היצירה "קולו של העולם שרק אני שומעת" היא טיול פרפורמטיבי בעקבות 3 דורות של נשים, וחלומות הלילה שלהן. היא מתבססת על ראיונות מולקטים שערכתי עם נשים ערביות ויהודיות בגילאי 7-70, בהם הן מתארות לי על מה הן חולמות בלילה. לצד תיעוד החלומות, בניתי יחד איתן כוריאוגרפיה של תנועה המחזירה את עולם החלום אל המציאות החומרית – רגעים, מבנים, ותחושות של הלילה מתערבלים ביום, במרחב ובגוף.
>>"מותק בול באמצע": מתחת להומור אפשר לשמוע את אזעקת האמת

הלא-מודע של כל דור לימד אותי על הכוח שלו; האזנה לחלומות של הילדות מילאה אותי באופן משונה בתקווה. גם כשהחלומות שהן תיארו הכילו תכנים קשים ומטענים מתוך המלחמה – ה'דאגה לדור הצעיר' שגדל בזמן מלחמה, התחלפה לאמונה מאוד חזקה ברעננות של המבט שלהן. התפיסה עדיין פתוחה מספיק בשביל להפוך משהו שנחשב ׳רע׳ ל׳טוב׳, שוב ושוב. ממ״ד הופך ללונה פארק, אזעקה למסיבה, ועוד. החלומות של הנשים הצעירות, בהמון מהמקרים, מתרכזים בחלומות על הריון ולידה. כוח החיים והבריאה והיצירה אל מול כוחות ההרס והמוות. עם הנשים בגיל השלישי עבדתי על האופן שבו הן מגיבות לחלומות שלהן, ואולי אפילו משפיעות עליהם. אישה שחולמת שבית הילדות שלה הרוס לגמריי, יכולה לשפץ אותו בחלום או בדמיון. או אישה אחרת שחולמת שהיא בשואה ומנסה להיכנס לתוך מגירה כדי שלא ימצאו אותה, יכולה לבחור לצאת מהמגירה.

הפניית תשומת הלב הזו לעולם החלום עוזרת לי להסתכל גם על המציאות כעל סוג של חלום שאני חולמת. הרבה פעמים אני שואלת את עצמי "שקד, על מה את חולמת?", וזה כמעט תמיד נותן לי פשר כלשהו. המציאות החיצונית מתערבבת עם הפנימית, הנהג אוטובוס שקילל ולא עצר לי בתחנה הוא השתקפות של צד מסוים בי, והחוויה חוזרת להיות שלי. זו אני שחולמת.

לצד העבודה על היצירה הזו, המציאות בארץ בוערת, וליצור בתוך תקופה כזו הפעם היה לי מאתגר מתמיד. התחלתי ליצור את העבודה במרץ האחרון. יצירה רבת משתתפות – הגשמה של הרבה ממה שאני מושקעת בו בשנים האחרונות. שיא של פעילות, תרגול, תפיסה ודימויים שאני יוצרת. הנפש כבר די עייפה מהמלחמה הממושכת, אבל עדיין מצליחה להחזיק את הדיסוננס. שומרת על עצמי ועל הכוחות שלי, הולכת להפגין כשמצליחה, ממשיכה להחזיק איזו אמונה, לא שוקלת לעזוב פה, אוהבת את הסביבה שלי, חיה.

כחודש אחרי שהתחלתי נפלתי מהאופניים בדרך לאחת החזרות, ושברתי את היד. 3 שברים, משהו רע. אחרי יומיים של סטלה ממשככי כאבים, קמתי והמשכתי. בפנים כבר מקוננות שאלות חרישיות, ומתחיל להיווצר פער בין הכוחות שלי לבין הפרויקט השאפתני שלקחתי על עצמי. ביוני התהליך נעצר, רגע לפני המועד המקורי של הפסטיבל, והבכורה נדחתה עקב המלחמה עם איראן. ב-12 הימים האלו משהו נשבר. אני שומעת את זה הרבה סביבי. משהו ברגע שבו המאבקים הפוליטיים הפכו להיות איום כלכך ממשי על הגוף שלי חשף אמת מפחידה שניסיתי לעמעם במשך הרבה זמן. מפחיד פה.

מאותו רגע – גם כשהמלחמה עם איראן נגמרה, נכון לסבב הזה, וחזרנו לסטודיו – הפער כבר שם, מוחשי וצועק. הרגשתי לראשונה בחיים שאני לא מסוגלת ליצור. שזה מיותר, שזה תלוש, שזה פתטי. המשכתי לעבוד ולדחוף, וגם ללכת עם 50 בלוני הליום ברחוב הלוהט באוגוסט כדי לבדוק כמה בלונים יכולים להרים אובייקט שבנינו מקרטון. אבל תוך כדי, אני כבר שבורה. תרתי משמע.

