פורים אמנם מאחורינו, אבל לתחפושת ולנוסטלגיה אין גיל ועונת שנה. לכבוד יום ההולדת ה-12 מתחפשת מסעדת טאיזו האסיאתית־עילית לסינית האדומה – מראשונות המסעדות האסיאתיות בתל אביב וממבשרות הגל הסיני בישראל. מאחורי המסכה והיוזמה עומדים זיכרונות הילדות של שף יובל בן נריה, שאמנם התגורר בירושלים אך ביקר במסעדה עם הסניף התל אביבי של המשפחה. "אכלתי בסינית האדומה לא מעט פעמים. סבא וסבתא שלי גרו ברחוב פנקס, ובכל פעם שהגעתי לתל אביב הם לקחו אותי לאכול שם", הוא נזכר במרק תירס ובאגרול, שבאותה תקופה סחפו את המדינה. מנת בקר ברוטב צדפות הותירה רושם עז בילד שלימים יהפוך לשף. "זה היה סביב גיל שבע-שמונה. אני ממש זוכר את הטעם וזוכר שאהבתי את זה".

>> "פיוז'ן אותנטי": מסעדת שף כשרה ברוטשילד רוצה להאכיל את כולם
>> אף מילה על רובושון: השף אביתר מלכה ומלון אלקונין חוזרים לחיים

לטובת קוראינו המילניאלז נספר שלפני פרוץ המאה ה-21, הסינית האדומה הייתה לא פחות מאייקון קולינרי ותרבותי. היא הוקמה בשנת 1977 על ידי ישראל בויקו, יזם צעיר שחלם לפתוח מסעדה תאילנדית אך החליט להקשיב לעצת חברו, המפיק אברהם דשא פשנל, ופתח מסעדה סינית. לראשונה בעיר הונחו על השולחן מקלות במקום סכו"ם והדלת האדומה, שנתנה למקום את שמו, הפכה לנ.צ. לכל דבר.

עד מהרה טיפסה הסינית האדומה לצמרת רשימת המסעדות בתל אביב (לא שהיו אז כל כך הרבה), והתבססה כמוקד עלייה לרגל ולאצולה התרבותית והחברתית דאז. שמעון פרס, יצחק נבון, אריק איינשטיין ושלום חנוך – כולם אכלו כאן וזכו ליחס אישי מבויקו, שהכיר כל סועד בשמו. בשנת 2017 שמה החלטת בית משפט סוף לסיפור: הבניין נכנס לתהליך שיפוץ במסגרת תמ"א 38 והסינית האדומה נסגרה.

כעת היא קמה לתחייה לשלושה ימים עם כל החשודים המיידיים האהובים – עוף חמוץ-מתוק, צלעות צ'אר-סיו ברוטב ברביקיו סיני, בקר סצ'ואן וכמובן מרק תירס ואגרול. כדי להזכיר שבכל זאת חלפו מאז כמה עשורים, במקום יין פטישים וקינלי (זה מה שהיה אז) יוגשו במהלך הפופ אפ קוקטיילים על בסיס XV Chivas Regal, וויסקי שמתיישן במשך 15 שנים וסופג ארומות מחביות קוניאק מאזור גראנד שמפיין.

המחווה לסינית האדומה משרתת לא רק את האורחים אכולי הגעגוע אלא גם את צוות המטבח של טאיזו, שחלקו מגיע מסין. הטבחים שמוצאם מסצ'ואן, שנדונג, גילין ומחבל פוג'יין יבשלו אוכל מהבית, וזו הזדמנות להיזכר שוב במטבח הסיני ולשאול את בן נריה אם הוא עדיין רלוונטי. התשובה שקיבלנו מפתיעה. "בהגשה קצת יותר אסתטית ובכמויות יותר מדודות על הצלחת, אוכל סיני יכול להיות מאוד רלוונטי. הרבה שומן והרבה סוכר, הסטיקיות של הרטבים – יש משהו בסליז שפורט על מיתרים סנטימנטליים", הוא מסכם ומגלה שהרעיון לא נותר בגדר מחשבה בלבד.

