• Facebook
• Twitter
• Email

• מוזיקה
• הופעה
• הצגות ילדים
• אירועים
• מדריך אירועים

לכל אחד יש את השיר שאיתו הכיר את להקת Guns and Roses. במקרה שלי, זה היה Paradise City. ברגע שראיתי את קליפ ההופעה בשחור לבן ידעתי שאני רוצה להיות שם, לצעוק את מילות השיר, להצטופף עם קהל שקופץ מצד לצד ומשתגע מכל צווחה של הסולן אקסל רוז. אבל השיר הזה יצא לפני 35 שנים, והלהקה כבר עברה את ימי הסקס סמים ורוקנרול שלה.

ברוב הופעות הרוק, מי שיככב במופע כזה הוא הסולן, אך במקרה של גאנז אנד רוזס, מי שהופך את ההופעה לבלתי נשכחת הם דווקא שאר חברי הלהקה: הבסיסט דאף מקאגן, המתופף פרנק פרר, הקלידן דיזי ריד, הגיטריסט ריצ'רד פורטוס וכמובן – גיבור הגיטרה סלאש. לראות את כל חברי הלהקה על במה אחת זה דבר מרגש עבור מעריצים רבים, גם אם ראינו את זה בעבר (ושוב, תודה ללייב ניישן שדואגים לנו), וזה תמיד מרגש, גם בגילם המופלג. אקסל רוז בן 61, סלאש בן 57, השניים הזדקנו קצת מאז הצילומים של Paradise City, והחוויה קצת השתנתה, לטובה ולרעה.

כשהסתכלתי במהלך ההופעה מסביב שמתי לב לשני דברים: הראשון הוא הגיל של הקהל. רוב רובו היה מורכב מאנשים מבוגרים יחסית, כאלה שעקבו אחרי הלהקה עוד משנות השמונים, והאנרגיות היתה בהתאם. לא היו מעגלי פוגו מטורפים, אלא יותר משפחות והורים שבאו עם הילדים שלהם, זוגות שבאו ביחד לערב רומנטי, ושום שריד לחוויית ההופעה המטורפת שמכרו לי דרך קליפ לפני שנים. הדבר השני ששמתי לב אליו הוא שהיו אנשים רבים שלא הכירו את כל המילים לכל השירים.

יש אמנים שהקהל מכיר את כל השירים שלו בעל פה, שלא משנה מה הם ישירו, הקהל ישיר איתם. בהופעה של גאנז אנשים ידעו רק את השירים לקלאסיקות המוכרות – Paradise City, Sweet Child of mine, Welcome To The Jungle, Live and Let Die, Knocking on Heavens Door, Civil War ובניגוד מוחלט למזג האוויר הנוכחי או התאריך, November Rain. רוב השירים האלו הגיעו בשלב מאד מאוחר בהופעה, וזה הגיוני. אם הלהקה הייתה מופיעה רק עם הקלאסיקות היא לא הייתה יכולה להחזיק שלוש שעות הופעה – זמן מרשים, על אחת כמה וכמה בגילם – אבל במקום חלוקה שווה של שירים מוכרים לאורך ההופעה, קיבלנו אותם רק בסופה.

ההופעה נפתחה עם It's So Easy, שיר עם אנרגיות מקפיצות שמאפשר לאקסל רוז להתחיל בטונים נמוכים יותר, אבל ניכר שהוא כבר מתקשה להגיע לגבהים שאליהם הגיע בעבר. את המאבק בקול שלו הוא מתחיל מעט מאוחר יותר, ב-Welcome To The Jungle, שם הוא מצד אחד עשה את כל מה שצריך כדי לתת ביצוע הגון, ומצד שני ממש מנסה לשיר כמו שהוא היה שר בעבר. זה היה השיר המוכר הראשון בהופעה, והוא אכן היה ביצוע מצוין שהפך את סלאש למרכז ההופעה. כל חברי הלהקה הם לא השחיפים שהיו בעבר, אלא אנשים מבוגרים – אך כאלה שמצליחים לנגן בכישרון רב. כשהם ניגנו את השיר הזה, היה אפשר לשכוח בקלות מהגיל, כי האנרגיות שלהם חזרו עם האנרגיות של הקהל, כשראו על מסכי הענק של פארק הירקון את האצבעות של סלאש זזות ללא הפסקה על הגיטרה.

