטור (ולדימיר פרידמן) ורעיה (מריה בלקין), בני זוג בשנות השישים לחייהם, נודעו במולדתם כמדבבי סרטים. כשאנשים שם צפו ב"חופי הכרך" עם מרלון ברנדו, או ב"קרמר נגד קרמר" עם דסטין הופמן, הם שמעו את קולותיהם של ויקטור ורעיה. פעם הם אפילו הצטלמו עם פליני אחרי שדיבבו את "½8". אבל כשהם מגיעים לארץ ב-1990 הם מתקשים למצוא פרנסה במקצוע שלהם. ויקטור מעז לגשת לאודישן בתאטרון רוסי שזה עתה הוקם, אך שם מבקשים ממנו לשחק כמו עצמו, ולא לשחזר הופעה של מישהו אחר, ואת זה הוא לא יודע לעשות.

>>"איפה אנה פרנק": רוצו לראות את הסרט הזה, ואז צפו בו שוב

בלילת ברירה, ומבלי לספר לוויקטור, רעיה מוצאת לעצמה פרנסה במוקד שיחות סקס בניהולה של דבורה (אוולין הגואל). אחרי הרתיעה הראשונית רעיה מגלה שבאמצעות האלטר אגו "מרגריטה", שגורמת לגברים להתרגש בטלפון, גם היא קצת מתרגשת, ואפילו נסחפת בפנטזיה הרומנטית של אחד המתקשרים (אלכס סנדרוביץ'). זה מוסיף לחלוחית לחייה, בזמן שנישואיה לוויקטור המתוסכל הולכים וכמלים. בינתיים ויקטור מגלה ספריית וידאו פירטית לדוברי רוסית ומתחיל לתכנן מיני תכניות.

באמצעות תסריט על אנשים שתמיד נשארו ברקע, גם כשדיברו בשפתם, יבגני רומן ושותפו לכתיבה זיו ברקוביץ' (שגם צילם את הסרט), מצאו דרך פיוטית ושנונה לספר על קשייה הקליטה בארץ זרה ומוזרה, על אחת כמה וכמה בגיל שבו רוב האנשים (חוץ מפוליטיקאים) נדחקים לרקע. התוצאה היא דרמה קומית עדינה ומאוד אנושית, רקומה בהמון רגעים קטנים ויפים שמעלים חיוך נעים, כמו השיעורים באולפן שבהם המשתתפים מבקשים לתאר בעברית את יומם. הטון המלנכולי והמחויך של הסרט שונה מאוד מזה של הסדרה התיעודית של רומן שומנוב "דור וחצי" ששודרה לאחרונה בכאן 11.

>>האיום האיראני: "טהרן" הפכה לעוד סדרת אקשן אמריקאית

קול בולט נוסף שנשמע ברקע של הסרט על קולות רקע הוא האזעקה בעת נפילת טילים בימי מלחמת המפרץ הראשונה, שהפכה לחלק מחוויית העלייה לארץ (גם של הבמאי). בחסות האזעקה הסרט פונה לתבנית עלילתית משומשת מקומדיות רומנטיות, אך הוא מרפד אותה בהומור קולע, מה גם שבשלב הזה הדמויות כבר לכדו את ליבנו במידה כזו שהן ראויות לפאתוס של הרגע.

זה סרטו החמישי של רומן ("איגור ומסע העגורים", "מקוללים") והוא ללא ספק התבגר כבמאי. כאן הוא מפגין מגע קליל אך מלא אהדה לדמויות ולחולשותיהן, ונותן לשחקניו הנהדרים לפרוח. בלקין היא שחקנית תאטרון עתירת ניסיון, אך זה תפקידה הראשי הראשון בסרט ישראלי, והיא זורחת כרעיה שמתעוררת מחדש לחיים. אוולין הגואל היא כבר כוכבת מסך ותיקה, אבל כאן היא עושה משהו שונה – מעין שילוב לא צפוי של מאדאם מפוקפקת וחברה תומכת. ופרידמן מעצב כאן את אחד מתפקידיו היותר טובים בקריירה ארוכה ומוצלחת על המסך הישראלי.

★★★★ 4 כוכבים
בימוי: יבגני רומן. עם ולדימיר פרידמן, מריה בלקין, אוולין הגואל, אלכס סנדרוביץ', אורי קלאוזנר. ישראל 2019, 99 דק'

• המסך
• סרטים מומלצים
• קולנוע ישראלי
• קולנוע
• עלייה לארץ
• דור 1.5

• Facebook
• Twitter
• Email

הפקה: תמר רפאל

קוסטה קפלן

מוזיקאי, 26

עלה מרוסיה בשנת 1992

"נולדתי בלנינגרד הסובייטית. נאמר על אותה התקופה שאוכלוסיית ברית המועצות הייתה במקום הראשון בעולם ביכולת לקרוא בין השורות. הצנזורה פספסה לעתים קרובות את הדברים החתרניים באמת, כמו הספר 'ביקורות על האמנות הבורגנית העכשווית' שבו השתמשו הסקרנים כדי ללמוד על המתרחש בעולם. ברוסיה לא הייתה דת ולא הייתה פוליטיקה, והתרבות תפסה את מקומה – תפיסת עולם שהועברה אליי בירושה.

השנים הראשונות בחיי היו סוערות ובמהלכן החלה הפרסטרויקה ששמה קץ לעידן הקומוניזם וברית המועצות התפרקה. כעבור זמן קצר הפכה לנינגרד לסנט פטרבורג, ואני, בהיעדר הבנה מקומית של מושג המְיָחְקִי זְנָק (ריכוך של הגה, פעולה הפוכה מדגש) בקרב ילדי הגן בישראל, הפכתי לקוסטיה. השפה העברית הייתה לשפת האם שלי והעבר בתור קונסטנטין לא נראה רלוונטי במיוחד.

[tmwdfpad]

כשהתחלתי לצרוך מוזיקה ישראלית על כל צורותיה, בעיקר בהופעות חיות במועדונים קטנים ומלוכלכים, זיהיתי בהפתעה את שיר העם הרוסי 'קורובייניקי' מסתתר בשירם של הבילויים 'אני הרמב"ם' בלבוש של רוק אלטרנטיבי. הייתה תקופה שמלודיקות ואקורדיונים פשטו על העיר. מוזיקת השוליים החליטה לאמץ את המקצבים והמנגינות של שירי העם הרוסיים במהלך אירוני למחצה ואולי גם מתבקש, משום ש – כפי שהבנתי אחר כך – גם השירים שילדים ישראלים גדלו עליהם היו למעשה נוסחים עבריים חופשיים ללהיטים סובייטיים.

בעזרתה של אחותי העמקתי והכרתי גם את להקת הרוק הרוסי קינו ואת מנהיגה האגדי ויקטור צוי, שהקליטו מוזיקת לו־פיי בלית ברירה בצל הצנזורה הסובייטית והשאירו עליי רושם עצום ובל יימחה בזכות התדמית האנרכיסטית הרומנטית והמחאה הסרקסטית־אובדנית אך מלאת התקווה שלהם.

בתמונה: סבא לב, פאנקיסט במסווה של אינטלקטואל שהחזיק במשרה של מנהל בית ספר באותו גיל שאני החזקתי במעקה המדרגות של מועדון הפטיפון כדי לשמור על שיווי משקל. מקור השראה אופנתי ורוחני נוסף שעזר לי להשלים את המהלך ולקבל חזרה את תואר האצולה האבוד שלי כאדם רוסי".

מאיה בש

מעצבת אופנה, 35

עלתה מרוסיה בשנת 1991

"עליתי לארץ מנובוסיבירסק, לבושה בחצאית פלסה וז'קט מחויט, בהיותי בת 12, גיל שבו כדי להשתייך חייבים להיות ולהתלבש כמו כולם. לא היו לי את הליווי'ס ואת הריבוק, וממה שהיה בגרדרובה שהבאנו מברית המועצות ניסיתי ליצור בגדים שאיכשהו יזכירו את האופנה המקומית. זה מלווה אותי עד היום. עלינו כמשפחה גדולה ובהתחלה גרנו בקריית ים. לא ממש הרגשנו שהגענו לישראל, כי רוב יושבי האולפן היה יוצאי בוכרה. אחרי תשעה חודשים עברנו לכפר סבא ושם הוקפנו בחברה רוסית.

כשהייתי בת 17 הייתה לי ההזדמנות ראשונה לנסוע לתל אביב והתחלתי לעבוד במלצרות. בהמשך נדדתי גם בתל אביב עצמה: בתקופת הצבא עברתי ליד אליהו, אחר כך לצפון העיר ואחרי 12 שנה עברתי למרכז. כשהגעתי לתל אביב כבר הייתי בשלה מאוד, וההשתלבות בה הייתה לי טבעית. בקריות זה ממש לא קרה וגם לא בכפר סבא, שבה הייתי חלק מחבורת רוסים קשוחה שיושבת בגינת עולים.

