"הכוכב הבא לאירוויזיון" עלתה אמש (שלישי) עם העונה ה-12 שלה, אולי הסממן המובהק ביותר של חזרה איטית לשגרה ולמסלול באווירת פוסט מלחמה. אחרי שתי עונות שהתנהלו בצל מלחמת שבעה באוקטובר – עם ספיישלים כואבים, שירי זיכרון ובחירות מוזיקליות ששרו את הכאב הלאומי – ישראל של סוף 2025 ותוכנית הריאליטי המוזיקלית המובילה שלה רוצות לדפדף.ישראל מבקשת להעביר הלאה את הפרק שלכאורה נסגר עם חזרת החטופים החיים המשמחת ב-13 באוקטובר השנה, ולנסות לדמיין איזשהו אופק אחר. זה בדיוק הנראטיב שמנסה לייצר העונה הזאת. המטרה שמנסים לגבש לעונה הנוכחית ולמנצח שייבחר לייצג אותנו באירוויזיון 2026 בווינה נובעת משתי הוראות ציווי: לחייך ולנצח.

שתי העונות האחרונות של "הכוכב" היו עצובות מאוד, ולפחות מהטון של הפרק הראשון – וגם מחלק מבחירות השירים – אפשר לראות שמשנים כאן אווירה. לצאת מהבלדות קורעות הלב שמילאו את העונות הקודמות (וגם נשלחו לאירוויזיון בסופו של דבר, "הוריקן" ו"יום חדש יעלה" של קרן פלס), אל עבר משהו אחר, צבעוני יותר צבעוני, מגוון יותר, אירוויזיוני יותר – קרקסי, חצוף ומפתיע. כל מה שאנחנו לא יכולנו להרשות לעצמנו כשהמדינה באבל ובטראומה קולקטיבית.

>> תופעת אור אדרי: "הלב שלי הוא משאבה והחברים שלי זורמים בו"
>> וואה וואה וואה: הקאמבק של שם טוב האבי הוא מה שהיינו צריכים
>> וואה וואה וואה: סליחה, הקאמבק של שם טוב האבי לא טוב בכלל

המטרה השנייה היא, כמובן, לנצח. שמונה שנים לא חווינו ניצחון ישראלי באירוויזיון, וההישג הכמעט בלתי נתפס של יובל רפאל בשנה שעברה בשווייץ פתח תיאבון מסוים. בשנתיים האחרונות, המטרה היתה לייצג בכבוד ולא לחטוף יותר מדי שנאה – הפעם יש מסר ברור של עליית המדרגה. הרצון הוא לחפש ווינר – מישהו שלא רק ישיר יפה, אלא גם יוכל לכבוש בסערה את הלבבות הקרים של האירופאים.

בצוות השיפוט לא נרשמו שינויים גדולים: הצוות הבסיסי של העונה שעברה – קרן פלס, איתי לוי, עדן חסון, שירי מימון ואסף אמדורסקי – נשאר, כשהתוספת (אולי כרמז למטרה) היא ארבעה מנצחי עבר – דנה אינטרנשיונל (שהופיעה בפרק אתמול), יזהר כהן, נטע ברזילי ויובל רפאל, שאמנם טכנית לא ניצחה, אבל מבחינתנו וגם מבחינת "הכוכב" נחשבת לכזו שהביאה את הגביע (רק בלי הווג'אראס של לארח פה תחרות).באווירה האופטימית הזאת, גם החל הפרק – עם יובל רפאל, סמל של ניצחון ישראלי; ניצולת ה"נובה" שעלתה לבמה אחרי ניסיון מוזיקלי מועט, כבשה את האירוויזיון בשני ביצועים מרטיטי לב, והביאה את ישראל לתוצאה הכי טובה שלה מאז נטע ברזילי ו"טוי" – מקום שני, כנגד כל הסיכויים. בבחירה קצת תמוהה, היא לא ביצעה את "New Day Will Rise" לבדה, אלא בביצוע סטייל "קולולם" עם כל משתתפי העונה (למה?), אבל הווייב הברור של השמש הכתומה הזורחת בפריים הראשון של הפרק – מבהיר בדיוק לאן העונה מנסה ללכת.

מי שמחפש עוד סימבוליות, ימצא אותה גם בזמרת שפותחת את העונה. אם בשנים האחרונות הטון היה מתנצל, כזה שרק חיפש "בריחה מהמציאות הקשה" – הפעם מי שמילאה את המסך היא אגם חזן, רקדנית בת 17 עם חיוך כובש. החיוך חזר לפנים, אבל לא ממש לביצוע שהיא בחרה – עוד דוגמא לחוקים הקשיחים מדי של "הכוכב הבא", בכל הקשור לבחירות אמנותיות. השיר היה "Never Enough" של לורן אולרד – שיר שקלע לכל הצ'קבוקס של "הכוכב". שיר באנגלית, מבוצע על ידי אישה, בלדת פסנתר מרגשת שנגמרת עם קרשנדו קולי שמעלה את המסך לקול תשואות הקהל.

כמה פעמים עוד נשמע ב"כוכב הבא" את "Anyone" של דמי לובאטו? כמה פעמים לא משנה איזה זמרת תקחו, מאיזה רקע מוזיקלי, בסוף היא תמיד תצטרך לשיר את הבלדה קורעת הלב והאמוציונלית שמנסה להבכי אותנו בכוח? חזן (המקסימה) עברה די בקלות – כי היא הלכה אחרי החוקים, והתחרות מתגמלת את מי שמשרת אותה כהלכה. אבל מי שחוצה את הגבולות – נענש. תשאלו את איתמר ואוריה.