ובנתיים המאבק של אקסל רוז נמשך. שיאו היה כאשר ביצע את Estranged, והקול שלו נשבר לגמרי. אי היה אפשר להבין מילה שיצאה לרוז מהפה, לא רק כי הוא איבד את כל הדיקציה שלו בשיר הזה, אלא בעיקר כי הוא מסרב להכיר בעובדה שהוא הזדקן. רוז הוא פיטר פן שכלוא בגוף של אדם בן שישים. הוא מפצה על כך בהמון תנועה וריצות על הבמה, כולל הופעה מרגשת על הקלידים עם השיר November Rain, אבל Estranged היה ביצוע שאני מעדיף לשכוח, בעיקר כי אם לא היו לו את חברי הלהקה שיפצו על זה עם הכישרון האדיר שלהם, זה היה די עצוב. לראות אדם מבוגר שמסרב להכיר בשינויים שגופו כופה עליו זה מראה לא קל לצפייה שעורר בי אי נוחות, ואיכשהו למרות הכל ולמרות הקול, ההופעה הזאת הייתה מדהימה וניצלה בזכות השירים המוכרים, ובזכות סלאש. רק בשבילו היה שווה ללכת.

הלהיטים הגדולים, כאמור, הגיעו בשלב מאד מאוחר של ההופעה. היה צפוי שיסגרו את ההופעה עם Paradise City, אבל מאז Welcome To The Jungle שהגיע יחסית מוקדם, לא היו שירים מזוהים מדי, והיה אפשר להרגיש את הרעב של הקהל לשירים שאפשר לשיר. כשזה הגיע, זה הגיע בגדול. אקסל רוז הציג את כל היכולות שלו כפרפורמר על הבמה, עם אנרגיות מטורפות, ולמרות שמצד אחד זה היה קצת עצוב לראות את תסמונת פיטר פן בפעולה, הוא רץ לאורך כל הבמה הלוך ושוב, רקד עם המיקרופון ברקע ונתן לעצמו פשוט להתפרק על הבמה, במובן הטוב ביותר של המילה.

כל מי שאוהב הארד רוק, או בכלל מעריך מוזיקה טובה, צריך לראות פעם אחת בחייו את הביצועים לשירים Sweet Child of Mine ו-Paradise City. אקסל רוז אולי פישל בכמה שירים במהלך ההופעה, אך את הלהיטים הוא הצליח להחזיק, וזה היה שווה את ההמתנה, והיה שווה את המאבק. לראות גיטריסט כמו סלאש מתפעל את הגיטרה שלו במיומנות מטורפת, מחליף בין גיטרות כאילו הן היו קלפים של פוקימון, ופשוט נהנה מלתת שואו, זאת חוויה שאני לא אשכח לעוד הרבה זמן.

ההופעה הזאת לא הייתה מושלמת. אקסל רוז איבד את הקול הצעיר והגבוה שהיה לו, וכעת צריך לחפש את הקול שלו כאדם מבוגר. למזלו הוא לא לבד בסיפור הזה. סלאש באמת היה מרכז ההופעה – בין אם בזכות הנוכחות והיכולות הפרפורמטיביות שלו (שכוללות אפקטים מטורפים שהוא עושה עם המיקרופון בזמן שהוא מנגן), ובין אם בזכות הכישרון הענק שלו. מזל שהשניים הצליחו למצוא את עמק השווה לאחר סכסוך ארוך וקשה. אנחנו אולי מרוויחים מזה, אבל מי שבאמת היה צריך את זה הוא אקסל.

• ❤ תרבות
• ביקורות מוזיקה
• הופעה
• גאנז אנד רוזס
• רוקנ'רול
• זקנים

זו פעם שלישית כבר שהופעה של גאנז אנד רוזס מפציעה בחיינו (הראשונה בניינטיז, לכו תזכרו), וכך גם הפקקים שמגיעים עם סלאש. לקראת ההופעה שתתקיים הערב (יום שני, 05.06) המשטרה נערכת לעומסי תנועה כבדים בעיר מצפון , שיתחילו כבר בשעה 16:00. לפי הודעת המשטרה תושבים ונהגים שאינם בדרכם להופעה מתבקשים להימנע מלנסוע מאזורי פארק הירקון, שדרות רוקח ונתיבי איילון, ולנסוע בדרכים חלופיות. אוקי, תודה. בקשה שהיא כמעט בלתי אפשרית לכל מי שעובד בתל אביב או ברמת החייל ולא מתגורר באזור, אבל אנחנו אזרחים שומרי חוק.

