Time Outתל אביב הוא חלק מרשת Time Out Global — רשת מדיה בינלאומית הפועלת ב-360 ערים מרכזיות וב-60 מדינות ברחבי העולם. Time Out הוא אחד ממקורות התוכן המקיפים והאמינים ביותר בתחומי התרבות, הקולינריה, הבילוי ותיירות עירונית. התוכן, שמתעדכן 24/7, נכתב ונערך על ידי צוות עיתונאים מקצועי מקומי בישראל, בהתאם לסטנדרטים של Time Out העולמית.
תל אביב עדיין המומה וכואבת: אירועי שבעה באוקטובר ברחבי העיר
,תל אביב זוכרת. אנדרטת האור, כיכר הבימה (צילום: גל פריזט)
אנדרטת אור, התכנסות קהילתית, סיורי אמנות, תערוכת "אנחנו נובה" וערבי שירה: עיריית תל אביב־יפו תקיים סדרה של אירועים לציון שנה ל־7 באוקטובר, ולמלחמה שבאה בעקבותיו. כן, בדיוק זו שאנחנו עדיין בתוכה
ידענו שזה יגיע, וכמה שנתכונן לזה אנחנו בטח לא נהיה מוכנים: בשבוע הבא יציינו שנה שלמה לאירועי ה-7 באוקטובר, ושנה למלחמה (שפעם קראו לה "חרבות ברזל" ומאז היא קיבלה עוד אינסוף שמות) שפרצה בעקבותיהם. אותה המלחמה שאנחנו איכשהו עדיין נמצאים בה. החל מסוף השבוע הקרוב ועד לסוף החודש תקיים עיריית תל אביב־יפו סדרה של אירועי זיכרון, שמלבד לזכור (כי היי, אנחנו לגמרי זוכרים) תאפשר לנו להקדיש רגע, לעשות כבוד לאלה שאינם, ובעיקר להיות יחד, כי מה לעשות, זה יותר קל יחד.
עם ההודעה על האירועים אמר ראש העירייה רון חולדאי: "העיר תל אביב-יפו מתאבלת יחד עם המשפחות השכולות והחברה הישראלית כולה. אירועי הזיכרון שאנו מקיימים השנה נועדו לא רק לכבד את זכרם של הנרצחים והנרצחות, אלא גם לאחד את הקהילה ברוח של תקווה. זוהי חובתנו להמשיך ולהאיר את זכרם של החללים, ולשאוב כוח מהסולידריות והחוסן של החברה שלנו. ובעיקר להמשיך ולעשות כל שנדרש לחזרתם וחזרתן של החטופים והחטופות שלנו במהרה הביתה".
במסגרת סדרת האירועים תוצב ביום ראשון (6.10) אנדרטת אור בכיכר התרבות – "Bring Them Light", מיצב שיכלול 1,600 נורות מוארות, שכל אחת מהן מייצגת את חייהם של אלו שאבדו. היוזמה היא של ליהיא גילהר, פסיכולוגית קלינית מומחית, שמייעדת את המיצב לשמש מקום להתייחדות, זיכרון ונחמה עבור משפחות הקורבנות והציבור הרחב. לצד האנדרטה אפשר יהיה לצפות בסרטוני הנצחה המציגים רגעים וזיכרונות מחייהם של הנרצחים והנרצחות על ידי סריקת ברקוד, וכך להכיר אותם דרך העיניים של מי שהכיר אותם באמת. באותו הערב (6.10) תתקיים בכיכר דיזנגוף התכנסות קהילתית תחת השם "יש בנו אהבה" – ערב של אהבה וזיכרון, בהנחיית יעל כרמון, שבסיומו תתקיים שירה קהילתית בהשתתפות ישראל ברון, מקהלת הנשים "שרות בשכונה", להקת המחול של מרכז אריק אינשטיין ועוד.