היום רוב החברים שלי הם תוצרת ברית המועצות לשעבר, רובם יוצרים בתחום זה או אחר, אבל שתי חברות קרובות שלי הן ילידות הארץ. מבחינתי אין הבדל. זה שיש לי רקע היסטורי אחר וזיכרונות ממקום אחר ואפשרות לדבר בשפה אחרת ולקרוא בשפה אחרת – זה יתרון אדיר. אין לי ערכים ציוניים אבל אני בוחרת בתל אביב בלב שלם כי אני אוהבת אותה, ואני מביאה אליה את הזיכרונות שלי: עד היום אני מושפעת בעבודה שלי מהביגוד ברוסיה – הלבוש האחיד, המחויט, שמלות בית הספר, מדי ההתעמלות. הרבה מהפריטים עוצבו בגזרות אוברסייז ומטעמים כלכלייים היו יוניסקסיים, כי הבגדים עברו מדור לדור. בסוף שנות ה־80 לא היה מבחר בחנויות הבגדים בברית המועצות. לרוב, מה שהיה מוצג היה מאוד לא לביש ונראה אותו דבר, כך שסבתא שלי ואימא שלי תפרו וסרגו בשבילי ובשביל אחותי כשהיינו קטנות. לפני שלוש שנים החלטתי לפתוח קו סריגה והיה לי לגמרי ברור שזה תפקיד לאימא שלי".

אניה בוקשטיין

שחקנית ומוזיקאית, 33

עלתה מרוסיה בשנת 1990

"ביום שנחתנו בארץ עם כל אלפי העולים פשוט שלפו אותנו משדה התעופה כי ההורים שלי היו מהיחידים שידעו לדבר עברית ונתנו להם לדבר ברדיו. היה לנו קרוב משפחה עשיר שהוא בעצם זה ששלח לנו את ההזמנה לעלות. הרי עולים חדשים לא היו יכולים סתם להגיע, הם היו צריכים לקבל הזמנה ממישהו שמכיר אותם בארץ. בשבוע הראשון ישנו במלון ברחוב בן יהודה בתל אביב. בפעם הראשונה שראיתי קיוסק עם הרבה מאוד ממתקים נתקפתי הלם, שאחר כך הפך לבכי, שהפך לרצון פשוט לגרוף הכל ולקחת הביתה. לא אשכח בחיים את ההלם הזה שעד היום לא ממש עבר לי. השפע הזה של המתוק מרגש אותי גם עכשיו. אחרי שבוע קרוב המשפחה נפטר וחיינו השתנו מקצה לקצה. הוא היה האדם שהיה יכול לעזור ולהקל, ואנחנו נשארנו לחיות את המציאות שהכתה חזק מאוד.

הדירה הראשונה שלנו הייתה ברמת גן. למדתי שם חודשיים־שלושה בכיתה א', הייתי בשוק מוחלט ולא תקשרתי עם אף אחד. ההורים שלי שלחו אותי לקיבוץ איילת השחר לחודשיים בחופש הגדול, וכשחזרתי עברנו לגור בבן יהודה פינת בן גוריון בתל אביב, בדירה של הדוד שנפטר, והתחלתי ללמוד בבית ספר לאמנויות. היום אני תל אביבית בדם, מכורה לעיר ולא מחשיבה את מה שהיה לפני כן. גם ההורים שלי נשארו בתל אביב עד היום. צריך להביא בחשבון שהם הגיעו ממוסקבה, שהיא תל אביב כפול שבע. הם היו תמיד עירוניים, מחוברים ותרבותיים, והם שאפו, אפילו שהיו צעירים ולא היה להם כלום, שיהיו לי חיים בעיר מרכזית.

עובדה ששלחו אותי ללמוד אמנויות מצביעה על כך שהם הבינו את הכוח של עיר גדולה ואת היכולת שלה להעשיר אותי דווקא ברגעים שבהם לא הייתי מחוברת תרבותית. מוזיקה הייתה הדרך שלי לתקשר. את האלבום הראשון שלי הקדשתי לזיכרונות ולהבנה עמוקה יותר של מה זה להיות עולה חדשה ולחפש את הזהות שלך, מה זה בית ואיפה הוא נמצא, ונתתי מקום לגעגועים. אני עדיין מתגעגעת לממתקים שכן היו ברוסיה. כשאימא שלי טסה לשם היא מביאה לי סוכריות ומין וופלים מצופים. פה בארץ הכרתי לראשונה סוכריות גומי, ונראה לי שמה שעשה לי את זה אז היה הצבעוניות שלהן. עד היום אני אוכלת המון נחשים ודובונים".

אניה מרטירוסוב

דוגמנית, 29

עלתה מאוזבקיסטן בשנת 1991

"הייתי בת 5 וחצי, אולי 6, כשעלינו לבני ברק. הכי הארדקור. אני לא זוכרת הרבה. למדתי בבית ספר דתי, אז חטפתי את התרבות לפרצוף ונקלטתי באופן די טבעי. אני חושבת שלאימא שלי היה יותר קשה, אבל לנו בתור ילדים היה ממש איזי. ישר התחברתי לישראלים, לא היו לי חברים רוסים. לתל אביב עברתי בגיל 17. דווקא היום, כשאני יותר מבוגרת, אחרי 25 שנה בארץ, הרוסיות שלי מורגשת יותר. אני מתחברת הרבה יותר לרוסים, מוציאה את הרוסיות שלי החוצה ונהנית מזה. יש לי כמעט רק חברות רוסיות ואנחנו קוראות לעצמנו 'המאפיה הרוסית'.

לצערי, עם הבנות שלי, איימי בת ה־6 ואליס בת ה־4, אני לא מדברת ברוסית. השפה קצת הלכה לי לאיבוד. החינוך שהן מקבלות ממני מאוד סובייטי, עם חוקים ברורים ונוקשים, כמו שאני גדלתי. שמונה בערב – למיטה. אני מנסה לשמר את זה, כי היום אני מבינה את החשיבות שבדבר, גם דרך האוכל הרוסי שאימא שלי דואגת להכין לבנות שלי. הן מאוד אוהבות את הגרצ'קה (מנת כוסמת מסורתית) שהיא מכינה להן, ואליס הקטנה חובבת גם דג מלוח ובורשט. היא פרטנרית מושלמת לארוחה רוסית בת שלוש מנות.

הבנות שלי ישראליות לגמרי, אבל חשוב לי לחשוף אותן לתרבות שלי ושיידעו מאיפה באתי. הרבה פעמים שואלים אותי מה ההבדל בין דוגמנית ישראלית לדוגמנית רוסייה, ואני חושבת שישראליות מרשות לעצמן יותר. אני לא מפונקת. באנו ממקום שאין בו 'קשה' ואין תלונות. אני יכולה לעמוד 14 שעות ביום צילום ולא להוציא הגה, כי זו עבודה כמו כל עבודה. גם החברות שלי שאינן דוגמניות מתנהלות ככה במקצועות שלהן".

klone

אמן רחוב, 33

עלה מאוקראינה בשנת 1994

"חוויית העלייה לישראל, כמו כל חוויית הגירה למדינה אחרת, היא מטלטלת ומזעזעת, בייחוד בתור ילד. בגיל 11 עברתי למקום נטול עונות שנה מובהקות, עם שפה זרה ומנטליות שונה לגמרי. הגעתי מברית המועצות, מקום שבו אנשים שורדים למרות הכל וללא עוררין. הדמיון לישראל קיים: גם פה לא משנה כמה חרא הממשלה תאכיל את העם, הוא עדיין יבחר בה שוב ושוב.

כשהייתי נער, חוץ מלשבת בפארקים עם חברים רוסים ולעשות צרות, גיליתי בטעות את הגרפיטי, שלפני 16 שנה פשוט לא היה קיים בישראל. היה אפשר לספור על יד וחצי את אמני הרחוב בכל הארץ. הגילוי הזה הוביל אותי לסצנות האנדרגראונד של תל אביב, וככה הבנתי שדי הרבה מהמשתתפים הם כמוני, יוצאי ברית המועצות ועוד כמה מקומות אקזוטיים. אני בהחלט רואה את התרומה שלנו לתל אביב, ואני מתכוון לדברים המעניינים ולא רק לכמה כיף שיש טיב טעם פתוח 24 שעות ביממה – סצנות הפאנק, המטאל, הטכנו וההיפ הופ המקומיות הוקמו ונסחבו חלקית לפחות על כתפיים סובייטיות. גם סצנת האמנות תובלה בחריפות דווקא על ידי יוצאי מדינות שלא ידעו מה זה חריף אמיתי עד שעלו לפה, והכל נעשה בקצב אחיד ובטוח, בדיוק כמו שחונכנו.

אימא שלי תמיד אומרת שאני גדלתי הרבה יותר משוחרר ממנה. אני חושב שמה שקרה זה שבכל זאת השמש והחומוס עשו את שלהם. העולים מהדור שלי עברו סוג של מטמורפוזה ונוצר היבריד של התנהגויות והשקפות עולם – הרציונל הסובייטי התערבב עם החוצפה הישראלית.