לראשונה מזה שנים ראינו גם צמד זמרים מנסה להתמודד – פורמט שאף פעם לא הגיע רחוק מדי בתכנית (עוד מאז האחים צנחני בימים הראשונים של "כוכב נולד"). הם גם בחרו שיר בעברית, רחמנא ליצלן, את "זה מה שנשאר" של שלמה ארצי. לא רק שהביצוע הזה לא עבר – הוא גם נדחה על ידי השופטת שירי מימון בטיעון ש"היא מחפשת משהו שיחדש לה". יחדש??? את שומעת את אותו שיר כבר שלוש שנים, גברת. ומי שמנסה לחדש או למתוח קצת את גבולות הז'אנר, אולי מקבל מחמאות, אבל לא ממש מגיע לשלבים הגבוהים.

עם זאת, היו כמה ניסיונות בכל זאת להפתיע בפרק הבכורה. למשל, עם צהלה גזית – מישהי שמגיעה, גם ביוגרפית ובעיקר מוזיקלית, מכיוון שונה לגמרי מהרגיל: נולדה בעתניאל שבדרום הר חברון, דיג'ייאית ומנהלת בית קפה, עולה לבמה עם קמנצ'ה (כלי קשת שנפוץ באיראן, אזרבייג'ן וטורקיה) ובוחרת את "על כל אלה" של נעמי שמר ז"ל שפורט שוב על נימי הרגש. הקול המיוחד של גזית (קצת בווייב של לאה שבת האדירה) הצליח לחדור את מעטה הציניות.אם בכל זאת להיות קצת ציני, לגזית שובת הלב יש בעיקר את תפקיד "היציאה של העונה", מישהי שמביאה אדג' וקול אחר, אבל בדרך כלל לא עשויה מחומרים של מנצחת. מה גם שלשלוח מתמודדת שגרה בהתנחלות לאירוויזיון – זה כנראה גשר אחד רחוק מדי עבורנו, ובטח עבור האירופאים שלא ממש מתים עלינו גם ככה.

אחרי הרגע האנושי של הפרק בדמותה של גילי צנעני, ילדה עם חרדה חברתית שעולה לבמה עם "All I Want" של אוליביה רודריגו והצליחה לרגש (גם אם לא מאוד להרשים מוזיקלית), הפרק סוף סוף העלה רמה לקראת הסיום. זה התחיל בדניאל שנצוב – מועמד שקרץ לתמיר גרינברג במידה מסוימת, בביצוע פסנתר מצוין ל"Make You Feel My Love" של בוב דילן (שזכה לקאבר פופולרי של אדל). אבל גם שנצוב, טוב ככל שיהיה, עמד בצל של מה ש"הכוכב הבא" עושה לא מעט בשנים האחרונות – וזה לסמן הזוכה הבאה.

חשבון הטוויטר המצוין "חדשות האירוויזיון" האיר היום את פנינו שבארבע משמונה העונות האחרונות של "הכוכב הבא לאירוויזיון" – המנצח הופיע כבר בפרק הפתיחה (ביניהן נטע ברזילי ועדן גולן). יכול מאוד להיות שזה קרה גם אתמול בערב עם אלונה ארז. כי באמת, היה שם הכל: חיוך ממיס שממלא את המסך, יופי חיצוני לא מבוטל והייתה גם זמרת שפשוט שברה את הכל.

ארז, בת של מוזיקאים ומי שמגיעה לתוכנית בתור זמרת מגובשת (סוף סוף גם מודים בזה בקול רם), נתנה ביצוע שספק אם שמענו בשנים האחרונות ל"At Last" הממיס של אטה ג'יימס. זה היה כנראה הרגע היחיד שבו הגבולות נחצו – כן, גם זו היתה בלדת סול נשית ומרגשת, אבל בניגוד לניסיונות המעושים לעשות עוד מאותו הדבר – זה היה אחר. זה היה שיר פחות "עדכני", יותר קלאסי, וכזה שהרבה יותר חודר ללב.

אחרי שרואים מספיק עונות של "הכוכב הבא", מגיעים אליה עם הגנות טבעיות. זה קצת כמו האמירה הישנה על "זאב זאב". בכל פעם מספרים לך שזה הביצוע הכי מרגש, לוחצים לך על בלוטות הדמע, ושוב חותכים לדמעות של קרן פלס. באיזשהו שלב אתה מבין את השטיק. הפעם משהו הרגיש אחרת. זה היה ביצוע שחצה את גבולות "הביצוע המרגש מהכוכב הבא", זה היה רגע מוזיקלי מפעים של זמרת יוצאת דופן. רגע שבו כל הציניות זזה הצידה.

אני עדיין חושב שישראל צריכה משהו משוגע יותר. מחופף יותר, אמיץ יותר, כזה שינסה למתוח את הגבולות אחרי שנתיים של שירי כאב ואבל. אולי ראפר, אולי זמר מזרחי, אולי תואם אביהו פנחסוב – משהו שייצא מהגבולות של עוד שיר שמחפש רק להדמיע. יש גם רגשות אחרים בעולם. אבל עם כל הכבוד לרצונות שלי – יכול מאוד להיות שהמנצחת של "הכוכב הבא" שוב סומנה עוד לפני שהכל התחיל. והאמת? נראה שדי בצדק.

