טראוויס סקוט לא הצליח לפתוח את השמיים, אבל כן עשה היסטוריה
הופעתו של הראפר האמריקאי בפארק הירקון, שנערכה אמש (שלישי), היתה חוויה מעורבת: מצד אחד, אירוע בקנה מידה היסטורי עבור ההיפ הופ בישראל, ומצד שני, הופעה מעט מאכזבת של ראפר שמה שקנה לו את עולמו היו ההופעות שלו. מצד שלישי, עבור ראפר ישראלי אחד מהקהל - זה היה ערב שהוא לעולם לא ישכח
גשם. כולם פחדו מפאקינג גשם. בימים האחרונים, רגע לפני אחת מהופעות ההיפ הופ הגדולות בתולדות ישראל, תחזית מזג האוויר קצת הלחיצה את הקהל שציפה להגיע להופעתו של טראוויס סקוט, שלא לדבר על ההפקה שהביאה אותו. רק זה היה חסר, עוד אתגר בטיחותי ענק שיהפוך את ההפקה המשוגעת הזו לעוד יותר מאתגרת. גם ככה מד הלחץ נסק למעלה לקראת ההופעה – בסך הכל השלישית של האמן מאז אסון אסטרוורלד בנובמבר 2021 – בין היתר בשל המוניטין הפרוע שיצא לסקוט בתור פרופורמר משוגע שמשלהב את הקהל. בצעידה דרך פארק הירקון בדרך לשער, שמעתי מישהו צועק מרחוק "היום פורצים ת'גדר". ואז מוסיף מיד, כאילו בא להרגיע איזה הורה לחוץ, "סתם סתם".
החשש מכל תקלה שתבאס את המופע בהחלט עמד באוויר עוד לפני שטיפת גשם אחת הפכה את אדמת פארק הירקון לבוצית, אבל אני מודה – אני דווקא רציתי את הגשם. בדמיוני תפרתי תסריט הוליוודי בו לקראת סוף ההופעה, ברגע השיא של שני השירי האחרונים, שערי השמיים יפתחו והקהל ספוג הגשם יקפץ במהלך הביצוע של "Goosebumps", ויחווה צמרמורות של ממש. זה הרגיש כמו סיום ראוי לערב היסטורי שכזה. אבל החיים, כמו שיודע כל מי שמכיר את "90210", הם לא סרט הוליוודי. מצד שני, הם גם לא רעים כל כך בערב שבו אחד האמנים הגדולים בעולם נוחת בישראל בשיא הרלוונטיות שלו. לכאן או לכאן, היה ברור שזה אירוע פורץ דרך.
הייתי שמח לספר לכם איך היו מופעי החימום, אבל לצערי אני לא מסוגל. הסיבה לכך היא שבחרתי להגיע באיחור כדי להימנע מלצפות בהופעת החימום של עטר מיינר, בדיוק מאותה הסיבה שאמנע מללכת להופעה של אייל גולן. לצערי זה אומר שגם פספסתי את מופעי החימום של אמנים מוכשרים כמו אורי שוחט, די.ג'יי מושיק, עדן דרסו ונורוז, אבל זה מה שקורה כשמארגני המופע בוחרים לתת במה – באופן הכי מילולי שיש – לאדם שמעליו מרחפת עננת האשמות בפגיעה בנשים. לא כולם יהיו מרוצים, לא כולן ירגישו בנוח, ולא בא לי בכלל להתעסק בזה במסגרת אירוע חגיגי שכזה, אבל זו המציאות המבאסת שלנו.
אבל בחזרה למוזיקה ולטראוויס סקוט. כשהגעתי בשעה 20:00 לפארק, האווירה היתה מחשמלת. הקהל כבר התחיל להיאסף שעות לפני כן, והיה משולהב כמו שלא ראיתי קהל בהופעות חימום כל חיי. הדי.ג'יי של טראוויס, צ'ייס בי, עלה לבמה לתקלוט חימום קצר (ממש קצר, יעני, 15 דקות קצר), והקהל הגיב כמו משוגע, שר יחד עם התקלוט ומרעיד את הפארק עוד לפני שההופעה החלה. שלושה ימים לפני כן, בהופעה של טראוויס באבו דאבי, הקהל המקומי היה קצת מנומנם. היה לי ברור שהקהל הישראלי יהיה הרבה יותר מעורב, אבל לא הבנתי עד כמה.
בתור עיתונאי פריבילג, התמקמתי באזור נינוח יחסית בשטח הגולדן הצמוד לבמה, אבל לא הורדתי מבט מהמשוגעים האמיתיים שבאו להופעה – אלו שקנו כרטיס לדשא, ונדחסו עד למחסומים הקדמיים. חטאי הגולדן, עם כמה שהם חשובים כדי להפוך הופעות כאלו לכלכליות עבור מפיקים, אכן פוגעים בחוויית ההופעה. אלו בעלי הממון רואים את ההופעה מקרוב, והילדים המשוגעים נאלצים להתפרע מאחורה, רחוק מעין האמן. ולא שבגולדן לא היה אזור של פנאטים, אבל כשחלק מילדי הדשא החלו לשיר לפני ההופעה "כל הגולדן שרמוטות", לא יכלתי שלא להסכים.