לקח לי שנים להגיע למסקנה שגם העבודה האישית שלי וגם המקורות שלי בגרפיטי ולאחר מכן באמנות הרחוב ובעבודת הסטודיו שלי הם בסופו של דבר אותו חיפוש זהות: הניסיון לתמצת את שלוש השפות שאני דובר טוב אך אף אחת מהן לא מרגישה כשפת אם, ההבנה שאני בעצם כל הזמן בדרך לאנשהו ושזאת הדרך הטבעית. אצלי זה קרה דרך דמויות שבהן האנושי התערבב בחייתי. ובדיוק מהמקום הזה – מהחיבור בין איך אני "אמור להיות" למה שנכון לי, מהתלישות והשייכות בבת אחת – נוצרים דברים מאוד מגניבים".

אנה הלטה

די.ג'יי, 35

עלתה מאוקראינה בשנת 1999

"עליתי בגיל מאוחר יחסית, כשהייתי בת 16. הגעתי ישירות לכפר הנוער הדתי ימין אורד בצפון, במסגרת פרויקט שמעלה לארץ בני נוער בכיתות י־י"ב בסטטוס סטודנט־תייר. בתום הלימודים הם מקבלים תעודת בגרות ואז מחליטים אם להישאר בישראל או לחזור למדינה שממנה הגיעו. רובם נשארים בארץ ועוברים את ביורוקרטיית העלייה. כך או כך, אם מגיעים לכאן לבד, כדי לעבור את התהליך צריך להגיע לגיל 18. אני חזרתי לאוקראינה לתקופה מסוימת (אימא שלי גרה שם עד היום) ואחר כך עברתי את תהליך העלייה משם.

ההחלטה לעלות לבד הגיעה כשהייתי בת 13 וחצי בערך. המדריך מימין אורד ביקר במקרה בעיירה שלי וסיפר על המקום הזה, שהיה נראה נפלא בעיניי (וכך היה באמת). הייתי ממש ילדה והרעיון הזה נדחה עד שסבתא שלי עלתה לארץ ובאתי לבקר אותה בקיץ 1995. נזכרנו במדריך ובמקום שעליו סיפר, עליתי עם סבתא לאוטובוס ונסענו לבקר אותו. התאהבתי באווירה באופן מיידי וכשחזרתי מחופשת הקיץ לאוקראינה ביקשתי מההורים שלי אישור ואת כל המסמכים הנדרשים כדי לחזור לארץ ולהתחיל בלימודים.

כצפוי עבר קצת זמן עד שאימא שלי הסכימה, אבל עד היום אני מודה לה על האומץ וההחלטה הלא קלה. באותה תקופה סבתא שלי עדיין הייתה בחיים ולמעשה היא תמיד הייתה בשבילי דמות מאוד משפיעה, לכן בכלל לא הרגשתי לבד אף שהגעגועים לכל המשפחה באוקראינה היו כואבים. לאחר מכן בני הדודים שלי הגיעו לכאן ואז נהייתה לנו כאן משפחה קטנה. בשנת 2001 גם אחותי הצטרפה.

כפר הנוער היה מקום מושלם ומחבק כל כך, שרק שנים אחר כך הבנתי שזה לא היה ככה אצל כולם. לחברים רוסים שלי יש סיפורים טראומטיים על הניסיונות להשתלב בחברה, לי לעומתם הייתה נחיתה רכה – קודם לפנימייה, ומשם, כשכבר למדתי את השפה, לחיים העצמאיים. למדתי בבצלאל ואחרי כמה שנים עזבתי את ירושלים, עברתי לתל אביב והשתלבתי גם כאן בסצנת הלילה. בירושלים ובתל אביב יוצאי ברית המועצות לשעבר הם הבליינים הכי הארדקור שאני מכירה – בליינים שמחים שנותנים מעצמם ולוקחים מהלילה את הכל".

דניס ויטצ'בסקי

הייטקיסט ועיתונאי, 30

עלה מאוקראינה בשנת 1994

"לפעמים אני חושב שהיכולת שלי לצטט את מרבית מערכוני 'החמישייה הקאמרית' באה לפצות על משהו. אז נכון, 'הגיהינום הוא הזולת, שמור על ניקיונו' הוא משפט גאוני, אבל למה לכל הרוחות שיננתי את כל מערכון החלבם? למה אני לא נעלב מ'שלא יתפללו אם ימצצו אותנו באמריקה עוד כמה שנים'? כנראה כי ההיכרות האנקדוטלית הזאת עם תוכנית המערכונים התל אביבית ביותר פתחה לי דלתות – אותן הדלתות שהמבטא שלי ואי היכולת ההיסטורית שלי להבין איפה שמים ה"א הידיעה דווקא היו אמורים לסגור.

הנחיתה בחיפה ב־1994 הייתה רכה למדי עבור ילד בן 8 מלבוב, עיר מזרח אירופית קטנה (רק 750 אלף תושבים). אמנם עברו שלוש שנים עד שהבנתי מה משמעותה של המילה 'פאשלה', אבל התשתית שהקים דור 91' וידאה כי לא יחסר לי בשר חזיר וכי לא אהיה הרוסי היחידי בכיתה. ועדיין, 21 שנה אחרי, קשה לי מאוד לייצר עטיפה הגיונית לזהות שלי: אני לא בדיוק רוסי, אני אוקראיני (סתם, נו), אבל בו בזמן ישראל מעולם לא נתנה לי לשכוח שאני לא בדיוק שייך.

וזה, כפי שאמר רמי הויברגר במערכון של החמישייה על השב"כניק עם הזין הקטן, 'מדרבן אותי לתפקד'. מצטער על ההקבלה בין עלייה לבין איבר מין קטן, אבל שניהם באים עם סטיגמות חברתיות שאי אפשר באמת להתגבר עליהן. אפשר להתחבא, לברוח או להתחזות למה שאתה לא, כי החברה לא תשתנה, החברה לא תתחיל להיות מקבלת יותר. אז הלכתי לעסוק בעיתונות בעברית – רק טקסט, שלא ישמעו את המבטא – ועכשיו אני כותב מסמכי אסטרטגיה באנגלית לחברת היי־טק אבל מעדיף שלא להתראיין, שלא ישמעו את המבטא; ורק את הרוסית אני שוכח לאט לאט ומשכנע את עצמי שזה בסדר. זה לא".

• מיוחדים
• דור 1.5
• תל אביבים
• רוסים
• הרוסים עלינו: 25 שנים לעליה מבריה"מ
• קוסטה קפלן

• Facebook
• Twitter
• Email

הצעירים יוצאי מדינות חבר העמים – בני הדור שעלה לכאן רגע לפני או רגע אחרי מלחמת המפרץ – שמיהרו לעבור לתל אביב בשנות האלפיים המוקדמות, בעיקר אם עברו ממובלעות רוסיות בערי ועיירות הפריפריה, היו יכולים להרגיש אז שעברו הגירה שנייה. תל אביב לא הייתה אז מרחב סלאבי במיוחד. גרפיטי ארעי ברוסית היה יכול לתפוס את העין של מי שמסוגל לקרוא אותו בהפתעה גמורה, כמו פרצוף מוכר מהבית בארץ זרה. הדור הראשון־שני של הפאנקיסטים הרוסים יצא בדיוק אז מכיכר דיזנגוף ועבר לגור בסקוואטים. התלמידים שיצאו את שערי תיכון שבח מופת ברחוב המסגר, רובם מברית המועצות לשעבר (זה בית הספר ששכל שבעה תלמידים בפיגוע הקטלני בדולפינריום ב־2001 – אירוע מכונן בתולדות הקהילה הרוסית בישראל), המשיכו לעלות ברובם לאוטובוסים לחולון, לבת ים ולראשון לציון בתום יום הלימודים. זה היה הרבה לפני ש"ספר האוכל הרוסי" גייס יותר מ־150 אלף ש"ח בהדסטארט; הרבה לפני שיוזמת פייסבוק ויראלית שמה על המפה אתהנובי גוד(הגרסה הרוסית לחגיגות ראש השנה האזרחית), עד שאפילו בנימין נתניהו הקליט בדצמבר האחרון ברכה מוקלטת לחג ששודרה בערוץ 9 דובר הרוסית; לפני ש"ראינו לילה" – רומן שכתב אליס ביאלסקי בשפה הרוסית בישראל ועוסק בחיים ברוסיה – תורגם לעברית ומִגנט אליו קוראים רבים; לפני הרבה דברים אחרים. משהו קרה בשנים האחרונות.

