אחד הסממנים העגומים של הפקרת העורף על ידי הממשלה במהלך מלחמת שבעה באוקטובר, הוא השיקום האיטי – או היעדרו המוחלט – של המקומות שנפגעו במתקפות חמאס וחיזבאללה בצפון הארץ ובעוטף עזה. ב-24 השעות שאחרי נפילת הטיל האיראני הקטלני במרכז תל אביב, הדגימה עיריית תל אביב-יפו שזה לא אמור להיות כך.

>> אוספים את השברים: "במקום שהמדינה תדאג, אני צריך לטפל בזה"
>> מה קרה, מלחמה? עיריית תל אביב מאפשרת חניה חינם בכחול-לבן

במבצע בזק מרשים שהחל עוד בליל נפילת הטיל, פועלת העירייה להשבת הסדר באזור הפגיעה באמצעות עבודות שיקום והפעלת מערך סיוע וליווי צמוד לתושבות, לתושבים ולעסקים שנפגעו, במטרה להחזיר את המרחב הציבורי ואת שגרת החיים לקדמותם. מיד לאחר נפילת הטיל במרכז העיר, הגיעו למקום צוותי אגף שיפור פני העיר וביצעו הערכת מצב ראשונית.

במקביל, הגיעו נציגי העירייה למקום הפגיעה, ובסמוך לו נפתחה נקודת כינוס ייעודית שבה העניקו צוותי העירייה סיוע ראשוני, ליווי והכוונה לתושבים. המפונים שוכנו בשלושה בתי מלון בעיר, והעירייה ממשיכה לספק להם מענה רחב ומיידי. לצד זאת מתקיים תיאום צמוד עם מס רכוש לצורך ליווי התושבים ובעלי העסקים בטיפול בנזקים ובהגשת התביעות.

בהמשך היום, עם העברת האחריות מפיקוד העורף לעירייה, החלו הצוותים בביצוע חסימות רחוב, ניקוי שטח הפגיעה, הסרת מפגעי בטיחות ופתיחת צירים לתנועת חירום. במהלך היום ביצעה העירייה עבודות אטימה לבתי עסק ולדירות סמוכות כדי למנוע אירועי ביזה ולשמור על בטיחות הציבור ורכושו. אסף בריט, בעלי קפה "התחתית" שניזוק מההדף, הודה לעירייה בציוץ נרגש בטוויטר/X והבטיח בשם העסקים השכנים ברחוב ש"עוד שנייה נחזור להיות הפינה הכי יפה בעיר".

צוותי העירייה יסיימו לפנות את ההריסות מהמבנה שנפגע, ובמהלך היום (שנ) יחלו עבודות סלילת הכביש מחדש והשבת התנועה לרחוב, ככל שיאפשרו תנאי הבטיחות ובתיאום עם גורמי החירום. במקביל לעבודות במוקד הפגיעה, גם הגינה הסמוכה שנפגעה בחלקה (מהגינות האהובות בעיר), עברה עבודות ניקיון מקיפות והושבה לפעילות תקינה ובטוחה. בימים הקרובים יימשכו עבודות השיקום והטיפוח עד להשבתה למצבה המלא ולמראה המקורי.

"עוברים עלינו ימים מורכבים", אמר סגן וממלא מקום ראש העירייה, אסף זמיר. "צוותי העירייה עובדים בשטח מסביב לשעון כדי להשיב את המרחב הציבורי לסדרו מהר ככל האפשר. במקביל, הוקמו מערכים לליווי וסיוע למשפחות שנאלצו להתפנות מביתם. אני קורא לתושבים ולתושבות להיעזר בשירותי העירייה המגוונים ככל הניתן, על מנת להקל על עצמם כמה שיותר בימים מורכבים אלו".

• מלחמת איראן
• עיריית תל אביב
• הבועה
• קריית ספר
• התחתית

כמעט 48 שעות חלפו מאז נפילת הטיל האיראני, ותל אביב עדיין מלקקת את הפצעים. ברדיוס הרחובות שמסביב לאזור הפגיעה חלונות שבורים מעידים על מה שאירע, ותושבי האזור מנסים לחזור לשגרת חיים בין האזעקות. על פי נתוני העירייה ורשות המסים, כ-40 בניינים ניזוקו בדרגות שונות, מה שהוביל לסגירה זמנית של עסקים באזור זירת הנפילה לצורך הערכת נזקים ושיקום. בין העסקים שנפגעו תמצאו את סניף מרכז העיר של מאפיית גרציאני שנהרס כליל, ובית הקפה "התחתית" שספג נזק רב. בציוץ שפרסם בעלי "התחתית" אסף בריט הוא כתב "אנחנו פרה חולבת, לא סנטימטר יותר. מייצרים מיסים נקודה. כל השאר כל כך לא מעניין אותם".