בבית הצעירים במאז"ה 9 תפתח ביום שלישי (8.10) התערוכה "אנחנו נובה" בשיתוף עמותת קהילת שבט נובה – תערוכה בין-תחומית שתציג את יצירותיהם של שורדי ושורדות קהילת נובה ובני משפחותיהם. במסגרת התערוכה, יתקיים פרויקט זיכרון בשם "סיפורי נובה", במסגרתו ישתפו שורדי נובה את סיפורם האישי ועל מסע ההתמודדות שלהם מאז. בנוסף, הסטארטפ ARVR יציג בימי התערוכה את הגלריה הווירטואלית של שורדי ושורדות הנובה במשקפי VR, ואפשר יהיה להיכנס אליה מכל פלטפורמה של מחשב טלפון נייד או משקפי VR.
בשתי השבתות הקרובות (5.10,13.10) יתקיימו סיור אמנות רחוב בקרית המלאכה, ביוזמת עיר עולם ותיירות עיריית תל אביב־יפו. הסיור יתמקד באמנות רחוב – אמנות של אבל ותקווה, אמנות פוליטית וחברתית ויצירות ענק שנועדו לספר את הסיפור הישראלי ממגוון זוויות. ביום שני הבא (14.10) יתקיים בפארק שרונה "זוכרים ושרים נתיב העשרה" – מופע בשיתוף קפה עוטף, בהשתתפות מיכה ביטון, לאה שבת ואריק סיני.
בנוסף, יתקיימו במהלך החודש סיורים ותערוכות במוסדות התרבות בעיר עם הטבות למחזיקות ומחזיקי דיגיתל, ביניהם שנה למלחמה: סדנות סיפור וכתיבה במוזיאון העיר – על אהבה, משפחה ובית בשנת מלחמה; תערוכת "מלחמות תשרי 50 שנה ויום" במרכז יצחק רבין – תערוכת צילומים ממצלמות גוף של לוחמי צה"ל מעיצומם של הקרבות העכשוויים ברצועת עזה וצילומים ממלחמת יום הכיפורים של העיתונאי שבתאי טל; שנה של שִׁבְעָה | אירועי זיכרון ותקווה במרכז פרס לשלום וחדשנות – סדרת אירועי תוכן ייחודיים בשילוב תערוכת הצילומים של צלם העיתונות זיו קורן ועוד. אירועים לציון שנה לשבעה באוקטובר, במהלך חודש אוקטובר ברחבי תל אביב־יפו.כל הפרטים באתר העירייה
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
מוזר, אבל הזכרונות הראשונים שלי הם לא של עצמי, אלא של עצמי כאנשים אחרים. למשל: משחק בארגז החול בגן, ואז נעלם, מתאדה, הופך להיות הילד שלידי. או הגננת. או החול עצמו. להיות חול: לא רע, לא טוב, חול של גן ילדים – רך וקריר אבל משומש, כזה שהפכו והפכו בו מיליוני פעמים, לפעמים רטוב מפיפי, לפעמים מכיל חלקי צעצועים שבורים ונמלים,
ואחר כך, כילד: כמה שנאתי אוטובוסים, כי לעלות לקופסת מתכת סגורה עם ארבעים אנשים, זה להיות כל האנשים האלה בבת אחת. ביחוד אלה שמתיישבים לידך: פתאום אתה אישה מבוגרת עם סלים אדומים מהשוק, מתנשפת ומזיעה ולא חושבת על כלום חוץ מעל זה שלא נוח לה; פתאום אתה גבר צעיר וכועס ומלא אלימות כבושה; פתאום אתה נערה דתיה בת שמונה עשרה, טהורה וחרמנית בבת אחת,
מדברת עם חברתה על מישהו שהכירה, ואפילו לא אומרת את זה לעצמה אבל היא חושבת על סקס, פניה מאדימים ונשימתה מתקצרת והיא מרגישה – אין לך מושג מה היא מרגישה כי אתה בן שש, אבל אתה מרגיש את החשמל המבלבל הזה, בלי המימד המענג שלילד בן שש אין כלים לחוות אותו,
וכמובן, אתה חושב שכולם כאלה. אבל יום אחד נוחתת ההכרה שלא, אתה די לבד עם הטירוף הזה, ואולי כדאי שתסתיר כי זה סוג של מחלה. ואכן, אתה לומד לשלוט בזה, לדחוק את זה פנימה, להעמיד פנים שיש לך אישיות עצמאית. אבל לפתע, בגיל חמש עשרה, לפגוש נערה שגם היא כזו ולהתאהב בה לנצח,
כמו מראה שמתאהבת במראה אחרת: היא מרגישה אותך מרגיש אותה מרגישה אותך, ושום דבר לא מקשר ביניכם חוץ מהסוד הזה: שניכם משני צורה. וזה מפעים אבל גם מאוד מפחיד, כי אפשר ללכת לאיבוד באהבה כזאת, ואכן הלכתי לאיבוד, לשנים רבות. ובגיל עשרים וחמש, להיות מטפל שיאצו שמקיא אחרי כל טיפול, עד שבא אנדו מיפן, ואמר, עוזי־סאן, ווט הפן?