מסתבר שגם אחרי שנים בצמרת הקולינריה בעיר הזיכרון מהסינית האדומה נותר חי ופועם, ובן נריה מנסה לרתום לטובת העניין את חברו המסעדן אבי קשי (צ'יקטי, ורמוטריה). "כבר שנים שאנחנו חושבים לפתוח איזשהו בר שמגישים בו אוכל סיני מטוגן, מלא רטבים ומלא שומן, אולי אפילו איזה באגט סצ'ואן קטן. דיברנו על כך לא פעם ולא פעמיים. אז אבי, אני פונה אליך דרך שורות אלה – הלוואי והיה בר כזה כבר היום". רק אל תשכחו את החמוץ-מתוק הזרחני.
מנחם בגין 23, שבת-שני (22-24.3),להזמנות

• אוכלים שותים
• טאיזו
• הסינית האדומה
• מסעדות בתל אביב

• Facebook
• Twitter
• Email

אורנה ואלה

זו הייתה אולי הסגירה הכואבת ביותר. מוסד תל אביבי בן 25 שנה, שוקק חיים וטעים כמו ביום פתיחתו, שהודיע לפני שנה וחצי על סיום הפעילות וגרם לנו להיפרד בצער מלביבות הבטטה המיתולוגיות שלו. המסעדה נסגרה במרץ 2018 אחרי שנודע לבעלות המקום אורנה אגמון ואלה שיין כי הבניין עתיד לעבור שיפוץ מאסיבי. כמו סדרה טובה באמת, הן החליטו לפרוש בשיא ולהשאיר אותנו במתח. לפחות הן השאירו לנו ספר בישול כנחמה.
למה אנחנו הכי מתגעגעים?לביבות בטטה

באצ'ו

אחרי לא מעט תהפוכות בנוגע לסגירתו, נאלצנו להיפרד מבית הקפה הוותיק לפני כשנתיים. הקפה, שהיה ממוקם בתצורתו האחרונה בחוב קינג ג'ורג', התפאר בלקוחות קבע ותיקים ונאמנים שמדברים עליו כעל לא פחות מבית שני. מאז הסגירה פתח הבעלים בועז טרגרמן חנות גלידה עם אותו שם שממוקמת לצד "המרסנד" – קפה מיתולוגי אחר בעיר שאף הוא בבעלותו כעת. אבל אין מה לעשות, מתוק הוא בסך הכל פלסטר, והחור שנפער בלב הקבועים של הבאצ'ו עדיין לא נסגר.
למה אנחנו הכי מתגעגעים?לשבת חמש שעות על קפה בלי לקבל פייס מהמלצרית

ננוצ'קה

אחת הקורבנות הכי גדולים של שנת 2018 היה מסעדת ננוצ'קה, שהייתה מעוז של בליינים ואכלנים עם מנות גרוזיניות מדהימות, מהפכה טבעונית בתפריט ובר שלא היה מרים כמוהו בסביבה. אלא שארבע שנים אחרי שננה שרייר לימדה את הלקוחות הנאמנים שלה שאוכל גרוזיני יכול להיות טבעוני ולהישאר טעים, היא החליטה לסיים את המסיבה. מאז עוד לא מצאנו מקום לרקוד בו על הבר.
למה אנחנו הכי מתגעגעים?לחינקלי

הסינית האדומה

המנצחת הגדולה במבחן הזמן, שנסגרה בשנת 2017 אחרי לא פחת מ-40 שנות פעילות מלאות בסויה ומרק תירס. המסעדה נפתחה ברחוב דיזינגוף בשנות ה-70, לפני שמישהו בכלל חלם שאוכל סיני יהפוך למיינסטרים פה בארץ. מה שהכניע את המקדש היה, איך לא, תמ"א 38 שאחרי מאבק ארוך בבית המשפט אילץ את המסעדה לסגור את הדלתות האדומות.
למה אנחנו הכי מתגעגעים?אגרול בטעם של פעם. בקטע טוב

רפאל

חובות לספקים וככל הנראה גם לעובדים הביאו את המסעדה לסף סגירה ב-2017 ומה שהתחיל ב"חופשה זמנית" התברר בהמשך כסגירה לצמיתות. השף, רפי כהן, שפתח את המסעדה ב-2001 ונחשב לאחד השפים הכי כשרוניים בארץ נעצר בחשד שאיים לרצוח את שותפו לשעבר והוכרז לבסוף כפושט רגל. אולם למרות מסלול התדרדרות של המסעדה אי אפשר להתעלם ממנות הדגל היוקרתיות והבלתי נשכחות שלה.
למה אנחנו הכי מתגעגעים?לעסקית בסוף השבוע

