ערן קול (למה שלא תעקבו), יליד תל אביב, הוא הבעלים של בית העמודים, בר הופעות ג׳אז הפועל כבר כ־15 שנה וזכה לשבחים מאתר Business Insider וממגזין הבלוז והג׳אז האמריקאי DownBeat. הוא גם היה שותף בבר היין "טו סקוור רוט" שנסגר בשנה שעברה, וכותב ומלחין בפרויקט המוזיקלי שלו "פלנקטון". בקרוב אב לראשונה בחייו. ביוני שעבר נאלץ המועדון המעולה לפנות את מקומו בבניין ההיסטורי ברחוב רמב"ם שנכנס לשיפוצים, לוקיישן חלופי עדיין אין, אבל בינתיים תוכלו ליהנות כבר הערב (שלישי, 3.2) מהשת"פ הנרקם בינו ובין בית ליבלינג, במסגרתו ייערכו שתי הופעות ג'אז משובחות בערב אחד.תהיו שם. כרטיסים כאן.

>> חנות של פסנתרים ואהבה ובר שהוא בית // העיר של סי היימן
>> מקום מפגש מנחם וגן להיבלע בו עם ספר // העיר של נועה סוזנה מורג
>> מקדונלד'ס נוסטלגי ומקדונלד'ס עם כפיל של דרייק // העיר של גיאגיא

1. חוף הסלעים ביפו

אני גר ביפו כבר עשור, ואין מקום בעיר שאני אוהב יותר מרצועת הסלעים שעל שפת הים שם. רחוק מההמולה של תל אביב, כמעט בתולי ושקט. בדרך כלל רק כמה דייגים, והרבה ים. אני אוהב לצלול שם בצלילה חופשית, לרדת מתחת לפני המים ולפגוש שכבה אחרת של המקום: היסטוריה ששוכבת על הקרקעית, להקות דגים, מדוזות גדולות ומה לא. זה נותן לי אוויר ונשימה מכל הלחץ היומיומי של העסקים והחיים הלא פשוטים כאן.

2. פארק המסילה

כמו הרבה תל אביבים, אני מוצא את עצמי מבלה לא מעט באזור של פארק המסילה. בפועל, אני מגיע לשם בעיקר בשבילבר שחורישנמצא ליד האוגנדה – מה שאני אוהב לקרוא לו האוגנדה למבוגרים יותר. יש שם אווירה לילית משוחררת, מקום קטן וצפוף, בדיוק כמו שאני אוהב, והצוות ברובו מאוד נחמד. אני עובר לא מעט גם ב־Kissa. בתור חובב ג׳אז, למרות שאין שם הרבה ג׳אז, אני מגיע בעיקר בגלל האנשים – הרבה מהג'מעה שם מבית העמודים, ויונתן לוי חבר טוב ואחראי על התוכן, ועושה עבודה טובה מאוד.
>> שחורי, סמטת בית הבד 5 תל אביב // ג׳אז קיסה, דרך יפו 7 תל אביב

3. דיזנגוף סנטר

דיזנגוף סנטר הוא חוויה שקשה להסביר. מצד אחד הוא כמעט לא השתנה מאז שאני זוכר אותו מהניינטיז – המסיבות של הדראם אנד בייס בחניון, ילדי הסנטר, הקולנוע, חנויות הדיסקים ושוק האוכל. מקום מלא בזיכרונות טובים. מצד שני, היום אני מגיע בעיקר בשביל היומיום: לאסוף חבילה מ־KSP, לקנות שלט חדש לנינטנדו שנהרס, או איזה בגד. והוא עדיין שם, אותו סנטר.

4. חוף הסלע בבת ים

אמנם זה כבר לא תל אביב, אבל חוף הסלע בבת ים הוא הכי קרוב שיש. זה החוף הכי יפה באזור בעיניי, ובעיקר כזה שמפתיע כל פעם מחדש. בתור חובב צלילה חופשית זה מקום שאני נותן בו סשנים יותר ארוכים. יש שם ריף סופר מפתיע עם תמנונים, טריגונים ודגים גדולים. בעיניי זו אחת מרצועות הים התיכון הכי טובות שיש לנו כאן.

