מאז פברואר 2020, הפוסט טראומה של ״מקרה ראשון התגלה בישראל״ מקפיצה את כולנו מהכיסא. למול אבעבועות הקוף, המגפונת החדשה שמדליקה את ההיפוכונדרים, יצאנו לחפש קצת אופטימיות ומצאנו חמש מגפות תל אביביות שכבר הספיקו לזעזע אותנו - ולחלוף כמו שבאו
כל מי שחי פה יותר משנה כבר יודע שבתל אביב כמו בתל אביב – טרנדים באים והולכים. כשהם באים הם יכולים להדביק עיר שלמה תוך רגע, ובמרחק הזמן, עם ההתפיידות, אנחנו מסתכלים לרגע אחורה ושואלים.ות – למה עשינו מזה כזה עניין גדול? למה עשינו מזה משהו בכלל?
אז עכשיו זה אבעבועות הקוף. בסדר, נעשה קצת טררם, אולי נראה קצת חבר׳ה רציניים עם כפפות באוטובוס (נו מה, אמרו שזה עובר במגע!), וגם זה יחלוף. איך אנחנו יודעים? כי כבר צלחנו אלף כאלה. קורונה זה עוד לייט, איפה אתן הייתן במגפת השקפקפים הצבעוניים של 2014? הרי לכם חמש מגפות תל אביביות שהן ההוכחה הבטוחה לשרידות המדהימה של העיר כשהיא מתמודדת עם התופעות הקרינג׳יות ביותר של העשור:
התחבורתית: סגווייז והאבר-בורדים
הו, פאק. היינו יכולים לעצור בצמד המילים האלה, כי הן מתארות באופן מדויק את הסלידה העמוקה שלנו מכמויות הכלים הסמי-אוטונומיים שפקדו את רחובותינו בין שנת 2010 ל-2016, בערך. הן מתארות באופן מדויק גם את מה שבוודאי היה יוצא לנו מהפה אם היינו רואים כלי כזה מתקרב לעברנו, נשלט על ידי איזה גיק מנוזל שעושה עליו דאווינים.
הסגווייז היו הראשונים, עוד לפני דושים מההייטקס – שילוב שהיה עובד אש היום, אגב – כל מי שרצה להיראות עשיר ופרוגרסיבי היה ממהר לרכוש את הכלי ה׳סביבתי׳ והמעוצב הזה, וסביר שהוא גם היה עובר איתו תאונה קלה ומאבד שן קדמית. בכלל – זוכרות ימים שהליכה לטיילת לוותה בחשש מצמית מלהידרס על ידי קבוצת תיירים מתגלגלים?
בשנים האחרונות תפסו ההאבר-בורדים את קדמת הבמה, שהם בעצם בדיוק אותו דבר רק בלי כידון. יופי, בואו ניקח מהם עוד קצת שליטה וביטחון. עשירי הנדל״ן התחלפו בבנים שלהם, שהידיים החופשיות מאפשרות להם לגלול בטיק טוק ולחטט באף תוך כדי, ואנחנו קיבלנו רחובות שנראים כמו סצנה מ"WALL-E". לאחרונה, לשמחתנו, גם אלו נעלמו ברובם מהרחובות ואנחנו נותרנו לחכות למגפה התעבורתית הבאה. תתכוננו לרחפני משלוחים בגובה עיניים.
החברתית: היפסטרים
אח, זוכרים שזו הייתה המילה הכי מושמעת בעיר? ההיפסטרים כמובן לא נעלמו, הם עדיין כאן, עם הקעקועים המיוחדים שהם עשו ידנית, השפמים המאפירים ועגילי החישוק בשתי האוזניים. אבל אנחנו כאן כדי להזכיר שהיו ימים קשים יותר בעשור שעבר, בהם תל אביב רק התחילה ללמוד את תחום ההיפסטריות ממקבילותיה באירופה. חייבים להודות שהעיר קרטעה מאוד בצעדיה הראשונים בתחום – וכולנו נשאנו בהשלכות. בשם המגניבות נאלצנו לשאת חולצות כפתורים אובר סייז לא מכובסות בצבעים אפילפטיים, זקנים עבים ולא מקולחים, ובקשות לדרינקים כמו: ״תעשה לי מוסקו מיול, אבל שיהיה על טקילה ושים לי דאש של איזה ביטר מלמעלה״. וזה עוד מבלי לדבר על פטישיזציה של אבי ביטר.
היום ההיפסטרים הם קצת כמו קורונה: אנחנו כבר מתורגלים בהם והם נטמעו בקרבנו יפה. כל כך יפה, עד שאנחנו כמעט לא יודעים האם יש מצב שגם אנחנו, כמוהם, אוהבים באמת את ניקולאס ג׳אר. יש לנו פינה חמה בלב אליהם, שלא תטעו – הם אמנם הכניסו לעיר סוס טרויאני של טכנו, אבל הם גם גורמים לפלורנטין להרגיש קצת כמו ברלין, וזו משימה לא פשוטה.
הקולינרית: ופל בלגי ופרוזן יוגורט
הייתה תקופה, בעיקר כשהמהפכה הגלובלית התחילה לתת את אותותיה בתחילת המילניום, בה רצינו מאוד להיות אמריקה. עשרות המבורגריות, רבבות פיצריות וגלידריות, שפע, שפע, שפע בכל מקום. הדברים התחילו להתגלגל לכיוון פחות מעורר תיאבון כשטרנדים קולינריים יותר ספציפיים התחילו לצוץ בעיר כמו סניפי מקדונלד׳ס אחרי גשם הניינטיז.