בר היין פלור, שממוקם לא הרחק מאזור האירוע, ספג גם כן נזק רב. בעליו אורי קורץ, שנסע לחו"ל ותכנן לחזור אמש (ראשון), צפה בהרס דרך מצלמות שהותקנו במקום. "ראיתי שהכל פשוט הרוס. קיבלתי התראה שיש שריפה בעסק ואחר כך הגיעה התראה על אזעקה", הוא משחזר בקול כואב. "נגרם נזק עצום כי הבניין ישן. ויטרינת עץ שבנינו במיוחד עפה, ופשוט פירקה את המקום והתקרה במטבח קרסה". בנתיים קור. מנהל את האירוע בשיחות לונג דיסטנס, ומספר שמכיוון שאסור לגשת למקום, עובדי הבר נותרו לשמור כל הלילה כדי למנוע ביזה.

במקביל הוא מדבר עם בעלי מקצוע ומתאם הגעת שמאי פרטי להעריך את הנזק. "על המדינה אני לא סומך. אמנם היה כאן שמאי של מס רכוש שייתן מספר, אבל אנחנו חוששים שהמדינה לא תפצה. אני יודע על עסקים שנפגעו בסבב הקודם מול איראן ולא קיבלו כסף. בגדול הבעיה היא שאנחנו לא מבינים איך המדינה מתפקדת. לא ברור מה יהיה עם העובדים ומי יפצה אותם. נצטרך להבין איך אנחנו מממנים מאות אלפי שקלים כדי לפתוח מחדש". השאלה אם להקים שוב מחדש את העסק מרחפת באוויר, הוא מודה. "זה תלוי מתי תופסים אותי ואם אני שומע חדשות טובות או רעות. אבל היא בהחלט קיימת". כדי לקדם את התהליך נשקלת אפשרות לפתוח מימון המונים, אבל עוד רחוקה הדרך. "בניגוד למדינה, הקהילה והשכונה מאוד באות לקראתנו. אנשים שולחים הודעות איך אפשר לעזור. אולי משם תבוא הישועה".

החומוס של אבי מעכו, שנפתח לפני קצת יותר משנה בבניין משופץ באזור, ספג גם כן פגיעה. "אני שלם ובריא והבנות שלי שלמות ובריאות. חוץ מזה לא מעניין אותי כלום", אומר הבעלים אבי בן שיטון, ומספר שזגוגיות התנפצו וחלונות נהרסו. אמש ביקר במקום שמאי ואחריו הגיע קבלן לתת הצעת מחיר לשיפוץ. על פי הנוהל, את אנשי המקצוע צריכים בעלי המקומות שנפגעו לאתר בעצמם ולדאוג לתיקון. רק אחר כך באפשרותם להגיש תביעת פיצויים. "במקום שהמדינה תדאג, אני צריך לטפל בזה", הוא מסביר ומוסיף שלהערכתו תוך שבוע המקום ייפתח שוב. "אני לא נופל בהצלחה שלי. אני חייב לפתוח וחייב להצליח. קרמיקה ומקררים אפשר להחליף. אנשים לא".

ספוט ההמבורגרים "בודגה בורגר" מרוחק מעט יותר ממקום הנפילה, ועל כן ספג נזק מועט יחסית. למזלו של הבעלים פייבל אופנהיים, הוא בדיוק היה בדרך למקלט ולכן לא נגרם נזק בנפש, רק ברכוש. "החלונות התנפצו מההדף. כל הלילה ניקינו – היה צריך לעשות ניקיון יסודי כי המקום היה מלא זכוכיות – ולמחרת חזרנו לפעילות רגילה". פיצויים הוא אינו מאמין שיקבל עקב היקף הנזק, "עניין של פחות מעשרת אלפים ש"ח, אז בטח לא יפצו אותנו". כרגע המסעדה פועלת בעיקר במשלוחים ואופנהיים דווקא די מרוצה מכך. "מהקורונה למדנו לעבוד מרחוק ועשינו סוויץ' די מהר. אני לא אשקר כי במצב כזה די נוח להתעסק עם וולט, למרות שהם חותכים אחוז ניכר מההכנסות. בזמנים שנופלים טילים ואנשים לא זזים מהבית, זו פלטפורמה שעובדת מצוין".

• אוכלים שותים
• מלחמת איראן
• פלור Flor
• התחתית

>> שיר פינטו, 30, הוא תושב העיר כבר 11 שנים, נשוי ואב, כוח מניע בעולם התרבות הישראלי כבעלים של משרד יחסי ציבור וייצוג אמנים מוביל, ובין לקוחותיו בכירי האמנים וגופי התרבות בתחומי הקולנוע, התיאטרון, הפסטיבלים ומופעי הענק. לאחרונה הוסיף לרשימת הישגיו גם את ספרו הראשון"100 דברים להגיד עליהם תודה בחיים שלך"– ספר מעורר השראה העוסק בעוצמתה של הכרת תודה. בקיצור,תעקבו.