"נדמה שאין נוכחות רוסית בתל אביב", אומר רומן ברונפמן, שכיהן כחבר כנסת מטעם המפלגות ישראל בעלייה, הבחירה הדמוקרטית ומרצ בשנים 1996־2006 – תקופה שאפשר להגדיר כעשור ההתהוות בישראל של אנשי העלייה מחבר העמים. "זו עיר לעשירים והרוסים רובם לא כאלה, אבל יש אוליגרכים רוסים, שמאז גל העלייה קונים פה נדל"ן, כמו הצרפתים והאמריקאים, ומעלים את מחירי הדיור. אני לא חושב שקוראי TimeOut יראו בכך השפעה חיובית. יש שכבה נוספת: זו לא רק עיר תרבות אלא גם עיר שירות, ורבים מאנשי השירות מדברים רוסית – האחיות בבתי החולים, הקופאיות בסופרמרקטים, טכנאי האינטרנט. הם לא תושבי תל אביב, אבל הם עובדים בה ואפשר לראות אותם הרבה. הם דו לשוניים – מדברים עברית מבוקר עד ערב, חוזרים הביתה ומדברים רוסית. הם גם דו קוטביים – גרים באשדוד או בפתח תקווה ועובדים בתל אביב. ההשפעה על התרבות עצמה קרתה מתוך הכרח. תיאטרון גשר לא הוקם כי השחקנים שהגיעו מרוסיה התקבלו בזרועות פתוחות בקאמרי ובהבימה, להפך. הם נאלצו להקים תיאטרון שבסופו של דבר מתחרה בתיאטראות הוותיקים ומדבר במבטא מאוד בולט".

ברונפמן פרסם ב־2012 עם העיתונאית לילי גלילי את "המיליון ששינה את המזרח התיכון", ספר מעמיק על ההשלכות הסוציולוגיות של עליית שנות ה־90 שבו נעשה שימוש נרחב במושג "דור 1.5", שהפך כמה שנים מאוחר יותר לשם שלקבוצת פייסבוק פעילהשהספיקה להפוך מאז להתארגנות של ממש. חברי הקבוצה הם "צעירים דוברי רוסית", כהגדרתם, שהגיעו לישראל כילדים וגדלו על התפר – לא ממש מהגרים אבל לא ילידים.

"היהודים הסובייטים הם הרבה יותר מוטוריים ודינמיים, הם לא רוצים לחכות דור", אומר ברונפמן. "מה שהמזרחים עשו בדור הם עשו בחצי. האקטיביזם של הדור הזה הוא על הזכות לחיות בעולם דו לשוני ודו תרבותי, להגדיר את הזהות שלהם כזהות ישראלית דוברת רוסית".

"ה־DNA הרוסי התמזג בארץ הקודש, ספג הרבה ממנה וגם הספיג בה הרבה", אומר ואדים קרטשוב, הגיטריסט והמייסד של להקת שיטי סיטי, שרוב חבריה הגיעו לישראל בעלייה זו. "היום המרוקאים שותים וודקה והרוסים שומעים מזרחית ואומרים כפרה. המנטליות חדרה, הביטויים התערבבו. לעומת זאת, גם המערכת הפוליטית מתחילה להזכיר את רוסיה של פעם, כשמדברים על 'אויבי הציבור' וכדומה". קרטשוב, שמדבר במבטא קל עם איזשהו ניגון ראסטפארי, משתהה לפתע. "אבל עזוב. אני מתרכז בצד החיובי".

שיטי סיטי, שהתחילה כלהקת פאנק־מטאל עצבנית אבל מצחיקה, היא כור היתוך מודע לעצמו. אחרי האי.פי הראשון שלה, "תרבות הפארקים" (שיצא ב־2007), שם שמרפרר לבילוי האהוב והזמין לבני נוער בערים מחורבנות מהפריפריה – שתיית אלכוהול זול בגינות ציבוריות – פתחו חברי ההרכב את מניפת ההשפעות שלהם וספגו רגאיי, היפ הופ ובעיקר מזרחית. לפני כמה שנים הוציאו קאבר מאש־אפ לשיר של ליאור נרקיס ולשני שירים של עומר אדם – "ערב טוב לך, אני נמס ממך כי בניתי עלייך". השיר הצליח להיות רוסי לחלוטין ועדיין מזרחי לגמרי. הגיטרות הן פאנק מכוסח מהסוג שהפאנקיסטים הרוסים היו מאשרים בהנהון נלהב. השירה נשמעת כצעקות צרודות במבטא רוסי מודגש שפוגשות סלסולים מהמקור. קאברים של רוק למוזיקה מזרחית נוטפים לרוב אירוניה מיותרת, אבל לא אצל שיטי סיטי. "גדלנו בעכו, היינו בהרבה הופעות של מוזיקה מזרחית, וזה מה שיצא – רוקנ'רול עם הנשמה של המזרח התיכון. פעם היה פער תרבותי, אבל כנראה ככל שאתה יושב בשמש זה עובר. אני לא יודע אם ההורים שלי דמיינו את זה כשהם עלו, שנהפוך כולנו לכפרות, אבל אני כן רואה עד כמה השילוב הזה מרתק".

יש מקום לכולם

במובן מסוים הסיפור של שיטי סיטי וחבריה הוא הסיפור התל אביבי הנפוץ, רק בגרסה רוסית. אם חלק ניכר מבני ה־20 וה־30 בתל אביב הגיעו אליה ממקומות אחרים בארץ, העולים מרוסיה בשכבות הגיל האלו הגיעו כמעט כולם מחוץ לעיר. "העלייה שלנו 'נחתה' ברובה בפריפריה, ולתל אביב באו אנשים שכנראה מאוד רצו להגיע אליה", אומרת לנה רוסובסקי, פעילה חברתית שמנהלת את קבוצת הפייסבוק "רוסיות בלי חוש הומור וחבריהן", שעוסקת בתיעוד ובשיתוף של מקרי גזענות – בעיקר בעלי גוון מיזוגני.

"לרובנו אין גב כלכלי וההורים גרים בקצה השני של הארץ, כך שאתה לא ממש יכול ליפול עליהם. מי שמגיע לעיר הגדולה עושה זאת כי הוא מבין את היתרונות שלה. בתל אביב הרגשתי היטב את כל עניין הרוסיוּת. יש פה פתיחות לשפה, לתרבות, השונות היא יתרון, לא חומר לעלבון, וזה ממש לא ככה בכל מקום בארץ. להפך, במקומות אחרים שונות היא עקב אכילס. כדור ראשון להגירה, כילדים שחוו אותה על בשרם, לא כאיזשהו זיכרון נושן – אנחנו חיינו וממשיכים לחיות את ההשלכות שלה. בתל אביב, למרות הסטריאוטיפ הבועתי, יש מקום לכולם".

מי שתחלוק עליה היא דווקא העיתונאית לילי גלילי (שכאמור הייתה שותפתו של ברונפמן לכתיבת ספר בנושא). "בישראל אין רב תרבותיות, אבל יש ביקוש לפולקלור", היא אומרת. "מתוקף המסה הקריטית, אפשר לראות השפעה של הרוסים על אשדוד או על אשקלון, אבל תל אביב לא קלטה עלייה. היא יקרה, וההשפעה שבכל זאת קיימת נשארת מבודדת וסגורה בתוך עצמה. מה שעולה לראש הוא תיאטרון גשר, שעיקר מאמציו היו להוכיח שהוא לא תיאטרון רוסי. זה אופייני לחברה הישראלית כולה. כל תרבות שהיא לא מיינסטרימית – והכוונה ב'תרבות מיינסטרימית' היא לא בתוכן אלא בכך שהיא נוצרה על ידי יוצרים מהמיינסטרים – לא נקלטת בהוויה התרבותית, אלא רק ברמת הפולקלור. בתל אביב זה גם מדולל מספרית".

רק אל תגידו את זה לקרטשוב. "תרגיש את המציאות בתל אביב ותשווה אותה לכל שאר המדינה, זה פשוט עולם אחר", הוא אומר, "מן הסתם מי שהתבגר פה עבר משהו שונה, כמו שלחיות פה זה שונה. כשקראנו ללהקה 'שיטי סיטי' התייחסנו לעכו. אנחנו לא באים ללכלך עכשיו, אבל אז היינו ילדים בני 18, הרגשנו תקועים במקום רחוק שבו אתה לא יכול לעשות מה שאתה רוצה. בסופו של דבר זה מה שבונה אותך, וכשאתה מתבגר אתה מבין שכל מה שהתבאסת עליו היה לטובה. תל אביב היא עיר פתוחה לכל דיבור ולכל צליל ויש אפשרויות ובמה ומקום להביא אותה, מה שנקרא". אחד המקומות האלו, שהפך עבור הלהקה למועדון הבית, שוכן בדרך סלמה. גגרין (שנקרא על שם האדם הראשון בחלל, הקוסמונאוט יורי גגרין) הוא – על פי הגדרת המייסדת והמנהלת שלו, אנה וולצ'וק – "לא מועדון רוסי, אבל עם DNA רוסי, מבחינה ביוגרפית". וולצ'וק, ציירת שעלתה לארץ כילדה בת 9 בשנת 1990, הקימה את המועדון בעקבות סדרת אירועי אמנות שניהלה בסטודיו שלה שאליהם הגיע הרבה יותר קהל מהצפוי. מפה לשם מצאה את עצמה מנהלת חלל הופעות שהיא מגדירה בראש ובראשונה כמועדון תרבות אנדרגראונד.