כתית

15 שנים אחרי שהוקמה כתית ו-6 שנים לאחר פתיחת המזללה, האחות הצעירה והקלילה שלה, החליט השף מאיר אדוני לסגור את שתי המסעדות שהכי מזוהות איתו ולהתמקד במסעדות בבתי במלון ובמסעדה החדשה שפתח בניו יורק. אנחנו מודים, לא צפינו את הסגירה הזאת מראש, הרי כתית היא מאיר אדוני ומאיר אדוני הוא כתית. היא נחשבה לאחת היוקרתיות בארץ, וללא ספק גם אחת הטובות שבהן, אבל אין מה לעשות – לכל דבר טוב יש סוף.
למה אנחנו הכי מתגעגעים?לאכול במזללה ולהרגיש בכתית

דה באן

המסעדה של האחים אייל ושי קיצ'ס נפתחה ב-2011 והיתה החלוצה הבלתי מעורערת של טרנד הבאים שכבש את כל המסעדות האסייתיות. הבאן שלהם נחשב לאחת ממנות אוכל הרחוב הכי טובות בעיר, בלי לזנוח כמובן את הראמן והקריספי צ'יקן המעולים. לאחר הסגירה חזרו האחים לסיבוב נוסף עם מסעדת צ'יינה קלאב – אך גם זו לא החזיקה מעמד ונסגרה לאחר חצי שנה בלבד.
למה אנחנו הכי מתגעגעים?לבאן, נו מה

אלנבי 99

זה נחת עלינו כרעם ביום בהיר: חמשת הברים של אלנבי 99 ייסגרו לטובת הקמת פרויקט דיור יוקרתי. הדוראק, הטיילור מייד, הוטל אלנבי, הסליפרז ובית הפסנתר הלכו לנו, הותירו אותנו יתומים מאב והשאירו אותנו לבד עם האם הקצת יותר מנומנמת – מתחם בית הכנסת הגדול. כדי לדרוך לנו עוד קצת על הלב הוחלט לקרוא לפרויקט המגורים שיוקם על חורבות העסקים "בית הפסנתר", כאילו לא נתגעגע מספיק. מאז הספיק להיסגר גם הפסאז' שנמצא ממול, או בקיצור – כל הנהרות זורמים אל הלוציפר.
למה אנחנו הכי מתגעגעים?לעבור מבר לבר בלי לעשות ווק אוף שיים ברחוב

• מסעדות בתל אביב
• אורנה ואלה
• ננוצ'קה
• באצ'ו
• הסינית האדומה
• דה באן
• רפאל
• כתית
• אוכלים שותים

• Facebook
• Twitter
• Email

כשמסעדת הדים סאם פוראמה נפתחה ברחוב בן יהודה בתל אביב לפני כשלוש שנים, כשסמוך לה כבר פעלו צ'יינה קורט, פקין דאק האוס ולונג סנג, זה היה רק עוד סימן לפריחתן של המסעדות הסיניות בתל אביב. כעת, עם פתיחתה הצפויה של הונג קונג דים סאם בחודש הבא, בדיוק באותו אזור, המתפרש על בן יהודה־אלנבי־בוגרשוב, האם נוכל להכריז סוף סוף על הצ'יינה טאון העברית הראשונה?