ואמרתי לו, והוא חשב קצת, ואמר: "אתה רוצה שאנשים יהיו מאה אחוז בסדר. אנשים רוצים להיות רק ארבעים אחוז בסדר. אתה מקבל שישים אחוז כאב." וחייך את החיוך הקטן והמשועשע שלו, כאילו זה הדבר הכי פשוט בעולם, ובאותו רגע נפל האסימון והפסקתי להקיא, כי הרי אין שום צורך להזדהות עם הכאב, רק עם האדם, והכאב כבר יעבור מעצמו. משפט שעזר לי מאוד עשרים שנה אחר כך, באותו לילה ברומא,
כשהסתובבתי נרעש ומבולבל ברחובות המתפתלים כי שעתיים קודם קרה משהו שאני לא יודע עד היום להסביר, ובעודי משוטט בויה קפוצ'יני, שותה קפוצ'ינו מול נזירים קפוצ'ינים – זה יותר מתקבל על הדעת ממה שזה נשמע – פתאום יד נוחתת על כתפי, וזה מישהו שלא ראיתי עשרים שנה, מישהו שחושב שאני גנן
(יש סיבה שהוא חושב כך: אחרי הצבא ד. ואני החלטנו להיות גננים. קנינו שתילים בשני שקלים ושתלנו אותם עבור מאתיים, ופרשנו מזה ברגע שהבנו שיש כאן אופציה לקריירה. מכל עבודה פרשנו אז, ברגע שנהיינו טובים בה, נהנינו להתפטר הרבה יותר מאשר לעבוד),
והוא שואל אותי, נו, אתה עוד מגנן? ואלוהים יודע למה, אני אומר לו כן, רק לא להיות אני, רק להיות לרגע מישהו אחר, וכך העברנו שלוש שעות בלילה הרומאי החמים, הוא מספר לי על הצלחותיו כאיש שיווק של מכשירי כושר שלא עושים כלום אבל אנשים מתים עליהם, ואני מתרברב בגינות סחרוב כאילו זו עבודה שלנו, וחכה תשמע איך דפקתי מחיר לבהאים התמימים האלה על הגן בחיפה,
ותוך עשר דקות זה קורה, אני הופך להיות הוא, גוזמן עליז וחסר אחריות, מרחף על אדי האותו־דבר, אדי השניים־שהם־אחד, ואני מאושר לא להיות אני עד שהוא אומר: לא כתבת ספר על רצח רבין?
לא, לא כתבתי, אבל אין כוח להסביר ובאותו רגע הקסם פג. ואני יודע שכבר מאוחר מדי להיות לא־אני. אבוד. אז מה עושים עם היכולת להיות הכל, כשאתה כבר נעול לנצח בתוך עצמך? לא עושים עם זה כלום. שישים אחוז כאב – מי צריך את זה? זו רק עוד תכונה. כמו עיניים חומות או הזעה מוגברת או הצורך להיות ולא להיות בעולם בו זמנית.
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
בתפקיד חייו: כך משפיעים הרגלי התיעוד של העידן הנוכחי על ילדיכם
איך יראו הזיכרונות של הילדים שלנו, שמתועדים בסמארטפון עוד משלב הרחם? האם הם יתייחסו לאירועים כפי שהם זוכרים אותם, או כפי שהקבצים על הענן הווירטואלי זוכרים? וכיצד פעולות בלתי פוטוגניות עלולות להיעלם מחייהם?