• ביקורת טלוויזיה
• המסך
• הכוכב הבא לאירוויזיון
• אירוויזיון

עם תקוות של מדינה שלמה מאחוריה, יובל רפאל עלתה במצו"ש האחרון אל בימת גמר האירוויזיון בבאזל, המקום שבו נוסדה מדינת היהודים. שם התמודדה מול מכבש של לחצים ושנאה (שנה שנייה ברציפות שאנחנו שולחים בחורה צעירה מאוד לספוג את האש), כדי לייצג את הפופ הישראלי בכבוד – והצליחה להפתיע את כולם. אבלבנוסף לסיפור שלה, במוצ"ש ציינה ישראל עשור שנים לאחד מהרגעים המשמעותיים בתולדות יחסיה עם תחרות האירוויזיון: החיבור עם תחרות הריאליטי המוזיקלית "הכוכב הבא". הרגע שבו התחלנו לקחת את האירוויזיון ברצינות.

>> משחק של דמעות: יובל רפאל לא באה לשחק במגרש האירוויזיוני
>> הטוב, הרע והמביך ברמות: דירוג שירי האירוויזיון של ישראל

נדב גדג', הראשון שנשלח לאירוויזיון מטעם הריאליטי של קשת, החזיר את ישראל לגמר אחרי היעדרות של חמש שנים עם "גולדן בוי" ואפילו הצליח להגיע למקום התשיעי המכובד (יחסית לתוצאות עד אז).זה פתח את השער לעשור הכי טוב של ישראל בתולדות האירוויזיון. כן, היו שתי זכיות רצופות בשנות השבעים עם "אבניבי" ו"הללויה". היו גם שתי ההעפלות הרצופות של אבי טולדנו למקום השני עם "הורה" שלו ו"חי" שכתב לעפרה חזה ז"ל, והיתה, כמובן, דנה אינטרנשיונל ההיסטורית ופורצת הדרך ב-1998. היו גם הצלחות נוספות (אורנה ומשה דץ, שירי מימון) – אבל כשמסתכלים על התמונה הכוללת, אלה היו הבלחות. מקרים ספציפיים שבהם שיר מוצלח או נראטיב טוב עזרו לנצח את הבינוניות הכללית.

ב-42 השנים הראשונות של ישראל בתחרות, רוב הזמן, היינו בינוניים ומטה והשתדלנו לא לעשות יותר מדי פדיחות. ואז הגיע העשור האחרון. והוא מטאורי. לא פחות מזה. בעשר השנים האחרונות, ישראל נעדרה מגמר האירוויזיון רק פעמיים – פעם אחת עם מיכאל בן-דוד (שנבחר דרך "אקס פקטור ישראל"), ופעם אחת כשהתחרות בוטלה בגלל הקורונה. מתוך שמונת הגמרים שבהם השתתפנו, בארבעה הגענו לעשיריה הראשונה – ובשלושה לטופ 5: מקום חמישי לעדן גולן בשנה שעברה, מקום שלישי לנועה קירל לפני שנתיים, וכמובן – הזכייה הבלתי נשכחת של נטע ברזילי ב-2018. מספרים שלא ידענו עד שהגיע "גולדן בוי".

למרות האווירה החשדנית באירופה (שבשנתיים האחרונות הפכה עוינת לפרקים) ישראל הפכה למדינת אירוויזיון חזקה ששווה לספור אותה. ומעבר לעובדה שנשלחו מבצעים נהדרים ושירים מעולים, צריך גם לתת הרבה מהקרדיט לבית הגידול – הלוא הוא "הכוכב הבא לאירוויזיון" של קשת ובעיקר של טדי הפקות. השילוב בין הריאליטי המוזיקלי שחיפש את דרכו אחרי שקיעת "כוכב נולד", לבין התחרות האירופית שהיתה במשבר ארוך שנים מבחינת היחס של הקהל הישראלי ועל סף חוסר רלוונטיות מוחלטת – יצר חיבור מחודש ללב הקולקטיבי של עם ישראל הבוהה בסלון ולסאונד העדכני. זה התבטא היטב גם בטבלאות הרייטינג וגם בהצלחה שאי אפשר להכחש לקיומה ברמת התחרות וההישגים בה.

האמת היא ששורשי החיבור הזה נזרעו עוד קודם: יוצאי "כוכב נולד" שלטו באירוויזיון גם לפני 2015. הראשונה היתה שירי מימון, שנתיים אחרי ניצנים, שנשלחה לטורקיה עם "השקט שנשאר"; אחריה באו הראל סקעת, בועז מעודה ומיי פיינגולד. זה, כמובן, לא היה מקרי; הדבר הגדול ביותר ש"כוכב נולד" עשתה עם לידתה היתה החזרת הכבוד לאמן המבצע. לא סינגר-סונגרייטר עם גיטרה על הכתף, אלא מי שההופעה היא לחם חוקו ועבורו היא לב העניין. זה התחבר באופן מצוין עם האירוויזיון, תחרות שבה לביצוע יש משמעות מכרעת – הרבה יותר מלטיב השיר, איכות המילים או המלודיה הקליטה.