צ'יינה טאונס מעבר לים

בדיקת ההיתכנות של תרחיש כזה דורשת מבט טלסקופי אל מעבר לים, לארצות הברית, שבה יש את ריכוז הצ'יינה טאונז הגבוה בעולם. 40 אלף מסעדות סיניות פועלות בארצות הברית – יותר מכמות סניפי מקדונלדס, ברגר קינג וקנטאקי פרייד צ'יקן יחד. הסופרת, הבלוגרית וכתבת ה"ניו יורק טיימס" ג'ניפר 8 לי (8 נחשבת לספרת מזל בתרבות הסינית) חקרה את התופעה, ובמאמריה היא מסבירה שהמטבח הקרוי "סיני" בארצות הברית אינו אלא בן דוד רחוק של המטבח בסין. את מנת הצ'ופ סוי הפופולרית בארצות הברית למשל, לא תמצאו בשום מקום סין. פירוש הביטוי "צ'ופ סוי" הוא "שאריות", ומוזר שאמריקאים נכנסים למסעדה ומבקשים שאריות. גם אגרול שמנמן מטוגן, מהסוג שמוכר בארץ, אין להשיג בשום קנטון בסין, וכך גם מנות "סיניות" רבות נוספות הנפוצות במערב. אפילו עוגיות המזל לא מוכרות לסינים ומגיעות דווקא מיפן.

לי מספרת שלמסעדות סיניות אמנם אין מטה מרכזי כמו לרשתות המזון המהיר, אבל הן מתנהלות באופן דומה לרשת, בגלל ספקים גדולים שמחלקים ציוד וחומרי גלם זהים לכולן. ד"ר רפי גרוסגליק מהמחלקה לסוציולוגיה באוניברסיטת ברנדייס שבארצות הברית, שחקר את המטבח הסיני בישראל ובצפון אמריקה, מסכים. בריאיון טלפוני הסביר ד"ר גרוסגליק שמקבצי המסעדות הסיניות בארצות הברית שמכונים "צ'יינה טאון" נוצרו מסיבות פרקטיות, לצורך שינוע לוגיסטי של חומרי גלם ומוצרים למתחם אחד. "זה נוח וכלכלי יותר כשהן מקובצות יחד", הוא אומר. "אפשר לראות את המשאיות עם ארגזי העוף הקפוא אחרי טיגון עוצרות בנקודה אחת ופורקות את אותו עוף לכל המסעדות ברחוב. בארצות הברית הייתה קהילת הגירה גדולה ותשתית כלכלית שבנתה את השכונות האלה. הספקים המרכזיים דואגים גם לחומרי הגלם, לתפריטים ולעוגיות המזל, וההבדלים בין המסעדות האלה הם בניואנסים".

התהליך הזה, שבו מהגרים מתרכזים בשכונות משלהם ובהן מבשלים מטעמים מסורתיים מארץ המוצא, יצר מובלעות סיניות בערים רבות במערב. הצ'יינה טאון הגדולה ביותר בעולם היא בסן פרנסיסקו, שבה מתקיים מדי שנה מצעד ראש השנה הסיני הגדול בעולם. צ'יינה טאון מפורסמת נוספת נמצאת בלוס אנג'לס, ועליה עשה רומן פולנסקי את הסרט "צ'יינהטאון" שבו ג'ק ניקולסון מסתובב עם פלסטר על האף. ואי אפשר כמובן לחמוק מצ'יינה טאון שבמנהטן, שמתגאה בשלל מסעדות, בתי מרקחת עם תרופות סיניות ומגוון מרהיב של סחורות מותגים מזויפות. למעשה כמעט בכל מטרופולין יש שכונות סיניות שהן מוקד משיכה לתיירים ולמקומיים – החל מלונדון שבצ'יינה טאון שלה יש שוק סיני מפואר שבו אפשר לטעום ולגלות פירות אקזוטיים שלא הכרתם (אזהרת מסע לג'ק פרוט), דרך אמסטרדם שבה מקדשים בודהיסטיים עצומים שחולשים על רחוב שלם לצד המסעדות, עד פריז שבמרכז הצ'יינה טאון שלה מושלים המפעל והמזללה מלך הטופו.