5. בית ליבלינג

בית ליבלינג הוא מקום סופר חמוד עם צוות מתוק, ואני שמח מאוד שדוד עתי שידך בינינו לטובת האירועים של בית העמודים. דוד הוא שותף שלי מהבר־יין שהיה לנו, "טו סקוור רוט" שנסגר ביוני שנה שעברה – חודש אחרי שבית העמודים נסגר. דוד הוא שף אדיר, חבר קרוב ושותף נהדר. עכשיו אנחנו בעיצומם של שיפוצים לקראת פתיחה מחדש של בר־יין־מסעדה, עם חיזוק של שותף נוסף, ג׳סי בודק, יינן בחסד, שמייצר יין מקומי מעולה ביקב ביאליק, וגם יבואן וסומלייה שעבד במסעדות מהשורה הראשונה כאן. הפתיחה צפויה להיות באפריל הקרוב, ברחוב זבולון 14. בית ליבלינג עצמו פועל לקידום וחשיפה של תחומי האדריכלות, השימור והפיתוח העירוני, והוא גם בית תרבות. האופן שבו הם מארחים – בחום, בכנות ובלי פוזה – הופך את העבודה שם לתענוג אמיתי.
אידלסון 29 תל אביב

מקום לא אהוב בעיר:

יש בעיה עם העבודות של הרכבת הקלה. ישנם רחובות שהפקקים מתנקזים אליהם – הרצל ונחום גולדמן, שלא נדבר על האיילון. זה פשוט סיוט, ועם העצבים של האנשים זה הצד המכוער של תל אביב שיוצא שם. אני מקווה שהרכבת הקלה אשכרה תגיע מתישהו ואז הכול ייראה נייס, אבל בינתיים עובר כאן נצח של רעשים. תוסיף לזה את כל הבנייה והתמ"א בכל מקום – וזה פשוט לא כיף.

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
החגיגות של יום הולדת 14 לבית העמודים בבית ליבלינג בדצמבר היו אירוע ממש מרגש בשבילי. אחרי חצי שנה בלי פעילות, לחזור לערב עם קהל, לראות את כל הפרצופים המוכרים, את הנגנים ואת ההתרגשות של לפני ואחרי הופעה – זו תחושה שקשה להסביר במילים.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
שוב לא אהיה אובייקטיבי ואגיד שפרויקט המוזיקה שלי, פלנקטון, שהאלבום השני שלו "צסטרום באפלה" יצא ממש חודשים לפני המלחמה, חיזק אותי במיוחד. אלבום שעוסק בשברון לב אבל גם באהבת הארץ הזאת והאדמה הזאת, עם שיר שנכתב ונקרא בשמו “כביש 90” – קטע אינסטרומנטלי שמתאר מסע שלם וארוך, ממש כמו הכביש. פלנקטון זה הצד האמנותי שבי שתמיד יהיה קיים וגם קדם להכול. אני שמח שהצלחתי לשלב את המוזיקה בחיים שלי, וב־2018 התחלתי את המסע שלי עם הפרויקט היקר הזה.

לאיזה ארגון או מטרה אתה ממליץ לתרום או להתנדב בזמן הזה?
כל תרומה שחטופים שחזרו מבקשים. זה הזוי בעיניי שהם צריכים תמיכה מהעם, ושהמדינה לא דואגת להם אחרי מה שהם עברו והמחדל הלא הגיוני שקרה. זה פשוט מצער ומרתיח אותי.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
אשתי, דנה וילונסקי היקרה, שנושאת את בני בבטנה בחודש שמיני להריון. פסנתרנית קלאסית ומורה בחסד.

מה יהיה?
כמו שהחברים של נטשה אמרו: "שאלה אחת קטנה שנשאלת פעמיים – מה יהיה, מה יהיה".

• העיר שלי
• בית העמודים
• חוף העלייה
• פארק המסילה
• מיראז' ג'אז קיסה
• דיזנגוף סנטר
• בת ים
• בית ליבלינג
• הרכבת הקלה

>>אלסה ארס ברושהיא אמנית, ילידת איסטנבול, עלתה לישראל לפני כ-15 שנה ומאז היא כאן איתנו בתל אביב-יפו. בסוף החודש שעבר נפתחה תערוכת היחיד שלה, "Ctrl + Altar + Delete", המוצגת בגלריה ורטהיימר (כיכר פלומר 8, מבנה 36, נמל תל אביב).המעבר שלה למערב חשף את עוצמת שורשיה המזרח־תיכוניים והצית בה עיסוק מחודש בשאלות של זהות, שייכות והשפעתה של התרבות הדיגיטלית, שנראית רלוונטית מתמיד עם פרוץ מלחמת איראן. התערוכה פתוחה עד ה-3.7, בתקווה שנוכל לצאת שוב אל הגלריות בקרוב.