תחילת ההופעה המשוערת היא בשעה 19:00, מוקדם מהרגיל, כך שהתקווה של כולנו ושל המשטרה היא שעד חצות ייגמרו העומסים בעקבות ההופעה, ונשאר עם העומסים הרגילים של תל אביב. אם אתם מגיעים ברכב פרטי ואינכם יודעים איפה לחנות, המשטרה המליצה על חנייה ברשימת החניונים הבאה: חניוני האתלטיקה הדר יוסף, חניון רפידים, חניון דרייב אין, חניון גולפיטק – שדרות רוקח 80, חניון קניון איילון ואצטדיון רמת גן, חניוני האוניברסיטה ברושים, נכס, מדעי החברה וחניון הטניס.

ההמלצה האישית שלנו היא שכדי להימנע מפקקים וההמון הכועס על הכביש – השתמשו בתחבורה הציבורית ובפרט ברכבת. תחנת האוניברסיטה או תחנת בני ברק הן הקרובות ביותר אל מיקום ההופעה. ולא, זה לא יהיה נורא ללכת ברגל 20 דקות מהרכבת אל מתחם ההופעה. זה יהיה הרבה יותר טוב מלעמוד בפקק שלוש שעות על הכביש. אבל זאת רק ההמלצה שלנו, לא שופטים.

• ❤ תרבות
• תחבורה
• #פיד_תחבורה
• גאנז אנד רוזס
• הופעה
• פארק הירקון

כשהוכרז על הענקת פרס ישראל לדקלון לפני כחודש וחצי, הידיעה המשמחת הוכתמה בכתם פוליטי מסוים – הבחירה בו התרחשה רק לאחר ששלמה ארצי סירב לקבל את הפרס, בשל האווירה הציבורית סביב ניסיון ההפיכה המשטרית. הבחירה בדקלון, כך זה הרגיש, היתה כמו ניסיון לתקוע אצבע בעין השמאלנים. בין אם זה נכון או מקריות, זה לא עבד, כי כולם אוהבים את דקלון. אם כבר, הדבר היחיד שחבל בזכייתו בפרס היא הצל של ויתורו של שלמה ארצי. כי לדקלון מגיע פרס ללא שום צל או כתם, אלא בזכות מלאה.

זה לא עוצר אותנו מלחגוג את חייו, כישרונו ויצירתו של אחד מגדולי הזמר המזרחי, ואפשר להתחיל כבר מחר, קרוב לבית. במסגרת אירועי פתיחת חודש הקריאה 2023, מטעם משרד התרבת והספורט, יתקיים אירוע מחווה חגיגי בתדר לכבוד דקלון, בהשתתפותו של דקלון עצמו, לצד מגוון זמרים מרשים ביותר – ברי סחרוף, יואב יצחק, חיים משה, נרקיס, בר צברי ומירי מסיקה. מעבר להם, האירוע גם יכלול הקראת שירה מאת נמרוד שיין ועדי קיסר, תקלוט פתיחה של יובל וואג'ימה והנחייה מהשדרן המיתולוגי ירון אילן. והכי טוב, כל הכיף הזה בחינם.

דקלון (יוסי לוי), שחוגג ממש היום יום הולדת 79 (מזל טוב יא מלך!) נולד וגדל בכרם התימנים למשפחה ממוצא תימני (איך לא), והחל את דרכו עוד כילד בן 6. כנער הפך לזמר חפלות מוכר, וזכה לכינוי המאפיין מכיוון שהיה רזה. כן, דקלון זה בגלל שהוא דק. לאחר שירותו הצבאי פגש את בן-מוש, אשר לבסוף הקימו את להקת "צלילי הכרם". לאורך שנות הקריירה הארוכות שלו הוציא דקלון, במסגרת סולו או בהרכבים שונים, יותר מ-40 אלבומים, והשאיר קלאסיקות רבות. הולך להיות ערב חם.

