שוגייז בעברית, חו"ל וטנטרה: ריאיון עם יובל הרינג מועדת חריגים

יש משהו מגוחך בכך שלהקות ישראליות עדיין נאלצות לענות לעיתונאים על השאלה המציקה "למה אתם לא שרים בעברית?". במקרה של להקת האינדי והשוגייז הישראלית ועדת חריגים המצב הפוך לחלוטין: העיתונאים הם אלה שבדרך כלל שואלים שאלות באנגלית והלהקה עצמה, שזוכה לחשיפה יוצאת דופן בעולם, שרה לגמרי בעברית.

החריגים הם יובל הרינג (שירה, גיטרה), דן בלוך (בס) ויובל גוטמן (תופים). בימים אלה רואה אור אלבומם השני, "השעמום שוקע", וההייפ סביבם מציין שנתיים של בעבוע הולך ומתגבר. מאז אלבומה הראשון של הלהקה, "העולם אבד מזמן", היא צברה התייחסויות מחמיאות במגזינים נחשבים בעולם, בהם "פיצ'פורק", "NME" ו"ספין", הופיעה על במות מועדונים בניו יורק, סיאטל, שיקגו וערים אחרות והשתתפה בפסטיבלים גדולים בארצות הברית כגון האוסטין סייק פסט ו־SXSW.

"השעמום שוקע" הוא השני בטרילוגיית אלבומים באווירה פוסט אפוקליפטית, אמוציונלית והכי מעניין – לוקלית. לקראת שתי הופעות ההשקה של האלבום, שיתקיימו בלבונטין 7 בחמישי (13.8) ובשבת (15.8 – הכרטיסים אזלו), ישבנו עם הרינג לשיחה על עברית בחו"ל, חלומות קטנים ומשמעותם של פרברים, כדי לנסות להבין מה ועדת חריגים עושה שונה כל כך שגורם לה להצליח בסצנת האינדי־רוק העולמית.

אחד הגורמים העיקריים שעזרו לוועדת חריגים להופיע על הרדאר של התקשורת האמריקאית שעוסקת באינדי וברוק אלטרנטיבי, הוא ההשתחלות שלה לסצנה קיימת. "עשינו יחסי ציבור באמריקה כמו שהרבה להקות ישראליות עושות בחו"ל", מסביר הרינג, 31, שעוסק ביחסי ציבור למחייתו. "אבל כשאתה הולך ומופיע ואתה חלק מחמולה שם, של גראז' רוק או של סייק־רוק – יש יותר אפקט ליחסי הציבור האלה. כשיוצא אלבום של להקה שהיא בתוך ספֶרה של להקות נוספות, הוא אוטומטית מקבל התייחסות".

רק לא לגמור

הרינג הוא שועל ותיק בסצנת הרוק המחתרתי בתל אביב. הוא היה חבר בלהקת הפוסט־רוק לבנון ואחריה בטי־וי בודהאז שבה הייתה חברה גם אשתו, המתופפת מיקי טריאסט. בימי מועדון הפטיפון הוא הופיע רבות בערבים משותפים עם להקת מונוטוניקס ולא בחל בבמות מפוקפקות יותר. אני זוכר הופעה שלו עם לבנון שהתקיימה לפני יותר מעשר שנים באיזה קניון רפאים בכפר סבא, מתחת למשרדים ולקליניקות של רופאי שיניים, והופעה נוספת בחנות נקניקים בנחלת בנימין.

אז איך קרה שהשתחלת ל"חמולה" אמריקאית של סייק־רוק עם להקה דוברת עברית?

"למדתי הרבה ממונוטוניקס. כשהייתי באירופה ובארצות הברית לא חיפשתי בוקינג וניהול ודברים כאלה, חיפשתי אנשים ומוזיקאים להתחבר איתם".

אם מדברים על סייק־רוק, אחת הלהקות הידועות יותר בז'אנר, הבלאק איינג'לז, התלהבו מאוד מהאלבום הראשון שלכם. יצא לך להיפגש איתם כשהופיעו בארץ לפני כשנתיים?

"לא, האלבום יצא אחרי ההגעה שלהם, וחוץ מזה אני לא טוב בשמוזינג הזה, אני לא טוב בלשתות עם בן אדם, אני לא יודע להיות חבר'המן".

מה? הרגע אמרת שהדרך שבה התברגתם בארצות הברית הייתה להיכנס לתוך מילייה של להקות אחרות.