>> בגיל 72 הוא הפך לאייקון אינדי מקומי. זאת העיר של מאיר הוברמן
>> מוסד בלוינסקי וסטייקהאוס ניו יורקי בישראל. העיר של שי-לי ליפא

1. דה ג'ורג'

מועדון הג'ורג' הוא עבורי הרבה יותר ממועדון חברים. זהו מעין מפלט אורבני קסום, המשלב אומנות ייחודית עם אווירה עסקית. אני מתחיל בו את היום באימוני פילאטיס, יוגה או כוח, ובסופי השבוע נהנה מהבריכה והסאונה. מעבר לכך, הג'ורג' הוא נקודת מפגש מרתקת לאנשים מעוררי השראה וחיבורים.
ישראל טל 5

2. התחתית

אני יודע שכולכם מכירים אבל בכל זאת בחרתי בו. למה? כי זה בית הקפה שלי עוד מגיל עשר, כשהתחתית עוד היה בית קפה קטן ואינטימי שהפך למוסד תל אביבי מוכר. בתור ילד הייתי נוסע לעיר, מגיע לתחתית, פותח את הלפטופ ומדמיין שאני מנכ"ל של חברה גדולה או עיתונאי בכיר, מתחבר עם אנשים, קורא עיתונים ובעיקר חי בסרט, אבל זה היה אוסקר.
לינקולן 9

3. מרינה תל אביב

מפלט של שלווה וים. מרינה תל אביב היא אחד המקומות הקסומים בעיר עבורי. אין דבר עוצמתי יותר מלתרגל יוגה שם בשעות הבוקר המוקדמות, כשהים רגוע ופלטת הצבעים שלו עדינה, או בשעות הערב, כשהשקיעה צובעת את המים בגוונים מרהיבים והבריזה הנעימה מלטפת. זהו מרחב שמאפשר לי להתנתק מההמולה העירונית ולהתחבר לשקט הפנימי.
אליעזר פרי 14

4. אהן תאי

טעימה של תאילנד בלב תל אביב. כחובב מושבע של המטבח התאילנדי ומדינת תאילנד בכלל, אהן תאי בשוק הכרמל היא עבורי מעין בריחה קטנה למזרח. האוכל שם אותנטי, פשוט לכו על סלט פפאיה חריף ופאד תאי ותרגישו באחד השווקים הססגוניים של תאילנד.
ישכון 45

5. פארק חסן ערפה

פארק חסן ערפה הוא פנינה ירוקה יחסית חדשה בעיר שרובכם לא מכירים. הוא פארק יפהפה ומושקע, עם בריכת נוי מרשימה, מדשאות רחבות ומתקנים כיפיים לילדים. מה שמייחד אותו במיוחד הוא השילוב בין הפארק לגורדי השחקים המקיפים אותו, שיוצרים יחד קו רקיע אורבני מרשים שמזכיר קצת את האווירה של מנהטן.

מקום לא אהוב בעיר:

כל יום בדרך למשרד על האופניים אני חולף על פני בית העצמאות ברוטשילד, שכבר מעל לחמש שנים הוא אתר בנייה מוזנח. עצוב.

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
בתחום המוזיקה, ההופעה האחרונה של מועדון הקצב של אביהו פנחסוב פשוט שטפה אותי באנרגיה חיובית. השמחת חיים המתפרצת שלו, היצירתיות המוזיקלית הבלתי נדלית, השואו הסוחף והנשמה שהוא משקיע בכל רגע על הבמה – כל אלה יחד הם פשוט מעוררי השראה ומפיצים אור אמיתי, במיוחד בתקופה הזו.

ואם אנחנו מדברים על תיאטרון, ממש לאחרונה צפיתי בהצגה "חדשות אחרונות" בתיאטרון הפרינג' המקסים "ניקו ניתאי" שממוקם בדרום העיר. זוהי קומדיה חכמה ומשעשעת שעוסקת בעולם התקשורת. למרות שעברו כבר שבעים שנה מאז שנכתב המחזה, היה מרתק לראות כמה שהנושאים שהוא מעלה – במיוחד סוגיית השערוריות התקשורתיות וההשפעה שלהן – עדיין רלוונטיים וחזקים בחיינו היום. ההצגה גרמה לי לחשוב על הכוח של התקשורת ועל האופן שבו אנחנו צורכים מידע.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
האלבום החדש של לירן דנינו, אחד הקולות היפים בעולם שפותח את הלב והנשמה. זה מנחם תשמעו.