הצעד הטבעי הבא היה החיבור הרשמי, הרגע שבו נדלג על הוועדה המסדרת ששיגרה לא מעט שירים מביכים לאירופה (או על הקדם-אירוויזיון הקצת ארכאי), והעם כולו בוחר את הנציג לאירוויזיון בפריים טיים. להיטי הריאליטי של טמירה ירדני ויואב צפיר הפכו אותם ואת טדי הפקות למכונה משומנת שמייצרת פרפורמרים פופיים ונותנת להם מעטפת מקצועית גם אחרי שהמצלמות כבות. הם הביאו איתם אנשי מקצוע מיומנים כמו דורון מדלי, והפנימו שהמטרה באירוויזיון היא לייצר להיטים סוחפים ומעודכנים עם טאץ' חמקמק של חוצפה ישראלית שרק עין מקומית תבחין בו.

למרות שהחיבור הזה מוכיח את עצמו על הבמות הגדולות של אירופה, להיתוך בין "הכוכב הבא" והאירוויזיון יש גם צדדים פחות חיוביים. בסופו של דבר, מה שראינו מול עינינו בעשור הזה זו סוג של הפרטה זוחלת. האירוויזיון, ברמה הרשמית, חייב להיות פרויקט של רשת שידור ציבורית. הוא גם משודר בכאן 11, תאגיד השידור הציבורי, ששייך לאזרחי המדינה. אבל הליך בחירת הזמר כבר לא מתקיים במסגרת שידורי הרשות הציבורית, אלא בתוכנית הכי פופולרית של ערוץ 12 המסחרי, תוכנית שחברת הפקה מסחרית שולטת בה ביד רמה.

בחירת השיר שמייצג אותנו באירוויזיון, וגם כאן התוצאות מדברות בעד עצמן, נשארה בגבולות החמימים של משפחת טדי-הפקות-הכוכב-הבא-קשת.חמישה שירים שנבחרו בעשור האחרון – "Golden Boy", "Made Of Stars", "Toy", "פקר ליבי" (שלא נשלח ב-2020) ו"יוניקורן" – נכתבו על ידי דורון מדלי. עוד שניים, "Hurricane" ו"New Day Will Rise" שייצג אותנו השנה, נכתבו על ידי השופטת קרן פלס. אתם יכולים לחשב לבד כמה זה יוצא באחוזים.

כבר ראינו לפחות שני מקרים ידועים שבהם נטיית הלב הטבעית ללכת עם אנשי "הכוכב הבא" וטדי הפקות התנגשה בעקרון ההזדמנות השווה לכולם. אתהדוגמה הראשונה והזכורה היטב קיבלנו ב-2018, כש"טוי" של דורון מדלי וסתיו בגר ניצח את "באסה סבבה" של נטע ברזילי עצמה, שרצה כל העונה ההיא על טיקט של יוצרת פופ. במבחן התוצאה, זה עבד כי "טוי" זכה באירוויזיון, אבל אין ספק שהעובדה שלהפקת "הכוכב" יש משקל רב בבחירת הזמר, משפיעה גם על ההחלטה לגבי זהות הכותבים; כך גם קרה השנה, כאשר נשמעו לא מעט טענות מצד יוצרים על כך שהבחירה הוטתה לטובת פלס (שופטת בכירה ב"הכוכב הבא"), שבסופו של דבר השיר שלה הוא זה שיבוצע הערב על הבמה בבאזל.

כלומר, בסופו של דבר השאלה "מי ייצג אותנו באירוויזיון?" עברה מרשות השידור/התאגיד ומבעלותו של הציבור, לשתי חברות פרטיות ומסחריות שאינן חייבות שום דין וחשבון לציבור. ומצד שני,יואב צפיר, טמירה ירדני, דורון מדלי וקרן פלס הם אנשים שיודעים לעשות פופ. הם מקצוענים בתחום הזה, יש מאחוריהם ניסיון משותף של עשרות שנים רבות, ויש להם לא מעט קבלות.הם הצליחו לקחת את שאלת הנציגות הישראלית לאירוויזיון ממעמד די חבוט (ואפילו מגוחך, אם נזכרים בשנות התשעים העגומות) בחזרה למעמד של מדורת שבט לאומית.

היום בערב כולנו שוב נתאחד סביב זמרת ישראלית שתעלה על הבמה מול האירופאים ותייצג את כולנו, אחרי הופעה מצוינת ואף מרגשת בחצי הגמר. בתוך תקופה כל כך מסוכסכת ועצובה, זה משהו שיש לו ערך עצום. גם מי שמתנגד אידיאולוגית להפרטות, חייב להסכים שהשאלה צריכה להיבחן לגופו של עניין: האם טוב יותר, מבחינת האינטרס הציבורי הרחב, שהמדינה תנהל משהו או שגוף פרטי ינהל אותו? בדרך כלל האינטרסים הסותרים בין רווח פרטי לתועלת ציבורית מכריעים בוויכוח, אבל כשבוחנים את ההפרטה הלא רשמית הזאת, אין ולא יכול להיות ספק שהיא הועילה לכל הצדדים המעורבים: המעמד שלנו באירוויזיון השתפר פלאים, התוצאות הרבה יותר טובות, השירים הרבה יותר פופולריים גם ברדיו הישראלי והאירוויזיון חזר ללב של כולנו. והערב, אינשאללה, הם יוכיחו את זה שוב.