"כן, אבל המילייה הזה הוא לא של להקות גדולות שמגיעות לישראל לאכול חומוס ולצאת לפורט סעיד, אלא של להקות קטנות שעושות באנגים ומשחקות מבוכים ודרקונים. החבר'ה של חברת בורגר רקורדס, למשל, הם מסוג הטיפוסים שהולכים לפסטיבל קומיקון ויש להם שם דוכן, ועשרות אלפי הלייקים שלהם מגיעים מילדים בני 17־18 ומחנונים שאוהבים גראז'".

עם השם המפוצץ שנוצר לוועדת חריגים הייתי מצפה שההשקה תהיה במועדון כמו בארבי, וגיליתי שהיא תתקיים בלבונטין, שהוא קטן בהרבה.

"זה בכוונה. אפשר היה לעשות בבארבי, אבל אני אוהב חדרים בגודל מסוים. באופן אישי אני מפחד לפעמים מגרנדיוזיות של רגע. אני לא רוצה למצות את עצמי. אני מגיע לנקודה שמשהו אמור להפגין את הפוטנציאל שגלום בו, ואז אני אוהב לקחת צעד אחורה".

כלומר, אתה בעצם עושה טנטרה בעולם המוזיקה.

"לגמרי. ללכת אחורה כדי לא להגיע לנקודה שבה אתה מרגיש שגמרת. אני לא רוצה שפרויקט יגיע לשיא. זה מצחיק, כי אני מרגיש שהיו לנו הרבה שיאים קטנים ומפוזרים. זה שומר על שפיות בתוך ההרכב. זו לא ממש צניעות, אבל אנחנו יודעים שאם לא תהיה קטן בראש שלך, אתה תחשוב על דברים הרסניים שלא באמת נמצאים שם, ולפעמים אתה עלול לטעות ולבטא את ההישגים שלך בדרכים לא מציאותיות כל כך. אני לא מראה הצלחה אדירה, כי אין. אין הצלחה אדירה, אבל אנחנו כן יכולים להיות עוד חמש שנים כמו בוריס (להקה יפנית נחשבת מאוד – אז"א) ששרה בשפה זרה. אם בוריס יבואו להופיע בסיאטל הם ימלאו את מועדון ברבוזה, 300 ומשהו מקומות. אנחנו כבר הבאנו 100 ומשהו. אם אני ממלא מועדון בגודל בינוני בעיר – זה מצב מדהים בשבילי".

בלי קקטוס על העטיפה

מבחינה מוזיקלית ועדת חריגים ספגה השראה משלל להקות לא ישראליות בעליל. שמות שמאפיינים את ז'אנר השוגייז והלואו־פיי כבר צוינו עשרות פעמים בקשרהּ, והרינג תמיד טורח לציין ברשימת ההשפעות שלו גם כמה להקות אנדרגראונד מקומיות כגון פלסטיק ונוס. אך לולא היה שר בעברית, ייתכן שאוזן בלתי מזוינת לא הייתה מנחשת שמדובר בלהקה ישראלית, מה גם שבהאזנה אגבית עלולה לחמוק מהאוזן העובדה שהרינג שר בעברית בגלל האופן שבו הוא מושך ובולע את המילים והדרך שבה השירה שלו צוללת לתוך הגיטרות.

"זה לא ששומעים במוזיקה את ציפור הכחל ואת הדוכיפת", הוא אומר, "זאת לא מקומיות לפי הספר, עם קקטוס וגמלים על העטיפה. זה יותר אישי". עטיפת האלבום החדש מדגימה זאת היטב, אף שלמעשה לא ברור כל כך מה מצולם בה. "אף אחד לא מצליח לפענח מה רואים בצילום. זה בניין 'הארץ' הישן, ברחוב נחמני נראה לי – בניין באוהאוס שרצינו לגרום לו להיראות מאיים. זאת מקומיות אישית נורא, והיא ספציפית אליי".

ועדת חריגים היא לא הלהקה הראשונה שזוכה למעריצים שלא מבינים מילה ממה שהיא אומרת. להקת סיגור רוס לדוגמה, ששרה באיסלנדית, יכולה למלא בקלות את הבארבי ואולי אפילו חלל גדול יותר. "בשפה זרה יש משהו מגי. אתה שם לב יותר לצלילים ולמשמעויות בסיסיות של דברים בלי להבין מה זה אומר לך", הוא אומר ומוסיף שלהבדיל מישראלים שלא מבינים את המילים שהוא שר, בחו"ל מאזינים מבקשים ממנו תרגום לעתים קרובות.

עיתונאים מחו"ל אוהבים לדבר איתך על "המצב".

"כן, שואלים אותי על BDS, ואני עונה שאני אמביוולנטי. לפעמים גם לא רוצים לדבר איתי מפני שאני מישראל, אבל כן שואלים אותי הרבה פעמים איך זה ליצור פה, וזה באמת מעניין. אני, למשל, רוצה מאוד לדעת איך זה להיות להקת אינדי בסין".

