>> שיר פינטו, 30, הוא תושב העיר כבר 11 שנים, נשוי ואב, כוח מניע בעולם התרבות הישראלי כבעלים של משרד יחסי ציבור וייצוג אמנים מוביל, ובין לקוחותיו בכירי האמנים וגופי התרבות בתחומי הקולנוע, התיאטרון, הפסטיבלים ומופעי הענק. לאחרונה הוסיף לרשימת הישגיו גם את ספרו הראשון"100 דברים להגיד עליהם תודה בחיים שלך"– ספר מעורר השראה העוסק בעוצמתה של הכרת תודה. בקיצור,תעקבו.

>> בגיל 72 הוא הפך לאייקון אינדי מקומי. זאת העיר של מאיר הוברמן
>> מוסד בלוינסקי וסטייקהאוס ניו יורקי בישראל. העיר של שי-לי ליפא

1. דה ג'ורג'

מועדון הג'ורג' הוא עבורי הרבה יותר ממועדון חברים. זהו מעין מפלט אורבני קסום, המשלב אומנות ייחודית עם אווירה עסקית. אני מתחיל בו את היום באימוני פילאטיס, יוגה או כוח, ובסופי השבוע נהנה מהבריכה והסאונה. מעבר לכך, הג'ורג' הוא נקודת מפגש מרתקת לאנשים מעוררי השראה וחיבורים.
ישראל טל 5

2. התחתית

אני יודע שכולכם מכירים אבל בכל זאת בחרתי בו. למה? כי זה בית הקפה שלי עוד מגיל עשר, כשהתחתית עוד היה בית קפה קטן ואינטימי שהפך למוסד תל אביבי מוכר. בתור ילד הייתי נוסע לעיר, מגיע לתחתית, פותח את הלפטופ ומדמיין שאני מנכ"ל של חברה גדולה או עיתונאי בכיר, מתחבר עם אנשים, קורא עיתונים ובעיקר חי בסרט, אבל זה היה אוסקר.
לינקולן 9

3. מרינה תל אביב

מפלט של שלווה וים. מרינה תל אביב היא אחד המקומות הקסומים בעיר עבורי. אין דבר עוצמתי יותר מלתרגל יוגה שם בשעות הבוקר המוקדמות, כשהים רגוע ופלטת הצבעים שלו עדינה, או בשעות הערב, כשהשקיעה צובעת את המים בגוונים מרהיבים והבריזה הנעימה מלטפת. זהו מרחב שמאפשר לי להתנתק מההמולה העירונית ולהתחבר לשקט הפנימי.
אליעזר פרי 14

4. אהן תאי

טעימה של תאילנד בלב תל אביב. כחובב מושבע של המטבח התאילנדי ומדינת תאילנד בכלל, אהן תאי בשוק הכרמל היא עבורי מעין בריחה קטנה למזרח. האוכל שם אותנטי, פשוט לכו על סלט פפאיה חריף ופאד תאי ותרגישו באחד השווקים הססגוניים של תאילנד.
ישכון 45

5. פארק חסן ערפה

פארק חסן ערפה הוא פנינה ירוקה יחסית חדשה בעיר שרובכם לא מכירים. הוא פארק יפהפה ומושקע, עם בריכת נוי מרשימה, מדשאות רחבות ומתקנים כיפיים לילדים. מה שמייחד אותו במיוחד הוא השילוב בין הפארק לגורדי השחקים המקיפים אותו, שיוצרים יחד קו רקיע אורבני מרשים שמזכיר קצת את האווירה של מנהטן.

מקום לא אהוב בעיר:

כל יום בדרך למשרד על האופניים אני חולף על פני בית העצמאות ברוטשילד, שכבר מעל לחמש שנים הוא אתר בנייה מוזנח. עצוב.

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
בתחום המוזיקה, ההופעה האחרונה של מועדון הקצב של אביהו פנחסוב פשוט שטפה אותי באנרגיה חיובית. השמחת חיים המתפרצת שלו, היצירתיות המוזיקלית הבלתי נדלית, השואו הסוחף והנשמה שהוא משקיע בכל רגע על הבמה – כל אלה יחד הם פשוט מעוררי השראה ומפיצים אור אמיתי, במיוחד בתקופה הזו.

ואם אנחנו מדברים על תיאטרון, ממש לאחרונה צפיתי בהצגה "חדשות אחרונות" בתיאטרון הפרינג' המקסים "ניקו ניתאי" שממוקם בדרום העיר. זוהי קומדיה חכמה ומשעשעת שעוסקת בעולם התקשורת. למרות שעברו כבר שבעים שנה מאז שנכתב המחזה, היה מרתק לראות כמה שהנושאים שהוא מעלה – במיוחד סוגיית השערוריות התקשורתיות וההשפעה שלהן – עדיין רלוונטיים וחזקים בחיינו היום. ההצגה גרמה לי לחשוב על הכוח של התקשורת ועל האופן שבו אנחנו צורכים מידע.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
האלבום החדש של לירן דנינו, אחד הקולות היפים בעולם שפותח את הלב והנשמה. זה מנחם תשמעו.