• המסך
• קשת
• כאן 11
• אירוויזיון
• הכוכב הבא לאירוויזיון
• פופ ישראלי

כאן, תאגיד השידור הישראלי, עשה הרבה דברים יפים מאז שנכנס לחיינו אי שם ב-2017 (שמונה שנים כבר עברו!). הוא ייצר סדרות אייקוניות, הוא הפיק סדרות דוקו מרשימות, הוא בנה עולם שלם ומוצלח של תוכניות ילדים. רק דבר אחד היה חסר לו לאורך זמן: מדורות שבט – שידורים שימשכו את האזרחים כולם אל המסך בשידור חי, ויעניקו לו תחושה של מרכזיות.

>> צוחקות איתכם: 10 הנשים שהכי מצחיקות אותנו בכל העולם
>> תנו להן סיטקום: הישראליות המצחיקות שכבר מזמן היו צריכות לקבל סדרה

למעשה, לכאן 11 נותרו בדיוק אותן שתי מדורות שבט שהיתה לרשות השידור ז"ל שקדמה לו – מונדיאל ואירוויזיון. מכיוון שמשחקי גביע העולם בכדורגל קורים רק פעם בארבע שנים, האירוויזיון הוא המוצר החזק ביותר שיש לתאגיד להציע ברמה השנתית. ברור שמבחינתם מדובר באירוע שיא – זה היום שבו אזרחי ישראל עוזבים את הערוצים המסחריים, משאירים את הכל מאחור ורוצים לראות האם השיר הישראלי יביא את התואר הביתה.לא היה מפתיע לגלות שהתאגיד מחפש להיבנות עליו וסביב שיר של פחות משלוש דקות – בנו שם אתמול משדר בן שעה ורבע.

מי שהובילה את המשדר היתה הילה קורח, הטאלנטית שערקה מ-13 לתאגיד, ומגישה בו את השעשועון המצליח "המרדף". קורח מנוסה היטב בהגשת משדרים ארוכים ועמוסי מלל (בכל זאת, היא הגישה חדשות פעם), אבל אפילו פצצת הכישרון הנ"ל קצת התקשתה לעמוד באירוע המנופח של כאן. מה שכן, ייאמר לזכותה שהיא משמעותית יותר טובה מליאור סושרד, שהוביל את המשדר בשנה שעברה. בתאגיד ניצלו את ההזדמנות כדי לדחוף פנימה כל מוצר אפשרי שאפשר לקדם, מפרומו ארוך לשידורי עונת האביב, דרך קטע קצר של חברי תכנית הסאטירה "מה שתגידו" (שהיה די מיותר בעיניי), ועד הרגע שבו שנייה לפני השיר עוד בחרו לדחוף פרומו ל"נתתי לה חיי", סדרת הדוקו (המסקרנת) שתעלה בקרוב על להקת "כוורת". זה היה מנופח יתר על המידה, ובעיקר היתה תחושה שבכאן 11 משחקים על זמן.

המשדר החל עם סרט תיעודי בן 33 דקות בשם "ניצחת איתי הכל" שמספר את סיפורה של יובל רפאל, סיפור שנועד לקבע את הנראטיב, את מה שהיא תיקח לבמה מעבר לשיר. העדות הקשה (והכואבת באמת) ממסיבת הנובה, שם רפאל ניצלה בעור שיניה, הילדות שעברה בין ישראל לשווייץ (hint hint), המשימה שלקחה לעצמה לייצג את ישראל (כולל באו"ם מול כל האנטישמים), וכמובן המוזיקה שליוותה אותה לאורך כל הדרך למרות שלא שרה אף פעם באופן מקצועי. שילוב של וונדרוומן וסינדרלה שתעלה לבמה בתור "הקול של ישראל".

האם הטקטיקה שרואה באירוויזיון אירוע הסברתי בכלל עובדת? אני בספק. אני מגדולי המאמינים שבסוף, הכל תלוי בשיר עצמו – אם הוא טוב, אפשר יהיה לכתוב סיפורים יפים סביב הדבר עצמו. אם הוא לא טוב, נדע טוב מאוד לתרץ תירוצים ולמסגר למה זה לא קרה. הסיפור הפוליטי והאישי הוא טוב למסביב, אבל לא באמת יעלה או יוריד ביחס לשיר. בכל מקרה, המטרה כאן היא להפוך את רפאל לא רק לזמרת שעולה על הבמה ושרה שיר טוב – אלא מישהי שתספר את הסיפור שלנו, של המדינה שמאחוריה, ושל העצב שבו היא שרויה בשנה וחצי האחרונות. לא בטוח שזה לטובתה.

אחרי שזה נגמר, חזרנו לקורח באולפן המאולתר על הגג איפשהו, שבו היא נכנסה ללופ של ראיונות מאוד נרגשים ודי חסרי תוכן עם היוצרת של השיר, קרן פלס, עם הבמאי הוותיק של ישראל באירוויזיון יואב צפיר – וכמובן עם יובל רפאל עצמה. מה שטואטא מתחת לשטיח בראיונות האלה היתה הסאגה סביב בחירת השיר – אם בשנה שעברה הבלגן הגדול הגיע מבחוץ (מאיגוד השידור האירופי שחשש שהשיר הישראלי "פוליטי מדי"), הרי שהפעם היא הגיעה מבפנים, עם טענות של לא מעט יוצרים שהגישו שירים לוועדה, לפיהן קרן פלס הועדפה בשל היותה שופטת ב"כוכב הבא לאירוויזיון" ושתנאי המגרש לא היו שווים.