סירקיס, אהרוני, בדש – סין בישראל, מאז ועד היום

ובחזרה לישראל, לשנות ה־80 של המאה הקודמת, שם מתחילה ההיסטוריה של המטבח הסיני המקומי. במאמר "אותנטי, ספידי והיברידי: האוכל הסיני והגלובליזציה התרבותית בישראל", שהתפרסם לאחרונה בכתב העת "מגמות", ד"ר גרוסגליק ופרופ' אור רם מאוניברסיטת בן גוריון סוקרים את גלגולו של המטבח הסיני בארץ. ד"ר גרוסגליק מצביע על שתי דמויות מרכזיות בקידומו: רות סירקיס, שהתוודעה למטעמי סין בצ'יינה טאון של בוסטון כששהתה שם בשנות ה־60 והוציאה ב־1979 את רב המכר "המטבח הסיני"; וישראל אהרוני, שפתח ב־1981 את מסעדת יין ינג בתל אביב אחרי שהתאהב באוכל סיני באמסטרדם ולמד לבשל אותו בטייוואן. ב־1985 הוציא אהרוני את "הבישול הסיני", ספרו הנמכר ביותר. באותן השנים פעלה בדיזנגוף מסעדת הסינית האדומה, ששרדה עד היום. "בשנות ה־80 מסעדות הסיניות הציגו אקזוטיות רחוקה: תפאורה שכללה פגודה וצבעים אדומים וכלי חרסינה", אומר גרוסגליק, "זה לא היה אפילו קרוב לסגנון הסיני האותנטי, אלא דימוי של תפיסה ישראלית את סין. באותה תקופה האוכל הסיני נחשב לחלק מתרבות של אנינות".

אהרוני – שלאחרונה חזר לפתוח מסעדות, אבל דווקא בסגנון יפני – נזכר בחיוך בשנות ה־80: "בזמנו נפתחו בארץ רק מסעדות סיניות, והיו עשרות כאלה. לא היו כאן מסעדות אתניות של אף לאום אחר – לא איטלקי, לא תאילנדי, בטח שלא וייטנאמי. אין לזה מקבילה עד היום". בשנות ה־80 ישראלים החלו לבקר בצ'יינה טאונס ברחבי העולם, ובשנות ה־90 – גם בסין עצמה, מה שגרם למסעדות הסיניות בארץ להיתפס כלא נאמנות למקור. בשנות ה־90 קם גם גל של רשתות של אוכל סיני מהיר ובהן יוסי פקין, צ'יינה טאון וסיני ספיד, שהתפלשו ברוטב אדום זרחני. איש העסקים משה בדש, שהיה הבעלים של מפעל נקניקים וחומוס תעשייתי בבני ברק, פתח את פיקנסין, רשת מעדניות ומזללות סיניות שמגישה הברקות מקומיות של תפוחי אדמה ועוף חמוץ מתוק. התפיסה של בדש הייתה מכירת כמויות גדולות של אוכל באחוזי רווח נמוכים. ההשלכות, כפי שד"ר גרוסגליק מתאר, היו מרחיקות לכת: "האוכל הסיני עבר אז תהליך של מקדונלדיזיציה, כולל ארוחות ילדים. האוכל הגלובלי והמקומי יצרו מאכלים היברידיים חדשים".

טרגדיה קולינרית

בסוף שנות ה־80 נתקל ד"ר גרוסגליק בבחור הונג קונגי בשם גאג' גים, שהגיע לארץ ופתח בבאר שבע מסעדה סינית. מהר מאוד הבין גים שהקהל לא מעוניין באוכל סיני אמיתי, אלא בחיקוי המוזר שמוקפץ בקניונים, וזה מה שהוא הגיש בסופו של דבר במסעדה שלו. "זה היה שלב שבו האוכל הסיני בארץ פנה רק למעמד הבינוני־נמוך", מנסה להסביר גרוסגליק את הטרגדיה הקולינרית הזאת. משיכה ורתיעה התפנית קרתה בשנות האלפיים, כשהאוכל הסיני הוקפץ חזרה למעמדו בזכות מסעדות פן־אסייתיות כגון ג'ירף וזוזוברה, שקיבלו רוח גבית מטירוף הדים סאם שאפף את תל אביב עם מקומות כמו דים סאם סטיישן, מסעדת הים הסיני ושלל המסעדות הסיניות שנפתחו באזור התחנה המרכזית החדשה ונתנו לרגע תחושה שאולי אשכרה תקום בעיר צ'יינה טאון ראויה.