הנה אמת פשוטה ומעט מצערת: אלבומי התמונות המסורתיים, המוכרים לכל אדם שנולד לפני שנת 2000, הולכים ונעלמים. עד לפני כמה שנים לא הייתה בנמצא אף משפחה – חריגה ככל שתהא – שלא כרכה את תולדותיה באותן חוברות כבדות. עשורים שלמים התכנסו לכמה אלבומים בודדים, ובתוכם רצף אקראי משהו של תמונות: לעתים נדמה שכל יום מהחופש הגדול תועד, ולפעמים נפער בור של שנה שבמהלכו נפלו השיניים הקדמיות והשיער הארוך נגזר לקארה עקום. כפועל יוצא של המציאות הטכנולוגית באותם ימים, מצלמות נשלפו בעיקר באירועים החשובים, והיומיומי והספונטני נדחקו במורד ההיררכיה, מתחת לימי הולדת ולטיולי שבתות ברחבי הארץ.
מהפכת הצילום הדיגיטלי, שהשפעתה החלה בסוף שנות ה־90 והתגברה עם כניסתם של הסמארטפונים לחיינו לקראת סוף העשור הקודם, שינתה את הרגלי התיעוד: בעידן הדיגיטלי הזיכרון שלנו נמדד במגה פיקסל, וכל צעצוע חדש שנקנה או כל מילימטר שהילד גבה מתועדים עד הביט האחרון. אם פעם תמונות נבחרות הודפסו במיוחד ותויקו באלבום ייעודי, היום כל תמונה שצולמה בהיסח הדעת מגובה אוטומטית בענן וירטואלי, עד להצטברות סבך דיגיטלי של אלפי קבצים שלאיש אין חשק (או יכולת) לנווט בו. אמנם זמינות הטכנולוגיה מאפשרת לנו להנציח כל רגע בלי להתאמץ, אולם חשוב לעצור לרגע ולשאול: על חשבון מה זה בא?
הכל פרוץ. צילום: Shutterstock
אינספור מאמרים נכתבו על תרבות התיעוד האובססיבית שמפריעה לנו לחיות את הרגע ופוגמת בחוויות שלנו, אך במרבית המקרים הם נתפסו כאנכרוניזם מיותר וכהתעקשות פתטית לחיות את העבר. אולם כעת נוספו לטענות הללו ממצאים אמפיריים שמצביעים על פגיעה ביכולות הקוגניטיביות. בסדרת ניסויים מדכאת למדי הראתה החוקרת לינדה הנקל מאוניברסיטת פיירפילד (Fairfield), שאנשים זוכרים פחות טוב מידע הנוגע לפריטים שצילמו, מאשר מידע הנוגע לפריטים שבהם התבוננו. לטענת הנקל, השימוש במצלמה מוביל למעין מיקור חוץ של הזיכרון, שבמהלכו אנחנו כמו אומרים למוח: “עזוב, מישהו אחר כבר יזכור הכל עבורך", וכתוצאה מכך נפגמת יעילות התהליכים הקוגניטיביים שאחראים על יצירת זיכרונות.
עד לא מכבר הצעד הראשון של כל ילד היה רגע קסום ואינטימי בין ההורה – שחש עצמו כממזר הכי בר מזל על כדור הארץ – לבין העולל, שפצח במסע לכיבוש העולם. גם היום זהו רגע קסום שההורה לא ישכח לעולם, אולם למשוואה חדר גורם נוסף: הרגע הקסום מתרחש בין ההורה והמסך ובין הפעוט והמצלמה. הלבן במפרקי האצבעות המבצבצות בוהק מהאחיזה הנרגשת, הילדון הזקוף מחייך למול הפלסטיק השחור, ורוחו של סטיב ג'ובס מרחפת ממעל. ההורה אולי זוכה בתיעוד מדויק של הממד האובייקטיבי של המעשה, אבל משלם על כך מחיר – הוא לא נוכח ברגע התרחשותו בצורה שלמה, לא מעניק לו את מלוא תשומת הלב.
אז ההורה חווה פחות את הילד – טענה נדושה. אבל מה קורה עם הילד שגדל מול עדשת המצלמה? מה המשמעות של נוסטלגיה בתוך שפע אסטרונומי של קבצים? מה המשמעות של זיכרון בעולם שבו כל רגע מההיסטוריה הפרטית שלך מתועד? וכיצד משתנה החוויה עצמה כאשר נוסף לזיכרון היא מעוגנת גם בתמונה?