קורח לא הזכירה את זה בראיון עם פלס, גם לא אסף ליברמן ועקיבא נוביק שבאו אחריה. קצת צורם כשהתעלמות כזאת מגיעה מעיתונאים מוערכים. באופן אירוני, המקום היחיד שבו זה כן נרמז היה דווקא במערכון הקצר של "מה שתגידו", שם אסי ישראלוף שלף פאנץ' על איך בסוף הכל יילך לבג"ץ, ו"הם יחליטו ששוב שולחים שיר של קרן פלס". להתייחס לסאגת שינוי המילים, כשזה בא כתכתיב חיצוני זה קל; להודות שהיו חריקות בדרך של בחירת השיר, בטח כשזה נוגע לתאגיד עצמו, זה כנראה קצת יותר קשה.

בכל מקרה, אחרי כמעט שעה שהרגישה כמו הנצח – הגענו אל השיר עצמו. פלס, כאמור, כתבה את המילים והלחן – ואיך נאמר? גם אם נטיית הלב המקורית היא להתאכזב (ושהשיר יגדל עלינו בהאזנה השישית או השביעית), עדיין ההרגשה הבלתי נמנעת מעט חמוצה. "New Day Will Rise" הוא בלדת פופ אמוציונלית, מאוד רגשית, כמעט "צרפתית" ושאנסונית בהווייה שלה (לא סתם יש בית צרפתי בשיר), ובעיקר יש תחושה שאם "הוריקן" היה ברוחו מאוד אמריקאי, "ניודא" (כפי שקורח כינתה אותו) חותך חזק לאוזן האירופאית במטרה למצוא חן בעיניה.

הבעיה היא שההיסטוריה הישראלית, בוודאי ההיסטוריה של ההצלחות, מלמדת שישראל מגיעה רחוק באירוויזיון דווקא כשהיא מביאה את עצמה – את האותנטיות, את הסאונד המקורי שיש כאן, משהו מאוד ישראלי. במקרה של "יום חדש יפציע" יש תחושה שמחקו כמעט כל סממן של מוזיקה עברית, והלכו על שיר שאמור להשתלב בנוף של האירוויזיון – במקום להוביל ולחדש (שזו המהות גם שלנו וגם של התחרות בשנים האחרונות).הרגע היחיד שמזכיר ישראליות הוא דווקא רגע החולשה של השיר, שבו היא מצטטת את הפסוק משיר השירים. מאוד לא טבעי ומאוד לא זורם בשיר. קרן פלס מייצרת את מה שקרן פלס יודעת לייצר מאז שפרצה לחיינו – בלדות רגשניות שיעבירו את היום בגלגלצ. האם זה יכול להביא את הניצחון לישראל, בטח בתנאים האלה? ספק גדול, והלוואי ואתבדה.

יובל רפאל היא מבצעת מעולה. זמרת עם כריזמה אדירה, עם קול מצוין, עם סיפור חיים מרגש. לכאורה כל מה שדרוש לווינרית. אבל יש תחושה שהיא גדולה בכמה מספרים על השיר ששמו בידיים שלה. חוסר ההלימה בין יכולות הביצוע האדירות לתוצאה הבינונימית די זועק לשמיים. אבל מי יודע? יש לנו חודשיים ארוכים עד התחרות, ואולי כפי שרפאל שרדה כנגד כל הסיכויים – היא תצליח להתגבר אפילו על השיר של עצמה ולהיכנס ללב של אירופה.

• אירוויזיון
• ביקורת טלוויזיה
• ביקורת מוזיקה
• הכוכב הבא לאירוויזיון
• כאן 11

• העיר שלי
• פופ ישראלי
• הכוכב הבא לאירוויזיון
• גילה וננסי
• פארק המסילה
• טיילת הפארק החופי
• הבארבי
• קולנוע קנדה

שלושה חודשים לפני רגע האמת בבאזל, יש לנו נציגה לאירוויזיון: "הכוכב הבא לאירוויזיון" הסתיימה אמש (רביעי) עם הגמר הגדול ובסופו יש גם מנצחת – יובל רפאל, סיפור הסינדרלה האולטימטיבי, שנגמר עם הכרטיס לאירוע הגדול והמשמעותי אי שם בחודש מאי. בניגוד לעדן גולן בשנה שעברה, רפאל לא היתה Meant To Be מהרגע הראשון, אבל היא הוכיחה מה שכל ספורטאי יודע היטב – מה שחשוב, זה מה עושים ברגע האמת. בגמר.

>> הביט פנימה: הראפ הישראלי הוא הראשון להגיב לטראומת שבעה באוקטובר
>> כל המדינה התרגשה עד דמעות. רק בחדשות 12 המשיכו לשחק בעד ונגד

העונה הקודמת של "הכוכב" התנהלה בצל ההלם מה-7.10 – התכניות הראשונות לא היו כסדרן (אלא שודרו כ"מהדורה מיוחדת"), אלמנט התחרותיות מאוד ירד ובעיקר כולם מאוד התעסקו בלהיות עצובים. העונה הזו היא כבר עונה של שלב קדימה – המלחמה עדיין כאן אבל בעיקר מסמנת את השאלה, על משקל רביד פלוטניק, מה נשאר אחרי העצב. ארבעת המתמודדים שהרכיבו את הגמר הזה הם כולם סוג של תגובה למלחמה ולשנה וחצי המדממות שעברנו. ארבעה מתמודדים, וארבעה נראטיבים מאוד שונים.