ערב מחווה לדקלון. תדר (דרך יפו 9), שני 5.6, 20:00, חינם.לפרטים נוספים

• ❤ תרבות
• מוזיקה מזרחית
• תדר
• בית רומנו
• הופעה

הרבה מילים נכתבו על אתוס הניצחון של רביד וטונה.רבים מהן נכתבו על ידי. אותה אגדה שנרקמת לנגד עינינו, על שני גיבורי הראפ שהתחילו מצנרת הביוב של פתח תקווה ועכשיו הם למעלה כמו בס"ד. סיפור קלאסי על שנים של עבודה קשה, על אלף "לא" לפני ה"כן", על התחלנו מלמטה עכשיו אנחנו פה – אבני הבניין של ז'אנר ההיפ הופ, ביגי, ג'יי זי, קניה, קנדריק – כל הגדולים עברו את הסיפור הזה. וההאסל, כפי שיודע מי שמכיר את הז'אנר, אף פעם לא נפסק. אבל לפעמים יש רגעים שאפשר לעצור, להביט מפסגת ההר על השביל שהוביל לשם, ולהעריך את הנוף.

בכנות (ולשם שינוי), אני לא כל כך רוצה לכתוב על הרגע הזה. כמעט כאילו בא לי להשאיר אותו שלי. אבל הוא לא אישי. הוא לא יכול להיות אישי כש-15 אלף איש צועקים איתך את המילים, ועוד 75 אלף צפוים להגיע בהמשך סדרת ההופעות המשותפות שלהם, שש בסך הכל. אז בכל זאת לא אשאיר את מה שקרה ביום חמישי (18.5) בלייב פארק ראשון אצלי, אבל גם לא אחלוק אותו איתכם. אתם מוזמנים לקרוא בכיף, אבל שתדעו: את הטקסט הזה אני כותב בשביל מעט מאוד אנשים, ואולי בכלל בשביל אדם אחד. כי המופע המשותף הזה היה יותר מסתם שילוב כוחות. הוא היה חגיגה מוחלטת של חברות היפ הופ. זר לא יבין זאת.

אני מבין היטב את סוג החברות הזו. איך אומרים? כמה מחברי הטובים ביותר וזה. את רובם, כמו את רביד וטונה, הכרתי בפורומים מתחילת המילניום. כולנו היינו נערים עם אהבה לא מוסברת לז'אנר שלא באמת היה בישראל, מחפשים נואשות נווה מדבר של היפ הופ, ומוצאים אותו אחד בשני. האנשים שהכרתי באותם השנים הפכו לחברים ותיקים, חלקם חברים קרובים, מעטים גם שותפים לדרך, ואחד גם שותף מקצועי, חבר קרוב ואדם שאני גאה לומר שחיתנתי. זו חברות שנוצרה מתוך אהבה משותפת להיפ הופ וחושלה בשנים של דרך משותפת. אנחנו עדיין חופרים אחד לשני על ראפים, פשוט עשרים שנה אחרי זה קורה באולפון עם מיקרופון בפודקאסטשבדיוק היום חוגג 100 פרקים. על רביד וטונה יש את הבדיחה השחוקה שהם אותו בן אדם, עלי ועל גרשנמן יש את הבדיחה השחוקה שאנחנו נשואים. ארבעתנו צוחקים מזה.

"הבדיחה על זה שאנחנו אותו בן אדם? אז לא עזרנו לזה הערב", אמר טונה באמצע ההופעה. כתבתי על ועסקתי בטונה ורביד כל כך הרבה פעמים עד שזה קצת מביך אותי לפעמים. אני כותב על היפ הופ באופן מקצועי כבר 15 שנים, כחובבן 20 ומשהו, וקשה לי לספור כמה פעמים היללתי את השניים האלה, ביחד או לחוד, בתור הנביאים של עידן ההיפ הופ הנוכחי. יש רגעים שאולי זה מרגיש לי חסר פרופורציות, אבל אז אני רואה עוד תקרת זכוכית שהם מנפצים, מתרגש ומתרשם מחדש, וחוזר לכתוב. הם כבר לא צריכים שאפיץ את הבשורה או אשמיע את טונה לחבר'ה שיגידו "אהה". עכשיו אני פשוט אחד מ-15 אלף, שהם רק שישית מ-90 אלף, שהם פורמיל מהקהל האמיתי של המוזיקה הזו, אלו מהם שהספיקו לקנות כרטיסים לבליץ הזה, שצועק יחד איתם את הגשר של "הכל זה בצוות" – ומרגיש חלק מדבר גדול יותר.

