יובל הרינג, יוצא להקת "ועדת חריגים" ומותיקי סצינת האינדי, השיק חנות קומיקס חדשה עם אווירת ישיבה, בירה קרה ושם מלנכולי. עם קצת מזל, הוא ישנה את הרגלי הקריאה של התל אביבים. "אני לא מצליח לקרוא ספר, אבל אני מצליח לקרוא קומיקס"
בשלב הזה קצת קשה לזכור, אבל פעם קומיקס היה שייך לחנונים. גיבורי העל, היקומים המקבילים, החייזרים בתחתונים והעשירים המשוריינים – כל אלה היו מנת חלקם של אלו עם המשקפיים, הגשר והקול הסדוק. אבל בשנת 2022 כולם אוהבים קומיקס בצורה כזאת או אחרת. כולם אוהבים את היקום הקולנועי של מארוול, צופים בבאטמן מכה בג'וקר של הרגע או רואים את "The Boys" (ומי שלא רואה את סדרת המופת הזאת, למה אתם מחכים?!). הקומיקס נכנס למיינסטריים, אבל השוליים עדיין נשארו… טוב, בשוליים. עכשיו יש חנות קטנה בלבונטין שמתגאה בשם המורבידי "האגם הגווע" והחליטה לתת במה לאינדי של הקומיקס.
זה לא מפתיע, מאחר שמשם מגיע הבעלים של החנות, יובל הרינג – מי שהיה סולן וגיטריסט להקת האינדי "ועדת חריגים", והבעלים של "האגם הגווע". בעיני הרינג, אינדי זו הנטייה הטבעית שלו. "אתה יודע, כמו שתקליטים שאני שומע הם קצת יותר אלטרנטיביים, גם הקומיקס שנמשכתי אליו באופן טבעי היה בוגר", אומר הרינג. "בסוף זאת ספרות לכל דבר, היא ויזואלית, אבל זאת ספרות. בסופו של דבר נמשכתי אליה כי אני אוהב קוי עלילה לא שגרתיים, ביזאריים, לפעמים אינטנסיביים יותר. זה מה שעושה לי את זה".
"ועדת חריגים", הלהקה של הרינג, הייתה להקת אינדי ששייכת לתת הז'אנר שוגייז, המתאפיין בשירה רכה עטופה בדיסטורשן, פידבק ומוזיקה חזקה במיוחד, מה שמסביר קצת את אופי החנות. כשמגיעים לרחוב לבונטין 2, הדבר הראשון שנראה לעין זה כמות האנשים שיושבים בחוץ על שרפרפים קטנים, עם בירות ביד – מראה שבחיים לא חשבתי שאני אראה בחנות קומיקס ישראלית. בפנים אפשר למצוא מדפים עמוסי ספרים, אי במרכז החנות שמציג באופן נעים לעין קומיקסים בכל מיני סגנונות, ודלפק בקצה החנות.
למרות המוזיקה החדשה והכמות הכמעט-לא-סבירה של אנשים, יש במקום אווירת זן. אולי אלה הקירות הלבנים שמול חלון הראווה הגדול, אולי אלו הפוסטרים שממוקמים בדיוק מתחת לצמחייה הירוקה, אבל כך או כך, במקום להרגיש עומס, הרגשתי רגוע. "כשאין אנשים ואין ריח של בירות וכאלה, יש שם ריח של ספרים חדשים. אתה נכנס, ויש ריח של פרינט", אומר הרינג עם חיוך רחב, במבט של מי שעבר ליד ריח הקרואסונים שנאפים בתנור של מאפייה חדשה.
אחרי שספגתי את האווירה של החנות, ניגשתי לבחון את הקומיקסים. מצד שמאל יש קיר שלם של מאנגה, חלקן מוכרות יותר כמו "מחברת המוות" ו-"נארוטו", וחלקם מוכרים פחות. בצד השני תמצאו קומיקסים אמריקאים ואירופאיים – אבל לא תמצאו, נגיד, את באטמן, ספיידרמן או דדפול. חיפשתי את הספר הראשון של The Boys וציפיתי, לאור העובדה שמדוברבסדרת הקומיקס הטובה ביותר על המסך, שאמצא אותו במרכז הבמה. להפתעתי, מצאתי את הספרים דחוסים במדף פינתי לצד הקופה.
