לקריאת הרשימה המלאה – 128 סימנים שאתם יאקים תל אביבים
[tmwdfpad]
מכירים מישהי ששכבה עם יוני בלוך? מצפים לפתיחה של שרונה מרקט? אולי אתם יאקים תל אביבים. בחנו את עצמכם
ירד לכם מ"לואי", מה לעשות. הסדרה הייתה כזה סיפור הצלחה יפה בהתחלה, אבל מאז קרה משהו. אולי ההצלחה שינתה אותו. הוא נהיה מטיפני מדי, יש ספיישלים שלו ביוטיוב עם כתוביות בעברית וכל בן אדם שני בשדה תעופה מצטט את "הכל מדהים ואף אחד לא מאושר". מרגיז. יש גם את העניין הזה עם השמועות הלא נעימות, אבל החלטתם לחכות לגוף עדויות רציני יותר. בלי קשר לזה, אתם כבר מזמן מרגישים שאתם זקוקים לקול קומי חדש, מישהו שיעזור לכם להגדיר מחשבות שאתם נשבעים שחשבתם כל הזמן הזה ממש בראש שלכם, אבל נזקקתם לאמריקאי עם מיקרופון בשביל להוציא אותן החוצה. הנה חמישה כאלה. על לא דבר.
דמות ותיקה יחסית בעולם הסטנד־אפ האלטרנטיבי. מירמן, שהפרצוף שלו מוכר לכם כי הוא היה בעל הדירה בסדרה האהובה "טיסת הקונקורדים", מעוניין פחות לגרום לאנשים לתפוס את הראש ולהגיד "זה כל כך נכון!". הוא מעדיף לספר על מפגשים ביזאריים עם בעלי חנויות, לנגן על טרמין (כלי שהנגינה בו מבוצעת ללא מגע ונשמעת כמו רעשים סטטיים) ולדווח על שלל הדרכים שבהן הוא מטריל אתרי היכרויות. לספיישל האחרון והמוצלח שלו קוראים "An Evening of Comedy in a Fake Underground Laboratory". מי שאהב אותו חייב להמשיך גם לאלבום המוקדם יותר, "!En Garde, Society".
נראה שבראנום מוכן לאייש בשמחה את הקלישאה של הגיי הכועס ומושחז הלשון. לאורך האלבום הראשון והמבריק שלו, "Effable", שיצא ממש לפני חודש, מסביר בראנום – שהיה כותב ופאנליסט ב"Chelsea Lately" (בין השאר) – למה הוא שונא היפסטרים (כי הם מתלבשים כמו החוואים ההומופובים שהוא שנא בעיירה הקטנה שבה גדל), תוהה למה לעזאזל יש סטרייטים בקהל ומבצע את אחד מקטעי עבודת הקהל הכי נוקבים והכי מביכים ששמעתי באלבום סטנד־אפ. חוץ מזה הוא גם אחראי על הבדיחה המושלמת: "החלק הכי טוב בלהיות גיי זה שאף אחד לא מצפה ממני לאהוב את קינגס אוף ליאון".
קומיקאים עם הגשה פלגמטית לרוב בונים על זה שהדיבור השטוח שלהם יעצים את אפקט ההפתעה מהדברים שהם אומרים, בין שהם יהיו מזעזעים (אנתוני ג'סלניק) או מוזרים מדי (סטיבן רייט). אבל מורגן מרפי לא בדיוק שייכת לאסכולה הזאת. לה (או לפחות לפרסונה הבימתית שלה) באמת לא אכפת. היא עסוקה בלשתות יותר מדי, להיות חברה לא טובה ולסרב לצאת מהבית. לקראת סוף הספיישל הביכורים שלה, "Irish Goodbye", היא עוברת לחומרים אישיים יותר ונפתחת קצת, מה שקצת מנפץ את האשליה של "המיזנתרופית האמיתית של הסטנד־אפ". כמו כן, "Irish Goodbye" כולל גם את הבדיחה הגסה ביותר ששמעתי בחיי. לא נעלה אותה על הכתב, אבל היא מתחילה בהצהרה תמימה על משפט פיק אפ.
דמיינו את כל הזעם הצודק של כריס רוק עטוף בתואר שני מה־London School of Economics ומוגש על ידי הודי־אמריקאי צעיר שלפעמים, כך נדמה, מעדיף לדבר בכלל על אהבתו לוויזר מאשר על יחסי גזעים בארצות הברית. קטע אחר שלו, מבלי להרוס, נגמר בכך שקונדבולו מהרהר "והבדיחה הזאת עונה 'כן' על השאלה 'הארי קונדבולו, האם אתה מסוגל לכתוב בדיחה פמיניסטית על הזין שלך?'". בקיצור, קונדבולו הוא האנטיתזה לקומיקאים שבוחרים להגיד דברים סתם כי הם לא פוליטיקלי קורקט. לאלבום שלו אגב הוא קרא "2042 Waiting for", לאחר ששמע מגיש בפוקס ניוז אמר שב־2042 הלבנים בארצות הברית יהיו במיעוט.