כדי לענות על השאלות הללו, יש להקדים ולומר שהאינטואיציה שלנו, הגורסת כי אירוע מסוים התרחש בדיוק כפי שהוא מופיע בזיכרוננו, שגויה: הזיכרון האנושי טועה. לעתים הוא טועה בעובדות – בצבע החולצה או בסדר הדברים שנאמרו – אבל כמעט תמיד הוא "טועה" במובן זה שהאירוע נחרת כמקשה אחת עם הפרשנות הסובייקטיבית שניתנה לו, וזו עשויה ליצור תמונה שונה לגמרי מהתמונה שיראו אחרים באותה סיטואציה. לכן זיכרונות אינם סטטיים, אלא מתפקדים כיצורים דינמיים שמשתנים ומתעצבים בהתאם לפרשנויות השונות שניתנות לאותה חוויה לאורך השנים. והדינמיות הזו מעלה שאלה מעניינת לגבי אופן בניית הנרטיב האישי של ילדי שנות האלפיים. שפע התמונות הזמין בכל רגע מאפשר להם לבקר מחדש אירועים בעברם, אבל לא כפי שהם זוכרים אותם, אלא כפי שהמצלמה זכרה. האם ייצמדו לפיכך לציר הזמן המפורט והצבעוני שהונצח באינספור תמונות, או שיזכרו בעיקר את ההתרחשויות שתויגו באופן לא מודע כ"שוות זיכרון", כמו ילדי העבר?
“קשה לענות על זה בוודאות, כי הטכנולוגיה עדיין צעירה", משיב ערן כ"ץ, פסיכולוג ילדים קליני. “אני מניח שאנחנו לאו דווקא נזכור יותר, כי בסופו של דבר המוח הוא אותו מוח. מה שכן, יכול להיות שבמבט לאחור יהיה דווקא קל יותר להיזכר בדברים, כי התיעוד רציף יותר. אם היום אסתכל על אלבום תמונות שלי כילד, יש לי תמונות ספורות מכל גיל, אבל הילד שלי – שהוא רק בן שנה וחצי – יוכל להסתכל על מאות תמונות שצולמו ולראות, ממש לראות, את ההתפתחות שלו על ציר הזמן. אני לא חושב שזה יהפוך את הזיכרון של נרטיב חייו לטוב יותר, אבל זה יאפשר לו לחוות את עצמו ממרחק הזמן בצורה אחרת, ואולי להיות מזוהה יותר עם הילד שהוא היה (לפחות ויזואלית), בצורה מדויקת ומפורטת יותר".
הצילום הכפייתי משפיע לא רק על הרגעים שהקלקנו עליהם משום שהיו ראויים לזכירה, אלא גם על הרגעים שלא צילמנו. מה שמצטלם טוב מקבל תשומת לב אחרת, והילד מקבל חיזוקים על אספקטים בהתנהגות שלו שכלל לא היו רלוונטיים בעולם ללא תיעוד. נוצר כאן פוטנציאל לדינמיקה חדשה שבה מועצמת חשיבותן של אינטראקציות “פוטוגניות", לעומת חשיבותן של אינטראקציות רגשיות ואינטימיות שאי אפשר לתפוס בעדשת המצלמה. הפוקוס מוסט אט אט מחיים שראוי לחוות לחיים שראוי לתעד. לחוויות שלנו נוסף קנה מידה חדש: לא רק הרגשות שחוויה מסוימת עוררה מסייעים לשפוט אותה, אלא גם ההחלטה אם ואיך לתעד אותה.
בנושא הזה צפויה, לדעת כ"ץ, השפעה מהותית יותר של זמינות הטכנולוגיה: “כשהצילום עצמו הופך לחיזוק חיובי, חלקים שאינם מצטלמים טוב, כמו סתם לקרוא ספר, לא יקבלו את החיזוק הספציפי הזה. זה לא אומר שהם לא יתפתחו, כמובן, כי יש להם ערוצים אחרים, כי הכל שאלה של מינון. אם החוויה מתווכת בלעדית דרך הצילום אז חלק משמעותי בחוויה הבין אישית של הורה־ילד שעלול ללכת לאיבוד, בעיקר במצבי קיצון שבהם ההורה פשוט עסוק בלביים את הילד במקום לתת לו להיות מה שהוא רוצה להיות".