לאיזה ארגון או מטרה אתה ממליץ לתרום או להתנדב בזמן הזה?
בתקופה המורכבת שאנו חווים, אני מרגיש שהתמיכה בבריאות הנפשית של הקהילה שלנו היא קריטית מתמיד. לכן, אני ממליץ להתנדב בעמותת ער"ן – עזרה ראשונה נפשית.לאחרונה אף זכיתי לקחת חלק בקמפיין שלהם סביב השיר "SOS", שנועד לעודד אנשים לשתף ולא להסס לפנות לעזרה נפשית בעת הצורך. מאז תחילת המלחמה, ער"ן עדים לעלייה דרמטית בפניות, עם מאות אלפי אנשים שחיפשו תמיכה וסיוע. זה מעורר בי מחשבה עמוקה על כל אותם אנשים נוספים שאולי אינם מכירים את העמותה או מתמודדים עם בושה שמונעות מהם לפנות לעזרה.
אבי מתנדב בעמותה כבר שנים רבות, ותחושת השליחות העזה שלו להצלת נפשות מהדהדת עמוק בקרב כל בני המשפחה. אני רואה את המסירות שלו ואת ההשפעה החיובית העצומה שיש לעבודתם על חייהם של אנשים במצוקה.ער"ן מספקת מענה קריטי ונגיש לאנשים ברגעי משבר, והתמיכה בהם, בין אם בתרומה כספית או בהתנדבות, יכולה ממש להציל חיים ולתת תקווה לאנשים שמרגישים לבד וחסרי אונים. אני מאמין בכל ליבי שזהו ארגון שראוי לכל תמיכה ועידוד.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
לצערי, התקופה האחרונה אופיינה גם בטרגדיות קשות שנגעו עמוק בלב כולנו. אחת מהן היא סיפורה המזעזע של ענבר שגב ויגדר ז"ל, שנרצחה באכזריות לעיני בנה הקטן בעת נסיעה ברכבת הקלה.בעקבות המקרה הנורא הזה, ראינו גלים של ערבות הדדית מרגשת, עם תרומות ורצון עז לעזור ליערי, בעלה של ענבר, ולמשפחה. במיוחד ריגשה אותי היוזמה הספונטנית של קהילת נשות תל אביב, שבחרו להנציח את ענבר בצורה נוגעת ללב באמצעות תמונות רבות שהציפו את הרשת של אמהות עם מנשאים.לכן, אם יש מישהו שאני מרגיש כרגע צורך עמוק להרים לו, זה יערי ויגדר. לא רק כאדם שחווה אובדן נורא, אלא גם כמי שבאמצעות הכאב האישי שלו הצליח לגעת בליבם של רבים ולעורר גלי תמיכה וחיבור בקהילה".

מה יהיה?
שמעו את השיר של יסמין מועלם ותבינו את החיים:
"בסוף יהיה
יהיה טוב
הפרחים ישובו לפרוח
תראה שיהיה טוב
יהיה טוב
וגם אם יש עוד דרך לעבור
בסוף יהיה יהיה טוב"

• העיר שלי
• דה ג'ורג'
• התחתית
• המרינה
• אהן תאי
• פארק חסן ערפה

>> ענבל הופמן היא אמנית, מעצבת ומאיירת. בשבוע שעבר נפתחה בגלריה לאמנות של בית ספר מוסררה התערוכה קבוצתי בהשתתפותה, "כשהדרך נגלית לפני, הרוח כבר שם", המפגישה אמניות ומשוררות המתבוננות בחווית הנדודים מנקודת מבט נשית עכשווית (עוד פרטים כאן).
"בחודשים האחרונים אני פעילה ב'קהילה אזרחית', יוזמה ששמה לה למטרה לחזק את קהילות העיר, למעשה להמציא אותן מחדש, להוציא אותן מקבוצות הווטסאפ בחזרה למרחב הגיאוגרפי. חנה ארנדט מזכירה הרבה את הביטוי 'עולם משותף' שמתייחס להסכמה הרחבה שהעולם שאנו חולקים הוא פיזי אבל גם תודעתי, ומתבסס על ההסכמות הלכאורה ברורות מאליהן, ששולחן הוא שולחן וכיסא הוא כיסא ואמת היא אמת. בעשורים האחרונים בישראל אנו כבר לא חולקים 'עולם משותף'. תחת מכבשי הנדסת תודעה ותעמולה בלתי פוסקת חילקו אותנו לשתי קבוצות שלא שותפות פיזית ותודעתית באותו עולם. קבוצה אחת השתכנעה וממשיכה לתמוך בהתלהבות חלולה במנהיג, והשנייה נלחמת בעקשנות על ראייה ביקורתית ולכן תמיד במאבק.
בהתחלה קראו לנו חמוצים שלא מקבלים את הציווי הדמוקרטי, היום אנחנו כבר קפלניסטים אוייבי העם .אנחנו צריכים לחזור לחוויה של מרחב משותף, פלורליסטי ומכיל, שיש בו מקום לכולם. אז שם אני פועלת.חוצמזה אני מאיישת את המאהל בקפלן ככל יכולתי, מציגה בתערוכה במוסררה עבודות מ-2018 שאני והאוצרת טלי רומם עשינו להם פירוק והרכבה ופיענוח מחודש לטובת הימים האלה, ובסוף החודש אני פותחת תערוכת יחיד בגלריה של קרן בר גיל עם עבודות חדשות".

>> קפה של בוקר בעיר העתיקה ופיס מהמם מהשכנה // העיר של חגי אשל
>> להביט בים מלמעלה ולהיות תיירת בתל אביב // העיר של סיון טלמור

השנה הזו הייתה קצת חלשה למקומות אהובים. השילוב של מצברוח ירוד, חרדה קיומית, מחירים פסיכיים, וההרגל המוזר של הרבה מקומות להתעקש להזכיר לך שהשולחן שלך רק לשעה וחצי הקרובות ואחר כך הוא עובר לזוג שכבר מחכה בדלת, ואת הקינוח אתה יכול לאכול בחניה או על ספסל בשדרה, קצת הורידו לי ממקומות בילוי אהובים. אבל בכל זאת, כשאני מתאמצת לחשוב איפה נעים לי, אז יש רשימה קצרה ומוצדקת.