לאיזה ארגון או מטרה אתה ממליץ לתרום או להתנדב בזמן הזה?
בתקופה המורכבת שאנו חווים, אני מרגיש שהתמיכה בבריאות הנפשית של הקהילה שלנו היא קריטית מתמיד. לכן, אני ממליץ להתנדב בעמותת ער"ן – עזרה ראשונה נפשית.לאחרונה אף זכיתי לקחת חלק בקמפיין שלהם סביב השיר "SOS", שנועד לעודד אנשים לשתף ולא להסס לפנות לעזרה נפשית בעת הצורך. מאז תחילת המלחמה, ער"ן עדים לעלייה דרמטית בפניות, עם מאות אלפי אנשים שחיפשו תמיכה וסיוע. זה מעורר בי מחשבה עמוקה על כל אותם אנשים נוספים שאולי אינם מכירים את העמותה או מתמודדים עם בושה שמונעות מהם לפנות לעזרה.
אבי מתנדב בעמותה כבר שנים רבות, ותחושת השליחות העזה שלו להצלת נפשות מהדהדת עמוק בקרב כל בני המשפחה. אני רואה את המסירות שלו ואת ההשפעה החיובית העצומה שיש לעבודתם על חייהם של אנשים במצוקה.ער"ן מספקת מענה קריטי ונגיש לאנשים ברגעי משבר, והתמיכה בהם, בין אם בתרומה כספית או בהתנדבות, יכולה ממש להציל חיים ולתת תקווה לאנשים שמרגישים לבד וחסרי אונים. אני מאמין בכל ליבי שזהו ארגון שראוי לכל תמיכה ועידוד.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
לצערי, התקופה האחרונה אופיינה גם בטרגדיות קשות שנגעו עמוק בלב כולנו. אחת מהן היא סיפורה המזעזע של ענבר שגב ויגדר ז"ל, שנרצחה באכזריות לעיני בנה הקטן בעת נסיעה ברכבת הקלה.בעקבות המקרה הנורא הזה, ראינו גלים של ערבות הדדית מרגשת, עם תרומות ורצון עז לעזור ליערי, בעלה של ענבר, ולמשפחה. במיוחד ריגשה אותי היוזמה הספונטנית של קהילת נשות תל אביב, שבחרו להנציח את ענבר בצורה נוגעת ללב באמצעות תמונות רבות שהציפו את הרשת של אמהות עם מנשאים.לכן, אם יש מישהו שאני מרגיש כרגע צורך עמוק להרים לו, זה יערי ויגדר. לא רק כאדם שחווה אובדן נורא, אלא גם כמי שבאמצעות הכאב האישי שלו הצליח לגעת בליבם של רבים ולעורר גלי תמיכה וחיבור בקהילה".

מה יהיה?
שמעו את השיר של יסמין מועלם ותבינו את החיים:
"בסוף יהיה
יהיה טוב
הפרחים ישובו לפרוח
תראה שיהיה טוב
יהיה טוב
וגם אם יש עוד דרך לעבור
בסוף יהיה יהיה טוב"

• העיר שלי
• דה ג'ורג'
• התחתית
• המרינה
• אהן תאי
• פארק חסן ערפה

>> ענבל הופמן היא אמנית, מעצבת ומאיירת. בשבוע שעבר נפתחה בגלריה לאמנות של בית ספר מוסררה התערוכה קבוצתי בהשתתפותה, "כשהדרך נגלית לפני, הרוח כבר שם", המפגישה אמניות ומשוררות המתבוננות בחווית הנדודים מנקודת מבט נשית עכשווית (עוד פרטים כאן).
"בחודשים האחרונים אני פעילה ב'קהילה אזרחית', יוזמה ששמה לה למטרה לחזק את קהילות העיר, למעשה להמציא אותן מחדש, להוציא אותן מקבוצות הווטסאפ בחזרה למרחב הגיאוגרפי. חנה ארנדט מזכירה הרבה את הביטוי 'עולם משותף' שמתייחס להסכמה הרחבה שהעולם שאנו חולקים הוא פיזי אבל גם תודעתי, ומתבסס על ההסכמות הלכאורה ברורות מאליהן, ששולחן הוא שולחן וכיסא הוא כיסא ואמת היא אמת. בעשורים האחרונים בישראל אנו כבר לא חולקים 'עולם משותף'. תחת מכבשי הנדסת תודעה ותעמולה בלתי פוסקת חילקו אותנו לשתי קבוצות שלא שותפות פיזית ותודעתית באותו עולם. קבוצה אחת השתכנעה וממשיכה לתמוך בהתלהבות חלולה במנהיג, והשנייה נלחמת בעקשנות על ראייה ביקורתית ולכן תמיד במאבק.
בהתחלה קראו לנו חמוצים שלא מקבלים את הציווי הדמוקרטי, היום אנחנו כבר קפלניסטים אוייבי העם .אנחנו צריכים לחזור לחוויה של מרחב משותף, פלורליסטי ומכיל, שיש בו מקום לכולם. אז שם אני פועלת.חוצמזה אני מאיישת את המאהל בקפלן ככל יכולתי, מציגה בתערוכה במוסררה עבודות מ-2018 שאני והאוצרת טלי רומם עשינו להם פירוק והרכבה ופיענוח מחודש לטובת הימים האלה, ובסוף החודש אני פותחת תערוכת יחיד בגלריה של קרן בר גיל עם עבודות חדשות".