"גגרין לאו דווקא מיועד לרוסים, אבל כיוון שלא היה מקום אחר שמייצג את הקהילה פה, שמחנו לארח אותם אצלנו. בתחילת שנות ה־90 היו כמה להקות רוק ששרו ברוסית, רובן בירושלים, חיפה ועכו, אבל הקהילה לא הייתה מעוגנת במשהו קונקרטי, היו כל מיני הופעות במקלטים או בחוץ. למשל, בליפתא – כפר ערבי נטוש ליד ירושלים – התקהלו הרבה אמנים רוסים וקיימו הופעות. המון מוזיקאים, ציירים ונוודים מכל מיני סוגים הגיעו לשם בניינטיז והשתקעו, בין היתר נרקומנים (באזור נמצא גם כפר גמילה לנוער – ע"ק). זה היה מקום מאוד מוזר – סקוואט בגודל כפר. בתחילת שנות האלפיים התחילו להעיף אותם משם והחוגים האלו דעכו, גם מתוך היעדר צורך בתרבות רוסית. זה היה אנדרגראונד אצל הרוסים עצמם, אחוז קטן מאוד מהנתח הכללי של העלייה". לפני כמה שנים התחיל איזשהו רנסנס קל, מספרת וולצ'וק, של עשייה אמנותית של יוצאי חבר העמים. מובן שאנשי העלייה הזאת יצרו תמיד, אבל פתאום המאפיין הרוסי ביצירה חזר לבלוט. "הבנתי שזה יכול לעניין לא רק את הקהילה הרוסית, אלא להגיע לקהל יותר רחב, ובאמת שמחתי לארח אותם. לכן הוקם הגגרין".

איך את מסבירה את הקאמבק הזה?

"יש קטע נוסטלגי. אנשים שבשנות ה־90 היו נערים הם כבר בוגרים מבוססים שמתגעגעים למוזיקה שהם שמעו כשהם היו צעירים. זאת לא בדיוק חזרה לשורשים. פעם הרוק הרוסי היה מאוד מבודד, עכשיו נראה שהמון להקות רוסיות התחילו לשיר בעברית, להיחשף למוזיקה שנוצרת מסביב, לעשות פיוז'נים, לעבוד עם אמנים ישראלים. יש להקות שאני רואה את הדרך שהן עברו – לוס כפרוס היא להקה יחסית מוכרת, שתפסה את המקום שלה אצל הקהל הישראלי, אבל זו הייתה להקה ששרה ברוסית ויצאה מנישה יחסית קטנה. יש להקות חדשות יותר כמו סומו אלבייטור ולהקות ותיקות כמו תיקון חצות. זה תהליך שהוא טוב לאמנים מצד אחד ומעשיר את הסביבה התרבותית מצד שני. זה טוב לכולם. אני לא חושבת שיש תרבות רוסית של ממש בתל אביב, אבל יש אחוז שהשתקע בה ואת הפידבק שלו מרגישים בכל מקום".

"אני לא יודע אם יש נוכחות לתרבות הרוסית בתל אביב. כמובן שהשמות שעולים לראש הם תיאטרון גשר, תיאטרון מלנקי – תיאטרון פרינג' קטן של יוצאי רוסיה שגם אני הייתי חלק ממנו – וחנויות הספרים. אבל חוץ מזה קשה להצביע על משהו קונקרטי", אומר רועי חן, הדרמטורג הראשי של גשר. חן, שגדל בתל אביב, הוא רוסופיל שלימד את עצמו רוסית בשנות הנעורים בעקבות "חברים רוסים שהיו מסתובבים בכיכר דיזנגוף, פאנקיסטים, כל מיני טיפוסים", ואחר כך, דרך ההתאהבות בספרות הרוסית, סלל לעצמו דרך לתיאטרון גשר, שם לימד שחקנים רוסים עברית. "אולי זה שעכשיו, 25 שנה אחר כך, אני לא יכול להצביע לך על מקומות שהם רוסיים במובהק אומר לך משהו על ההצלחה של האינטגרציה. בשנות ה־90 היו הרבה חנויות ספרים ברוסית בעיר: בקינג ג'ורג', בתחנה המרכזית, באלנבי. היום שרדה חנות באלנבי וחנות בתחנה המרכזית, ועכשיו נפתחה, ממש לפני שבועיים, חנות חדשה בשם 'בבל' ברחוב יונה הנביא".

רוסי שחור

"באופן אישי, כל ההסתכלות הביקורתית שלי על הנושא החלה דווקא בעקבות התעוררות השיח המזרחי", נזכרת רוסובסקי, "הייתי בערבי ערספואטיקה מתחילתם, ואני שואבת הרבה השראה מהמאבק המזרחי וגם מהמאבק הלהט"בי. זה גרם לי להסתכל על דברים בצורה ביקורתית. רוב החיים פשוט שרדנו, אני ושכמותי לא התעסקנו בהתבוננות מהצד על מה שאנחנו עברנו, על מה שההורים עברו". גם ברונפמן מזכיר את ערספואטיקה ואת השיח המזרחי החדש כמקור השראה לחיפושי הזהות של דור 1.5.

האקטיביזם של אנשי ערספואטיקה, למשל, עוסק רבות בהשתלבות מזרחית במרחב המזרח תיכוני. מהבחינה הזאת, איפה עומדים אנשי דור 1.5?

"יש דואליות גדולה, אני מסכים, זו שאלה לא סגורה. כביכול אפשר היה לצפות שהצעירים האלה ירצו להימשך יותר לאירופה ויראו בישראל סוג של קולוניה אירופית. אבל דווקא דור ה־1.5 – הודות לכך שהוא מצהיר על זהות כפולה בגאווה מסוימת – פתוח יותר להבין את המיקום של ישראל במזרח התיכון ולהתחבר למרחב. כל עוד הפרט חזק יותר מהשייכות הקבוצתית האתנית הוא גם פתוח לשינויים גלובליים. זה גם לא מקרה שהקבוצה הזאת בולטת בשמאלנות שלה, זה קול מאורגן וצעיר ופה הוא דווקא נפגש טוב מאוד עם המזרחים. זה מה שיהודה שנהב דיבר עליו: דואליות, זהות אותנטית כפולה. המזרחים והרוסים דורשים את זה לעצמם, יש פה אינטרסים זהים. הם יודעים ומרגישים את זה. זה כבר לא קשור רק לתל אביב, אבל הרבה אינטלקטואלים באוכלוסייה הערבית, בשנות ה־90, מאוד חיכו לבואם של הרוסים – הם קיוו שהם יזרזו את ההפיכה של החברה הישראלית לרב תרבותית ותגביר כוחות חילוניים. זה אכו קרה במובן מסוים".

"העניין שדור 1.5 מעורר בציבור הישראלי הוותיק ובתקשורת, שתמיד מופתעת לגלות משהו שהיא לא ציפתה לו, עולה הרבה מעבר להיקפם המספרי שעומד על כ־250 אלף איש", אומרת גלילי. "המהלך הכי מעניין שהם עשו היה הקמפיין לציון הנובי גוד שהציב אותו על המפה. בעצם הם אמרו בכך, 'לא רק שאנחנו לא מתביישים, אנחנו מזמינים את מי שלא מכיר את החג לבוא אלינו'. זה סטטוס אחר לגמרי. מארחים, לא אורחים. ב־2005 כיכב ואדים בלומין באחת מתוכניות הריאליטי המוקדמות ביותר, 'דרוש מנהיג' (תוכנית בהנחיית קובי מידן שעסקה בתחרות סביב מנהיגות חברתית – ע"ק), והגחיכו אותו שם לגמרי, הפכו אותו לקריקטורה. אף אחד לא הקשיב לו, גם כשהוא היה היחיד שצדק. הוא אמר שם משפט נורא יפה: 'תמיד אומרים על משה רבנו שהוא היה כבד פה, שהוא גמגם. זה לא נכון, פשוט היה לו מבטא'. ובכן, שלוש שנים אחר כך אחותו, מרינה מקסימיליאן בלומין, הלכה ל'כוכב נולד' – ושם הרוסיות שלה כבר הייתה לא רלוונטית. על הציר הזה בין ההגחכה והפולקלור לבין חוסר רלוונטיות של המוצא הרוסי, איפשהו בשטח האפור הזה, נמצאת כרגע כל הקבוצה הזאת".

קשה לדמיין את רוסובסקי, וולצ'וק, קרטשוב ואחרים מקבלים בקלות את הציר הזה. אולי יש מאפיין נוסף לאנשי דור 1.5 בתל אביב ב־2016: 25 שנה אחרי הפיק של העלייה מחבר העמים, הם נמצאים בנקודת מעבר גם בחייהם האישיים. הם בני 30 פלוס־מינוס, התהוו כבני אדם, כאנשי מקצוע, כבני תרבות. חלקם הקימו משפחות או עומדים להקים משפחות; פתאום שאלות על מורשת אינן רק עניין אקדמי או תיאורטי, אלא עניין מעשי ממשי. הם התרחקו דיים מטלטלת ההגירה בשביל לקבל פרספקטיבה על הדברים, וגם, יש לקוות, התייצבו בחיים אחרי שנות ה־20 הסוערות וכעת יש להם פנאי להגות בכך. ההתעוררות הפתאומית לכאורה של העיסוק בזהות הרוסית היא לא רק גרורה של השיח המזרחי (שעוסק יותר ביחסי הכוחות בין שתי מסורות תרבותיות מרכזיות בישראל), שמתמצה במאבק בגזענות או בכעס על שנים של הדרה – אלא גם תגובת נגד ותגובת המשך לתהליך של אינטגרציה בדמות מהלך של שימור תרבותי.