1. שניט // כיכר גבעון

בערב הכי נחמד בכיכר גבעון, שהפכה אחרי ההלם הבורגני הראשוני לאוקטוברפסט רב שנתי. השולחנות הארוכים של השניט והלאוטר עושים קולות נעימים של שיחות, תמיד יש מקום לשבת, ואם רוצים לאכול יש ברי יין וגלידה ממול, ובאמצע הכיכר לפעמים יש בנות שעובדות על ריקוד טיקטוק ומישהו שמתאמן על סקייטבורד. הכי שכונה, וקרוב לי לבית.

2. התחתית

בשעות הבוקר, פגישות עבודה, אני בדרך כלל קובעת בתחתית. אני כבר לא שואלת את עצמי למה, זו התניה מובנת מאליה שפגישות מתקיימות בתחתית, והבעיה היחידה היא שפוגשים הרבה מכרים ושכנים ואימהות מהיסודי שלא פגשתי שנים וצריך להגיד שלום לכולם ולהבטיח להתקשר ו"חבל שמזמן לא התראינו", ואז פגישה של שעה נהיית שלוש.

3. פארק המסילה

אני גם מאוד אוהבת לנסוע באופניים דרך פארק המסילה. אחד החמודים שתוכננו בעיר. כשאני יוצאת לרוץ לפעמים, אני יורדת ליפו משם. נעים לראות אנשים יושבים על שמיכות פיקניק עם ספר, פתאום העיר נראית פחות עוינת.

4. בית אריאלה

אני גם אוהבת את בית אריאלה. לא בגלל הספרים, אלא כי ספריות נותנות הרגשה שיש תקווה למין האנושי ושלרכוש השכלה עדיין נחשב רעיון טוב בקרב חוגים מסוימים.
שאול המלך 25

5. חדר המיניאטורות // מוזיאון תל אביב

ואחרון חביב: אני אוהבת את חדר המיניאטורות במוזיאון תל אביב כי הוא גורם לי להרגיש גדולה, שזה ההפך מאיך שהממשלה עושה לי להרגיש.
שאול המלך 27

מקום לא אהוב בעיר:

אני ממש מתעבת את הסופר בשכונה. בכלל, קניות בסופר נהפכו לאירוע קשה, מתסכל ומעליב. בגלל המחירים אני מרגישה צרכנית רמוסה, וזה כשאני עוד יודעת מה המחירים, כי חצי מהמוצרים לא מסומנים בכלל ואנחנו נפרדות בקופה (קופסת הצלפים במלח ב-50 ש"ח בטח עדיין שם, מחפשת פראייר). וכל זה בהנחה שהצלחתי בכלל להגיע לקופה, כי המעברים הצרים מדי ותמיד חסומים בארגזים בפריקה, שנמצאים שם לבד כי מי שאמור לפרוק אותם בדיוק יצא לסיגריה, העגלות נוסעות רק באלכסון, מדפים שלמים ריקים לחלוטין מסחורה או מוצפים בנוזלים (חלב-קוטג'-עוף בהפשרה, כולם באופן ספונטני שואפים לפרוץ מהמכלים שלהם ולהימרח על המדף), והנורא מכל חוויות הסופר זה הדרעק שנדבק לאצבעות כשמנסים לבחור ירקות ובטעות תופסים מלפפון רקוב, עגבנייה משחירה או תותים מנוקדים פרווה שהתחבאו מאחורה. עכשיו לך תמצא במה לנגב את הידיים שנהפכו באחת לדביקות ומסריחות ואי אפשר לגעת בכלום.

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
כשאני במצוקה אני לומדת דברים חדשים, ככה דעתי מוסחת מהדברים הקשים שקורים, ואני מרוכזת בלמידה. אז השנה שמעתי המון פודקאסטים במגוון נושאים (בעיקר הגות פוליטית והיסטוריה), ואחד הטובים ביותר הוא הפודקאסט של בית רדיקל, בהמשך הגעתי לבית רדיקל לשמוע הרצאות, ויצאתי נרגשת ומשכילה – כי האנשים חמודים ונאמרו דברים חכמים.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
קראתי את "משברי הרפובליקה" של חנה ארנדט, קניתי אותו מיד כשיצא התרגום, כי חשבתי שהנה אוטוטו יתחיל פה מרי אזרחי לא אלים (שאני עוד מחכה לו), וגם כי אני ממש אוהבת את ארנדט, שהיא מההשפעות העמוקות ביותר על איך שאני מבינה את המציאות. אבל אני רוצה להמליץ על משהו אחר לגמרי: יצא לפני כמה שבועות דוקו ( אני צפיתי ביס דוקו) על המוזיקה שליוותה את SNL ("סאטרדיי נייט לייב"), מג'ון בלושי והאחים בלוז דרך נירוונה ועד שינייד אוקונור, מדובר בקולאז' מוזיקלי מרהיב, שעה וחצי של פלאשבקים מחמישים שנה של מוזיקה פופולרית שמלווה את חיינו, וזה אחד הדברים המרגשים שיצא לי לראות. ממליצה לכם.

לאיזה ארגון או מטרה את.ה ממליצ.ה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
ממליצה לתרום בכל דרך ואמצעי לתנועה לאיכות השלטון, שהם הגוף העותר הנחוש והעקבי ביותר בישראל, והם מגישים עתירות לבג"ץ על כל הדברים המחורפנים שהממשלה והמוסדות הקלוקלים בישראל עושים במטרה למנוע אותם. זו עמותה ללא מטרות רווח, והיא נלחמת עבור כולנו. בנוסף ממליצה להתנדב בגינות שיתופיות בשביל הנשמה.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
לא יודעת אם הוא תל אביבי, אבל אני מרימה לאליעד שרגא, יו"ר התנועה לאיכות השלטון. כשהוא מגיע לקפלן אני תמיד הולכת ללחוץ לו את היד, משל היה אינפלואנסר. אבל אם הוא לא תל אביבי, אז אני רוצה להרים לזאב אנגלמאיר שממשיך לצייר את סיפורה של תנועת ההתנגדות באמצעות שלטים של חטופים שהוא מכין לכל הפגנה במוצ"ש. הם לפעמים כל כך אקטואליים, שהם מגיבים לאירועים שקרו בבוקר של אותו היום, מדובר בציורים צבעוניים גדולים שמחייבים הרבה השקעה, הוא האמן המחויב ביותר למאבק האזרחי וזה ראוי לכל שבח.