>> קפה של בוקר בעיר העתיקה ופיס מהמם מהשכנה // העיר של חגי אשל
>> להביט בים מלמעלה ולהיות תיירת בתל אביב // העיר של סיון טלמור

השנה הזו הייתה קצת חלשה למקומות אהובים. השילוב של מצברוח ירוד, חרדה קיומית, מחירים פסיכיים, וההרגל המוזר של הרבה מקומות להתעקש להזכיר לך שהשולחן שלך רק לשעה וחצי הקרובות ואחר כך הוא עובר לזוג שכבר מחכה בדלת, ואת הקינוח אתה יכול לאכול בחניה או על ספסל בשדרה, קצת הורידו לי ממקומות בילוי אהובים. אבל בכל זאת, כשאני מתאמצת לחשוב איפה נעים לי, אז יש רשימה קצרה ומוצדקת.

1. שניט // כיכר גבעון

בערב הכי נחמד בכיכר גבעון, שהפכה אחרי ההלם הבורגני הראשוני לאוקטוברפסט רב שנתי. השולחנות הארוכים של השניט והלאוטר עושים קולות נעימים של שיחות, תמיד יש מקום לשבת, ואם רוצים לאכול יש ברי יין וגלידה ממול, ובאמצע הכיכר לפעמים יש בנות שעובדות על ריקוד טיקטוק ומישהו שמתאמן על סקייטבורד. הכי שכונה, וקרוב לי לבית.

2. התחתית

בשעות הבוקר, פגישות עבודה, אני בדרך כלל קובעת בתחתית. אני כבר לא שואלת את עצמי למה, זו התניה מובנת מאליה שפגישות מתקיימות בתחתית, והבעיה היחידה היא שפוגשים הרבה מכרים ושכנים ואימהות מהיסודי שלא פגשתי שנים וצריך להגיד שלום לכולם ולהבטיח להתקשר ו"חבל שמזמן לא התראינו", ואז פגישה של שעה נהיית שלוש.

3. פארק המסילה

אני גם מאוד אוהבת לנסוע באופניים דרך פארק המסילה. אחד החמודים שתוכננו בעיר. כשאני יוצאת לרוץ לפעמים, אני יורדת ליפו משם. נעים לראות אנשים יושבים על שמיכות פיקניק עם ספר, פתאום העיר נראית פחות עוינת.

4. בית אריאלה

אני גם אוהבת את בית אריאלה. לא בגלל הספרים, אלא כי ספריות נותנות הרגשה שיש תקווה למין האנושי ושלרכוש השכלה עדיין נחשב רעיון טוב בקרב חוגים מסוימים.
שאול המלך 25

5. חדר המיניאטורות // מוזיאון תל אביב

ואחרון חביב: אני אוהבת את חדר המיניאטורות במוזיאון תל אביב כי הוא גורם לי להרגיש גדולה, שזה ההפך מאיך שהממשלה עושה לי להרגיש.
שאול המלך 27

מקום לא אהוב בעיר:

אני ממש מתעבת את הסופר בשכונה. בכלל, קניות בסופר נהפכו לאירוע קשה, מתסכל ומעליב. בגלל המחירים אני מרגישה צרכנית רמוסה, וזה כשאני עוד יודעת מה המחירים, כי חצי מהמוצרים לא מסומנים בכלל ואנחנו נפרדות בקופה (קופסת הצלפים במלח ב-50 ש"ח בטח עדיין שם, מחפשת פראייר). וכל זה בהנחה שהצלחתי בכלל להגיע לקופה, כי המעברים הצרים מדי ותמיד חסומים בארגזים בפריקה, שנמצאים שם לבד כי מי שאמור לפרוק אותם בדיוק יצא לסיגריה, העגלות נוסעות רק באלכסון, מדפים שלמים ריקים לחלוטין מסחורה או מוצפים בנוזלים (חלב-קוטג'-עוף בהפשרה, כולם באופן ספונטני שואפים לפרוץ מהמכלים שלהם ולהימרח על המדף), והנורא מכל חוויות הסופר זה הדרעק שנדבק לאצבעות כשמנסים לבחור ירקות ובטעות תופסים מלפפון רקוב, עגבנייה משחירה או תותים מנוקדים פרווה שהתחבאו מאחורה. עכשיו לך תמצא במה לנגב את הידיים שנהפכו באחת לדביקות ומסריחות ואי אפשר לגעת בכלום.