"כל מי שעושה ריקודים במעגלים, נא לעצור את זה", נשמע אדם עלום ממערכת הכריזה אחרי שצ'ייס ירד. "כי אחרת, יעצרו לנו את ההופעה". אין ספק שמדובר בהוראת משטרה, אם כי אחת מוזרה במיוחד – מי שמע על הופעה שאסור בה פוגו? כנראה שגם הכוחות המתוגברים הרבים שהיו בשטח פחדו מהבלגן, ואולי גם מהגשם שבושש בשלב הזה לבוא. האווירה היתה קצת מתוחה, בין היתר בשל חימום הבזק שנקטע לפתע, וגם בזכות הבוז הגדול שההודעה הוציאה מהקהל. כל זה לא ממש שינה מרגע שנשמעה קריאת הציפור שרמזה שהנה, זה עומד להתחיל. בדיוק ב-20:35, מוקדם מהצפוי וממש מוקדם להופעת היפ הופ, טראוויס סקוט עולה לבמה.
כלומר, אני חושב שהוא עלה לבמה. היה קצת קשה לראות, ולא בגלל מרחק (בכל זאת, גולדן), אלא בגלל מבנה הבמה המוזר שטראוויס מסתובב איתו בהופעה הזו. גם בהופעה באבו דאבי ראיתי את הסט-אפ הזה, אבל בפארק הירקון הוא היה גדול ומרוחק יותר – על הבמה הוצבה במה נוספת, מתוחמת על ידי שתי פיסות בד עצומות מצדדיה, ממוקמת בחלקה האחורי של הבמה וסגורה במעקה פיגומים שגרם לה להרגיש כמו הופעה ממרפסת. באבו דאבי זו היתה במה בגובה מטר. כאן היא גדלה לבערך 8 מטר, אולי כדי שהקהל מאחורה יוכל לראות את טראוויס, ואולי כדי שטראוויס יוכל לראות מעבר לגולדן. כך או כך, הפתיח הזה יצר ריחוק מסוים בפתיחת ההופעה, ולמרות שהקהל זינק למשמע "Hold That Heat", לקח כמה רגעים עד שהכל התחיל להתרומם.
את החלק הראשון והמרוחק הזה בהופעה, טראוויס קצת זירז. בערך רבע שעה לתוך ההופעה, רק בסי פארט של השיר החמישי "Stargazing", הוא נטש את עמדתו הגבוה ביותר בחדר, וירד לעבר הקהל, חושף לראשונה את צלליתו מקרוב. ברקע ארט של אבק כוכבים, וטראוויס מסיים את השיר עם המשפט "כל המצלמות האלה צריכות לעוף", בעודו מתייחס לכמות טלפונים שתיעדו את הרגע. כל הגולדן שרמוטות, אה טראוויס? עם השיר "Mamacita", הקהל כבר באמת התחיל להיכנס לעניינים, ונראה שסוף סוף האמן התחיל לבטא את האנרגיה הפרועה שכל כך חיכינו לראות. זה קצת האט עם גרסת קאבר ל"Praise God" של קניה ווסט, לא בדיוק הבחירה הכי חכמה באקלים הנוכחי, אבל נראה שהוא קלט מהר את תגובת הקהל ומיהר לסיים את השיר. למעשה, נראה שהוא ממהר לסיים הרבה שירים.
בשלב הזה התחלתי להבין שההופעה הזו, למרבה הצער, היא לא מרגעי השיא של טראוויס סקוט. באבו דאבי הוא היה הרבה יותר אנרגטי (למרות שהקהל שם פחות הגיב מהקהל הישראלי המצוין), וכאן הוא הרגיש קצת נמהר. זה המשיך גם כשחזר לבמה האחורית לסקשן שירים מעט פסיכדלים יותר – הארט הציג צמחי ענק על רקע צמד השירים שלו עם מטרו בומין, "Raindrops" ו-"Trance", ולמרות שהקהל עוד היה איתו, משהו באנטנסיביות שהחלה להיבנות טיפה נשבר. הפרופורמר הענק לא לגמרי נחת בארץ, ולמרות שההפקה עשתה הכל כדי לגרום לערב הזה לעבור חלק (ובהחלט הצליחו), ולמרות שהקהל נתן לו את הכל, טראוויס עצמו לא החזיר את כל ההשקעה.