בימים ההם עבדו בארץ המוני פועלים סינים, בעיקר בענף הבנייה, ושוטטו בנווה שאנן בסופי שבוע. באזור קמו שלוש מסעדות אותנטיות יחסית שקיימות עד היום: סינג לונג של הואן והדס קואן, אב ובתו שעלו לארץ בסוף שנות ה־70 כפליטים מווייטנאם; לא רחוק משם, במדרחוב נווה שאנן, נמצא בית אוכל קטנטן וחבוי המכונה "המקום של הסיני" (הסיני הוא ג'ואנג וואי, בן 80 משנגחאי, שמכין בכל יום דים סאם וגיוזה טריים); וסמוך לגן החשמל פועלת החומה הסינית בבעלות רפאל שיו, שעלה לארץ מסין ב־1993 ומגיש אטריות חיטה שנעשות בשיטה מסורתית ודים סאם. האם השתכללנו מאז?

…והיום

אהרוני טוען בעצב שעדיין חסרים בארץ הרבה חומרי גלם סיניים, אבל אין לו ספק שהמצב השתפר במידה ניכרת. אם בעבר היה צריך לאלתר חלופות לירקות ולעלים הסיניים, עכשיו תפגשו את המסעדנים הסיניים בדוכן של דודו ברחוב יום טוב 10 בשוק הכרמל. כאן הם רוכשים פפאיה ירוקה, זני חצילים מיוחדים, קפאו בטעם אניס, באקצ'וי, ופאק בונג חלול גבעולים שנקרא בחיבה "מורנינג גלורי" הודות לתכונות המיוחסות לו.

אליס, שמנהלת את מסעדת צ'יינה קורט הפועלת זה 20 שנה ברחוב שלום עליכם, אומרת שיש הבדלי טעם בין סועדים בהתאם למוצאם. "גם כשמגיעים לכאן סינים אנחנו שואלים מאיזה אזור בסין הם באים כדי להתאים את האוכל. קנטונזים למשל לא אוהבים מתוק, אלא חריף ומלוח. ישראלים, לעומת זאת, מעדיפים טעמים מתוקים וחריפים".

זה כמו סינית בשבילי: מילון בסיסי למטבח הסיני

מה פו טופו 麻婆豆腐

מנה מחבל סצ'ואן שמורכבת מטופו נימוח שמעשיר בשר בקר טחון ובצל ירוק קצוץ. פירוש המילה "מה" היא "חריף ומתובל כתוצאה ממפגש עם אבקת פלפל חריף".

וונטון 馄饨

הכופתאות הסיניות האלה פופולריות מאז שושלת טנג (1618). בדרך כלל הן מגיעות בצורת משולשים המזכירים טורטליני איטלקי, ותמצאו אותן במרקים ולפעמים גם בשמן עמוק. בתוך הבצק טמון בשר חזיר קצוץ מעורבב עם שרימפס.

צ'או מיין 炒面

מנה קלאסית שזוכה לשלל אינטרפרטציות ברחבי העולם. היא תמיד מורכבת מאטריות שבושלו במים ואז עברו לקפוץ בווק עם בשר בקר, עוף, חזיר או שרימפס, ולפעמים יהיו בה גם נבטים.

פקין דאק 北京烤鸭

מנה מבייג'ינג שנאכלה בבית הקיסרים הסינים ומורכבת מברווז שנצלה בשיטה מיוחדת בתלייה ונפרס כך שעורו נותר פריך מאוד. הפרוסות הדקות מוגשות על פנקייק ברוטב שעועית מתוק או בסויה עם שום.

גונג באו צ'יקן 宫保鸡丁

עוף, צ'ילי יבש ובוטנים מטוגנים מרכיבים את אחת המנות הסיניות המוצלחות ביותר, שזכתה להכי הרבה ורסיות במערב, לפעמים בתוספות של ירקות. במקור המנה חריפה, אבל במערב מכינים אותה גם בחמוץ־מתוק ובתוספת שום.

• צ'יינה קורט
• מסעדות סיניות
• ג'ניפר 8 לי
• צ'ופ סוי
• עוגיות מזל
• ציינהטאון
• רות סירקיס
• בוסטון
• יינג ינג
• הסינית האדומה
• דים סאם סטיישן
• ג'ירף
• רומן פולנסקי
• דים סאם
• מסעדה סינית
• זוזוברה
• ישראל אהרוני
• אוכל סיני
• פקין דאק האוס
• אותנטי
• סין
• סן פרנסיסקו
• אגרול
• סינג לונג
• פוראמה
• ארצות הברית
• צ'יינה טאון
• חדשות האוכל
• אוכלים שותים