יובל רפאל היא ניצולת נובה, דניאל וייס הוא בנם של שני הורים שנהרגו בבארי ב-7.10, ואלרי חמאתי, ערבייה נוצרית, מייצגת את הרצון להילחם בתדמית האפרטהייד ("התשובה הכי טובה") ובסוף גם הגיעו מורן אהרוני ו"רד אורבך" – שהיו גם אתנחתא קומית אבל סימנו גם את הצורך להימלט מהכבדות הזאת – אל מה שבאמת עובד באירוויזיון לאורך השנים: כיף. פיור כיף. משהו שאי אפשר היה אפילו לחשוב עליו בעונה הקודמת.

אבל נתחיל בהתחלה – נאמבר הפתיחה התנהל עם מחווה לקלאסיקות האירוויזיוניות, כשמתמודדי הגמר שרו כל אחד קלאסיקה מהתחרות בעבר – וכמובן סיימו עם "חי" של עפרה חזה. בכל זאת, מישהו היה צריך לשקם אותו אחרי השחיטה שהוא עבר על ידי נועה קירל בגמר הקודם. עוד שינוי חיובי היה שינוי בפורמט הגמר שהיה קרוב יותר לפורמט האירוויזיון: הצבעת שופטים והצבעת קהל משלימה שמולידים תוצאה ברורה. בלי בתי ניחומים ובלי נעליים: מארבע ייצאו שלושה תצא אחד או אחת. במובן הזה, שינוי גדול לטובה מהסרבול של הגמר הקודם.

דניאל וייס, שפתח את התחרות, הוא "מועדף ההפקה" הקלאסי: הזמר הפשוט, עם הבחירות המקוריות, זה שנחשב ל"איכותי". סוג של צורה מתפתחת למאיה רוטמן. הבחירה שלו היתה גם בחירה של "מועדף הפקה" – "Let It Be" של הביטלס, שכמובן מתכתב גם עם ההיסטוריה האישית שלו ואובדן שני הוריו. ההתרגשות גרמה לו קצת לפקשש את הביצוע הזה, מה שכנראה עלה לו גם בסופו של דבר בהצבעה.

אחריו הגיעה יובל רפאל – שגם בחצי הגמר וגם בגמר לא מוקמה כביצוע אחרון (ואולי זה אומר משהו על מי ציפו שתזכה) והיא, בפעם הראשונה, הוכיחה שיש כאן ווינרית אחת ברורה בביצוע המעולה (לדעתי הטוב מבין כל שבעת הביצועים בגמר) ל"Dancing Queen" של אבבא. היה שם הכל – גם רפרנס אקטואלי (כולל לביוגרפיה שלה כשורדת מסיבת ה"נובה"), גם שיר מאוד אהוב, גם פרשנות מרעננת (לקחת את השיר הפופי הטהור ולהפוך אותו לבלדה שוברת לב) ומעל הכל – יובל רפאל עצמה, שהיתה שם עם ביצוע מצוין ומרגש.

אחריה עלו מורן אהרוני ו"רד בנד", יוזמה מקורית שבניגוד לסטנדרט עם הפאתוס שמנסים לקבוע ב"כוכב הבא לאירוויזיון" (מי ייצג את ישראל?), ניסתה לתת לאירוויזיון את מה שעובד באירוויזיון: יצירתיות, יציאה מהקופסה ומשהו שאי אפשר לשכוח. דווקא בחירת השיר שלהם היתה לא מספיק טובה – ביצוע אנגלית/עברית ל"היי שקטה" של ריקי גל. גם כי זאת קצת קלישאה (וחכו, יש לנו עוד קלישאה ענקית אחת בהמשך), אבל גם כי השיר המאוד מנחם לא ממש התלבש על הרוח הרוקרית של מורן ו"רד".

ובסוף, ואלרי חמאתי – שבמשך זמן רב נחשבה לפייבוריטית לא קטנה (היא גם הייתה המתמודדת היחידה בעונה שקיבלה חיקוי ב"ארץ נהדרת"), אבל מה שקובע בתחרויות האלה הוא מה שקורה בגמר – והביצוע שלה ל"כשאת עצובה" של עמיר בניון (שנוכחותו בגמר בהחלט תורגש גם בהמשך) היה פשוט פושר. מאוד לא ביצוע גמרי שמרטיט לבבות או מרים, ומתוך הבינוניות הזאת גם נקבעה התוצאה.אחרי השלב הראשון דניאל וייס הודח – מה שהוכיח שכנראה שזה היה איכותי או גבה-מצח מדי.כל זה קרה לא לפני אחד הרגעים הקומיים היותר טובים של הערב: מונולוג מרשים של אסי עזר ורותם סלע על חשיבות השידור הציבורי, מה שכמובן לווה בעוד "פרסומת אחת וחזרנו" – שהזכירה לכולנו כמה חשוב שיהיה ערוץ בלי פרסומות כל חמש דקות.