![יובל הרינג ב"האגם הגווע". צילום: לירון רודיק](https://medias.timeout.co.il/www/uploads/2022/11/PHOTO-2022-11-20-07-47-42-1000x750.jpg "יובל הרינג ב"האגם הגווע". צילום: לירון רודיק")
כששאלתי אותו על מקומו של המיינסטרים בחנות, הרינג אמר ש"כשמישהו בא לחנות ומבקש דברים כאלה, אני תמיד שולח אותו לחברים שלי בקומיקאזה או בקומיקס וירקות. אפילו כשבאים ומבקשים סוגי מנגות מסויימים שפשוט אין לי, אני תמיד שולח לחנויות האחרות ואומר 'יש להם קיר מדהים של הדברים האלה. פשוט תלכו לשם'". תשובה מפתיעה עבור מי שרגיל מעסקים בתחום קטן להתחרות אחד בשני, אבל הרינג מסביר. "אני חושב שבסופו של דבר, יש מעט חנויות קומיקס בעיר ויש סוגי קומיקס שונים. למזלנו יש מנעד רחב של ז'אנרים בתוך הדבר הזה. אני לא חושב שאף אחד מאיתנו זוכר שהיו כל כך הרבה גלידריות לפני עשר שנים, והיום העיר מלאה בגלידריות, ורובן די מלאות באנשים".
בניגוד לחנויות הקומיקס האחרות, ששמותיהם מסגירים מיד את עיסוק המקום, "האגם הגווע" נשמע יותר כמו שם של מחזה רוסי. הרינג גילה לי שהשם לקוח מהספר "שירת האגם הגווע" של פטר מירום, ספר צילום על ייבוש אגם החולה. "אני קצת ילד אימו, אז אני אוהב שמות טיפה טרגיים. זה היה סוג של מטאפורה ללייבש את הדמיון. כשאתה מתבגר אתה לפעמים חונק את הדמיון שלך, שותל אקליפטוסים מסביבו ומייבש אותו עם הרבה הגיון, והרבה אני צריך ללכת לעבודה, והרבה אין לי זמן כאלה. קומיקס ממלא את הדמיון שוב. אז 'האגם הגווע' בא להזכיר לאנשים שיש איזה מין פיסה מסויימת של דמיון שצריך להחיות אותה. זה הקטע, אבל אולי זה טו דיפ… בסוף אני אוהב את הספר, פשוט שם יפה בעיניי".
המטרה של החנות, לפי הרינג,היא להחזיר לאנשים את התענוג של לפתוח ספר. "אני לא ממש מצליח לקרוא ספר, קשה לי", הוא מסביר, "אבל אני מצליח לקרוא קומיקס וזה פתח אותי נורא לפשוט לשבת במיטה בלילה ולהחזיק משהו שהוא לא הטלפון שלי, שזה ביג בעיניי היום. אני בוחר את זה לפעמים על פני לראות טלוויזיה".החנות אמנם נפתחה רשמית רק לפני חודשיים, אבל היא התחילה בתור חנות פופאפ שצצה ברחבי העיר – בהתחלה בתדר, לאחר מכן בפארק המסילה. "מאד פחדתי לפתוח אותה במקום לא נכון, ואז בסוף מצאתי חלל בלבונטין שקצת הזכיר לי את ימי האלטרנטיב הישנים של תל אביב. כשהיינו באים ללבונטין 7, משהו ברחוב הזה לא מתיימר בעיניי קצת".
זה מרגיש כאילו החנות מצאה את מקומה הטבעי בלב ההוויה התל-אביבית – חנות קומיקס שמוכרת סיפורים לא שגרתיים בדרך לא שגרתית. מקום שאפשר לקנות בו קומיקס, ולשבת לבירה לאחר מכן, לקרוא את מה שקנית או סתם לדבר עם חברים. עדיין קשה לקרוא למקום "בר-קומיקס", אבל לפי התכניות של יובל, היום הזה לא רחוק. יש, למשל, כמה אירועים שמתוכננים לעתיד: מפגשים עם יוצרים מקומיים, טעימות יין ואולי אפילו חצר עתידית. "זה הולך ונבנה לקראת מקום שבאים אליו לקנות קומיקס גם ב-12 בלילה. אני רוצה שזה יהיה הגיוני שאנשים יעשו את זה".
למרות שהחנות עצמה מציעה סיפורים מכל העולם, הרינג רוצה לתת במה גם לאמנים ישראליים, וקורא להם לבוא למכור אצלו את יצירותיהם. "אני ממש אשמח שכל מי שרוצה לשים את הספר שלו בחנות פשוט יבוא וישים את הספר. בסוף זה מקום לקחת פאוזה, להסתכל על דברים ויזואלים ולדבר עליהם", הוא מסכם. "זה גם מקום להשראה, אם אתה סטודנט בשנקר או בבצלאל או משהו כזה, פשוט תבוא, תפתח ספרים, ותסתכל. מותר לעשות סטוריז".
האגם הגווע, לבונטין 2, תל אביב