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
כשאני במצוקה אני לומדת דברים חדשים, ככה דעתי מוסחת מהדברים הקשים שקורים, ואני מרוכזת בלמידה. אז השנה שמעתי המון פודקאסטים במגוון נושאים (בעיקר הגות פוליטית והיסטוריה), ואחד הטובים ביותר הוא הפודקאסט של בית רדיקל, בהמשך הגעתי לבית רדיקל לשמוע הרצאות, ויצאתי נרגשת ומשכילה – כי האנשים חמודים ונאמרו דברים חכמים.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
קראתי את "משברי הרפובליקה" של חנה ארנדט, קניתי אותו מיד כשיצא התרגום, כי חשבתי שהנה אוטוטו יתחיל פה מרי אזרחי לא אלים (שאני עוד מחכה לו), וגם כי אני ממש אוהבת את ארנדט, שהיא מההשפעות העמוקות ביותר על איך שאני מבינה את המציאות. אבל אני רוצה להמליץ על משהו אחר לגמרי: יצא לפני כמה שבועות דוקו ( אני צפיתי ביס דוקו) על המוזיקה שליוותה את SNL ("סאטרדיי נייט לייב"), מג'ון בלושי והאחים בלוז דרך נירוונה ועד שינייד אוקונור, מדובר בקולאז' מוזיקלי מרהיב, שעה וחצי של פלאשבקים מחמישים שנה של מוזיקה פופולרית שמלווה את חיינו, וזה אחד הדברים המרגשים שיצא לי לראות. ממליצה לכם.

לאיזה ארגון או מטרה את.ה ממליצ.ה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
ממליצה לתרום בכל דרך ואמצעי לתנועה לאיכות השלטון, שהם הגוף העותר הנחוש והעקבי ביותר בישראל, והם מגישים עתירות לבג"ץ על כל הדברים המחורפנים שהממשלה והמוסדות הקלוקלים בישראל עושים במטרה למנוע אותם. זו עמותה ללא מטרות רווח, והיא נלחמת עבור כולנו. בנוסף ממליצה להתנדב בגינות שיתופיות בשביל הנשמה.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
לא יודעת אם הוא תל אביבי, אבל אני מרימה לאליעד שרגא, יו"ר התנועה לאיכות השלטון. כשהוא מגיע לקפלן אני תמיד הולכת ללחוץ לו את היד, משל היה אינפלואנסר. אבל אם הוא לא תל אביבי, אז אני רוצה להרים לזאב אנגלמאיר שממשיך לצייר את סיפורה של תנועת ההתנגדות באמצעות שלטים של חטופים שהוא מכין לכל הפגנה במוצ"ש. הם לפעמים כל כך אקטואליים, שהם מגיבים לאירועים שקרו בבוקר של אותו היום, מדובר בציורים צבעוניים גדולים שמחייבים הרבה השקעה, הוא האמן המחויב ביותר למאבק האזרחי וזה ראוי לכל שבח.

מה יהיה?
אני מאמינה בנחישות שיהיה בסדר, אני אדם ריאלי למדי, ומנסה לא להיסחף לאופטימיות שתרסק אותי, אבל אני מרגישה שמצב הקיצון החריג שאנו נמצאים בו מתקרב למסה קריטית של פיצוץ, שאחריו יוחלף שלטון האימים הזה ונתחיל בתהליך של שיקום ובניה. אני מסתכלת סביב ואני מכירה המון אנשים מצוינים, חדורי מוטיבציה, חכמים ומתוחכמים שאני לא יכולה להאמין ששלטון הדילטנטים העלוב הזה יוכל לדכא לתמיד. שעת המהפך בקרוב תגיע.

• העיר שלי
• אמנות ישראלית
• שניט
• כיכר גבעון
• פארק המסילה
• בית אריאלה
• מוזיאון תל אביב
• התחתית

>> הבימאית ואשת הקולנוע ג'ולי שלז היא יקירת השנה של פסטיבל הקולנוע הבינלאומי לסרטי נשים בירושלים, שיעניק לה הוקרה על פועלה המשמעותי והיותה השראה לדור חדש של יוצרות ויוצרים בקולנוע הישראלי. עם פתיחת הפסטיבל ב-9 בדצמבר,יתקיימו הקרנות מחווה לכמה מסרטיה בינהם: "אפקט שטייף", "זוהי סדום", סרט הסטודנטים שלה מ-1988, "למה אמרתי אני – בחזרה לפרשת חנית קיקוס" (2021) ועוד.פרטים וכרטיסים כאן

>> העיר של מוחמד שקור // להרגיש את תל אביב בלי לראות אותה
>> העיר של דורון מדלי // אווירה של סרט ובכל זאת קצת אירופה

הבית הפנימי שלי הוא הרחוב. אני אוהבת לצאת החוצה ולהתחיל לשוטט ללא תכלית, להתבונן באנשים, בזוגות, בבודדים, בזקנות העריריות עם המטפלות על הספסלים בשעות המשתנות ועונות השנה המתחלפות, ולגלות מחדש כמה סודות העיר שלי מסתירה.

