יעל קופלנד ניצלה את שנת הקורונה כדי להשתעשע עם שירים שמחים, ויחד עם חבריה ללהקת בוריטו יצרה בועה של צבעוניות, שמחה ותמימות שעזרה להם לצלוח את אתגרי השנה האחרונה. עכשיו היא מזמינה אתכם להיכנס אל הבועה הזאת \\ טור אישי
בעוד שלוש שעות אני אהיה בת 28. אני מנסה לקחת את זה באיזי ולא לתת יותר מדיי חשיבות ל-24 השעות האלה שנקראות "יום הולדת". בכל זאת, אני מוצאת את עצמי מהרהרת על השנה שהייתה לי. גיל 27 ייזכר כגיל שבו שרדתי מגפה עולמית, תחושה אמיתית של סוף העולם, משבר זהות, משבר אמון – ואיכשהו לצד זה הרבה יופי והוקרת תודה.
בין הדברים הטובים שסיפקו לי אוויר לנשימה היו הלהקה שלי – Borito. אין כמו להיות חלק מלהקת אינדי כדי לחוות אסקפיזם. ביחד עם שחר, יוני וסיוון יצרנו לנו בועה של צבעוניות, שמחה ותמימות, ילדותיות שעזרה לנו לצלוח את האתגרים של השנה האחרונה.הלהקה נולדה בסוף 2019. הניצנים היו השירים שכתבתי. באותה תקופה נמאסו עליי שירים עצובים. לא רציתי להביא עוד עצב לעולם והתחלתי לכתוב על מה שכן טוב. אני ושחר לוי, סאונדמן בנשמתו, נפגשנו בפסטיבל מוזיקה. הוא היה על עמדת הסאונד ואני על הבמה. התחלנו לצאת לא הרבה אחרי והשתעשענו עם השירים השמחים. אני על הגיטרה החשמלית והוא על התופים.
יצרנו יש מאין בדמות הלהקה והיא קיבלה חיים משלה. החיים האלו נתנו לנו אנרגיה להמשיך. ספגנו מוזיקה ואסתטיקה מעולמות שונים, להקות בינלאומיות, הרכבים שמובלים על ידי נשים ועוד. הוא גילה לי את ההם, אני גיליתי לו את אלה וביחד התאהבנו בעבר, הווה ועתיד מוזיקלי.האלבום הוקלט בעזרת חברים טובים (חשוב להזכיר את רועי אבני שעזר והקליט הרבה מהשירים), ביניהם יוני דויטש שהקליט את כל הבס לאלבום ביום אחד (!) ומאותו רגע הלהקה היא שלו כמו שהיא שלנו. את סיוון דהן הערצנו מרחוק, היא הצטרפה אחרי ההקלטה של האלבום (הקלידים באלבום הוקלטו על ידי שני קלידנים מופלאים עמית טנא ושון פרג'). סיוון נהייתה חלק בלתי נפרד מBorito – הלב הנשמה וא. תפאורה.
במהלך השנה הצלחנו להופיע ברגעים קטנים שבהן הנורמליות התאפשרה ובמקביל הוצאנו מוזיקה. עד כמה שהבחירה לחכות עד שהסערה תחלוף היא מובנת ולגיטימית, לא יכולנו לעצור. העשייה נתנה לנו משמעות וקיווינו שאולי השירים יעשו את מה שהם נועדו לעשות – לשמח.אחד הדברים שגילינו תוך כדי הישיבה בבתים היא שהעולם כולו נמצא בבית, אז לא משנה איפה הבית שלך נמצא. כלומר, זה לא היה משנה אם היינו להקה מישראל או מבלגיה, המיקום הפיזי לא רלוונטי, וכך נוצר מצב שיכולנו לבנות קשרים עם בלוגים ותחנות רדיו בחו"ל.
זכינו להכיר מאנגליה את ריצ'רד, אוהב אינדי מושבע שעוקב אחרי הסצינה הישראלית או שני שדרנים מקסימים מהולנד שהעלו אותנו על הקו לראיון חגיגי לכבוד האלבום או הבוקר שבו קמנו וגילינו שאנחנו בבחירות העובדים של צוות Sub Pop, הלייבל האגדי ועוד.המוזיקה שלנו הגיעה למקומות פיזיים שאנחנו לא יכולנו לדמיין אפילו להיות בהם. בימים שבהם המגבלה הייתה 100 מטר, המוזיקה אפשרה לנו להרגיש שאנחנו יכולים להיות בכל מקום ובכל זמן.בעיקר לא הפסקנו להיפגש ולנגן ביחד כל התקופה הזאת, המשכנו בעקשנות להתראות. אם היה אפשרי לסוע לאולפן של שחר (שם אנחנו מתאמנים) היינו עושים את זה. מזמינים פיצה, נוסעים אחרי להפגנה, נוסעים אחרי לחיסון, נוסעים אחרי למקלט. ארבעתנו עברנו את כל החוויות האלו ביחד ובין לבין הופענו ופגשנו אנשים שעמדו מולנו ורצו לשמוע מוזיקה.
סוף סוף הגיע הרגע שבו פגשנו את האנשים האלה. בין ההופעות שזכינו לעשות מהרגע שהתאפשר הייתה את ההופעה בלבונטין, מעוז האינדי הישראלי, תחנת חובה לכל מוזיקאי ואוהב מוזיקה. שם במרתף החשוך פגשנו את הקהל. מהבמה לא זיהיתי בין האנשים אבל הרגשתי שכולנו יחד, עם כל הקשיים של השנה האחרונה, כולנו נמצאים ברגע המיוחד הזה. שאלתי אם אפשר לנגן שיר חדש מהאלבום השני ( שכבר מתבשל) וקול אחיד וחזק ענה לי "כן!". עשינו את שלנו.
אז עכשיו כשאני יושבת כאן, והנה עוד שעתיים אני אהיה בת 28, אני חושבת לעצמי שבתוך כל הטירוף הזה, אי של שפיות עבורי היה ועודנו הרביעיה שנוצרה השנה. ההישגים שהגענו אליהם נתנו לנו דלק להמשיך וליצור, הם אמצעי למטרה האמיתית שהיא – לעשות מוזיקה. לצד זה הסיבה שהמשכנו להיפגש, שאנחנו ממשיכים להופיע, לנגן ולהיכנס להקליט אלבום שני היא החברות שנוצרה בינינו והתחושה שיש באולפן של שחר שאנחנו רק ארבעתנו, מנגנים.ב-17.6 תוכלו לראות אותנו עושים בדיוק את זה בחנות התקליטים היפה בעיר, חולית. שם, באינטימיות של המקום, נוכל להיפגש פנים מול פנים ולחלוק את המוזיקה. ונשמח.
![דין ורהאם. צילום: יח"צ](https://timeoutil-static.s3.eu-central-1.amazonaws.com/media/2014/06/dean_wareham_tiom_P-500x500.jpg "דין ורהאם. צילום: יח"צ")