מה יהיה?
אני מאמינה בנחישות שיהיה בסדר, אני אדם ריאלי למדי, ומנסה לא להיסחף לאופטימיות שתרסק אותי, אבל אני מרגישה שמצב הקיצון החריג שאנו נמצאים בו מתקרב למסה קריטית של פיצוץ, שאחריו יוחלף שלטון האימים הזה ונתחיל בתהליך של שיקום ובניה. אני מסתכלת סביב ואני מכירה המון אנשים מצוינים, חדורי מוטיבציה, חכמים ומתוחכמים שאני לא יכולה להאמין ששלטון הדילטנטים העלוב הזה יוכל לדכא לתמיד. שעת המהפך בקרוב תגיע.

• העיר שלי
• אמנות ישראלית
• שניט
• כיכר גבעון
• פארק המסילה
• בית אריאלה
• מוזיאון תל אביב
• התחתית

>> הבימאית ואשת הקולנוע ג'ולי שלז היא יקירת השנה של פסטיבל הקולנוע הבינלאומי לסרטי נשים בירושלים, שיעניק לה הוקרה על פועלה המשמעותי והיותה השראה לדור חדש של יוצרות ויוצרים בקולנוע הישראלי. עם פתיחת הפסטיבל ב-9 בדצמבר,יתקיימו הקרנות מחווה לכמה מסרטיה בינהם: "אפקט שטייף", "זוהי סדום", סרט הסטודנטים שלה מ-1988, "למה אמרתי אני – בחזרה לפרשת חנית קיקוס" (2021) ועוד.פרטים וכרטיסים כאן

>> העיר של מוחמד שקור // להרגיש את תל אביב בלי לראות אותה
>> העיר של דורון מדלי // אווירה של סרט ובכל זאת קצת אירופה

הבית הפנימי שלי הוא הרחוב. אני אוהבת לצאת החוצה ולהתחיל לשוטט ללא תכלית, להתבונן באנשים, בזוגות, בבודדים, בזקנות העריריות עם המטפלות על הספסלים בשעות המשתנות ועונות השנה המתחלפות, ולגלות מחדש כמה סודות העיר שלי מסתירה.

1. גן יעקב

הגינה נמצאת בין היכל התרבות, הבימה, והלנה רובינשטיין, גינה קסומה עם עצי שקמה עתיקים, בריכה ומקומות מסתור. כשהייתי נערה בת 16 חשבתי שעץ השקמה בכניסה מהרחוב הוא העץ הכי סודי שיש. שם עישנתי את הג'וינט הראשון שלי והתנשקתי עם נער חמוד שהקריא לי שירים של וולך. כשחזרתי כתבתי ביומן "החיים לא יחזרו להיות מה שהיו". אני עוברת שם בדרך לעבודה, לפגישות, להפגנות. העץ נראה לי די קטן ולא מספיק כדי להסתיר את המציאות שבחוץ. לימים גיליתי שרכטר וקרוון תכננו את הגן המוסתר והגלוי.

2. דוכן הפרחים של דויד

לא משנה באיזה מצב רוח אני ועד כמה הכול קודר בחוץ או בלב, המפגש עם דויד והפרחים תמיד משמח אותי. במהלך השבוע עומדים דוכני מתכת חשופים וריקים, אני עוברת על פניהם ומחכה לימי חמישי, ואז לפנות בוקר מגדלי הפרחים מגיעים עם משאיות, פורקים סחורה, והדוכן והמדרכה מתמלאים בדליים כחולים ושחורים של פעם עם כל סוגי הפרחים של העונה. העונה האהובה עלי היא החורף עם הנוריות, כלניות, נרקיסים ואדמוניות. דויד שגר בדרום תל אביב והבן הממשיך, ישנים לילה קודם במחסן פרחים שמעליו מועדון קשוח עם מסיבות אפטר ומבלים שנמרחים על הדוכן כשהם יוצאים מהמועדון קרועים. כשאני צועדת עם זרי הפרחים הביתה, אני מרגישה הכי יפה ושמחה, ועל הדרך מציצה במגדלור וקונה עוגת פרג.
מקווה ישראל פינת ברזילי

3. חנות הירקות במדרחוב נווה שאנן

כשחוצים את רוטשילד לעיר מקבילה של התחנה המרכזית, באמצע רחוב נווה שאנן, רחוב הנעליים המיתולוגי, יש חנות ירקות. חנות מוטרפת שעובדת עד השעות הקטנות של הלילה גם בשישי-שבת. עשרות גברים ונשים מכל העולמות – אסייתיים שמגיעים משבוע עבודה, נחילי פועלים סינים שמגיחים מהמנהרות ורוכשים ירקות ופירות לחגיגות סופשבוע, סוגי ירקות לא מוכרים, שורשים אקזוטיים לצד ירקות בלאדי מהשטחים, הכל בבליל של שפות.

בעלי החנות הם חמשת הבנים של משפחה ערבית מיפו שהכרתי את אביהם מהשוק ביפו. הם צועקים בערבית מתובלת עם סינית, תאילנדית, פיליפינית, הודית וסרי לנקית ועוד. לא משנה כמה יגדילו את החנות ויסדרו, הכאוס שולט. אני מתה על המקום הזה. מעבר לקניות ב-12 בלילה אחרי ימי צילום, מבחינתי זה לנסוע לחו"ל בלי טיסות וביקורת דרכונים. אני קונה עלים ושורשים לא מוכרים, שואלת מה עושים איתם, נהנית להביא הביתה את כל הירוק הטרי ( למרות הסיכוי שאזרוק את הרוב), אבל הריחות, הטעמים, העולמות והצחוקים מעיפים אותי. וברור שהכול רק בתשלום מזומן והמחיר רנדומלי ותמיד מעוגל. ממול נמצאת פינת הגנבים עם אופניים מכל הסוגים והצבעים. שמהם אני מתעלמת.

