לפחד מביטויים כמו התמסחרות או Selling Out זה כל כך ניינטיז
פשוט כי נולדתם אחרי 1985, או שהבנתם שהתפשרות היא שם המשחק
הידיעה הטרייה שהסקס פיסטולס יתחילו לקדם כרטיסי אשראי לא ממש הצליחה לעשות רעש. אמנם ג'יימי רייד שעיצב את עטיפות האלבומים המיתולוגיים שיוטבעו על כרטיסי האשראי שיגר מכתב זועם לג'וני ליידון, סולן הפיסטולס, אבל מה הסיכוי שפולמוס על Pאנק מול כסף בין שני גברים מזדקנים יעניין מישהו בריקבון של 2015? "זה כנראה אופייני לזמנים שאנחנו חיים בהם", הוא כתב לג'וני הרקוב, "במיוחד עם ניצחון המערכת הבנקאית בבחירות האחרונות באנגליה. ועדיין, זה כל כך רחוק מהרוח של 1977". פיהוק. התיק נסגר מחוסר עניין לציבור.
למונח Selling Out אמנם יש ערך בוויקיפדיה ("התפשרות של אדם על היושרה, העקרונות, האותנטיות או המוסר שלו בתמורה לרווח אישי"), אולם אין ספק שהוא מחוץ ללקסיקון של כל אדם שנולד אחרי 1985 וברשותו אופניים חשמליים. התפשרות היא שם המשחק וכולנו על הספקטרום. "אתם בטח שואלים את עצמכם 'מה הוא עושה שם באולפן הזה?' ואתם בטח חושבים שזה בגלל הכסף. אתם אומרים: חמדן תאב בצע קטן וקירח. אבל זה לא הכסף. אז מה כן? לא אגיד לכם. אתם יודעים מה זה מעריץ שהורידו ממנו את ה־מ'? אתם לא צריכים לאהוב אותי. מספיק שתאהבו את השירים, הם כבר יחזירו לכם אהבה" (רמי פורטיס לקהל בהופעה בבארבי).
Selling Out אינו המקבילה המדויקת למונח העברי "התמסחרות". בעוד לראשון יש קונוטציה שלילית, התמסחרות נחשבת היום כשלב בלתי נמנע במחזור החיים של המוצר, סליחה, של האמן. התמסחרות מקושרת לנטייה של אמנים (לרוב מוזיקאים) לוותר על מאפיינים מסוימים ביצירתם כדי לפנות לקהל גדול, כלומר למצוא את המכנה המשותף הרחב ביותר בשביל לעשות כסף. אקט נוסף של התמסחרות הוא חבירה לעולם התאגידי, לפרסומת או לשת"פ מסחרי. לבקר היום אמן שמשתף פעולה עם פפסי או מוכר את הדיסקים שלו דרך ארומה נחשב הכי "עולם ישן". הקריסה של תעשיית המוזיקה, צניחת תקציבי התרבות וכל מיני תהליכים פוסט מודרניים מוססו את ההפרדה בין "גבוה" ל"נמוך" והכשירו את הקרקע לעידן המסחרה הגדול.
כך נותרים להם קומץ מבקרי תרבות לבד מול ההמון שלא מבין מה כל כך מבאס בעובדה שמי ששר בזעם "רד, רד מעל מסך הטלוויזיה שלי" הופך כעבור כמה שנים לדמות שנגדה הוא הטיף. אחד מאותם מבקרים הוא הבלוגר "לא מפרגן" שפרסם בסוף 2013 רשימה המדרגת את עשרת המתמסחרים הגדולים במוזיקה הישראלית. את המקום הראשון תפסה משינה (אביב גפן הגיע רק למקום השני). "בדיון על הידרדרותה של משינה מלהקת המציתים באוויר של ילדותנו לחבורה של חטיארים שבעים, נהוג להצביע על שיתוף הפעולה התקדימי עם סלקום סביב אלבום הקאמבק שלהם בתור נקודת מפנה מתמסחרת", נימק הלא מפרגן את הבחירה. "אבל הסיבה שזהו אחד מסיפורי ההתמסחרות הגדולים של הרוק היא פשוט כי הם עושים היום חרא מוזיקה".
אך ה־Selling Out אינו שמור רק לאמנים. מי שזכה לאחרונה לקיתונות בוז בעקבות המעבר מתפקיד כלב השמירה של העיתונות לתפקיד הכלכלב של תשובה הוא נדב פרי. המעבר הזה נגע בעצב חשוף, בפחד של כל עיתונאי, זוטר ובכיר כאחד, מהיום שאחרי ומהידיעה שהעתיד נראה לא טוב – העתיד נראה אורנג', או דלק, או דוברות מועצה אזורית גלבוע. איש מהעוסקים היום בעיתונות לא מאמין שהוא יעשה זאת גם בעוד עשור. זאת גם הסיבה שאנחנו מתעצבנים על עיתונאים שעושים ריאליטי (גדעון לוי, אריאנה מלמד) או שמצליחים להמציא את עצמם מחדש באמצעות ספרים והרצאות שפונות למכנה המשותף ביותר – הפעם של יהודים בארצות הברית (בן דרור ימיני, ארי שביט). האם ה־Selling Out משתלם? כלכלית בטוח שכן.
מודי בר און, אחד המגישים והיוצרים המוערכים בישראל למרות היותו בעבר פרזנטור של בנק, ניסה להסביר לאחרונה בריאיון לתוכנית "אנשים" את הקונפליקט הפנימי: "בוא נגיד שבכיתי כל הדרך אל הבנק". הוא סיכם. הייתם מתחלפים איתו? נראה שכן.