>> תופעה של חופש טהור ומסעדה לרקוד בה בכיסא // העיר של איתי דורון
>> בועה של קיום משותף וקפה למצוא בו שקט // העיר של מאיה קוסובר

1. קפה פינג'אן

המקום האהוב עליי בכל יפו הוא קפה פינג'אן ברחוב מרגוזה, בבעלות משפחת מנסור הנהדרת. פינג’אן הוא לא רק המקום עם הקפה הכי טוב בעיר, אלא גם מקום שנותן תקווה לעתיד של דו-קיום. הוא סמל יפואי ומקום מפגש אהוב של מקומיים.

2. גן הפסגה

אנחנו הולכים לשם הרבה עם המשפחה והחברים. במיוחד אני אוהבת לעשות שם פיקניקים בשקיעה ולהשתתף בהקרנות סרטים מהניינטיז.

3. PrintNFrame

החנות של רזיאל לוי. תקלתי בפנינה הזו של חנות מסגור לפני 15 שנה כשעליתי לישראל ובאתי להדפיס כמה תמונות. כיום אני ומשפחת לוי שמנהלת את המקום כבר ממש חברים, ועדיין משתפים פעולה בפרויקטים שונים.
אילת 56

4. חוף גבעת עלייה

עוד מקום שאנחנו פוקדים עם המשפחה והחברים. כל החופים בתל אביב לא ממש צריכים הקדמה, אבל חוף גבעת עלייה הוא החביב עלינו, ויפה במיוחד בזמן השקיעה.

5. שוק הפשפשים

אני קצת קלישאה של בחורה טורקיה, אבל יש לי אובססיה לשטיחי וינטג’. תוך כדי חיפוש שטיחים לבית, הפכתי לאחת מאלה שמכירות את שוק הפשפשים כמו את כף ידי. אני אוהבת את האנרגיה ואת הכאוס שלו, וזה גם משתקף בעבודות שלי.

מקום לא אהוב בעיר:

זה אולי קצת שנוי במחלוקת, אבל דיזנגוף סנטר. אני תמיד הולכת בו לאיבוד ואף פעם לא יודעת באיזו יציאה לצאת. אני גם מעדיפה לקנות בעסקים קטנים בשכונה שלי ומנסה להימנע מקניונים, אם כי לפעמים זה בלתי נמנע.

השאלון:

איזה אירוע תרבות בזמן האחרון עזר לך לנקות את הראש או פתח לך את הלב?
לא יצא לי לצאת הרבה בזמן שהתכוננתי לתערוכה שלי, אבל אני מצפה לראות את “עדשה משלה: צלמות חלוצות ועכשוויות”, תערוכת צילום במוזיאון העם היהודי (אנו) שנפתחה בתחילת יוני, שבה מציגה המורה והמנטורית שלי היילי פנסר, יחד עם נשים פורצות דרך נוספות.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז תחילת המלחמה?
השיר של יוני בלוך, "סוף טוב". אני יודעת שהוא אולי נחשב לקיטשי, אבל הוא ריגש אותי עד דמעות. זו תקווה לעתיד שכולנו יכולים לשאוף אליו.

לאיזו עמותה או מטרה היית ממליmה לתרום או להתנדב בה כרגע?
נשים עושות שלום, שויויאן סילבר הייתה אחת ממייסדותיה, קרובה לליבי מאוד.

איזה תל אביבי/ת לדעתך הכי ראוי/ה להערכה כרגע?
רוני דורי, עיתונאית במוסף כלכליסט וחברה יקרה. אני מאוד מעריכה אותה על העבודה שלה, המצפן המוסרי שלה והחמלה. החודשים הראשונים של האימהות לילד שני בתקופת הסגר הראשון של הקורונה קירבו בינינו מאוד, ועברנו יחד את כל מה שהשנים הבאות הביאו – כולל המלחמה כמובן.

מה יהיה?
באמת שאין לי מושג. אבל אני עדיין מחזיקה בתקווה. אני מאמינה באנשים במדינה הזו וביכולת שלהם להתאחד ברגעי משבר.

• העיר שלי
• אמנות ישראלית
• יפו
• גן הפסגה
• חוף העלייה
• שוק הפשפשים
• דיזנגוף סנטר
• נשים עושות שלום