4. עזרא גבאי (חנות הפיצוחים של מאיר)

בלוינסקי על פינת נחלת בנימין. פעם שוק לוינסקי היה חלק מהמאסט של יום שישי וקניות. היום הוא הפך לאתר תיירות ואני נשארתי נאמנה רק למאיר, אליו אני מתגנבת בימי שישי או מגיעה במהלך השבוע בערב. זה מקום מנצח ואומרים שגם במחיר. כל סוגי הפיצוחים, זרעים, קטניות, תבלינים וכו'. תמיד שאלתי את עצמי למה הוא מכל החנויות פיצוחים? לכאורה כולן נראות דומות, אבל זה ממש לא ככה. כשנכנסים לעניינים ולדקויות, יש כאן את כל מה שאני אוהבת לאכול, הכול הכי טרי, הכי נדיב וכמובן המוכרים והדינמיקה ביניהם מובילים לכך שאני קונה יותר ממה שתכננתי. מוצאת את עצמי נגררת עם השקיות עד רחוב נחמני, בדרך עושה מנוחות ספסל וזוללת.
נחלת בנימין 101

5. התחתית

לא יכולה בלי התחתית. כי מזמן הוא לא הבית קפה שלי, הוא סוג של בית כנסת שלי. גיליתי אותו עוד בגלגול הקודם, כשהיה פיצוציה שפתוחה בלילות. ימי חורף כשהייתי חוזרת לבד מעריכות לילה, הייתי עוצרת לדרינק, סיגריה, פיטפוט ואחלה מוזיקה. ואז קנו אותו "הבנים החתיכים". משנה לשנה הוא השתנה, גדל, התרחב והפך למוסד תל אביבי. המלצריות שהכרתי לא רק בשם וידעתי על כל לב שבור, מזמן עזבו. חלקן מגיעות היום עם הילדים שלהן. הקבועים הזדקנו ועדיין רוטנים ומתווכחים ביניהם, אבל אף אחד לא רב על העיתונים. כולם במסך. זה הקפה הקבוע שלי, בו אני פותחת את היום וסוגרת, לפני שאני מגיעה הביתה. על הדרך פטפוט או ויכוח מישהי/ו שאפגוש במקרה. אני כבר לא רושמת שם ולא מקבלת משלוחים ואין סיגריה בשני שקלים ואין דייטים כושלים להביא לשם ולברוח והמקום לא פתוח בלילות ואנה ההומלסית שהייתה הכי קבועה נדרסה בשבוע שעבר. אבל מבחינתי זו המרפסת שאין לי.

מקום/תופעה לא אהוב.ה בעיר

האמת, אני מתה על העיר הזאת. כשאני מתרחקת, אני מתגעגעת ומרגישה את הלב הפעם שלה בתוכי. שונאת שהשדרות הפכו לנתיבי איילון ואני הולכת בהן דרוכה ואין יום שלא רואה תאונה. שונאת הכי שהיא מטונפת, שהמדרכות מסריחות משתן של כלבים, שהפחים בשכונה שלי הפוכים בגלל הומלסים נרקומנים. שונאת שהכול נמחק ומתחדש, ומצד שני כשהרחובות החסומים מהרכבת מתגלים, אני מבינה שהולכת להיות תל אביב חדשה ואני מתאהבת מחדש. וכמובן הכי שונאת את עניין החנייה הדו"חות שאני משלמת כמו חשבון חשמל בקבוע.

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
האמת היא שבשנה האחרונה, מאז אוקטובר 2023, אני מרגישה חשופה. כל מופע שאני הולכת אליו חודר ומציף אותי במקומות שלא הכרתי בעצמי.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
לפני שבועיים הלכתי לראות הקרנה עצמאית של המוכתר ב"יאנג אידיש", מקום נדיר וקסום עם אלפי ספרים וגרוטאות שנאספו מעיזבונות נטושים. "בנימין", סרט פרועו חסר גבולות שמתרחש ברגע הבלתי נשכח שבו שרה נתניהו כלואה במספרה בכיכר המדינה ואלפים צובאים על הפתחים (הייתי אחת מהם במציאות), והיא נאחזת בספר הפרטי שלה וברגע של מצוקה מאשימה את ביבי שנטש אותה שם והוא מסתתר בבונקר התת קרקעי. סרט באמת נטול גבולות, פרוע, הזוי במובן שהכי חסר כאן.

לאיזה ארגון או מטרה את ממליצה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
אין סוף לאופציות, בעיקר כי אין מדינה ויש רק אזרחים ואנשים שמנסים לעשות ולשנות. אני הולכת על בגין באמצע השבוע. הקבוצה הרדיקאלית והבלתי מתפשרת של משפחות החטופים.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
עינב צנגאוקר. אמנם היא לא תל אביבית, אבל נמצאת בבגין כל יום. היא הגיבורה שלי. אישה מדויקת, כריזמטית, שילוב נדיר של רגש ואותנטיות, חדה כתער, אמיצה, חסרת פחד, עם כוחות של סופרוומן אמיתית, לא של הוליווד. אני אלך אחריה עד הסוף.

מה יהיה?
מה עונים? אני קמה כל בוקר עם החלטה להמשיך להילחם על מה שאני מאמינה בו, גם כשבא לי לברוח ולסגור את התריסים החשמליים שאין לי. רוצה להמשיך לאהוב את המקום שלי.