"לאחרונה חשבתי הרבה על כל מה שעברתי", אומר קרטשוב, "אני חושב שאין כבר דבר כזה 'להיטמע', כי זה קרה. מישן אקומפלישד. אבל בתור ילד זו הייתה חוויה שהשפיעה עליי חזק, לכל החיים. הייתי מאושר בברית המועצות, באזרבייג'ן, ופתאום – בום – נהייתה מלחמת אזרחים, אני מוצא את עצמי בארץ עם דקלים וחול ושפה אחרת, חותכים לי את הזין, מלחמת המפרץ, שמים אותך בשקית. אני צריך לקבל מהמדינה קנאביס על פוסט טראומה", הוא צוחק.

ספק אם רבים מבני דור 1.5 בני ה־30 פלוס־מינוס שטרם עברו לתל אביב יעשו עכשיו את המעבר הזה. כנראה תל אביב תפגוש תרבות רוסית יותר מקרוב רק בעוד כמה שנים, באמצעות צעירים שהגיעו לכאן בשנים מאוחרות יותר, או באמצעות דור ההמשך של אלו שהגיעו לכאן כמתבגרים. על כל פנים, העשייה התרבותית שמושפעת בדרך זו או אחרת מהשורשים הרוסיים הולכת ומבעבעת. אולי המובלעות ילכו ויתרחבו, כפי שאמרה וולצ'ק, ואולי לא. אולי פוליטיקת הזהויות תצא פתאום מהאופנה ותהפוך ללא רלוונטית. אולי מי שעבר לתל אביב יחליט שהוא עשה את זה בשביל להתרחק מהמשפחה שלו, לא בשביל להתעסק במקום שממנו היא באה לפני 20 או 50 או 200 שנה. כבר היו תהפוכות גדולות מזו בתולדות המחשבה המודרנית, זה בטוח. רוסובסקי מסכמת היטב: "ההשפעה היא אינדיבידואלית. אתה חי בתל אביב, אתה אושיה פייסבוקית או שיש לך המון חברים – וכך אתה כבר משפיע. זה לא חייב להיות רוסי פר אקסלנס. אתה מביא את המטען שלך בתור אישיות, וברגע שאתה אישיות מוכרת בחוגים מסוימים, זו כבר השפעה". מישן אקומפלישד.

• שיטי סיטי
• רוסים
• הרוסים עלינו: 25 שנים לעליה מבריה"מ
• מיוחדים
• דור 1.5

• Facebook
• Twitter
• Email

בשביל חלק ניכר מאנשי "דור 1.5", קבוצת פייסבוק של בני 30+ שהגיעו לארץ ממדינות חבר העמים לשעבר כשהיו בני 5־12, התיכון הוא התקופה שרוב טראומות העלייה שלהם התנקזו אליה. כן, בזמן שאתם מלכתם על השכבה והשווצתם בזוג נוסף של ד"ר מרטינס במסדרון, או לחלופין קברתם את המבט במחברת וקיוויתם שיניחו לכם לשרבט דמויות מ"זבנג" בלי שאף אחד ישבור לכם את העיפרון, הסתובבו ביניכם כמה דוברי רוסית שאכלו סרטים רציניים.

האמוציות שבהן מדברים חברי הקבוצה הזו על ימי בית הספר – כולם משכילים בעלי עברית מושחזת ומקלדת לא פראיירית – גוברות אפילו על הלהט שבו הם בזים לשמאל האשכנזי. אצל ליזה רוזובסקי זה היה השוק והדיכאון שגרם התיכון בשכונה, שדחף אותה לנהל חיים כפולים ולרכז את רוב האקשן של שעות אחר הצהריים בביקורים תכופים בספרייה הרוסית בירושלים ובשיעורי פסנתר; ויקי אידזינסקי התחרפנה מההסללה הפריפריאלית של התיכון בבת ים, שלא נתן לה לעשות חמש יחידות במתמטיקה ובהיסטוריה במקביל; ואיליה ספיצרוב שנא את חבריו לתיכון לאמנויות בחיפה, ילדי דור הנרות שבכו על רבין כאילו מדובר ב־BFF שלהם בזמן שהוא לא הרגיש כלום ונרתע כי להזיל דמעות על מנהיגים זה סובייטי מדי.

אם להיות כנים, עד היום ה"רוסים" לא ממש חשפו את הטראומות שנגרמו להם בניסיון להיטמע בישראל. התדמית של דובר רוסית בארץ, בין שהוא נער בתיכון או אישה מבוגרת שמנקה את הבלטות של קופת החולים, היא של קשיחות, מוסר עבודה והיעדר פינוק. רוסים אף פעם לא מתלוננים, הם כועסים. מי שמייצגת את הסטיגמה הזו באופן מדויק היא לובּה, קופאית הסופר שגילם טל פרידמן ב"ארץ נהדרת". היא טוחנת את התחת בעבודה עבור שכר מינימום, היא נראית בודדה והיא ללא ספק מתקשה לתקשר עם הסביבה. אז למה בעצם היא לא חושפת שום חולשה? איך יצא שדווקא עובדת הקבלן המהגרת היא הדמות המפחידה והלקוחות הם אלה שמבוהלים?

חברי דור 1.5 לא כאן בשביל לעשות לכם את החיים קלים. הם גם רוסים וגם ישראלים וגם מהגרים ותיקים וגם ליברלים הומניסטים שמאמינים בחופש הביטוי ובזכויות הערבים וגם – לא עלינו – לא שמאלנים. הם מנסים להנגיש לציבור הישראלי את התרבות והשיח והחשיבה הרוסיים, אותם דברים שזיכו אותם בתיכון במשפטים מעליבים כמו "איכס, בוריס, מה יש לך בסנדוויץ'?". הקמפיין הנוכחי שלהם הוא למניעתה של מכירת היצירה החשובה ביותר במוזיאון הנשכח לאמנות רוסית ברמת גן – דיוקנה של מריה צטלין שצייר ולנטין סרוב – שבאופן אבסורדי נועדה לממן את שיפוץ המוזיאון. הבאזז התקשורתי היחסי שיצר המאבק של הקבוצה מעיד על הצלחה מרשימה של אנשי דור 1.5 בכל הקשור להפצת המסרים שלהם. מחר (שישי, 11:00) הם יערכו ביקור הפגנתי במוזיאון במטרה למשך תשומת לב לעצם קיומו ולהפעיל לחץ על ההנהלה כדי למנוע את מכירת עבודת הדגל של המוזיאון.

חברי דור 1.5 עברו ברובם מסלול דומה: עלייה לארץ בגיל צעיר, השתלבות במערכת החינוך, הפיכה לישראלים גמורים בגיל 16־17 תוך הכחשה של זהותם הרוסית, בושה בהורים והימנעות מדיבור ברוסית בפומבי, שירות בצבא ואז חזרה הדרגתית לזהות המקורית ודרישה לנכס לעצמם מחדש את רוסיותם באמצע־סוף שנות ה־20 לחייהם. "זו תופעה שקורית בדרך כלל עם הגירות", מסבירה ויקי אידזינסקי, סטודנטית לתואר שני בסוציולוגיה. "אחרי 20 שנה קם הדור הצעיר של המהגרים ומוציא את כל הטראומות החוצה. אנחנו חבורה של אנשים שבטוחים מאוד בישראליות שלהם, מה שמאפשר לנו לדבר על השוני. אתה צריך להיות ישראלי במובן האכפתי, שהמקום הזה יהיה חשוב לך, כדי שיהיו לך את הכוחות לנהל מלחמה לא נעימה כמו זו, כי לדרוש מהחברה להקשיב לך ולשוני שלך זו לא משימה קלה".

אל תקרא לי ערס

במהלך המחאה החברתית בקיץ 2011 צעד מריק שטרן, יחד עם כמה אלפי הפעילים של המאהל הירושלמי, ברחובות הבירה. שטרן הוא אפילו יותר "ישראלי" משאר חברי דור 1.5 מאחר שעלה לארץ בגיל שנתיים בלבד, אבל מצד שני הוא בנו של יורי שטרן ז"ל, מראשוני הפוליטיקאים הרוסים בארץ, שכיהן כחבר כנסת מטעם סיעת ישראל בעלייה ונפטר ב־2007. "במהלך אחת הצעדות שעשינו ניגש אליי פתאום אדם רוסי מבוגר שהכיר את אבי", מספר שטרן ג'וניור, "ואמר שהוא פשוט מזועזע שהבן של יורי שטרן צועד יחד עם סוציאליסטים וקומוניסטים. הסתכלתי אחורה וראיתי שמאחוריי עמדו חבר'ה של חד"ש עם דגלים אדומים, וניסיתי להסביר לו שאני והם זה לא בדיוק אותו הדבר ושלמחאה יש הרבה קולות, אבל זה לא עזר. הוא היה בשוק ממני".