1. גן יעקב

הגינה נמצאת בין היכל התרבות, הבימה, והלנה רובינשטיין, גינה קסומה עם עצי שקמה עתיקים, בריכה ומקומות מסתור. כשהייתי נערה בת 16 חשבתי שעץ השקמה בכניסה מהרחוב הוא העץ הכי סודי שיש. שם עישנתי את הג'וינט הראשון שלי והתנשקתי עם נער חמוד שהקריא לי שירים של וולך. כשחזרתי כתבתי ביומן "החיים לא יחזרו להיות מה שהיו". אני עוברת שם בדרך לעבודה, לפגישות, להפגנות. העץ נראה לי די קטן ולא מספיק כדי להסתיר את המציאות שבחוץ. לימים גיליתי שרכטר וקרוון תכננו את הגן המוסתר והגלוי.

2. דוכן הפרחים של דויד

לא משנה באיזה מצב רוח אני ועד כמה הכול קודר בחוץ או בלב, המפגש עם דויד והפרחים תמיד משמח אותי. במהלך השבוע עומדים דוכני מתכת חשופים וריקים, אני עוברת על פניהם ומחכה לימי חמישי, ואז לפנות בוקר מגדלי הפרחים מגיעים עם משאיות, פורקים סחורה, והדוכן והמדרכה מתמלאים בדליים כחולים ושחורים של פעם עם כל סוגי הפרחים של העונה. העונה האהובה עלי היא החורף עם הנוריות, כלניות, נרקיסים ואדמוניות. דויד שגר בדרום תל אביב והבן הממשיך, ישנים לילה קודם במחסן פרחים שמעליו מועדון קשוח עם מסיבות אפטר ומבלים שנמרחים על הדוכן כשהם יוצאים מהמועדון קרועים. כשאני צועדת עם זרי הפרחים הביתה, אני מרגישה הכי יפה ושמחה, ועל הדרך מציצה במגדלור וקונה עוגת פרג.
מקווה ישראל פינת ברזילי

3. חנות הירקות במדרחוב נווה שאנן

כשחוצים את רוטשילד לעיר מקבילה של התחנה המרכזית, באמצע רחוב נווה שאנן, רחוב הנעליים המיתולוגי, יש חנות ירקות. חנות מוטרפת שעובדת עד השעות הקטנות של הלילה גם בשישי-שבת. עשרות גברים ונשים מכל העולמות – אסייתיים שמגיעים משבוע עבודה, נחילי פועלים סינים שמגיחים מהמנהרות ורוכשים ירקות ופירות לחגיגות סופשבוע, סוגי ירקות לא מוכרים, שורשים אקזוטיים לצד ירקות בלאדי מהשטחים, הכל בבליל של שפות.

בעלי החנות הם חמשת הבנים של משפחה ערבית מיפו שהכרתי את אביהם מהשוק ביפו. הם צועקים בערבית מתובלת עם סינית, תאילנדית, פיליפינית, הודית וסרי לנקית ועוד. לא משנה כמה יגדילו את החנות ויסדרו, הכאוס שולט. אני מתה על המקום הזה. מעבר לקניות ב-12 בלילה אחרי ימי צילום, מבחינתי זה לנסוע לחו"ל בלי טיסות וביקורת דרכונים. אני קונה עלים ושורשים לא מוכרים, שואלת מה עושים איתם, נהנית להביא הביתה את כל הירוק הטרי ( למרות הסיכוי שאזרוק את הרוב), אבל הריחות, הטעמים, העולמות והצחוקים מעיפים אותי. וברור שהכול רק בתשלום מזומן והמחיר רנדומלי ותמיד מעוגל. ממול נמצאת פינת הגנבים עם אופניים מכל הסוגים והצבעים. שמהם אני מתעלמת.

4. עזרא גבאי (חנות הפיצוחים של מאיר)

בלוינסקי על פינת נחלת בנימין. פעם שוק לוינסקי היה חלק מהמאסט של יום שישי וקניות. היום הוא הפך לאתר תיירות ואני נשארתי נאמנה רק למאיר, אליו אני מתגנבת בימי שישי או מגיעה במהלך השבוע בערב. זה מקום מנצח ואומרים שגם במחיר. כל סוגי הפיצוחים, זרעים, קטניות, תבלינים וכו'. תמיד שאלתי את עצמי למה הוא מכל החנויות פיצוחים? לכאורה כולן נראות דומות, אבל זה ממש לא ככה. כשנכנסים לעניינים ולדקויות, יש כאן את כל מה שאני אוהבת לאכול, הכול הכי טרי, הכי נדיב וכמובן המוכרים והדינמיקה ביניהם מובילים לכך שאני קונה יותר ממה שתכננתי. מוצאת את עצמי נגררת עם השקיות עד רחוב נחמני, בדרך עושה מנוחות ספסל וזוללת.
נחלת בנימין 101