היו, כמובן, עוד כמה רגעים נהדרים. הביצוע של "90210" (אותו לא ביצע בצמד ההופעות הקודמות שלו) היה היילייט נפלא, והקהל חיבק את השיר האהוב הזה בענק, וכך גם היה עם "NO BYSTANDERS" שהרעיד את הפארק. הוא בהחלט הצליח להרים מסיבה שהרקידה את כולם בחצי השני של המופע, אבל זה לא היה הטירוף שחובבי סקוט ציפו לו. הר הגעש אמנם תסס, אבל לא הצליח להתפרץ, וחרף כל חלומותי, ברגע ששמעתי את "Antidote" כבר היה ברור שהשמיים לא יפתחו עלינו כאילו סקוט היה פרינס. למעשה, מזג האוויר היה נוח להפליא. אולי שתי טיפות גשם במהלך ההופעה, ורק טיפה בוץ שכל נעל סבירה יכולה להתמודד איתו.
סקוט, לעומת זאת, כבר הרגיש חסר אוויר בשלב הזה. עם הגעתו של "SICKO MODE" כבר היה לי ברור לאן זה הולך. ראיתי את זה קורה באבו דאבי – אחריו תגיע הצמרמורת, וזה כל המופע. היה ברור לי שהקהל יתמרמר על הופעה בת שעה ו-2 דקות (מדדתי במדויק, שלא תעזו להתווכח איתי), במהלכה סקוט רץ דרך חלק מהשירים. הוא לא נתן את כולו, ובכל זאת נגמר. מזלו ש"סיקו מוד" הוא שיר כזה מדהים עד שיכול להרים גם לוויה של פעוט, ומזלו שחצי מהשיר זה בכלל וורסים של דרייק, כך שהוא יכל לקחת נשימה עמוקה בזמן שהקהל צועק בחזרה אליו איך הוא נכבה כמו נורה. אירוני משהו.
ובכל זאת חשוב להגיד – גם עם הפגמים, זו היתה הופעה היסטורית. אירוע חלוצי וחשוב שלוואי ויגרור אחריו אירועי נוספים. הוא עדות לכח הקנייה של ההיפ הופ, ולמרות שאני לא יודע אם וכמה ההפקה הצליחה לכסות עלויות (הימור שלי עם כל אתגרי ההפקה, לא ממש), אני מקווה שהוא יתפס כניצחון, והשקעה לעתיד. כי יש במה להשקיע, ואין רגע שמגלם את זה יותר ממה שקרה בשיר האחרון. הרגע המצמרר שאמנם לא הצליח להביא לנו את הגשם, אבל כן הביא רגע בלתי נשכח – גם לקהל הישראלי, אבל בעיקר לראפר ישראלי אחד שהגשים חלום של מיליארדים ברחבי העולם.
עבור הקהל הרחוק, נראה טראויס בסך הכל ביקש לעצור רגע את ההופעה, ולהדליק את האורות מהבמה. קצת מוזר כשזה שניה לפני שיא ההופעה, אבל זה התחיל להתבהר כשעל במה המוגבהת שמאחור, עלה יחד עם סקוט מעריץ ישראלי מהקהל. בהתחלה חשבתי שראיתי לא נכון דרך המסכים בצד, אבל זה אכן היה מי שחשבתי – לא סתם מעריץ, אלא ראפר ישראלי בן 20 בשם גד סואד. אני מכיר את גד כבר כמה שנים, מסתובב במעגלי ראפ שונים, כישרון ענק, לב גדול, גוד קיד, מאד סיטי.
מסתבר שסואד הגיע להופעה עם שלט עליו היה כתוב באותיות אדומות "LET ME ON STAGE ON GOOSBUMPS". הוא הגיע להופעה עם חבריו ב-1 בצהריים, חיכה 8 שעות ארוכות, ושלף את השלט ברגע הנכון. ואלוהים אדירים, איכשהו זה עבד לו. ועכשיו הוא עומד מול יותר מ-30 אלף איש, עם אחד הראפרים הגדולים בעולם, עומד לסגור איתו את ההופעה בשיר שהוא שיא. צמרמורת. טראוויס סקוט, שגם ככה היה בשלב הזה קצת נטול אוויר, חלק עם גד סואד את המיקרופון, נתן לו להתפרע באוטוטיון ולדייק בביצוע אנרגטי שרק הרים את סקוט בחזרה לאוויר.
הקהל התעופף יחד איתם, והרגע המרגש הפך לשיא הערב ביותר בכל דרך אפשרית. אז אולי לא קיבלנו הופעה מושלמת מצד סקוט, ומצד שני הערב כן עבר בשלום (שזה מצוין) – אבל מה שאני אזכור ממנו, זה הרגע שבו לפחות אדם אחד מהקהל, אמן ויוצר מוכשר בפני עצמו, ראפר עם חמישה שירים שלא חוצים את ה-40 אלף צפיות, היה על גג העולם. וזה עולם ומלואו. הלוואי ויהיו יותר.