שטרן העלה את מחשבותיו בעקבות התקרית בטור שפרסם באחד העיתונים ברוסית שיוצאים לאור בארץ, וקרא לציבור דוברי הרוסית להצטרף למחאה. הוא היה כבר די פעיל חברתית באותם ימים, בין השאר במסגרת קבוצת רוסים אקטיביסטים שנקראה "ב' זה בבושקה", שלימים היוותה את השלד של דור 1.5. הטור זכה לביקורת חריפה מהדור המבוגר יותר של דוברי הרוסית. שטרן התחיל לשתף פעולה עם אידזינסקי, שהייתה פעילה בולטת במחאה וניסתה לצקת לתוכה את המצוקות הייחודיות של דוברי הרוסית. "לצעירים הרוסים לא רק שאין דירה, סיכוי לקנות דירה או דירות שמחכות לעבור אליהם בירושה הוא קטן", היא מסבירה, "רבים מהם גם עובדים כדי לעזור להורים לסגור את המשכנתה עבור הבית שבו הם גרים".

אחד האנשים שהושפעו מאוד מהשיח הרוסי במחאה היה איליה ספיצרוב, מהפעילים העיקריים בעמוד הפייסבוק שלדור 1.5ומי שפרסם לאחרונה, בעקבות הסדרה של רון כחלילי "ערסים ופרחות", טקסט מעולה שמבקש מהישראלים להפסיק לומר "ערס רוסי" ולהתחיל לקרוא לילד בשמו: גוֹפּניק (בריון שכונות רוסי). "המחאה הייתה הפעם הראשונה שבה הרגשתי בעל בית במדינה הזו", הוא מספר. "הייתי אז קורא אדוק של שלום בוגוסלבסקי (פעיל נוסף בקבוצה, שעומד מאחורי הבלוג "תניח את המספריים ובוא נדבר על זה"), שכתב על נושאי צדק חברתי, ופתאום קלטתי שהוא מתחיל לעסוק גם בזהות רוסית, וזה אחרי שהוא אף פעם לא כתב על הרוסיוּת שלו לפני. הוא ואחרים טענו שהמחאה נפלה בגלל עניין זהותי־עדתי, שההנהגה שלה הצליחה לסחוף אחריה אנשים מזהויות ומעדות שונות שאינם אשכנזים, וזו הייתה אמירה חזקה מאוד. דרך שלום התחברתי למריק, לוויקי ולשאר החברים וראינו שכולנו אנשים שהצליחו והגיעו לפריפריה של האליטה בארץ, למבצרים תרבותיים שלרוב הרוסים אין בהם דריסת רגל – באקדמיה, בתקשורת ובתחומים אחרים – והחלטנו להשתמש במיצוב הזה שלנו כדי לדבר לציבור הרוסי וגם כדי להנגיש את המחשבות של דוברי הרוסית לשאר הישראלים".

אחד הדברים הבולטים בדור 1.5, בוודאי בהשוואה לרוב דוברי הרוסית בישראל, הוא הדעות השמאלניות שמביעים חברי הקבוצה על שלל נושאים. ליזה רוזובסקי עושה את זה בטורה המצוין באתר "המקום הכי חם בגיהינום"; שטרן הוא יו"ר "התנועה הירושלמית" (חילונים ודתיים ירושלמים שפועלים יחד בקהילה) והוא שיתף פעולה בעבר עם יוזמת "תג מאיר" שנותנת קונטרה לפעולות "תג מחיר"; יוליה קיסלב, כותבת בולטת נוספת בעמוד הפייסבוק של הקבוצה, מגדירה את עצמה "אקטיביסטית אנרכיסטית", ובוגוסלבסקי פרסם בשבועות האחרונים פוסטים רבים בגנות מדיניות היד הקשה של הממשלה במזרח ירושלים. עם זאת, הבוז לשמאל הישראלי האשכנזי, על גינוניו וצביעותו (לדעתם), מאחד כמעט את כל חברי הקבוצה.

"הסיבה שבגללה רוב הרוסים הם ימנים ששונאים שמאלנים היא מורכבת", מסביר בוגוסלובסקי. "קודם כל יש את עניין האג'נדה, והרוסים במובן הזה אינם שונים מרוב הציבור הישראלי שאינו שמאלני, אבל יש פה גם שנאה לשמאל כי הוא האליטה שהתייחסה חרא לאבא שלי כשרק עלה לארץ ומחקה את הזהות שלו. לפני כמה שנים עשו סקר מעניין בקרב דוברי רוסית בארץ שבמסגרתו הראו להם מצעים של מפלגות שונות בלי לציין את שמן וביקשו מהם לומר עם איזה מצע הם מזדהים. אחוז התמיכה במרצ, למשל, היה הרבה יותר גדול מאשר בבחירות האמיתיות. אפילו אני, שמצביע שנים למפלגות שמאל שונות, יכול לומר לך בפירוש שאני לא סובל את הפוליטיקאים מהשמאל".

לצד השנאה היוקדת לשמאל האליטיסטי, חברי הקבוצה מזהים – בעיקר בקרב דור ההורים שלהם – סלידה מעצם היומרה לאקטיביזם, לרצון לשנות ולהשפיע על החברה. "דוברי הרוסית המבוגרים הם אולי הציבור הכי מיואש בארץ", טוען ספיצרוב. "זה ציבור ציני שלא מאמין בשום פעולה קולקטיבית. אלה אנשים שרואים בפעילות כמו שלנו וברצון להנכיח את התרבות הרוסית ולשנות את היחס לרוסיוּת בישראל בזבוז זמן. הם לא מבינים למה להשקיע בזה אנרגיות במקום פשוט לעבוד קשה, למצוא ג'וב טוב ולעבור לאמריקה. הם תופסים את עצם הרצון לשנות את המציאות כחיידק ישראלי שדבק בנו וזה מעניין, כי בשנות ה־90, כשהם רק עלו, היו לדור הזה הרבה יוזמות חברתיות משלו. אימא שלי וחברות שלה, למשל, הקימו בשכונה מערך חוגים קהילתי, פרויקט לא מובן מאליו בכלל. ההבדל הוא שלא היו להן יומרות מהפכניות. יש לרוסים מסורת של יוזמה וארגון אבל פחות בקטע של אידיאולוגיה ושיחות וויכוחים, מה ששמאלנים אוהבים. במובן הזה הקבוצה שלנו שונה מהשמאלנים הישראלים, כי יש בנו משהו יותר תכלסי ופחות רדיקלי ולא מעשי. אני אישית בורגני טוב שאוהב חניה וממ"ד ומעלית וממש לא מתבייש בזה".

מזרח למזרח מערב

אם אתם מחפשים להצטייד באמירה אחת שתקנה לכם נקודות בשיחת סלון עם חברים שמצויים בשיח הרוסי החדש, מומלץ שתלכו עם "רוסים הם לא אשכנזים בכלל!". זו נקודה שחשובה מאוד לחברי "דור 1.5" ומסתבר שגם צברים נדלקים מזה. השבוע ניהלתי שיחה עם חברים שלי סביב השאלה "מה יש יותר בארץ, מזרחים או אשכנזים?", וראיתי איך הם מיהרו לצרף את הרוסים לשורות האשכנזים (להבדיל מהאתיופים, למשל, שלא צורפו למזרחים ונשארו קטגוריה בפני עצמה) והתרעמו כשטענתי שיש רוסים שמתנגדים נחרצות לניכוס הזה.

"ברגע שאתה מתאקלם ומתערה בארץ ומפסיק להיות 'עולה'", מסביר בוגוסלובסקי, "אתה גם בעצם מפסיק להיות קיים והופך למין ישראלי גנרי כזה. מה זה בעצם? הרי אני לא אשכנזי כי אני לא מכיר את אריק איינשטיין וסבא שלי לא היה בפלמ"ח ולא ייבש ביצות בנהלל, אז מה אני כן?".

לאידזינסקי יש נקודת מבט מעניינת על משבר הזהות העדתית של דוברי הרוסית בישראל. בימים אלה היא מסיימת את התזה שלה במסגרת לימודי תואר שני בסוציולוגיה באוניברסיטת תל אביב, מחקר על הקשר בין רוסים ומזרחים בפריפריה הישראלית. אידזינסקי התבססה על נתונים סטטיסטיים ישנים שלפיהם מרבית דוברי הרוסית שעלו לארץ הגיעו לגור בפריפריה, והיא ביקשה לבדוק כיצד השתלבו עם המזרחים שהגיעו כמה עשרות שנים לפני כן וסבלו מקיפוח והזנחה, כפי שתואר בהרחבה בסדרות של אמנון לוי ורון כחלילי מהשנה האחרונה. "המסקנה הראשונה שהגעתי אליה היא שהרוסים בארץ לא ממש פגשו אשכנזים, לפחות לא את האשכנזים של השכבות החזקות", מספרת אידזינסקי. "הם הגיעו לפריפריה, שם גרים מזרחים, וזו הייתה ישראל בעיניהם. הם היו צריכים לפענח את הכאב המזרחי והתקשו להבין למה המזרחים כל כך שונאים את עצמם. לדוגמה, צעירה דוברת רוסית מאשקלון אמרה לי שלקח לה הרבה זמן להבין למה החברות שלה מהכיתה אוהבות לשיר ביחד 'בא לי לצעוק אני פרחה!'. היא לא הבינה מאיפה מגיעה השנאה העצמית הזו. ראיינתי 23 צעירים דוברי רוסית בני 27־35 מהפריפריה וגיליתי שבניגוד לדור ההורים שלהם, שהתנשא על המזרחים ולא התחבר אליהם, בני הדור הזה, הדור שלי, ראו במזרחים את התגלמות הישראליות ולכן גם שאפו להתחבר אליהם. הצעירים הרוסים האלה מרגישים מרוחקים מהאשכנזים ממש כמו המזרחים מהפריפריה, קוראים להם 'סנובים מצפון תל אביב' ואומרים עליהם שהם 'לא חמים כמונו'".