בהתחלה הגיעו חנויות הפרוזן יוגורט. בשלב מסוים נדמה היה שכל חנות שהתפנתה בלב העיר הפכה לאיזה ׳יוגו׳, ומשכה אליה תורים של בני 14 ותחרות על למי יש אוריאו אמיתי ולא מזויף. היום נראה שהטינאייג׳רים מעדיפים דברים שמצטלמים יותר יפה, אך הספוטים החזקים לפרו-יו, שהיו חזקים גם אז, שרדו את המפלה – דוגמת ׳תמרה׳ ברוטשילד או ׳אניטה׳ במתחם שרונה.
לאחר מכן הגיע הוופל הבלגי – עוד להיט אמריקאי במהותו, שגווע קצת יותר מהר בעיקר בגלל שגם בארה״ב הוא כבר פאסה עשרות שנים. רשת ׳ופל בר׳ סגרה את סניפיה בתל אביב במהלך הקורונה, אבל ׳לה גופרה׳ הוותיקה והטובה עודנה עומדת בשלל סניפים. כנראה שלתל אביבים עדיין יש חיבה לבצק מרובע עם שקעים ממולאים בנוטלה והרים של קצפת בצד.
ה-(לא) אופנתית: שקפקפים, מוצרי שפם וינשופים
שנת 2014 תיזכר לעד בקרב מוקירי האופנה בעיר כשנת האסונות. למזלי, בתור מי שהייתה טינאייג׳רית בעצמה בשנת 2014 – אני יודעת היטב מה היה מקורם. הפופולריות הגואה של רשת חברתית אמריקאית בשם ׳טאמבלר׳, ותחילת התהוותה של אינסטגרם כמעצמת לייקים וצומי – איחדו בני נוער מכל קצוות תבל סביב טרנדים קרינג׳יים בשפע. אז לצד פאן פיקשן של וואן דיירקשן ותמונות ׳דאק ליפס׳ בפילטר שחור לבן – הגיעו גם טרנדים אופנתיים גרועים לא פחות.
בחורף: מוצרים עם הדפס שפם. כן כן, מה ששמעתם קוראים בני דור ה-z יקרים: סוודרים, טי שרטים, שרשראות, המשוגעים לדבר אפילו קעקעו שפם בצד הפנימי של האצבע המורה רק כדי שיוכלו להצטלם איתו מעל השפה כאילו זה איזה קווירק חמוד ולא סטייה. גם תכשיטי ינשופים צצו באותו שלב מסיבה מסוימת, בחסות סניפי רשת Accessorize ועשרות חנויות בסנטר, שהפכו למוקד עלייה לרגל לנערות עם כובעי גרב וטייטס איילים. בקיץ: השקפקפים, בעיקר של רשת Havaianas הברזילאית, היו הבשורה החמה. ככל שרכשת ביותר צבעים, שעם הזמן הפכו להדפסים (קרוקס כבר היו שם חמודים, גם אותם זה לא הציל), כך הוטב מעמדך החברתי והאופנתי.
לאנושות קרו כל מיני דברים מאז שנת 2014 – התחמם פה, הזדהם פה ובהחלט נהיה פה יותר מצולם ומתועד בכל פינה. הטאמבלר גווע, האינסטגרם התחזק, ולפתע טרנדים הפכו לדבר שלא מסתמך על סימבולים וחיות אקראיות. מי יודע – אולי עוד עשור יסתכלו על פיד אינסטגרם מעכשיו ולא יבינו למה אנחנו מצטלמים בוואנזיס או למה החזרנו את הג׳ינס בגזרה נמוכה לאופנה, ריבונו של עולם.
הבליינית: מגה ברים
נתחיל מהסוף: לאחרונה מרגיש שלפחות בתחום הזה, תל אביב קצת נרגעה. יש תורים – אבל הם לפיקוק, לגזטה, למוזנר ולאוקטובר, המקומות השכונתיים, הקטנים והאינטימיים שכולנו אוהבים לאהוב. אולי זו ההתייקרות המחרידה שלא מאפשרת לנו לשלם יותר 65 שקלים לג׳ין טוניק, אבל נדמה שדווקא כוחם של המגה ברים – אותם קומפלקסים ענקיים שנפתחו בעיר בהמוניהם בצמוד זה לזה ומנסים לכסות את כל נישות הבילוי – דווקא נחלש.
כן, חוויית קוקטיילים מפונפנים ואוכל מפונפן עוד יותר לצידם, ולאחריהם מוזיקת דאנס שמנסה להשאיר אותך במקום מ-21:00 עד 1:00 – עוררה התלהבות מהירה שדעכה כמות שבאה. הטי האוס הענק והשאפתני, למשל, ששכן בבית ציוני אמריקה והציע תפריט ענק של קוקטיילים מבוססי תה ו-20 מנות חלוקה, נסגר תוך פחות משנתיים ואת מקומו תפס הסניף החדש והמשגע של ״האחים״. ה-״ביצ׳ קלאב״ שהיה הבטחת הטיילת הפך לבר-מסעדת חוף יחסית סולידי באווירתו, עם מסיבות מפעם לפעם. אפילו ה-״פנטסטיק״ הפומפוזי והמקושט כבר פחות מדובר והפך יותר ליעד עלייה לרגל לחובבי תמונות אינסטגרם מאשר לבליינים.
הטרנדים בחיי הלילה התל אביביים באים והולכים, אבל הידיעה שגם בעידן הפוטוגניות אנחנו עדיין מעדיפים את הבירה שלנו במקום שנקבל בו חיוך מהמלצרית האחת שאנחנו אוהבים ולא יחמיצו לנו בו פנים כשנלך – היא די מנחמת.