באחת השיחות עם ענתי דרימר (החברה הגאונה שלי, וגם הדרמטורגית של היצירה) שמתי לב שהיצירה סובלת בדיוק מאותה תופעה שממנה אני סובלת – הדיפה של כאב. אותו מנגנון שהפעלתי על הנפש שלי, הפעלתי גם על היצירה. אני לא נותנת לה להתפרק. לא לה, ולא לי. שבשביל לא להתפרק אני מוכנה לעשות המון מאמץ. אני מוצאת לכל חלום קשה פרשנות חיובית, מעמיסה המון מידע כדי לא לשקוע, וככל שהמציאות מסלימה – יותר קשה לי להתבונן עליה בעודי חיה אותה. אני כותבת את זה, כי אני חושבת שהאמנות יכולה להיות כלי מטורף לחיבור לחיים, והיא יכולה להיות הסחת דעת. הקו הוא מאוד דק.

כך גם עולם החלום – הוא יכול להיות עולם שאני בורחת אליו כדי להתרחק מהחיים, והוא יכול להיות הנתיב הכי ישיר ומקרב לחיים עצמם. במהלך היצירה מתרחשת תנועה דו כיוונית בין המציאות האובייקטיבית, לחלימה, בחזרה למציאות, ושוב לחלום. הטשטוש בין החלום למציאות מתפשט גם לנדידה בזמן, הפרפורמריות בדורות השונים מתפקדות כייצוגים זו של זו בזמנים אחרים של החיים, והעתיד-עבר-הווה מתחלפים שוב ושוב ומאפשרים לנקודת המבט שלנו להתרחב, ולהשתנות.

עכשיו אני משתמשת בטור הזה כדי לשאול את עצמי על מה חולמת? אני חולמת שאני נופלת ונשברת ומנסה להמשיך כרגיל, וככל שהחלום מתקדם אני מגלה שאני לא יכולה להתעלם ממנו. גם העצם השבורה שלי היא דימוי. כל מה שקורה במרחב הסימבולי הוא פרטי וציבורי במקביל. יש כאן שבר. אף משכך כאבים לא יעזור. רק לראות את השבר הזה, לכאוב עליו, למחות עליו, להיות איתו. או כמו הפיזיותרפיסט שלי אומר – שום קסם לא מאחה את השבר. רק תרגול, ומלא מלא מלא עבודה. כל יום, עוד קצת ועוד קצת. ואני כבר כותבת את הטקסט הזה ביד ימין. האמונה היא לא תחליף לצער, היא מגיעה מתוכו.

קולו של העולם שרק אני שומעת הוא מופע תנועה שיטוט בעקבות חלומות בזמן המלחמה. היוצרת שקד מוכיח ליקטה עשרות רבות של חלומות משלושה דורות שונים – ילדות, נשים צעירות ונשים בוגרות. תיאור החלומות הוקלט והפך להיות הפסקול הפיזי והרעיוני ליצירתה החדשה שתעלה בבכורה בפסטיבל ישראל, שמתקיים השבוע בימים ד'-ה' (13-14.8).לכרטיסים ופרטים נוספים

• יוצרים כותבים
• פסטיבל ישראל
• תיאטרון
• חלום
• חלומות

• Facebook
• Twitter
• Email

1.מוות

חלמתם חלום שבמהלכו מישהו קרוב אליכם מת? אל תספרו לו, ספרו לפסיכולוג שלכם.

2. סקס

חלמתם חלום ארוטי על מישהו מהמעגל הקרוב אליכם? ספרו לו על כך רק אם יש בכם תקווה שזה אכן יקרה בעתיד ויש לכך סיכוי. אם התשובה לשתי השאלות שלילית עדיף שתשאירו את זה לעצמכם (ולפסיכולוג שלכם).

3. סקס עם מכר

חלמתם חלום ארוטי על מכר? הביאו בחשבון שעצם העובדה שאתם מספרים לו על כך יכולה להיכנס לתחום האפור של הטרדה מינית, או לפחות לעורר אי נוחות שתשפיע על כל סוג התקשרות ביניכם בעתיד.

4. סקס עם אווז

חלמתם חלום ארוטי על בן משפחה, בעל חיים או בן משפחה של בן/ בת הזוג? נעלו את זה עמוק בכספת ותזרקו את המפתח לים.

• תל אביב
• הקוד האתי
• מבוכה
• חלום
• פסיכולוג
• עירוני

• Facebook
• Twitter
• Email

פעם, לפני שנים, מישהי שהיכרתי לימדה בהתנדבות ילדים בשכונת הארגזים, והיתה מגיעה לשם פעמיים בשבוע על טוסטוס מרוט וחבוט. יום אחד ירדה מביתו של הילד לו עזרה עם שיעורי הבית, וגילתה שאין טוסטוס. רצתה להתקשר למשטרה, אבל הילד אותו חנכה צחק ואמר: "הכי טוב תחפשי בפארק."