5. התחתית

לא יכולה בלי התחתית. כי מזמן הוא לא הבית קפה שלי, הוא סוג של בית כנסת שלי. גיליתי אותו עוד בגלגול הקודם, כשהיה פיצוציה שפתוחה בלילות. ימי חורף כשהייתי חוזרת לבד מעריכות לילה, הייתי עוצרת לדרינק, סיגריה, פיטפוט ואחלה מוזיקה. ואז קנו אותו "הבנים החתיכים". משנה לשנה הוא השתנה, גדל, התרחב והפך למוסד תל אביבי. המלצריות שהכרתי לא רק בשם וידעתי על כל לב שבור, מזמן עזבו. חלקן מגיעות היום עם הילדים שלהן. הקבועים הזדקנו ועדיין רוטנים ומתווכחים ביניהם, אבל אף אחד לא רב על העיתונים. כולם במסך. זה הקפה הקבוע שלי, בו אני פותחת את היום וסוגרת, לפני שאני מגיעה הביתה. על הדרך פטפוט או ויכוח מישהי/ו שאפגוש במקרה. אני כבר לא רושמת שם ולא מקבלת משלוחים ואין סיגריה בשני שקלים ואין דייטים כושלים להביא לשם ולברוח והמקום לא פתוח בלילות ואנה ההומלסית שהייתה הכי קבועה נדרסה בשבוע שעבר. אבל מבחינתי זו המרפסת שאין לי.

מקום/תופעה לא אהוב.ה בעיר

האמת, אני מתה על העיר הזאת. כשאני מתרחקת, אני מתגעגעת ומרגישה את הלב הפעם שלה בתוכי. שונאת שהשדרות הפכו לנתיבי איילון ואני הולכת בהן דרוכה ואין יום שלא רואה תאונה. שונאת הכי שהיא מטונפת, שהמדרכות מסריחות משתן של כלבים, שהפחים בשכונה שלי הפוכים בגלל הומלסים נרקומנים. שונאת שהכול נמחק ומתחדש, ומצד שני כשהרחובות החסומים מהרכבת מתגלים, אני מבינה שהולכת להיות תל אביב חדשה ואני מתאהבת מחדש. וכמובן הכי שונאת את עניין החנייה הדו"חות שאני משלמת כמו חשבון חשמל בקבוע.

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
האמת היא שבשנה האחרונה, מאז אוקטובר 2023, אני מרגישה חשופה. כל מופע שאני הולכת אליו חודר ומציף אותי במקומות שלא הכרתי בעצמי.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
לפני שבועיים הלכתי לראות הקרנה עצמאית של המוכתר ב"יאנג אידיש", מקום נדיר וקסום עם אלפי ספרים וגרוטאות שנאספו מעיזבונות נטושים. "בנימין", סרט פרועו חסר גבולות שמתרחש ברגע הבלתי נשכח שבו שרה נתניהו כלואה במספרה בכיכר המדינה ואלפים צובאים על הפתחים (הייתי אחת מהם במציאות), והיא נאחזת בספר הפרטי שלה וברגע של מצוקה מאשימה את ביבי שנטש אותה שם והוא מסתתר בבונקר התת קרקעי. סרט באמת נטול גבולות, פרוע, הזוי במובן שהכי חסר כאן.

לאיזה ארגון או מטרה את ממליצה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
אין סוף לאופציות, בעיקר כי אין מדינה ויש רק אזרחים ואנשים שמנסים לעשות ולשנות. אני הולכת על בגין באמצע השבוע. הקבוצה הרדיקאלית והבלתי מתפשרת של משפחות החטופים.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
עינב צנגאוקר. אמנם היא לא תל אביבית, אבל נמצאת בבגין כל יום. היא הגיבורה שלי. אישה מדויקת, כריזמטית, שילוב נדיר של רגש ואותנטיות, חדה כתער, אמיצה, חסרת פחד, עם כוחות של סופרוומן אמיתית, לא של הוליווד. אני אלך אחריה עד הסוף.

מה יהיה?
מה עונים? אני קמה כל בוקר עם החלטה להמשיך להילחם על מה שאני מאמינה בו, גם כשבא לי לברוח ולסגור את התריסים החשמליים שאין לי. רוצה להמשיך לאהוב את המקום שלי.

• העיר שלי
• קולנוע ישראלי
• נשים בקולנוע
• התחתית
• גן יעקב
• נווה שאנן
• שוק לוינסקי
• פרחים