• העיר שלי
• קולנוע ישראלי
• נשים בקולנוע
• התחתית
• גן יעקב
• נווה שאנן
• שוק לוינסקי
• פרחים

>> ביום שבת הבא (21.9) ייפרד פסטיבל סאונדטראק בסינמטק תל אביב מהמוזיקאי והשחקן דן תורן ז"ל שהלך לעולמו במאי השנה עם אירוע מחווה לזכרו, בהשתתפות בני משפחה וחברים. בנוסף לאירוע קצר לזכרו, יוקרנו הסרט התיעודי הקצר על חייו המוזיקליים של תורן, "כל עוד זה מתגלגל", וסרט הנעורים האייטיזי הנהדר "בחינת בגרות" בכיכובו.כל הפרטים והכרטיסים כאן

>> העיר של פסטיבל סאונדטראק // דנה קסלר וישיב כהן
>> העיר של פסטיבל סאונדטראק // בטינה פיינשטיין
>> העיר של פסטיבל סאונדטראק // הפנר

לכבוד המאורע ביקשנו משגיב שחר חן, מנהלו האישי של דן ב-10 שנים האחרונות וחבר קרוב, לספר לנו על המקומות שהאיש המיוחד הזה אהב במיוחד: "באופן כללי דן היה פחות איש של מקומות ויותר איש של אנשים", מספר שחר חן, "הוא אהב להיפגש עם חבר, תלמיד שביקש עזרה בכתיבה, להעלות רעיון שהוא כרגע חשב עליו. פחות היה לו חשוב איפה זה יהיה. גם כשהוא כבר היה מתיישב בבית קפה, מסעדה או בר הוא אף פעם לא הרגיש הבדל גדול בין הקפה הזה לקפה ההוא או אם הפסטה קנויה או עשויה במקום. עניין אותו מי שיושב מולו ופחות המסביב.ובכל זאת היו לו את המקומות ליום יום שלו. המקומות של דנק* ושלי" (*דנק היה כינוי שגור בפי חבריו הקרובים של דן).

1. חוף צ'ארלס קלור

לא בגלל החול הלבן, המים השקופים והנוף בצדדים.
הוא אהב אותו כי היה לו מסלול עם האופנים לאורך הרכבת הקלה ומתחם התחנה, משם הוא היה מגיע בדרך הקלה והבטוחה לחוף. והרבה פעמים הדרך הזאת נתנה לו השראה לציוץ בטוויטר, פוסט בפייסבוק, שיר.הוא סיפר לי שבזמן הקורונה היה רוכב לחוף, והשוטרים הסתובבו לאורכו כדי לאכוף את החוק שמותר לבוא לים לשם פעילות ספורטיבית אבל לא כדי "סתם" לנפוש.באחת הפעמים ניגש אליו שוטר ושאל אותו 'מה אתה עושה פה?', ודן ענה לו: "אל תדאג לא באתי להנות", ונאלץ להיכנס למים הקפואים לשחות.

הוא נהג לשבת בחוף וגם כתב, כתב על מה שהעסיק אותו. כחודש לפני שנפרד מאיתנו ישב בחוף וכתב את הפוסט הזה בפייסבוק:"עדיין לא השתחררתי מהאימה שתפסה אותי בשבעה לאוקטובר ולמה שאשתחרר? עדיין לא נרגעתי מהזעם, היאוש, התסכול, והפחד שאחזו אותי באותו בוקר, ולמה שארגע כשכל יום שעובר החטופים יותר עמוק במסתרים?עדיין לא עיכלתי את מידת החומרה שבמצבי ולמה שאעכל?אני לא מצליח לסלוח, אני לא מצליח לשכוח, ואני מבין כמה שאני במיעוט. ככל שהימים עוברים אני מבין כמה מעטים אנחנו האנשים כאן שחפצים חיים".

2. האוס אוף מארלי // דיזינגוף סנטר

דן אהב לקפוץ למקומות. פעם בכמה זמן היינו עושים יום בתל אביב, דן היה מסדר את המסלול לפי המקומות אליהם הוא היה צריך לקפוץ לתת משהו לתיקון, לקפוץ לקחת משהו שחזר מתיקון, לקפוץ להגיד שלום לריקו (עופר קורן), לעבור "בנגב" אצל ג'נגו לקחת את הגיטרה ששכח. במסלול הקפיצות תמיד היתה קפיצה להאוס אוף מארלי בסנטר. אני, הקיבוצניק שפוחד ללכת לאיבוד במקום הזה שנראה כמו חדר בריחה שאין סיכוי לנצח, ודן ששולט בכל מסדרון, בכל קומה, יודע מה יש מעבר לכל סיבוב וסימטה ומי מסתתר מאחורי כל דלת.

תמיד כשהיינו נכנסים ל"האוס", דן היה מתקבל בחמימות וישר צולל לשיחות על דגם חדש של רמקול שקלט בזווית העין, היה בוחן דגם חדש של אוזניות ובולע את המידע בתיאבון אין סופי.בסוף, רגע לפני שהיינו הולכים, הוא היה נזכר שהוא הביא אוזניות לתיקון, מחטט בתרמיל, שולף אותן ושואל תוך כדי הליכה: "מתי זה יהיה מוכן?".דן אהב לשמע ספרים באודיו, ללמוד שפות דרך האפליקציה וכמובן להקשיב למוזיקה , והאוזניות היו אביזר חשוב ושימושי בחיי היום יום שלו.