זה באמת דבר עצום, מה שקרה פה. צמד אמנים עצמאיים שעושים בית ספר לתעשייה ושוברים שיא אחר שיא. שמשגרים את תרבות ההיפ הופ לגבהים שלא ידענו שאפשר להגיע אליהם. והגרעין לזה, כפי שההופעה דאגה להדגיש, הוא אותה חברות בין שני האמנים שעל הבמה. זה התבטא עוד לפני שההופעה החלה, בסרטון החמוד להפליא שהוקרן לפני ההופעה, והציג חברות אמתית – מהסוג שמצלמת אותך ישן בזמן שכל החבר'ה שרים מעליך. זה גם נכח בין השירים, כשהשניים חלקו סיפורים קטנים מהיכרותם ארוכת השנים – הרגע שקנדריק נזף בהם, הפעם הראשונה שרביד שמע את "גם זה יעבור", הפעם שטונה עלה עם תפוח על הבמה בתמונע. איזה שטויות. בדיוק מסוג הרגעים הקטנים והזניחים שמרכיבים חברות, כאן על הבמה מול אלפי אנשים.

וממולה, שני חברי היפ הופ צופים במתרחש על במה, פעורי פה. יש לנו אינספור זיכרונות היפ הופ משותפים, לגרש ולי. השתכרויות ראשונות ברחבה המגעילה שליד הקיוסק בכיכר אתרים, השאכטה הסגולה בניו יורק, הפריסטייל של סופרנאצ'רל עם הדרכון בהופעה של KRS-One. יש לנו גם אינספור שעות בהופעות של רביד וטונה. על במה בוצעו כמה שירים שהכרנו כנראה כבר בעשרות, אם לא מאות גרסאות. בחמישי כל השירים הרגישו גדולים יותר. זה לא בהכרח היו הביצועים הכי טובים שראינו מהשניים, אבל זה הרגיש הכי גדול, הכי מיוחד, הכי טעון. האנרגיה הדינמית ביניהם – טונה בתפקיד הקול מדי כהרגלו, רביד ילד תזיזיתי ומפוקס – הבעירה את הבמה, וההפקה המושלמת שמסביב (החל מהסאונד והתאורה המצוינים ועד למסכי הענק המדהימים באיכותם) רק העצימה את המאורע.

החיבור הסימביוזי בין השניים התבטא גם במוזיקה עצמה. הלהקות המלוות של השניים מכירות אחד את השני היטב, כך שלחבר אותן על במה אחת היה טבעי כמו לגנוב לאח שלך חולצה. המתופפים (זהר ברזילי מצד החתן טונה, אלעד נדב מצד רביד הכלה) מסונכרנים היטב, הקלידנים (יקיר בן טוב וישי סוויסה, בהתאמה) שרים בהרמוניה והגיטריסטים שניהם ניר דנן המבריק. הם נשמעו והרגישו כמכונה משומנת אחת, וזה התבטא גם בהפיכת שירי הסולו של צמד האמנים לדואטים – בכל שיר של טונה היה זה רביד שנתן את הוורס הראשון, ולהיפך. רביד מזמר את "סחרחורת" לשלמות, טונה הופך את "גברת טיקטוק" לשיר מלא סול. כמעט שעתיים וחצי, שני האמנים לא יורדים לרגע מהבמה, והקהל מקבל יותר משתי הופעות מחוברות – הוא מקבל יצירה חדשה לגמרי.

את הקליימקס הרגשי של ההופעה אולי כבר הספקתם לראות בעצמכם – טונה יושב עם רביד ונירו על כיסאות בקדמת הבמה, מתפרק בבכי תוך כדי ביצוע גרסה אקוסטית של "יום חדש", שיר שכולו מבט נוסטלגי רך על התבגרות בצל ההיפ הופ הישראלי. "את השיר הזה בחזרות לא הצלחתי לעשות בלי להתפרק מבכי", הוא אמר רגע לפני. "הצלחתי לראות את כל המסע שלנו, ואת כל הדרך, את כל האולמות, עד השכונה זה הגיע. ואת השיר הזה אני רוצה להקדיש לכל החברים שלנו, שהם לא מעט. חברים מהילדות שהם פה איתנו הלילה". הוא הצליח לסיים חצי מהבית הראשון לפני שהרגשות הציפו את הגרון, ועלו עד לעיניים.