תגידו צ'יז. דימוי: דן קולינקו
לא רק את השלכות הטכנולוגיה על התפתחות הילד קשה לנו לדמיין, אלא גם את השלכות הטכנולוגיה על פרטיות האדם. המידע שמועלה לאינטרנט עובר הלאה לידיים זרות שיכולות לעשות בו כאוות נפשן, ואנו משום מה בוחרים לסמוך עליהן שלא ינצלו אותו לרעה. השאלה היא, כמובן, איפה עובר הגבול בין זכותו של אדם לנהל את החיים הפומביים של ילדיו לבין זכותם של הילדים לפרטיות?
ההורה שופט את המצב מנקודת המבט שלו, שאינה בהכרח רלוונטית עבור דורות שיגדלו בעולם אחר לחלוטין – עולם שבו זיהוי פנים אוטומטי או טביעת אצבע ביומטרית עלולים להפוך לנורמה. בעיני הורים רבים אין זה לגיטימי לפרסם תמונות של ילד בגיל שבו אינו יכול להבין את השלכות החשיפה. הורים אחרים סבורים שזה לגיטימי בדיוק כמו אלבום תמונות מביך שנשלף בארוחה משפחתית לעיני אורח.
אין בידינו מספיק מידע, וייתכן שלעולם לא יהיה, כדי להכריע איזו גישה נכונה יותר, אך ראוי לזכור שהאינטרנט חושף את ילדינו לאיומים מוחשיים: פרטים מזהים כמו עיר מגורים, תיוג גיאוגרפי של תמונות וציון שם בית הספר שבו לומד הילד, עלולים כולם להיות מנוצלים לרעה ולשמש אנשים שמחפשים דרך לפגוע בילד, למשל ככלי לרכישת אמונו. תמונות או כיתובים שמציגים את הילדים במצבים מגוחכים יכולים לשמש את חבריו לכיתה בשלל צורות של בריונות רשת – תופעה שכבר מזמן ביססה את מעמדה כנשק חברתי של ממש.
אתם עלולים להתחרט. צילום: Shutterstock
ש׳, אם צעירה ופעילה מאוד בפייסבוק, מסבירה למה היא מעדיפה לשמור לעצמה תמונות מזהות של ילדיה: “אני לא מעלה תמונות שלהם בעיקר מתוך שמירה על ביטחונם – אני לא יכולה לדעת לאן התמונות עוברות ומאוד לא סומכת על הגדרות הפרטיות של פייסבוק, שנוטות להתעדכן להן מדי פעם. יותר מכך, אני מנסה לשמור על הפרטיות של ילדיי, ולאפשר רק לקרובים באמת לראות תמונות שלהם. כרגע הם לא מסוגלים לומר לאן הם רוצים או לא רוצים שהתמונות שלהם יגיעו, ואני לא יכולה להחליט עבורם".
קשה להתווכח עם הטיעונים הללו, ובכל זאת, מרבית ההורים מתקשים להתאפק ברצונם להשוויץ בנזרי הבריאה שמתרוצצים אצלם בסלון. “אני חושבת על זה המון", מודה ס׳, שצמד ילדותיה מעטר את חשבונות האינסטגרם והטוויטר שלה: “אני בוררת מאוד את מה שעולה לרשת, כך שמובן שאין תמונות עירום או דברים שעלולים לבזות אותן. בסך הכל הן אוהבות להסתכל על תמונות שלהן, והרבה פעמים השפע הדיגיטלי עוזר לי להמחיש דברים כשאנחנו מדברים על אנשים או מקומות שונים. אני לוקחת בחשבון את האפשרות שבעתיד אולי ייתקלו במשהו שלא יאהבו, אבל משתדלת שהתמונות יהיו מכבדות וישקפו את מה שאני רואה בהן – בעיניים אוהבות ואפילו מעריצות".
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