כשהרינג עונה לעיתונאים זרים על שאלות שמתייגות אותו כישראלי טיפוסי, הוא מציין תמיד שהוא לא מאפיין את התרבות הישראלית בכללותה. "אני אומר שאני ילד פרברים ממעמד ביניים עליון שגדל על הרבה תרבות מחו"ל, אבל אני מפה. אני צמח מסוים שיש אנשים שיגידו שהוא לא רלוונטי, אבל אני כן אנדמי לפה, גדלתי פה ועשיתי פה מוזיקה".

זה מצחיק שצריך לציין את זה, הרי לו הייתי מראיין מוזיקאי אמריקאי, מן הסתם הייתי יוצא מנקודת הנחה שיש הבדל גדול אם הוא מממפיס או מניו יורק סיטי.

"נכון, אבל אין ממש אסתטיקה של רמת השרון. זה כמו שיש לאלנבי סאונד כזה של שעלת נפוצה והמפשעות, אבל לפרברים אין שום דבר; ולאוהיו, ויסקונסין ומישיגן יש סאונד משלהן. אני חושב שהפרברים כאן פשוט נבלעים".

נוסטלגיה לעתיד שבור

"זה התחיל בתור בדיחה", מסביר הרינג את הרעיון להוציא טרילוגיה עם תמה פוסט אפוקליפטית. "הוצאנו אלבום אחד ועוד אחד די דומה, ואמרנו שנעשה אלבום נוסף, שיהיה טריפטיכון כזה". אם האלבום הראשון היה מעין מבט מבחוץ על תל אביב אחרי סוף העולם, האלבום החדש מדבר על האדם ועל איך הוא מרגיש בתוך כל זה. "השלישי יהיה על ברלין ויעסוק בקו ברלין־רמת השרון, מין ילדות שנייה, חופש מוחלט ממסגרת", מוסיף הרינג, שבילה את רוב נעוריו מול המחשב ברמת השרון. לדבריו הוא מעולם לא הרגיש שייך לגמרי לתל אביב.

"זה שטאנץ של ז'אנר", מודה הרינג בהתייחסו לסיפור המסגרת המוכר, "שכמעט תמיד מסתכם בקלישאה האקזיסטנציאליסטית של היעדר משמעות, אלא אם כן אתה שופך ויוצק את המשמעות בעצמך וגם מודע לפעולה הזאת – לאושר שבה ולעצב על כך שזאת הפעולה היחידה שנותנת משמעות לקיום".

שם האלבום הראשון של הלהקה, "העולם אבד מזמן", לקוח משם של קורס על פוסט מודרניזם באוניברסיטת תל אביב. "אתה חי בתחושה שהעולם, כמקום עם משמעות, אבד, ואתה מתרפק על משהו שאתה לא בטוח שהוא באמת נגמר כי אתה מעניק לו משמעות. זו המשמעות של פוסט מודרניזם", אומר הרינג ומעיר שמדובר בז'אנר לא כל כך פופולרי בארץ. "אבל קח למשל את הסרט 'קלרה הקדושה', שמתגעגע לכוכב שלא היה קיים אף פעם ולסוג של ילדות היפר ריאליסטית. הדברים האלו לא קיימים באמת אבל הם מרגישים לגמרי כאן ועכשיו". שני האלבומים של ועדת חריגים מתארים, באופן די דומה, "מין רגע מנותק והיפר ריאליסטי של קיום תל אביבי", הוא אומר.

הווייב באלבומים מתרפק על אפוקליפסה שבעצם טרם קרתה.

"אני מסתכל אחורה כי מחזק אותי להסתכל על משמעות שהייתה פעם, לראות תמונות וקטעי וידיאו ולהיזכר במשמעויות שהענקתי לדברים. זה ממלא את ההווה שלי".

עושה רושם שנוח לך באפוקליפסה, שתל אביב אחרי שהעולם אבד מזמן היא סביבת המחיה הטבעית שלך.

"בוא נגיד שאם אסטרואיד באמת יפגע בכדור הארץ זה יהיה מלחיץ יותר. כשאני חושב ביומיום על דברים רעים אני נכנס לחרדה, אבל הרגע המדומיין שבו אנחנו ביחד בתוך משהו מרגיע אותי. לפעמים לצאת בתל אביב לשתות ולהגיע לנקודה שבה כולם שיכורים – זה רגע מדומיין של ביחד, מין אבדון משותף כזה, אבל הביחד הזה אמיתי".

ועדת חריגים, השקת "השעמום שוקע", 13.8 ו־15.8 בלבונטין 7