3. קפה התחתית

דן אהב לשבת בתחתית, עם דגש על לשבת, כי דן לא הגיע למקומות בגלל טעמים שזכר, מנה מופלאה שהתאהב בה, או קוקטיל מטורף שהעיף לו את הסכך. דן אהב מקומות שהוא הרגיש בהם נוח, שהיה לו נעים, שלא היו רועשים מדי.התחתית ענתה לו על הכל, קפה וארוחת בוקר בפגישת עבודה עם חבר, צהרים על הדרך וקפה בדרך ל… –והכי ענתה לו! – על בירה בלילה אחרי הופעה או תוכנית רדיו. גם לתחתית הוא לא תכנן כמעט אף פעם להגיע, הוא פשוט היה קופץ לשם כי היה באזור ופתאום בא לו.

באחד הבקרים רגע אחרי שסגרנו הופעה של דן בזאפה, הוא התקשר אלי וסיפר לי שפגש בתחתית אתמול בלילה את שחר חסון (שהוא מאד אהב). השיחה התגלגלה ושחר סיפר לו שהוא מאד אוהב את השיר "גידי", דן כקונטרה שיתף את שחר שהוא מחכה כל יום חמישי לקטע שהוא מעלה.זרקתי לדן: "למה שלא נארח את שחר בזאפה שישיר גידי?".הודעת וואטסאפ אחת, חזרה אחת והשאר היסטוריה: שחר חסון שר גידי בזאפה עם דן והלהקה! כמו שדן היה אומר: מוזמנים לחפש ביוטיוב הקרוב לכיסכם.לינקולן 8

4. הנסיך הקטן

לפני שש שנים הסתובבתי בדיזנגוף וחיפשתי בית קפה לשבת לעבוד על המחשב בזמן שהיה לי, שלחתי הודעה לדנק' לקבל המלצה. הוא ענה לי מיד: "לך לנסיך הקטן, זה המקום שאמרתי לך שאני נפגש מידי פעם עם ברי" (סחרוף).צעדתי צעידה קצרה בלחות התל אביבית, הגעתי לדלת בית הקפה המדובר, פתחתי אותה ומתוך היכרות עמוקה עם דן הבנתי ברגע אחד מה הוא כל כך אוהב במקום.

מדפי הספרים עם "בטן" באמצע מעומס המשקל, כלי ההגשה לא אחידים, לא ברור אם הדלת היא לשרותים או למטבח ובכלל יש הרגשה שסיכוי טוב שלא תקבל את מה שהזמנת.אבל למרבה הפלא, מתוך כל התיאור הזה הכל קורה, בזמן שהעיניים משוטטות בין מדפי הספרים ההזמנה יוצאת בזמן, הקפה מגיע כמו שביקשת וכמובן לביבות הבטטה והשקשוקה שהיו המועדפים של דן (לפחות בפעמים שהייתי שם איתו).

אני יכול להגיד בביטחון כמעט מלא שכל הדברים האלו הם מה שגרמו לדן לאהוב כל כך את המקום. ההתנהלות והנראות של המקום באופן מסויים דומים בהרבה דברים להתנהלות שלו בחיים ובבית הפרטי שלו – תחושה של בלאגן מסודר שבסוף בזכות קסם אישי הכל קורה והכל מסתדר.את פגישת העבודה האחרונה שלנו עשינו בנסיך הקטן מתוכה נשאר הדף הנ"ל בכתב לא ברור (שלי) עם תוכניות ורעיונות לשנים הקרובות שחלקם כבר היו מוכנים לביצוע.רש"י 17

5. בארבי

דן אהב מאוד את הבארבים.מיונה הנביא בואך בארבי בסלמה דרך קיבוץ גלויות, ולשמחתי דן הספיק גם לגעת בבארבי בנמל ביפו, אך לא למספיק זמן. הוא אהב את הבארבי בתור קהל ואהב מאד להיות על הבמה בבארבי.דן ושאול מזרחי זה סיפור אהבה של שני אנשים עם לב ענק ופתיל שלפעמים הוא קצת קצר אבל בסופו של דבר עם המון הערכה אחד לשני.דן אהב לראות הופעות בבארבי, הוא אהב את שאול ואריאלה ואת הבמה שהם נותנים למוזיקה הישראלית, הוא אהב את הרעיונות של שאול ואת החשיבה מחוץ לקופסא, וגם כשעפו גיצים בסופו של דבר זה היה כי ריתכו וחיברו משהו שבסוף עבד ולא התפרק.

הפעם האחרונה של דן על הבמה של הבארבי היתה ביום ההולדת של דודי לוי. דן צעד מקצה הבארבי לבמה כשהוא עובר בתוך אלף אנשים תוך כדי ניגון מפוחית כפתיח לשיר "נהג מונית/מושיקו" כשדודי והלהקה מחכים לו על הבמה.הרגע הזה שבו הוא עובר בין האנשים מנגן, מחייך, מישיר מבט, מחבק ויוצר קשר עין – זו התמצית הכי מזוקקת של דן.

ב-5.11 החברים הטובים של דן והשותפים שלו לעשייה יהיו בבארבי עם המון שירים שדן השאיר לנו בערב שכולו מוקדש לזכרו. ברי סחרוף, דנה ברגר, דנה עדיני, רמי קלינשטיין, פיטר רוט, שחר אבן צור, יהלי סובול, דודי לוי, יובל מנדלסון, מאור כהן, שאנן סטריט, חמי רודנר, עמיר לב, וכמובן TOREN, הבן של…>> "זוכרים ושרים דן תורן", בארבי 5.11 20:30, פרטים וכרטיסים כאן

• העיר שלי
• דן תורן
• פסטיבל סאונדטרק
• בארבי
• הנסיך הקטן
• התחתית
• פארק צ'ארלס קלור

אהרונה ישראל היא כוריאוגרפית ויוצרת בינתחומית, והיאתעלה את המופע "מדריך למתעמל"בבכורה ב-13 באוגוסט בתיאטרון הבית בתל אביב. המופע חוזר בזמן לרגע בו החלה להיווצר בארץ תרבות של חינוך גופני בעברית ומתחקה אחר השיעורים שהעביר המורה המיתולוגי צבי נשרי בימיה הראשונים של גימנסיה הרצליה בתל אביב החל מ-1907.