מילה קטנה צריך להגיד בכל זאת על השופטים: זו העונה שבה הוכח כמה השופטים באמת חסרי ערך אמיתי, כי הם לא עושים את עבודתם במובן הכי בסיסי של המילה. אני אגיד את זה בצורה הכי פשוטה: אי אפשר.אי אפשר שכולם טובים. אי אפשר שכולם מעולים. לא ייתכן שכל הזמרים בעונה "חייבים לייצג את ישראל באירוויזיון". אי אפשר שלשלוש זמרות השופטים יגידו ש"אין ראויה ממנה". זה פשוט לא מסתדר מתמטית. באנגלית קראו לזה "Trophy Syndrome" – זה שאין באמת מפסידים וכולם מקבלים פרס. כולם טובים וכולם מוכשרים באותה המידה – מה שפשוט לא נכון במציאות. בסוף צריך להיות מנצח אחד – וזה בדיוק מה ש"ארץ נהדרת" ידעה לצחוק עליו: כשכולם "וואו", וכולם מרגשים נורא וכולם שווים את ה"וולקאםםםם", כבר אי אפשר להבדיל בין טוב לרע.

ממשיכים לסיבוב השני, ולמורן אהרוני ו"רד בנד" שהלכו על יומרה עם הביצוע ל"פרפל ריין" המיתולוגי של פרינס. שיר שלא קל לבצע, אבל מורן ו"רד" עמדו במשימה די יפה (ובדרך, גם קנו לי את הלב. אין כמו פרינס, מה לעשות). זה היה ביצוע רוקנרול עד הסוף, מה שהיה מאוד מרשים כהופעה או אפילו כשיר ברדיו, אבל האם באמת היה אפשר לדמיין את זה באירוויזיון? האמת היא שאני די בספק. וכאן, אולי הוכחה החולשה של הציוות הנהדר הזה – זו היתה יציאה מאוד יפה, אבל לא ממש משהו שאנשים מדמיינים שינצח על הבמה במאי.

יובל רפאל הגיעה אחריה – עם עוד ביצוע מופתי, והפעם כזה שדרש אומץ של ממש. רפאל הלכה עם "The Writing's On The Wall" של סאם סמית' – השיר הכי פחות מוכר מכל השירים שהופיעו על הבמה (בדרך כלל, בטח בגמר הקודם, תמיד הלכו על מניות בטוחות). ורפאל פשוט נתנה בראש בפעם השנייה, מה שדי השאיר אבק למי שבאו לפניה – או אחריה.

השלישית היתה חמאתי, שאין מילה אחרת – ביאסה את התחת עם בחירת שיר די משעממת, "Imagine" של ג'ון לנון. אני מודה שיש לי תיעוב גדול לשיר הזה ולהפיכה שלו לפוסטר, בעיקר כי הוא הצליח להגחיך את השאיפה האמיתית והכנה לשלום. כשזה משתלב עם הביצוע של חמאתי, שגם הפעם לא היתה מספיק טובה (ביצוע אפילו פחות טוב מ"כשאת עצובה" הראשון), גמרנו עם תחושה שהפייבוריטית הגדולה די בעטה בדלי.

ואם כבר באסה – אי אפשר כנראה בלי מופע קידום המכירות הקבוע של "קשת" לגמרים מהסוג הזה. הפעם, זה היה מערכון די מאולץ של שופטי "חתונה ממבט ראשון" שלא דמה לכלום ולא תרם לכלום. אחריו, הגיע רגע עם הרבה משמעות – ביצוע נאמבר השופטים ל"ניצחת איתי הכל", השיר האהוב על אגם ברגר, התצפיתנית בת ה-19 שעדיין בשבי חמאס. אולי גם מראה לסימני הזמן: אם בשנה שעברה היינו עסוקים בעיקר במי שמת, נדמה שהפעם – אולי גם בגלל עסקת החטופים – הפוקוס עובר למי שחי, וצריך לחזור הביתה.

באופן אבסורדי, מי שזיהו לראשונה את הפער שנפתח בין רפאל לחמאתי היו דווקא השופטים, שהקפידו ללטף כל העונה. בדרכם המתנחמדת, הם נתנו לוואלרי רק 56 נקודות, ולרפאל 70 מתוך 72. יחד עם פער שרק גדל באמצעות הקהל קיבלנו את המנצחת – ויובל רפאל תישלח לבמה בבאזל.

יובל רפאל היא כמעט זוכת "הכוכב הבא" שנוצרה ב-ChatGPT. יש בה הכל: גם סיפור סינדרלה – היא זמרת שהגיעה מהרחוב ממש, שלא שרה אף פעם באופן מקצועי; טרנד שקצת הולך ונעלם בשנים האחרונות – גם סיפור אישי מדהים שמכיל בתוכו כאב וגבורה (כמישהי ששרדה את מסיבת ה"נובה"), ובסופו של דבר גם יכולות ביצוע מרהיבות וליהוק נהדר של שני שירים.זה כמעט הטקסטבוק של איך לנצח ב"כוכב הבא", ורפאל מילאה אותו בנאמנות, עם המון כישרון. בניגוד לעדן גולן, רפאל מייצגת משהו הרבה יותר אותנטי ושובה לב. אפשר להניח שזה יעבוד גם בבאזל – או לפחות יביא מקום מכובד. נסתפק גם בזה.

• ביקורת טלוויזיה
• המסך
• הכוכב הבא לאירוויזיון
• קשת