שהיה פארק דרום: ענק במונחים תל אביביים, מושקע ומלא אטרקציות, אבל לא מקום שבחורה צעירה תסתובב בו לבד ותתעמת עם גנבים. וכך יצא שהוזעקתי בצהרי יום שישי לעזור לה למצוא את הטוסטוס האבוד. וגם יצא,

שזה היה אחד הימים היפים ביותר שאני זוכר אי פעם: חורפי ושמשי, שילוב מדוייק של חום וקור, של אור ומסתורין; יום מושלם. בהתחלה הסתובבנו בחדרי מדרגות ובחצרות, אבל הטוסטוס איננו. מה שכן, היו שם בתי שיכון מוזנחים, שמתוכם בקעו שני צלילים עיקריים: טלוויזיה, וצעקות. כולם צועקים על כולם, וכולם רואים ערוץ 2.

המשכנו לפארק, שהיה ריק לגמרי. ענק ויפהפה, מוצף אור ומריח מאוויר נקי ודשא – וריק. במרחק דקה ורבע ממנו יושבים אנשים בבתים סגורים, רואים ערוץ 2, ולא עולה על דעתם לצאת החוצה אל הירוק הבוהק והעצום הזה, או סתם להפסיק לצעוק זה על זה. ומצד שני,

כל הפארק נשאר בשבילנו. כל אחר הצהריים ההוא, שרעד מרוב יופי, כל האוויר הקר והשמש המנחמת – רק בשבילנו. אחרי שעה שמענו שני ילדים צועקים ממרחקים: מה אתם מחפשים? ואמרנו: אופנוע. אז הם אמרו: אה – שהיה בין אה של "אבוד לכם", לבין אה של "כמוכם מסתובבים פה כל יום". ואז הם אמרו: תנסו בואדי,

שהיה ממש בפאתי הפארק, רצועה של הזנחה ומים דלוחים למרגלות כר הדשא המוריק, ושם ראינו מחזה שחציו גן-עדן וחציו גיהינום: עשרים, שלושים ילדים בגילאים שונים, כולם רכובים על אופניים ישנות וחלודות, שלהם מוצמדים מנועים של טוסטוס. וכך נפתרה החידה המעניינת כשלעצמה, למה לעזאזל שמישהו יצטרך את כלי הרכב העלוב שלה? הילדים, מסתבר, יודעים לפרק בחמש דקות מנוע של אופנוע, לחבר אותו לאופניים מהבר-מצווה, ולהפוך אותם לכלי רכב היברידי. היה ברור שהטוסטוס שלה אבוד,

וכל מה שנותר לנו זה לשבת ולצפות במחזה המופלא: אופניים עם מנועים מפלצתיים עולים ויורדים על גדות הואדי, דופקים פעלולים עוצרי נשימה על תלוליות בוץ, בעודם צועקים: "קיר המוות! קיר המוות!" (שהיה, למי שאינו בקי, האטרקציה מספר אחת בלונה פארק של ילדותנו: קיר עגול מעץ שעליו טסו במהירות שני פעלולנים, לקול קריין שזעק שוב ושוב: "קיר המוות! קיר המוות! שני אופנוענים מיוון על גבי קיר חלק וגבוה!") וזה די מדהים לחשוב על כך:

אותם ילדים שבכיתה ד' התקשו בחיבור וחיסור פשוטים, אותם אלה שקראו – אולי – ספר אחד בשנה, שהיה במקרה הטוב קופיקו ובמקרה הרע צ'יפופו, היו גם אלה שכאשר באמת רצו לדעת משהו, למדו אותו בחריצות ובמהירות של פרחי היי־טק: איך לפרק מנוע של טוסטוס ולהרכיב אותו על אופניים בחמש דקות.

גאונים, כשבא להם.

וחשבתי על הילדים הללו כשהתחילו להגיע הדיווחים מפריז, על השממה הרוחנית שבה גדלו, על כמה מעט אפשרויות להנאה ועניין היו להם, ועל יכולתם למצוא אושר וחירות והנאה בגניבת טוסטוס עלוב; למצוא – לרגע – אפשרות לכוח, לשליטה, לתנועה מהירה,

וחשבתי שלא יעזור כלום, אנשים חייבים חלום. ואם אין להם חלום שקשור בבניה, אז יהיה להם חלום שקשור בהרס. ושהפתרון, בסך הכל, פשוט: צריך, בהתמדה, שוב ושוב, גם להעניש את הרע וגם לתת תקווה לטוב. וקצת מצער שהעולם יודע מצויין איך להעניש, אבל לא מתחיל לדעת איך לתת תקווה. וגם נזכרתי איך,

בסופו של אותו יום שמשי ומופלא, הגיע חבר נוסף לעזור לנו בחיפושים, עם בנו בן הארבע שניגש לאמא אחת בקרוסלה ואמר לה, בקול של בן ארבע: "סליחה גבירתי, את יכולה לעזור לי לעלות?" ואיך האמא אז פנתה אל בנה שלה, שכבר הסתובב לו על הקרוסלה, וצעקה אליו: "למה אתה לא יכול לדבר יפה כמו הילד הזה, יא חרא?"

• אנשים
• טורים אישיים ובלוגים
• טור
• טרור
• שכונת הארגזים
• חלום
• פריז