>> העיר שלנו: 8 המלצות מעולות שקיבלנו השבוע על ובתל אביב
>> אור בימים חשוכים ומקום ליצירה חתולית // העיר של אילנה זפרן

1. החוף הסודי

מול שדה דב ז"ל אשר מצפון לרידינג ומדרום לתל ברוך. חוף לא מוסדר שהואהחוף שלנו כבר שנים, עוד לפני ההורות וגם אחריה (יש קטע חוף עם לגונות קטנות בין הסלעים, בטוחות ומושלמות לפעוטות). מגיעים באופניים עם נשנושים וציליה. מאז ששופצה טיילת האופניים ונפתח המגדלור, החוף הזה הרבה פחות סודי לצערי, אך עדיין הכי כיף לראות בו שקיעות, פוגשים אנשים קצת אחרים ומתפתחות שיחות מעניינות.

2. פארק הירקון

אנחנו גרים מול הפארק והוא חלק בלתי נפרד מהחיים שלנו. הליכות, אופניים, צ׳י קונג ויוגה ופיקניקים לרב. אני מכירה בו המון פינות קסומות שאפשר להתחבא בהן ולשבת בפרטיות על גדת הנהר ולכתוב, עץ שאפשר לשבת עליו, והמבט לירקון כשיש בו ברווזים זה הכי אירופה בתל אביב עבורי ומזכיר לי את הוונדלפארק באמסטרדם, עיר שהייתה לי בית שנים רבות. ילדתי את בתי בסגר ה-100 מטר, ולאורך כל השנה הראשונה של האימהות שהתקיימה במקביל לקורונה – הפארק פשוט הציל אותי.

3. קפה התחתית

המקום הזה קשור אצלי בהרבה זכרונות נעימים מתקופות שונות בחיים. לסיים הופעות בתמונע ולסגור שם את הערב בדרינק, שיחות על אמנות אל תוך הלילה (כשעוד היה פתוח 24/7), לשבת לצהריים עם הלפטופ אחרי חזרה בביכורי העיתים ועוד רגעים רבים שחרוטים אצלי בלב. טעים ונעים לי שם בכל שעה ביום, עם עצמי, עם פרלמנט חברות וגם עם בן הזוג והילדה. זה אחד המקומות שהם הכי תל אביב עבורי.רחוב לינקולן 9

4. שוק לוינסקי

יש חלקים בתל אביב שמצליחים לשמר גרעין תל אביבי של פעם בצד התחדשות ושינוי. שוק התבלינים של לוינסקי הוא דוגמה לתל אביב שהכרתי דרך עיניי אבי שנולד וגדל בתל אביב. אין מצב שאני באזור ולא עושה קניות, עוברת בחנות הקפה אטלס שמערבב לי את הקפה לפי טעמי ובמחיר שווה לכל נפש. בעל המקום, דוד הוא איש חביב ונדיב שלא פעם התפתחו לי איתו שיחות נעימות ואף תרם לי שקי יוטה למופע בעבר. את הסיבוב בשוק אני מסיימת בקאימאק – עוד מקום שאהוב עליי מאוד בעיר.

5. פיצה ברוקלין

כשבא לנו אוכל רחוב איכותי בקלילות מבלי להתארגן על בייביסיטר או להזמין מקומות מראש. סלייס פיצה טבעונית עם בירה בצד סוגר פינה בכיף גם לנו וגם כארוחת ערב לילדה (בלי הבירה:)).רחוב דיזנגוף 276

מקום לא אהוב בעיר

הדרך מהבית שלי לקפלן באופניים עוברת על אבן גבירול. השביל האופניים באבן גבירול היה מאתגר גם לפני עבודות הרכבת הקלה, מעצם היותו רחוב סואן מאוד עם שבילים לא רציפים שאינם ממוקמים היטב על המדרכה. כעת זה אפילו יותר לא נעים. לא פעם אני תוהה אם נכון היה בכלל למקם שביל אופניים על ציר כל כך סואן. יחד עם זאת, לנסוע על אבן גבירול בשבת בערב להפגנה זו הרגשה מיוחדת. הכל מתנקז לציר הזה ואתה מרגיש חלק מתנועה גדולה יותר.

השאלון

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
המופע "מ ח ר ב נ ו מ ג" של קבוצת תיאטרון רות קנרהוא מסמך נוקב לתקופה הזו. עבודה לא קלה להכלה שהרעידה לי את הלב.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
הקול הנשי של רונה קינן קיבל עבורי רבדים נוספים מאז המלחמה ומרגש אותי באופנים חדשים. הלוואי ותשימו פה את הביצוע שלה לשיר ׳בורות המים׳ של נעמי שמר שעורר בי השראה במופע פרפורמנס שהצגתי לא מזמן, המופע ׳הזכרות.פרידה׳ שנוצר בשיתוף עם עינת רווה.

לאיזה ארגון או מטרה את ממליצה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
אני בעד לתמוך בכל פעולה של בניית תקשורת מקרבת בין האוכלוסיות השונות שחיות פה וכמובן למטה משפחות החטופים.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
נשים, אמהות וסבתות שעושות מילואים בעורף. הן מחזיקות הרבה על הכתפיים במאמץ לייצב לעצמן לילדיהן ולמשפחתן את החיים תוך שהן בחרדה גדולה ועייפות מתמדת. הן כמעט שקופות למדינה. ועוד לא אמרתי חופש גדול.

מה יהיה?
יהיה רע לתפארת ואז ישתפר. חייב להשתפר.

• העיר שלי
• פרפורמנס
• פארק רידינג
• פארק הירקון
• התחתית
• פיצה ברוקלין
• שוק לוינסקי