קומיקאי ותיק, בן דורו של לואי סי.קיי, שהוציא את עצמו ממשבר אישי ומקצועי באמצעות הפודקאסט האגדי שהתחיל להקליט ב־2009, WTF with Marc Maron – שהפך אותו לאחד מסיפורי ההצלחה הכי לא סבירים בסטנד־אפ האמריקאי. הוא התחיל בריאיוּן קומיקאים כמו ג'ף רוס ודייב אטל, ולפני כמה שבועות ראיין את הנשיא אובמה, לא פחות; אך כולם הגיעו אליו למוסך שהוסב לסטודיו. אבל מארון הוא קודם כל קומיקאי מעולה ורק אחר כך מראיין מבריק. הסטנד־אפ הנוירוטי שלו מתנהל בקצב שונה מאוד מזה שאנחנו מכירים: מארון יושב בדרך כלל על שרפרף ברים וכותש יחד עם הקהל את ההורים שלו, תהלוכה שלמה של אקסיות וגם לא מעט מעצמו. הספיישל המעולה "Thinky Pain" זמין בנטפליקס.
בילי וויילדר (1960)
כי בגיל הזה, אם עדיין אין לכם קומדיה רומנטית אהובה, זה כבר מביך ורומז שיש בכם משהו מאוד לא מפויס. אבל אם בוחרים אחת, כדאי שהיא תהיה גם קלאסית, גם מתוחכמת וגם עם ג'ק למון. הסרט, אגב, לא באמת עוסק בנדל"ן, אבל כן נקרא על שם הסוגיה הבוערת – עוד נקודה לזכותו.
[tmwdfpad]
ג'יי.סי צ'אנדור (2011)
המשבר הכלכלי היה רגע שהגדיר את הדור שלכם, אפילו אם הוא קרה רחוק ולא נגע בכם ישירות. אבל הוא גרם לכם לחשוב על כסף ועל נזילותו. זה לא שאתם רוצים ללכת לוול סטריט, אתם פשוט רוצים להציץ לשם. אבל ההשראה האמיתית של "המותחן המשרדי" (ז'אנר שהמצאנו הרגע) של ג'יי.סי צ'אנדור היא בכלל בכך שזהו סרט ביכורים של במאי ותסריטאי שהצליח לכתוב תסריט מספיק טוב בשביל לגייס אליו את קווין ספייסי ודמי מור. יצירתיות הם היו צריכים שם בבורסה.
אנדראה נבינס (2011)
אתם לא פאנקיסטים, כמובן, ומעולם לא הייתם, אבל התרגשתם מאוד מהדוקו על חברים בלהקות פאנק שמגיעים לגיל העמידה, מקימים משפחות ומשתדלים לשמור איכשהו על גחלת האותנטיות שנשאו לאורך עשרות סבבים של ה־Warped Tour. איכשהו גם יש להם בתים הרבה יותר נחמדים משלכם – נראה שPאנק רוק זה עסק יוקרתי בארצות הברית (או שפשוט יותר קל לבנות בית בקליפורניה מאשר דירה בתל אביב). ועדיין, גם לגברים מקועקעים מלהקות שלא ממש שמעתם עליהן יש משהו לומר לכם על החיים.
ג'וש רדנור (2012)
זוכרים את החודשיים ההם שבהם שקלתם ברצינות קריירה אקדמית, עד שהבנתם עד כמה האקדמיה רקובה? חוץ מזה, אין שום טעם להיות פרופסור במדינה שחם בה מדי בשביל להסתובב עם ז'קט טוויד. במקום לסיים את התזה שנטשתם לפני ארבע שנים, קחו צלילה לתוך עולם הקולג'ים האמריקאי: גברים מזוקנים, עותקים של רומנים של דיוויד פוסטר וואלאס (טוב, עותק אחד של "Infinite Jest" – ספר שחובה לשקר שקראתם), נערות חריפות ומבטיחות. כל מה שהיה יכול להיות לכם, לו רק הייתם מסיימים את התזה ולולא היה פה חם מדי בשביל ז'קט טוויד.
עדיף סרט עם יונקים ימיים ("The Cove", "Blackfish", אבל זה באמת לא משנה). זה נושא חשוב מאוד ואכפת לכם מאוד. והם גם חכמים מאוד. יצורים מופלאים.
למרות ומפני שאף אחד שאתם מכירים לא סבור כך
רוצה לקבל גיליון טרי של TimeOut עד הבית ב-9.90 ש"ח בלבד?
(במקום 19.90 ש"ח)