קל להתמקד במשפט הסוגר של שהבית השני, "אולי נכבוש את העולם ביום מן הימים", ולמסגר את זה כעוד סיפור התחלנו מהאנדרגראונד ועלינו למעלה. זה גם באמת מה שזה. אבל יותר ולפני הכל, זה סיפור על חברות ששרדה. על הזכות להכיר וללכת עם מישהו עשרים שנה, גם כשלא רואים לאן. הזכות לאסוף סביבך אנשים שהיו והפכו לחברים, ולבנות איתם ביחד משהו שיכבוש את המדינה. להרים את המופע הכי מדובר במדינה זה דבר אחד, אבל לעשות את זה עם חברי הנעורים שלך זה כבר דבר אחר. כשטונה דמע הנחתי יד מחבקת על גרשנמן. הצלחתי לראות את כל המסע שלנו, של ההיפ הופ הישראלי ואנשים ששרדו בו, של אלו שהסתובבו שנים בסהרה, והיום שוחים באוקיינוס המפואר הזה. נשבע בקבר של אמא שלי שדמעתי גם.

את שארית המופע אני זוכר כעיסה. היו שם כל הלהיטים הגדולים יותר (למרות שכל המופע היה באנגרים אחד אחד), היה שם ביצוע מעלף לסמוראי יחד עם הוורס המופתי של טונה ב"הכל זה בצוות", היה י"א2, היה "כלב מי שלא אוהב אותך". היה גם את הטקס הקטן ששרד את השנים, במסגרתו עולם כמה מאנשי הצוות לבמה בשורת חיילים מסודרת, מצדיעים ומקבלים כבוד מהמפקדים. היה אפשר לראות שם אתשגיא דהן, שהכרתי כראפר בהרכב A2R ב-2003, והפך למנהל ההצגה של רביד וטונה ואמנים נוספים. לרבות הימים הוא נהיה מנהל אמנים מוערך. גם ארתור לנדה, אוהד ריאל אדוק שהכרתי דרך דורק'ה לפני כ-15 שנה, וכיום צבר כבר עשרות אלפי שעות צילום הופעות של הצמד – התמונות המהממות שמלוות את הכתבה הזו הם פרי עינו החדה. אני כבר לא זוכר מתי הכרתי את משה לוי, הבאקליינר עם הלב הכי גדול בתעשייה (וחתיכת דרבוקיסט), אבל הוא לא פחות אח מהאחים, ואפילו אחיו הקטן של שגיא – הראל, שלא היה לי יותר מדי אחד על אחד איתו – מרגש לי כמו משפחה. ככה זה בהיפ הופ. הוא אח של אח שלי.

"לחיי החברות", ענה רביד לאזהרת הבכי של טונה. המון אנשים ניסו לפענח את ההצלחה הבאמת מרשימה של רביד וטונה. רבים מהם היו אני. התשובה האמיתי מורכבת מהמון רכיבים, כמובן – כישרון, התמדה, חזון, אמונה. אבל אין לי ספק שלי החברות הזו, אחוות האחים של ההיפ הופ, זה לא היה קורה. העובדה שבזמן הנסיקה היה לכל אחד מהם מישהו איתו – אדם שיכל באמת להזדהות עם הדרך החלוצית שבנו לעצמם, כנראה היחיד בכל העולם – היתה קריטת להצלחה הזו. אני יודע שאני לא הייתי שורד בתחום בלי כאלה. בלי גרשנמן. בלי רביד וטונה כהשראה וכחברים. בלי כל האנשים שהכרתי בזכות ההיפ הופ הישראלי לאורך השנים. את הטקסט הזה אני כותב בשביל מעט מאוד אנשים, ואולי בכלל בשביל אדם אחד. "ותודה להיפ הופ הישראלי שבזכותו יש לי משמעות לחיים", אמר רביד בסיום התודות. זר לא יבין.

• הופעה
• ביקורת
• ❤ תרבות
• היפ הופ
• היפ הופ ישראלי
• ראפ בעברית
• טונה