ועדיין, נראה שבזמן שזיווגים של רוסיות ומזרחים זה דבר שכיח בארץ שאף זכה לייצוג טלוויזיוני (אירנה ושאולי מהקומדיה "הפרלמנט"), זוגות של מזרחיות ורוסים זה דבר נדיר למדי.

"לפני 10־15 שנה המחקרים באמת הראו את מה שאתה אומר, אבל אני מצאתי שזה השתנה והיום יש זוגות של רוסים ומזרחים מכל המינים. אלה צעירים שהגיעו לפריפריה בגיל 4־6 והתבגרו בישראל, ואין להם כמעט מבטא רוסי. מה שמעניין זה שהצעירים הרוסים מאמצים מנהגים של מזרחים ומעלימים את המנהגים הרוסיים שלהם, ממש כמו שהמזרחים עושים מול האשכנזים. זה דור שלם של רוסים ממושטרים שמוכנים להתגייר ברבנות בשביל בת הזוג המזרחית, לשמור שבת וכשרות ואפילו מגיעים למצב שהם מתים על אוכל מזרחי ושונאים אוכל רוסי. תחשוב כמה חזק המשטור אם מישהו אומר שהוא שונא את האוכל של אימא שלו".

הקשר הרוסי־מזרחי הוליד תת ז'אנר של דוברי רוסית שאוהבים וחיים את התרבות המזרחית, כמו הדי.ג'יי יבגני צ'רקטוב, שמנגן מוזיקה מזרחית ומדבר על זה בפרק על המתמזרחים בסדרה של כחלילי, וכמו יוליה קיסלב, מפיקה ואמנית שהפכה בארץ לרקדנית בטן ומארגנת ליינים של מסיבות מזרחיות בתל אביב. "אני בהחלט חושבת שיש קשר בין השיח הרוסי החדש לשיח המזרחי ומזהה דמיון בין רוסים ומרוקאים באופי ובהשקפת העולם", היא אומרת, "אבל צריך לזכור שעדיין מעל שתי הקהילות האלה יש את ההגמוניה האשכנזית שנותנת את הטון, למרות שמספרית היא לא מהווה רוב".

רוזובסקי מתייחסת לקשר בין השיח הרוסי החדש לשיח המזרחי המתעצם בעירבון מוגבל. "אני לא חושבת שהשיח שלנו מושפע ישירות מהשיח המזרחי", היא אומרת. "'רוסים', כמו 'מזרחים', זו הכללה גסה לאוכלוסייה מגוונת, גם מבחינת השכלה. מה שאני יודעת זה שאנחנו עדיין לא קולניים מספיק כמו המזרחים בשביל לבדוק אילו תגובות אנחנו מעוררים בציבור הישראלי הרחב, זה עוד לא נבחן. עד שלא נעז לצעוק ולהכריז על הבעיות שלנו, כמו המזרחים, לא נעורר דיון. אפילו היום, כשאני כבר לא בתיכון ועברו הרבה שנים, אנשים שאני לא מכירה עוצרים אותי ברחוב ושואלים למה אני מדברת רוסית עם הילדים שלי. זה מין חוסר הבנה בסיסי שלנו, הם חושבים 'למה היא מתעקשת להתרפק על העבר הרוסי שלה' וכאלה, וזה עוד כלום לעומת המבטים שאני מקבלת כשאני מדברת בטלפון ברוסית באוטובוס".

• תל אביב
• דור 1.5
• העליה הרוסית
• אשכנזים
• עירוני

• Facebook
• Twitter
• Email

בעיריית רמת גן מצאו פתרון מקורי להמשך מימון אחזקתו של המוזיאון לאמנות רוסית הנמצא בשטחה – העמדת אחת היצירות המוצגות בין כתליו למכירה. היצירה המדוברת היא דיוקן של מריה צטלין, שעל שמה ועל שמו של בעלה, מיכאל, נקרא המוזיאון. הדיוקן, שצייר אמן הדיוקנאות הרוסי ולנטין סרוב, נתרם על ידי צטלין לאחר מות בעלה, לאוסף המוזיאון.

פעולה זאת תותיר את האוסף "בלתי שלם ומיותם", אומרת ליזה רוזובסקי, ממפעילי עמוד הפייסבוק "דור 1.5" של יוזמי המחאה נגד המהלך. "דור 1.5" היא קבוצת צעירים דוברי רוסית המבקשים להנכיח את הזהות הרוסית, על רבדיה השונים, בשיח הישראלי. "לפי העירייה, כדי לפתח את המוזיאון, להגדיל את השטח שלו ולאפשר את הצגתם של כל תמונות האוסף בבת אחת, יש למכור את התמונה המרכזית של האוסף. זה אבסורד", טוענת רוזובסקי. "כל רוסי ממוצע מכיר את השם של סרוב ולשמוע שציור שלו עתיד לעזוב את הארץ זה מקומם. יש שיטות אחרות לגרום למוזיאון להיות בר קיימא, כמו לפרסם אותו ובכך לגרום לאנשים להיות מודעים לקיום שלו". רוזובסקי וחבריה, שנחשפו לפרשה דרך כתבתה של אלה גברילוב באתר החדשות הישראלי ברוסית, NEWSru, לא מתכוונים לשבת בחיבוק ידיים מול ההחלטה ה"כמעט פיראטית", כפי שהם מכנים אותה. "אנחנו מארגנים ביקור משותף במוזיאון ביום שישי עוד שבועיים, שבו גם נמחה נגד ההחלטה למכור את יצירתו של סרוב וגם נתרום כך למוזיאון עצמו. כמו כן, אנחנו פונים למבקר המדינה ולאפוטרופוס הכללי לבדוק אם העירייה יכולה לקבל על עצמה את ההחלטה למכור יצירה שנתרמה".

במוזיאון עצמו סרבו להגיב על הפרשה והפנו אותנו לעיריית רמת גן, שבה נמצא במהרה הגורם האחראי למכירה מעוררת המחלוקת. מוקי אברמוביץ׳, המשנה לראש העיר ויו"ר החברה הכלכלית לפיתוח רמת גן, כלל לא מבין על שום מה נוצר הבלגן הנוכחי: "קודם כל, מכירת ציורים היא הליך מקובל במוזיאונים; ב־MoMA עושים את זה ולאחרונה פורסם שממשלת צרפת שוקלת למכור את המונה ליזה". לדבריו, המקטרגים על מכירת הדיוקן מתעלמים מן התנאים שבו המוזיאון שומר עליו. "האוסף שווה מיליוני דולרים ויושב מתחת למדרגות, בלי מיזוג ובלי בקרה, במחסן כימיקלים בפארק הלאומי", הוא טוען. "אם אנחנו רוצים להנגיש את המוזיאון ולהציג את האוסף בצורה מכובדת, אין מה לעשות – צריך כסף. יש שתי אפשרויות: לקחת את הסכום מגני ילדים ותשתיות עירוניות, או למכור ציור אחד כדי לבנות מוזיאון שלם".

כנגד ההאשמות בפגיעה בשלמותו של האוסף, אומר אברמוביץ׳ כי "האוסף כולל 53 תמונות, חמש מתוכן של סרוב ושני דיוקנאות נוספים של הצטלנים. התייעצתי עם כמה מומחי אמנות, והם אמרו שעדיף למכור ציור אחד ששוויו מוערך ב־1.5־2.5 מיליון ליש"ט מאשר למכור כמה קטנים יותר ולפגוע באמת ובתמים בשלמותו של האוסף. קיבלנו חוות דעת משפטית שאומרת בבירור כי זוהי זכותה של העירייה. האוסף נתרם ללא תנאים מקדימים ואנחנו לא מוכרים לשם רווח, אלא כדי להחליף נכס ציבורי אחד במשנהו. ברגע שהמוזיאון יהיה נגיש ויפה נוכל לחשוף אותו לא רק לתושבי רמת גן ולתלמידיה, אלא לכל תושבי ישראל. כרגע אף אחד, כולל תושבי העיר, לא מכיר את המוזיאון. נקווה שהרעש הציבורי שהמכירה יוצרת תגרה את הקהל להגיע למוזיאון המחודש".

• ולנטין סרוב
• דור 1.5
• אמנות
• רמת גן
• תרבות